מסכת עירובין דף ע״ז עמוד א׳

מעלין מחצירן לראשו והוא הדין דמורידין דמקום פטור הוא ובטיל לכאן ולכאן להקל:

מקום שאין בו ד' רוחב ועומד בין רה"י לרה"ר ויש לנו היכר כגון גבוה מן הארץ ג' ואילו היה רוחב ד' היה נקרא רשות לעצמו והויא כרמלית ואסור לכאן ולכאן אבל עכשיו נקרא מקום פטור ומותר לכאן ולכאן לכתף עליו משאוי שלהן:

ובלבד שלא יחליפו דרבנן היא דאילו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות זו והנחה לרשות זו והכא עקירה מרה"י גמורה והנחה למקום פטור ועקירה ממקום פטור והנחה לרה"ר גמורה:

ורב לית ליה דרב דימי בתמיה והא מתניתא היא במסכת שבת בפ"ק [דף ו.] עומד אדם על האסקופה נוטל מעני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ובלבד שלא יטול מזה ויתן לזה:

רשויות דאורייתא כגון רשות רבים ויחיד:

דרבנן חצירות דרשות יחיד ויחיד הוא ומדרבנן הוא דאסור:

וצידו אחד שוה לארץ כלומר גבוה הוא מן האחת ונמוך הוא לחברתה כגון שקרקעיתה של זו גבוה. כל כמה דלא גבוה י' קרי ליה שוה לארץ:

נותנין אותו להעלות ולהוריד מעליו וחבירו אסור:

ורבי יוחנן אמר אלו מעלין כו' פירוש מן הבית דמן החצר אפילו ברחב ד' שרי דכר"ש מוקי לה רבי יוחנן לקמן בריש כל גגות (עירובין דף צב.):

עולין אין מעלין לא תימה דמאי קס"ד וכי לא ידע דרבי יוחנן איירי באין לו ארבעה וי"ל דס"ד דטעמא דרבי יוחנן משום דאין רגילות להשתמש שם ולא אסרי אהדדי והוא הדין ברוחב ד' כיון שהוא גבוה י' ואין נח להשתמש שם ולהכי לא פריך אלא לר' יוחנן אבל לרב דטעמא משום דבטל הוא לא שייך אלא באין בו ד' על ד':

הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן נראה דוקא כי הכא שהכל רה"י אלא שלא עירבו אבל מקום שאין בו ד' על ד' שבין רה"י לכרמלית אין נראה שיחלוק רב אלא מותר לבני רה"י ולבני כרמלית לכתף עליו וקצת מוכח כן בפ"ק (דף ט.) דמוקי רבא הא דאמר רב תוך הפתח אע"פ שאין בו ד' על ד' צריך לחי אמר להתירו הפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו ולרה"ר שרי ולא קאמר משום דעשו חיזוק אלא ודאי אף לרב בין כרמלית לרה"י לא עשו חיזוק ומיהו מצינו למימר דהתם לא נקט טעמא דחיזוק משום דאית ליה טעמא אחרינא:

ברשויות דרבנן בפרק כיצד משתתפין מיקל רב דימי טפי משמיה דרבי יוחנן ברשויות דרבנן ושרי אחילו להחליף כשיש בין רשות היחיד לכרמלית מקום שאין בו ד' על ד' והא דאמר ר' יוחנן הכא אלו מעלין מכאן ואוכלין מסיק דזעירי אמרה:

כותל שבין ב' חצירות גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ לאו שוה ממש קאמר דאם כן לאו היינו כותל אלא הכל היא קרקעית חצר אלא כל שאין גבוה י' שוה לארץ קרי ליה כך פי' בקונטרס וא"ת לרב חסדא דאמר בפרק כל גגות (לקמן עירובין דף צג:) גידוד ה' ומחיצה ה' אין מצטרפין מאי קאמר נותנין אותו לזה ששוה לארץ הא אין מטלטלין בעליונה אלא בד' וי"ל דמכל מקום נפקא מינה דתוך ד' מיהא שרי לטלטל מן הכותל לעליונה:

הטומן לפת וצנון כו' בשלא השרישו איירי דכשהשרישו לא היו ניטלין בשבת וא"ת בשלמא גבי כלאים ושביעית אצטריך לאשמועי' דלא גזרינן כשמתכוון להטמין אמו דילמא אתי ליטע אבל מעשר מה שייך כאן אפי' השריש כיון דליכא תוספת ואי נקטינן לענין דשרי לעשר עליו מן התלוש או ממנו על התלוש ולא חיישינן דילמא אתי לפרושי מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש א"כ הוה ליה למנקט תרומה דגבי מחובר ותלוש רגיל להזכיר תרומה בכל מקום אין תורמין מן התלוש על המחובר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות מחוברין ואור"י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע כעין שאנו רואין שומין ובצלים שמתוספין אפילו כשמונחים בחלון ועל אותה תוספת קאמר דאין צריך לעשר הואיל והיו מתוקנים מקודם לכן ודוקא נקט הטומן אבל אם לשם נטיעה עושה חושש משום כולם:

מתני' כותל שבין ב' חצירות גבוה י' ורחב ד' כו' אין בו ד' מאי אמר רב ב' רשויות משוטטות בו ואסור להוציא בו ואפי' כמלא נימא ור' יוחנן אמר אם יש בכותל ד' ויש עליו פירות עולין בני אדם מחצר זו לחצר זו ואוכלין שם ואם אין בו ד' אפי' אם אינו להעלות בו מעלין. ר' יוחנן לטעמיה דאמר מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו זה מזה. ואמרינן וכי רב לית ליה אהא דר' יוחנן לעולם אית ליה וכי אית ליה לרב האי סברא ברשויות דאוריי' כגון רה"י ורה"ר אבל ברשויות דרבנן כגון זה הכותל לית ליה דסברי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יתר משל תורה לפיכך א' אסור להזיז בו אפי' כמלא נימא.

אמר רב נחמן כותל שבין ב' חצרות גבוה ורחב ד' וצדו אחד שוה לארץ היה לזו ששוה לארץ תשמישו בנחת ולזה שצדו גבוה י' תשמישו בקשה וכל לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת וכן אמר רב נחמן בחריץ שבין שתי חצרות עמוק י' ורחב ד' וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת כו'.

וצריכא דאי אשמעי' כותל משום דבגובהה משתמשי אינשי פי' עומדין ומשתמשין אבל חריץ דלא שחו ומשתמשי אימא לא כו':

בא למעט הכותל שגבוה מי' טפחים אם יש במיעוטו ד' באורך הכותל על ד' מותר להשתמש בכולו. ואם לאו אינו משתמש אלא כנגד מיעוטו פי' כנגד אותו המקום שמיעט בלבד.

ואמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו של כותל כגון זה אינו משתמש אלא במקום מיעוטו בלבד:

א"ר יחיאל כפה ספל בקרקעית הכותל וחבריה בארעא הוי מיעוט ואם (היינו) [רצו] מערבין אחד. ואקשינן עליה וכי חבריה מאי הוי. והתניא פגה טמונה בתבן (והדר) [וחררה] שהטמינה בגחלים אם מקצת מגולה ניטלת בשבת. ופריק כגון דאית ליה להאי ספל אוגנים והן שפתים נושכות לאחורי הספל ומשתקעין בעפר.

הכי קאמר יש בו ארבעה אלו עולין מכאן וכו' ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו'. איכא למידק ודקארי לה (מאן) [מאי] קארי לה, ומי לא ידע דמתניתין בדאיכא ארבעה ור' יוחנן מפליג בין ארבעה לפחות מארבעה. ועוד מאי קא קשיא ליה מתניתין לר' יוחנן טפי מדרב. וי"ל דמדקאמר ר' יוחנן אלו מעלין ואלו מעלין קס"ד דטעמיה דר' יוחנן משום דלא משתמשי בה אלא באקראי דלא ניחא תשמישתיה, וכיון שכן הוה קשיא ליה מתניתין דאפילו בדאיכא ארבעה כיון דגביהה עשרה לא חזיא לתשמישתא, ובין אית ביה ארבעה בין לית ביה ארבעה חד דינא אית להו. ופריק: דלאו משום האי טעמא, אלא דכל שאין בו ארבעה לא חשיב ובטיל והוה ליה כמקום פטור..

הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכתבו בתוספות דאפילו רב לא אחמור אלא כששתיהם רשויות דרבנן, כגון האי דקאי בין שתי חצרות, אבל היכא דחד מינייהו דאורייתא כגון אסקופה הסמוכה לכרמלית לא. והיינו דקא מפרש רבא טעמא דההיא דאמר רב בפרק קמא (ט, א) תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו בפתוח לכרמלית ומשום דמצא מין את מינו וניעור, ולא קאמר טעמא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.

כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה שצדו אחד שוה לארץ. שוה לארץ לאו דוקא דא"כ אין זה כותל שבין שתי חצרות, אלא כל שאינו גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ. ואפילו למאן דאמר (לקמן עירובין צג, ב) גידוד חמשה ומחיצה חמשה העליונה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, הכא נמי לטלטל בד' אמות, ומ"מ הכותל נחשב מן העליונה ומטלטל בה כדרך שמשתמש בחצר.

אמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו כלומר: כשמיעטו מלמטה ואין במיעוטו ארבעה אין משתמשין אפילו כנגד מיעוטו לפי שאי אפשר לעמוד עליו. אלא הכא בשעקר חוליא מראשו של כותל, דאף ע"פ שאין בו ארבעה מ"מ ראוי הוא להשתמש כנגדו, ומ"מ אין ראוי לעלות בו ולהשתמש בכותל. ואפשר לומר דאפילו יש במיעוטו ארבעה, דוקא בכותל ארבעה שראוי להלך על גביו להשתמש בו, אבל כשאין בו ארבעה אינו ראוי להשתמש בו ואינו מיעוט אלא כנגדו. וכל שלא ערבו אין משתמש אלא כנגד מיעוטו [לרב] דאמר שתי רשויות שולטות בו, וכדמשמע בסמוך (בעמ' ב) בהא דאמר אביי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה והניח סולם רחב ארבעה מכאן וכו' ולא אמרן אלא שאין בו בכותל ארבעה, אבל יש בו ארבעה אפילו דמפלגי טובא נמי, דאלמא כל שאינו רחב ארבעה אינו ראוי להלך בו ואינו כפתח. ואע"ג דנקט לה סתם ולא מפרש כותל רחב ארבעה, משום דאמתניתין קאי דקתני גבוה עשרה ורחב ארבעה. ואי נמי י"ל דבסתם כותל מיירי לא שנא רחב לא שנא שאינו רחב, ולא דמי לההיא דאביי, דהתם ודאי כיון דיש בין סולם זה לזה יותר משלשה וצריך הוא להלוך בכותל עד שיגיע לסולם של חברו כל שאין בכותל ארבעה אינו כפתח, אבל להיות נחשב לחלקו של זה שמיעטו ולהשתמש בכותל עצמו, ודאי הוי מיעוט ומשתמש בו בכולו כיון שראוי להלך בו קצת.

וחררה שהטמינה בגחלים פירש רש"י ז"ל: והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא, דמתוך שנהפכין מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות וכדאיתא (בזבחים) [בכריתות (כ, א)].

תנן אלו עולין מכאן כו׳ ופרקי׳ ה״ק יש בו ד׳ עולין אין מעלין לא. והקשו בתוספו׳ דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ס״ל דהפרשא איכ׳ בין רחב ד׳ לשאינו רחב ד׳ וא״כ אמאי נקט במתני׳ רחב ד׳ דהא אי משו׳ רישא ה״ה שאינו רחב ד׳: ועוד דהא לרב מפליג בין רחב ד׳ לשאין רחב ד׳ ואמאי לא מותבינן ממתני׳ לרב כדמותבינן לר׳ יוחנן ותרצו דאנן ס״ל דטעמ׳ דר׳ יוחנן דאמ׳ שאין אויר שתי רשויו׳ שולט׳ בו היינו משום דגבוה עשרה לא ניחא תשמישתיה לשלוט בו אויר שתי רשויות ולהכי פרכינן דאי מהאי טעמא מה לי רחב ד׳ או שאין רחב ד׳ ופרקינן דטעמא דר׳ יוחנן אינו אלא משום דאזדא לטעמיה דהתם דכל שאין בו רחב ד׳ אפילו הוא גובה עשרה ה״ל מקום פטור ובטיל הכא ובטיל התם דא״ר יוחנן מקום כו׳ פי׳ והוא שגבוה שלשה דאי לא ה״ל כרשות הרבים וכדאיתא בפ״ק וכדפרש״י ז״ל ופרכי׳ ורב לית ליה ההיא דר׳ יוחנן פרש״י ז״ל והא מתנייתא היא בפ״ק דשבת אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מן העני ונותן לו ואוקימנא באסקופה מקום פטור ופרקי׳ אי ברשויות דאורייתא ה״נ פירש דהתם ודאי מזהר זהירי דלא חיישי׳ לחלופי אבל הכא ברשויות דרבנן פירש דלא זהירי בהו כולי האי וחיישי׳ דאתי לאפוקי מחצר לחצר ולפי׳ עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשו בתוס׳ דהא בפ״ק אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו ואע״פ שאין בו ד׳ ופרישנא טעמא דפתוח לכרמלית דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ותירצו דליכא למימר דאתו לזלזולי אלא בששתיהן רשויות דרבנן כגון הכא דשתי חצרות רשות אחת מן התורה דהא שתיהן רשו׳ היחיד אבל התם דחד מינייהו רשות היחיד גמור׳ ואידך הוי כרמלי׳ שדומה לרשות הרבים אינם צריכים חזוק ולהכי איצטריך טעמא דמצא מין את מינו וניעור:

כותל שבין שתי חצרו׳ גבוה עשרה פי׳ ולר׳ יוחנן מיירי בשהוא רחב ד׳ דאי לא אפי׳ לשניהם מותר להשתמש בו כדאיתא לעיל. וצדו אחד שוה לארץ פרש״י ז״ל דלאו שוה לארץ ממש אלא שהוא גבוה מן הצד האחד עשרה ונמוך מן הצד השני וכל כמה לא גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ וכן פי׳ בתוס׳ דאי שוה לארץ ממש מאי כתל שבין שתי חצרות דקאמר. בא למעטו פי׳ כותל שהוא גבוה עשרה ורחבה ד׳ ובא למעט גבהו כדי שיוכל להשתמש בו אם יש במיעוטו ד׳ על ד׳ דהוי דבר חשוב ומותר להם להשתמש בו שניהם ומערבין אחד:

מה נפשך אי אהני מיעוטא פירש דקס״ד דמיירי שמיעטו בקרקע הבית שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה אצטבא. ולהכי פרכי׳ מה נפשך אי אהני מיעוט דאע״ג דלית ביה ד׳ על ד׳ חשיב כפתחא או בסולם אפילו בכלו כותל נמי לישתריה אי לא אהני מיעוטא דתל שהוא פחות מד׳ לא חשיב פתחא אפילו כנגד המיעוט אסור דהא לא בטיל ליה. ומהדרי׳ אמר רבי בשעקר חוליא מראשו דהשתא אע״ג דלית ביה במיעוט ד׳ מ״מ הרי הוא יכול לעמוד בקרקעתו ולהשתמש בו. ומיהו בשאר הכותל אסור דכל דלא הוו ביה ד׳ לא חשיב כפתחא להתיר כל הכתל. ויש מקשים והשתא נמי היאך מותר באותו מיעוט שהרי הוא פרוץ במלואו לשאר הכתל שהוא מקום האסור לו כיון דגבוה עשרה ורחב ד׳. וי״ל דכל כה״ג ששאר הכתל הוא חלוק מעצמו וגבוה עשרה מרשות חברו ואותו המעוט אין נח חשמישו לא חיישי׳ למה שפרוץ במלואו וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל: אמר רב נחמן כפל ספל פיר׳ סמוך לכותל ואינו ממנו עד ראש הכתל עשרה ממעט ומיירי בשיש בו ד׳ על ד׳ ואוקימנא בדחבריה בארעא בענין שצריך מרה וחצינא דהשת׳ ודאי אינו ניטל בשבת דס״ל כחופר ולא חיישינן שמת יחפור בשבת ויטלנו שלא נחשדו ישראל לחלל שבתות והא קמ״ל דאע״ג דכפל איני ממעט לפי שאין ממעטינן בכלי׳ ואפילו ייחדם לכך דכי חבריה ממעט ולא גזרי׳ חבריה אטו לא חבריה ומיהו נראה בירושלמי דדוקא בכלים אין ממעטין אע״פ שייחדם לכך אבל בשאר דברים שאינם כלים ממעטין כיון שייחדם לכך דגרסינן התם תנא בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם מצרי שקבעו ור׳ אבא בשם ר׳ יהודה אמר אפילו לא קבעו והא תני והוא שקבעו אמר רבא והוא שייחדו לכן הורה ר׳ אילא והוא שקבעו ע״כ ומשמע דהלכה כר׳ אבא דהלכה כדברי המקל בעירוב והא דבעינן קביעות בסולם או בייחוד אסולם מצרי קאי דסליק מיניה דאלו בצורי כובדו קובעו כדאמרינן בש״ס דילן והא דאמרי׳ לעיל גבי סולם קבוע להתירו י״ל דלמיוחד קרי קבוע ובסולם המצרי איירי א״נ דה״ק סולם שהוא קבוע מאליו כסולם הצורי דכובדו קובעו או סולם המצרי שייחדו לכך ועשאו קבוע והא דאמרינן והמצרי אינו מתמעט וכשלא ייחדו לכך כן פיר׳ רבותי ומסתברא לפום הש״ס דילן דסולם המצרי כיון שדרכו לינטל ממקו׳ למקום דינו ככלים ואינו ממעט אע״פ שייחדו לכך עד שיקבענו שם ממש וח״א דהוא סדין לאבנים ולבנים דקביעות גמור בעינן וכסברא דר׳ אילא ברישא וסכין רהטא ש״ס דילן בכלה שמעתין דכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט אלא בשהוא קבוע ממש או בשכבדו קובעו ועשאו קבוע לא צריכא דתבריה בארע׳ וקס״ד דבעי לומר שנתן עליו סביבו עפר וברגבי אדמה כדי לקובעו שם ולהכי פרכינן דאכתי ניטל בשב׳ דכיון שנשאר בו שום מגולה נוטלו משם והעפר והרגבים נופלים דטלטול מן הצד לצורך שבת לא שמיה טלטול דהא תנן פגה שטמנה כו׳ פירשתיה במקומה במסכת שבת בס״ד:

ופרקי׳ הכא במ״ע בספל שיש לו אוגנים פי׳ שהאוגנים הם נכנסים והוקבע וטמונים שם וקס״ד דבכי הא אסור ליטלו משום דה״ל כחופר ולהכי פרכינן מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן דכיון דמקצת עליו מגולין ליטלו ניטלין בשב׳ ואע״פ שטמונין בקרקע ופרקינן דלא צריכא אלא דצריכא מרה וחצינא פי׳ דס״ל חבור גמור וכשנוטלו משם ה״ל חופר גמור וי״א דאפילו בהא ליכא בנטילתו אלא איסורא דרבנן דהא כשחופרו לצורך הספל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ומקצת רבותי פי׳ דמלאכה דאורייתא היא דכיון דארעא דיניה הוא וכי שקיל ליה ס״ל מתקן קרקע הבי׳ כנוטל גבשושית ס״ל שאין מתכוין כמתכוין ונכון הוא.

והא מתני׳ דהטומן לפת ה״ג בכל הספרים שלנו אם מקצת עליו מגולין פרש״י ז״ל דמשום שבת נקיט לה דאלו משם כלאים ושביעית ומעשר אפי׳ אינם מגולין כלל. ועל כרחין לענין שבת מיירי בשלא השרישו ס״ל תלוש (שאינה) מלאכה גמורה אבל לענין כלאים מיהת דהא קי״ל זרוע מעיקרו בהשרשה וי״ל דהא כבר פירשנוה בירו׳ דמיירי בשטמנו אגודה שאין דרך זריעה בכך ואינו נכון לאוקומי מתני׳ דצדדין והנכון בשלא השרישו ואף על פי ששבתו מחמת לחלוחית הקרקע עד שהוסיפו אחד ממאתים או יותר ואעפ״כ אינו חושש אף משום כלאים דאע״ג דקי״ל דזרוע ובא בתוספת אע״פ שלא השריש שם וכדקי״ל במעביר עציץ נקוב בכרם שאני הכא שטמנו אגודה כדברי הירושל׳ שאין דרך זריעה בכך אבל בשמעתין חופש ואין הגרסא הזאת בשום ספר אלא שרבינו האיי גורס כן. והא כתיבנא לה בפרק במה טומנין:

כותל שבין שתי חצרות [צדו אחד] גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ כגון שהיה קרקע של חצר זה גבוה מזה הכותל שביניהם גבוהה עשרה מצד זה אבל צדו השני אין גבוה עשרה וכל שאינו גבוה עשרה אינו כלום והרי הוא כשוה לארץ מאותו הצד. נותנין עובי אותו הכותל לזה ששוה לארץ שתשמישה נוח לה ומתירין אותה להשתמש בה ולהעלות מחצרו עליו או להוריד ממנה לחצרו וחברו אסור בה מפני שהיא אצלו כרשות בפני עצמו. ומה שאמר אחר כן היה לזה תשמישו בנחת וכו׳ אינו אלא פי׳ בעלמא כלומר כלל הדברים כל שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. וכן חריץ שבין שתי חצרות שהוא מבדיל בין זו לזו על פני ארך כל החצרות שביארנו במשנה שכל שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואם היה עמוק מזו עשרה מצד שקרקעיתה גבוה אבל אין עמוק מחברתה עשרה מצד שקרקעיתה נמוך נותנין אותו לזה ששוה לארץ שתשמישו לזה בנחת ואין אומרין שהחריץ אין דרך להשתמש בו ונאסרהו אף לזה או כלך לדרך זו שהכותל בעיתא תשמישתיה מצד שאדם מתירא שמא יפלו החפצים שיניחו שם ונמצא שאין כאן תשמיש נוח ונאסרהו לשניהם אלא מתירין אותו לשניהם (צריכי):

כותל זה שבין שתי חצרות שהיה גבוה עשרה ובא אחד מהם למעטו כלפי צד שלו ולא שיפרוץ בו פירצה שהפרצה אינה חשובה מיעוט אלא שבא לסתור בראשו במקום אחד מן הכותל ועקר חוליא משם עד שבסתירה זו נעשה אותו מקום לבעל חצר זה פחות מעשרה אם יש באותה סתירה משך ארבעה על פני רחב הכותל הרי זה משתמש בכל הכותל שמיעוט זה הוא כפתח אצל הכותל ואם לאו אסור בכל הכותל אלא שמשתמש באותו מיעוט שאותו מיעוט מיהא אינו רשות וכן הדין בחברו אם אותו מיעוט פחות מגובה עשרה אצל קרקע של חצרו אבל אם בא למעט באיצטבא שבנה בצד הכותל או תל עפר שהניח שם או פסיפסין אם יש בהן ארבעה על ארבעה לצד משך הכותל משתמש בכל הכותל מפני שמיעוט זה הוא כסלם או כפתח לעלות לכותל ונמצא תשמישו נוח אבל פחות מיכן אין המיעוט דבר חשוב והרי הוא כמי שאינו ואינו משתמש אף כנגד אותו מיעוט ואינו דומה לעוקר חוליא שבעקירת חוליא נתבטל מיהא אותו מקום מהיותו רשות בפני עצמו וכן שמכל מקום יש לזה שיעור מקום לעמוד שם ולהשתמש במקום המיעוט אבל כל שאין במיעוט איצטבא ארבעה על ארבעה אינו מקום ראוי לעמוד להשתמש ואם בנה חברו גם כן מצד אחר או שלא היה גבוה עשרה מצדו אם רצו מערבין אחד:

לא סוף דבר באיצטבא וכיוצא בה שהוא מיעוט אלא אף בכלים הוי מיעוט הואיל והם גדולים שראוי לעמוד עליהם כגון ארבעה על ארבעה שאין שום דבר ממעט אלא בדרך זה ואפי׳ סלם. באיזה כלי אמרו בכלי שאינו ניטל בשבת שמאחר שאינו ניטל בשבת הרי הוא קבוע לשם וראוי למעט אבל כלי הניטל בשבת הואיל ואינו קבוע שם לאותה שבת שמא יטלנו ואינו מיעוט כלל ומכל מקום אם חברו בקרקע היטב עד שאי אפשר ליטלו בלא חפירה במרא וחצינא שהוא אסור מלאכה מותר אבל אם חברו בדרך שיכול ליטלו בלא חפירה בכלי אינו מיעוט שהרי יכול הוא ליטלו וכמו שאמרו פגה שהטמינה בתבן ר״ל כדי להתבשל שהתבן מוקצה ואסור לטלטל וכגון שהוקצה לבנין כותלים. וכן חררה שהטמינה בגחלים ר״ל שהטמינה אתמול בגחלים ועכשיו כבו. שאין בנטילתה חשש שבהפוכה יכבה ויבעיר ומכל מקום מוקצים הם הא אם מגלה מקצתה ניטלת בשבת ואפי׳ היה כל הכלי תחת העפר אלא שיש לו אוגנים ליטלו והוא בא למעט מצד גובה האוגנים אינו כלום שאף הוא מותר ליטלו בשבת מצד האוגנים היוצאים וכמו שאמרו הטומן לפת וצנון תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש שמא נשתרש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר לומר שמא נשתרש ונתוסף ויצטרך לחזור לעשר את תוספתו וניטלין בשבת כמו שביארנו במסכת שבת. הא למדת שאינו מיעוט אלא אם כן הוא צריך בנטילתו למלאכה האסורה בשבת:

תוס' בד"ה ור' יוחנן כו' פי' מן הבית דמן החצר אפי' ברחב ד' שרי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דמאי קושיא לר"י ממתני' דקתני מעלין לא דאימא מתני' מעלין מן הבית קאמר דלא ור"י דקאמר מעלין היינו מן החצר וכר"ש דמשמע ליה דר"י אמתני' קאי דאיירי מן הבית אין מעלין וקאמר איהו באין בו ד' דמעלין אף מן הבית ודו"ק:

בד"ה עולין אין כו' וי"ל דס"ד כו' וה"ה ברוחב ד' כיון שהוא גבוה י' כו' עכ"ל ק"ק כיון דלא ידע לפלוגי לר"י בין אין בו ד' ובין יש בו ד' בלאו דיוקא דעולין אין מעלין לא תקשי ליה גופה דמתני' אמאי קתני כלל רחב ד' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ברשויות דרבנן כו' ושרי אפי' להחליף כשיש בין רה"י לכרמלית כו' והא דאר"י הכא כו' דזעירי אמרה עכ"ל ויש לדקדק לפי הסכרא שכתבו התוס' לעיל דאיכא להחמיר טפי הכא שהכל רה"י ואסור לרב אבל ברה"י וכרמלית אין נראה שיחלוק רב א"כ ה"נ איכא למימר לר"י אע"ג דהכא מחמיר היכא דהכל רה"י ואוסר להחליף התם ברה"י וכרמלית אפשר דמיקל ומתיר אף להחליף ואמאי קאמר דזעירי אמרה וי"ל דהכא לרב ניחא דמחמיר טפי בהכל רה"י ואתי למטעי להוציא מרה"י זה לרה"י אחר ולכך עשו חיזוק יותר משל תורה דאיירי בב' רשויות וליכא למטעי כ"כ ומה"ט נמי ברה"י וכרמלית נמי ליכא למטעי דהוו ב' רשויות אבל לרבי יוחנן כיון דבשל תורה אסור להחליף ובהכל רה"י נמי. אסרו להחליף משום דעשו אתו כעין של תורה מכ"ש ברה"י וכרמלית דאית לן למימר דעשהו כשל תורה דדמיא ליה טפי דהוה נמי ב' רשויות ודו"ק: