מסכת עירובין דף ע״ב עמוד ב׳

הסבר על שם חורפיה קרי ליה הכי:

להך לישנא דאמר רב נחמן מחלוקת במסיפס אבל במחיצות מודו ב"ה תיובתא דהא בהדיא קתני דבמחיצות שרו:

אלא ללישנא בתרא דקאמר דבמסיפס נמי אסרי ב"ש מי לימא דתהוי הא תיובתיה דקתני במחיצות הוא דפליגי הא במסיפס מודו:

הלכה כרבי יהודה דבמחיצות המגיעות לתקרה מודו:

חדרים ממש שלא היו מחוברין מעולם:

במה דברים אמורים דאסרי ב"ש כשהם מוליכין העירוב באחד משאר בתי החצר:

אבל אם היו שאר בני החצר מביאין פיתן לטרקלין דברי הכל כו' והאי תנא מדקא מפליג בין מקום אחר לבא אצלן סבירא ליה טעמייהו דב"ש ובית הלל לאו במחיצות פליגי אלא אפי' לבית שמאי נמי טרקלין מחברן ואין צריך עירוב בינייהו והוו להו כחמשה שגבו את עירובן וסבירא להו דחמשה שעירבו את חצירן ובאין לערב עם חצר אחרת אם מוליכין שם את עירובן אין א' מהן שליח לכולן אלא כולן צריכין ליתן פת ואם עירוב בא בבית א' מהן כולן שוין שם והנך דטרקלין נמי כיון דרשות אחת היא להני דמו דאי לבית שמאי רשויות חלוקות הן והן לא עירבו כי עירוב בא אצלן מאי הוי:

שגבו את עירובן שדרין בחצר ועירבו את חצירן:

רבי יהודה הסבר רבינו חננאל גריס הסבך פירוש גדיל לסבכה כעין מצנפת וכובע כמו שבכים מעשה שבכה (מלכים א ז׳:י״ז) א"נ על שם עירו דבספר יהושע (טו) כמו כן כתיב מדין וסבכה:

כח דהיתרא עדיף ליה לא שייך הכא למיפרך ליפלגו בתרוייהו כדפריך בריש ביצה (דף ב:) דהתם כדי להודיע כחן דבית הלל דאוסרין הוה ליה לאשמעי' בתרוייהו משום דכח דהיתרא עדיף דב"ש לא חשיבי ליה כ"כ דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

אמר ר"נ אמר רב הלכה כרבי יהודה אע"ג דאותבי' מינה לל"ק דר"נ אתיא כלישנא בתרא:

אבל אם היה עירוב בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן וא"ת טעמא דב"ש אתא לאשמעינן דלב"ה לא איצטריך דאפילו מוליכין עירובן אמר עירוב אחד לכולן וכי האי גוונא פריך במס' שבת בפ' ר"א דמילה (שבת ד' קלה.) וי"ל דלב"ה נמי נפקא מינה דכעין חדרים ועליות דדווקא במוליכין עירובן קאמר דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה אבל בעירוב בא אצלן עירוב אחד לכולן דכעין חדרים ועליות לב"ה כמו מחיצות שאין מגיעות לתקרה לב"ש ומיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק בין מוליכין עירובן לעירוב בא אצלן מדפשיט ליה כ"כ להש"ס דקאמר אילימא חדרים ועליות ממש פשיטא:

כמאן כבית הלל וליכא למימר דאתיא כב"ש וברייתא באין עמהם דיורין כדאוקמינן לה לקמן אבל במתניתין כשיש עמהן דיורין דמיגו דהני אסרי אהדדי הני נמי אסרי דהיכי דמי הני דיורין אי בחצר קיימי מ"מ כל הטרקלין חשיב כחדא ומטלטלין זה עם זה בכל הטרקלין בלא עירוב כשיש דיורין בחצר כמו שאין דיורין בחצר ואי בעו ביניהם עירוב כשיש עמהן דיורין בחצר הכי נמי ליבעי כשאין עמהן דיורין דמה ענין דיורין בחצר לגבי הטרקלין ומיהו ה"מ למימר כגון שיש בטרקלין דמתניתין חדרים ועליות גמורין שאין להם פתח בחצר אלא יוצאין דרך טרקלין דמיגו דהני אסרי הנך ה' חבורות נמי אסרי אבל לא משמע ליה לאוקמי מתניתין בהכי ועוד דדילמא בהא הוו מודו ב"ה:

במקבלי פרס שנו ואע"פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלים משל אביהם דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב:

מי שיש לו בית שער אינו אוסר עליו אע"פ שדרין בו כדתנן לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פה:) ואם תאמר אי בבית שער דבית תיפוק ליה משום בית דאסר על בני החצר אע"פ שאין דרין בו מידי דהוה אבית התבן וי"ל כגון שנתן בעל הבית עירובו וקמ"ל דהדר בבית שער לא בעי לערב דלא אסר:

מיתיבי א"ר יהודה הסכך פי' גדיל סבכה על שם עירו לא נחלקו ב"ש וב"ה על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה על מה נחלקו על מחיצות שאינן מגיעות לתקרה שב"ש אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה וב"ה אומרים עירוב אחד לכולן.

אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני מודין בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ואוקימנא כעין חדרין וכעין עליות ומאי נינהו מחיצות המגיעות לתקרה.

תנא בד"א במוליכין עירובן למקום אחד אבל אם היה עירובן בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן והא דתניא ה' שגבו את עירובן כשמוליכין אותו במקום אחד אחד מוליך ע"י כולן כמאן כב"ה:

מתני' האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן כו' אוקימנא במקבלי פרס שנו פי' לאו אוכלין על שלחן אביהן ממש אלא מקבלין פרס משלחן אביהן ואוכלין אותו בבתיהן שנמצאת אכילה ושינה בבתיהן:

ת"ר מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו הרי זה אינו אוסר עליו כו' עד ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא מקום בית דירה כו' דירה בלבד.

לשון ר"ח ז"ל אמר רב יהודה הסבך. ופירש: גודל סבכה. ולשון רש"י ז"ל: הסבר. ופי' לשון סברא ומתוך חריפותו קורא אותו כן.

יש ספרים דגרסי אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' יהודה הסבך. ויש מי שגורס אמר רב נחמן אמר רב, וכן הוא בפר"ח ז"ל. ואע"ג דהא דרב יהודה הויא תיובתיה דרב נחמן, ללישנא קמא קאמרי, דללישנא בתרא הויא כוותיה דאף במסיפס פליגי.

תנא בד"א כשמוליכין את עירובן למקום אחד פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא דפליג בין מוליכין למקום אחר לבא אצלן סבירא ליה דב"ש וב"ה לאו במחיצות פליגי אלא אפילו ב"ש נמי טרקלין מחברן ואין צריך עירוב ביניהן. ואינו מחוור בעיני, דא"כ פליג אדר' יהודה הסבך וכיון שכן הוו להו למירמא חדא אאידך ולאקשויי נמי מינה לרב נחמן, וכדמותבינן מהא דר' יהודה הסבך אאידך דר' חייא ור' שמעון ברבי ואדרב נחמן. אלא מדקאמר תנא בד"א משמע דלא פליגא אהנך אוקימתא דלעיל ולא אדר' יהודה הסבך, אלא אדרבה ההיא ממש כלישנא בתרא דרב נחמן דאמר אף במסיפס פליגי, והאי תנא קאי אנחלקה במסיפס, ולומר דאע"פ דודאי מודו ב"ש בשנחלקה במסיפס דכולן כחבורה אחת הן לגבי עצמן ולאפוקי מחבורה לחבורה אין צריכין עירוב וכמו שכתבתי למעלה, ואפי"ה בשמערבין עם אחרים צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, ה"מ כשמוליכין את עירובן דבדורי מבדרי, אבל בשעירוב בא אצלן דמיכנפי וקיימי עירוב אחד לכולן. ואע"ג דטעמא דב"ש לא איצטריכא ליה לאשמועינן, נפקא מינה לב"ה דאפילו במוליכין את עירובן אמרי דעירוב אחד לכולן.

כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו את עירובן עירוב אחד לכולן כמאן כב"ה. וא"ת לימא דברייתא שגבו את עירובן ככולי עלמא ובמוליכן לחצר אחרת דהכי אוקימנא לה לברייתא בסמוך, ומתניתין כשיש דיורין עמהן בחצר הטרקלין, דמיגו דהני אסירי הני נמי אסירי וכדאמרינן בסמוך גבי מתניתין דהאחין. ונראה לי משום דהא ברייתא פירושה דמתניתין היא ואמתניתין קיימא, ומתניתין לא חלקה בין הכין להכין. תדע לך מדתנן בההיא דהאחין אימתי בזמן שמוליכין את עירובן אבל אם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין עירוב אחד לכולן. דאלמא מדפליג בההיא מתניתין ולא פליג בהא, הא מתניתין בין הכין ובין הכין מתנייא.

כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו את עירובן כמאן דלא כחד והאי לישנא ליתיה, דלא דחינן לברייתא מכולהו כיון דאפשר לאוקמוה כהלכתא. וקיי"ל נמי בההיא, דהא בעא מיניה אביי מרבה ופשטה לה עירוב אחד ומוליך על ידי כולן (לקמן עירובין עג, א).

ש"מ מקום לינה גורם פירוש: מדקתני במתניתין אוכלין על שלחן אביהם, ואפילו הכי קתני ישנים בבתיהם צריכין עירוב כל אחד ואחד.

במקבלי פרס מאביהן שנו כלומר: דעכשיו ישנים ואוכלין בבתיהן. ומיהו אהני להו פרס דנגררין אחר אביהן ואם היה עירוב בא אצלן או אם אין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב.

מאי מקום דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה כתב הר"ז הלוי ז"ל: מאי מקום לינה אף מקום לינה, דהא אהני להו נמי מקום פיתא שאם אין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב. ואינו מחוור בעיני, דהא אף במקבלי פרס דאוכלין וישנים בבתיהם אם אין דיורין עמהן בחצר אינן צריכין לערב, ואפילו לרב אע"ג דלדידיה מקום פיתא דוקא. וכ"ש דלכולי עלמא מקום פיתא ולינה גורם על כל פנים, ואפילו הכי מהני קבלת פרס לבנים אצל האב ותלמיד אצל רבו כדאיתא בסמוך. ותדע לך דאם איתא כי פרכינן מברייתא דרועים בין לרב בין לשמואל פרכינן, דהא אף מקום לינה אמרינן הא מקום פיתא נמי מהני וכל שכן, ואם כן היכי משחינן להו מן השדה בישנים שם. ואם תאמר אין הכי נמי דלכולהו קא מקשה הוה ליה למימר תיובתא דכולהו, אלא לרב בלבד קא מקשה. וכן פירש רש"י ז"ל: מקום לינה דוקא קאמר כי היכי דרב נמי אמר מקום פיתא דוקא. וא"ת לשמואל עירובי חצרות בפת מאי מהני דהא לאו מקום פיתא גורם. דהתם נמי אנן סהדי דאי מיתדיר להו לכולהו התם ניחא להו טפי דליגנו וכדמתרץ הכא וגם לקמן.

ונפלגו כו׳ פי׳ לאו למימרא דלשביק כאן דב״ה דהלכה כמותן משום כחן דב״ש אלא לתנייה במסיפס נמי אף להודיעך כחן דב״ש כי כדאי הם לאשמועינן כחו ופרקי׳ כח דהיתירא עדיף כלו׳ כח דהיתרא הוא טוב להשמיענו אפי׳ לב״ש אבל בזה שהו׳ כח דאיסורא אין בו שום רבותא להאריך בו מפני ב״ש ובמסכת יבמות בפרק כיצד יש לשון עדיף שפירשו:

גרסינן הכי אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר׳ יהודה הסבר אף על גב דלישנא קמא דרב נחמן פליג עלה דר׳ יהודה הסבר אתיא הא כלישנא בתרא דרב נחמן אי נמי הא דידיה הא דרביה. ויש ספרים שגורסין אמר רב יהודה אמר רב תנא בד״א כו׳ ואף על גב דמהא לא ילפינן מידי אלא לב״ש כדאי הם לפרש דבריהם ותו דאשמעי׳ אגב ארחיה דאפי׳ במוליכן את ערובן למקום אחר אמרי׳ ב״ה עירוב אחד לכלן. ופרש״י ז״ל דאליבא דהאי תנא לא פליגי ב״ש וב״ה במחיצות ודכ״ע טרקלין מחברן ומות׳ לטלטל מזו לזו בלא עירוב דאי במחיצות פליגי וסברי ב״ש דאין טרקלין מחברן כי עירוב בא אצלן מאי הוי אלא ודאי כדאמרן ולא פליגי אלא בחמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין עירובן לחצר אחרת אם צריך עירוב לכ״א ואחד או ערוב א׳ לכלן דהני נמי כמי שגבו את עירובן כמו שהטרקלין מחברן. והיינו דאמרי׳ כמאן אזלא הא דתניא כו׳ דאלמא פלוגתא דהכא בההיא תליא והקשו עליו ז״ל דאי לא פליגי במחיצות אליבא דהאי תנא אם הויא דלא כסברא דר׳ יהודה הסבר וכלהו אמוראי דלעיל והוה לן למרמי מיהא למתניית׳ דר׳ יהודה הסבר ולאקשויי מינה לאמוראי דלעיל ולומ׳ דאינהו דאמרי כר׳ יהוד׳ הסבר ורבותי פירשו דאתיא הא מתנייתא כלישנא קמא דרב נחמן דאמ׳ דפליגי במסיפס דהתם לכ״ע מותרין החבורו׳ זו עם זו וכדפריש׳ לעיל והוו להו כמי שגבו את עירובן לדברי הכל ואפ״ה פליגי ב״ש וב״ה כשמוליכין את ערובן למקום אחר וסבר ב״ש דכיון דמבררי להוציא לחוץ והם חלוקין בדיורין קצת דצריך ערוב לכל חבור׳ ודכותה קאמרי׳ חמשה שגבו את ערובן (באו) להבי׳ ערוב אצלן דמכנפי וקיימי ערוב א׳ לכלן וס״ה בחמשה שגבו את ערובן. וגם זה הפי׳ אינו מחוור בעיני דא״כ הוה לן למימר הכא דלישנ׳ קמא אזלא בהאי ברייתא ודלא כאידך אמוראי דלעיל וכי היכי דאמרי׳ לעיל במתנייתא דר׳ יהודה הסבר לפי׳ הנכון בעיני דהאי תנא אשמעינן דלכ״ע אפילו למאן דמוקים לה (עשרה) במחיצה מודו ב״ש דלגבי דין חבורות עצמן זו עם זו טרקלין מחברן ואינן צריכין ערוב ביניהם וכמי שגבו את ערובן דמו וה״ה לענין ערוב בא אצלן ולא נחלקו אלא להוליך ערוב למקום אחר והכי נמי הוו פליגי בחמשה שגבו את ערובן והא דאמרי׳ ערוב אחד לכלן לאו דוקא דהא מקום שמניחין בו ערוב אינו נותן בו אלא לומר דכבית אחד הם נדונין כלם ואלו היו צריכין לתת בעירוב לא היה להם לתת אלא ערוב אחד כמאן דלא כחד פי׳ לפום האי שטתא דמדמי׳ הא דטרקלין לחמשה שגבו את עירובן ומיהו אפשר היה לומר דשאני מתני׳ שלא ערבו והם חלוקין בדיורין קצת למאן דמוקי׳ מתני׳ במחיצו׳ עשרה אבל למאן דאוקמה במסיפס הויא ודאי דלא כחד ולהכי פסיק ואומר הכין וק״ל אמאי לא מתרצינן דחמשה שגבו את ערובן משום דליכא דיורין אחרים ומתנייתא דהכא בדאיכא דיורין אחריני דמגו דאינהו אסרי הכי נמי אסרי דהא לקמן דרמיין אמתני׳ דהאחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם מהא מתנייתא דחמשה שגבו את ערובן הכין תרצה רבה וי״ל דהא מתנייתא פי׳ דרישא דמתני׳ היא ואמתני׳ קיימא בד״א כו׳ וכיון דבמתני׳ לא חלק התנא בין דאיכא דיורין אחרים לדליכא דיורין אחרים כמו שחלק במתני׳ דהאחין דלקמן מכלל דמתני׳ דטרקלין בין הכי ובין הכי אתניא כן תרצו רבותי:

האחין כו׳ לא׳ השותפין שאין עסק לשותפו׳ בכאן דכלה מילתא כשאוכלין על שלחן אביהם ממש אלא שמקבלין ממנו פרס ומתני׳ אליבא דהלכתא דקי״ל כרב במקבלי פרס מאביהם מתוקמא שאלו היו אוכלין ממש על שלחן אביהם מקום פיתא גורם ועירוב א׳ לכלם והא דקתני וישנים בבתיהם פרש״י ז״ל בבתיהם שיש להם באותה חצר עצמה ומשמע דבהא הוא דאהני להו מה שמקבלין פרס מאביהם שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאינם צריכין לערב ואינם אוסרין זה על זה ולא על אביהם כדקתני סיפא ונראה מדבריו ז״ל שאם הם דרין בחצר אחרת אע״פ שבחצר אחת הם דרין וישנים כ״א בביתו לא אהני להו פרס מאביהם ואוסרין זה על זה וכן פירשו המפרשי׳ ז״ל ומיהו ק״ל לישנא הש״ס דאמרי׳ לקמן על הא דאמרי׳ שהרב ותלמידיו כאחין עם אביהם דמו דהא בי ר׳ חייא אמר אנו צריכין לערב שהרי אין אנו סומכין על שלחנו של ר׳ חייא וכיון דקאמר אנו אין אנו צריכין לערב משמע דרב אמר כן לחבריו על דיורין שלהם ולא על חצרו דר׳ חייא שהיו ישנים בבתיהם בחצרו דא״כ לא הוה להו למנקט האי לישנא אלא ודאי היה נראה שאפי׳ הם דרין באנפי נפשייהו בבית מיוחד לכל א׳ בחצר אחד ושלא בחצרו של ר׳ חייא כיון שמקבלין כלם פרס מר׳ תייא הוו להו כיחידים שאינם צריכין לערב כי שולחן רבי חייא מחברן לענין זה כאלו אוכלין על שלחנו ממש כיון דמקום פתא גורס ואינו אוסר אלא בית שיש בו מקום פתן מה דין חדש ולכן הצ״תיי:

גמרא שמעת מינה פי׳ קס״ד דאוכלין על שלחן אביהם ממש קתני ואפ״ה לפי שאינם ישנים שם קתני שצריכין עירוב לכ״א וא׳ וק״ל ואי מקום לינה בלחוד גורם כי אם דיורין אחרים עמהם בחצר למה אין צריכין לערב דהא מקום לינה גורם וחלוקין הם בדיורין שכ״א ישן בביתו וי״ל דאפי׳ למ״ד מקום לינה גורם אע״פ שהוא עיקר מודה הוא דכי אוכלין על שלחן אחד אהני להו דאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאין צריכין לערב אבל מפני שאין ישנים במקום הפסידו בשיש שם דיורין אחרים שצריכין לערב והפסידו ג״כ כשמוליכין ערובן למקום אחר דלא גרע פתא ממש למ״ד מקום לינה גורם ממקבל פרס למ״ד מקום פתא גורם דאהני להו קבלת פרס אח׳ שאם הם חלוקין בדיורין אין צריכין לערב כדמפרש בסמוך אליבא דרב וזה נר׳ לי ברור.

אמר רב יהודה כו׳ פי׳ דמתני׳ לאו באוכלין על שלחנו ממש דא״כ אע״פ שישני׳ בבתיה׳ עירוב א׳ לכלם כשמוליכין עירובן למקום אחר ולענין חצים ג״כ אין צריכין לערב אלא שנטפלין לערוב שנותן אביהם ואע״פ שיש עמכם דיורין אבל מתני׳ בשאוכלין וישנים כ״א בביתו אלא שמקבלין כ״א פרס מאביהם ואהני להו קבלת פרס למאי דקתני סיפא דמתני׳ שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר אין צריכין לערב וכן אם ערוב בא אצלן דערוב א׳ לכלן. וקי״ל כהאי אוקמת׳ דהכי רהטא כל הסוגיא ופי׳ קבלת פרש״י ז״ל ובתוספו׳ שמקבלין הוצאתן מבית אביהם וכן פירשו רבותי: והרמב״ם ז״ל פי׳ שאינם אוכלים על שלחנו תמיד אבל אוכלים ימים ידועים על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו אז בטובה כמו שהועד אצל חברו שבוע או חדש:

ת״ר מי שיש לו וכו׳ פי׳ ואע״פ שדרים בו וכדאי׳ בהדיא בפ׳ כיצד משתתפין. ואם הוא בית שער דבית נותן בעל הבית את ערובו אבל הדר בבית שער אינו נותן כלום. רב אמר כו׳ ושמואל אמר כו׳ פי׳ הר״א ז״ל אף מקום לינה גורם וה״ה דמודה במקום פתא גורם לדבריו קושיין דמתנייתא דהרועים בין לרב בין לשמואל והנכון דברים כפשוטן דלשמואל אף מקום פתא גורם לגמרי אלא דאהני ליה מאי דאהני קבלת פרס אליבא דרב כדפרישית במתני׳ וקשיין דבסמוך לרב בלחוד היא וכדאי׳ במקצת פרש״י ז״ל והלכת׳ כרב דהלכת׳ כוותיה באיסורי במאי דפליג בהדי שמואל ומיהו אפשר דמודה שמואל בדין מקבלי פרס משום מתנייתא דבסמוך:

המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האחים שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד לפיכך שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם עירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. זהו לשון המשנה ופי׳ הדברי׳ שבעל הבית קיים ובניו סמוכים על שלחנו אלא שבלילה הולכי׳ לשכב בבתיהם ר״ל בתוך החצר עצמה והוא שיש להם בתים מיוחדים בחצר ואמ׳ שאעפ״י שאוכלין על שלחן אביהם הואיל וחלוקים בלינותיהם צריכין לערב כל אחד ואחד ואם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו. ושאלו בה בגמרא שמעת מינה מקום לינה גורם שהרי אעפ״י שאוכלין על שלחן אביהם אתה מצריך עירוב לכל אחד ואחד שחלוקים בלינה. ופרשו בה במקבלי פרס מאביהם כלומר שאלו היו אוכלין על שלחן אביהם אפי׳ היו מוליכין עירובן למקום אחר או שיש עמהם דיורים אחרים בחצר אין צריכין עירוב אלא שהאב לבדו הוא הנותן את העירוב שמקום לינה לא מעלה ולא מוריד ואלו חלוקים באכילתם היו נקראים חלוקים לגמרי עד שצריכים עירוב לכל אחד ואחד אפי׳ בבא עירוב אצלם או שאין עמהם דיורין אחרים אלא משנתנו בשאוכלין כל אחד בביתו אלא שאביהם משגר להם מזונות ומתוך כך כשיש דיורים אחרים עמהם שנמצאו מזוקקים לעירוב מצד הדיורים או שמוליכין עירובם לחצר אחרת צריכין לערב כל אחד ואחד אבל מכל מקום הועילם קבלת פרס שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר והם אין רוצים לערב עם חצר אחרת אין אוסרין זה על זה. וכן אם עירוב בא אצלם מחצר אחרת או מבני אותה חצר אין צריכין עירוב לכל אחד מפני שהן כיחיד ולא עוד אלא שבבא עירוב אצלם אף באותה חצר אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב אבל כשיש דיורין אחרים באותה חצר ואין נותנין עירובם בביתם של אלו הואיל ומכל מקום הוזקקו לעירוב צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכל שהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אם לבני אותה חצר או אף לבני חצר אחרת שעירבה עמה על ידי פתח שביניהם הואיל ומבטלין מחצר לחצר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיש לו בחצר חברו בית שער או אכסדרה או מרפסת הואיל ובית שער שבחצר אינו ראוי לדירה אינו אוסר ואפי׳ היה דר שם אבל בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו. ומכל מקום דוקא כשהוא דר שם וכר׳ יהודה שאמר לא אסרו אלא בית דירה [בלבד. בית דירה] סלקא דעתך כלומר שהרי בית שער אפי׳ היה דר שם אינו אוסר. אלא מקום דירה ר״ל ראוי לדירה ודר שם ואפי׳ היו לו בתים רבים בהרבה חצרות אינו אוסר אלא באותה שהוא דר בה ומעשה באחד שהיו לו חמש חצרות באושא ר״ל חמש בתים בחמש חצרות או חמש חצרות בחמש מבואות ולא אסרו אלא באותה שהיה דר שם אעפ״י שהיה משתמש באחרות לתבן ולעצים וכיוצא באלו ואין מקום דירה אלא מקום שאוכל בו. הלכה פסוקה מקום פתא גורם ולא מקום לינה גורם ואף זה דוקא כשמיוחדת לו ואין לאחרים בה תשמיש:

בפרש"י בד"ה ואיכא דאמרי כו' דב"ש סברי אע"פ שרשות אחת היא ודמי לה' שעירבו כו' אפילו הכי כולהו בעי לעירובי כו' עכ"ל לכאורה לא בעי לפרש להאי. לישנא דטעמא דב"ש משום מחיצה היא כתנאי דלעיל ולכך אפי' עירוב בא אצלן צריך עירוב לכ"א ואחד דא"כ אמאי קאמר חמשה שגבו את עירובן כו' כמאן דלא כחד הא איכא למימר דא"ש כב"ש אלא דהכא לא דמי לה' שגבו את עירובן כו' אלא דמחיצות גמורות חשיב להו אבל קשה דמנ"ל לתלמודא דטעמא דב"ש דאפילו דמי לה' שגבו עירובן כו' כולהו בעי לעירובי אית להו אימא משום מחיצות בעי כולהו לעירובי אבל בה' שגבו עירובן כו' אית להו לב"ש דלא בעי כולהו לעירובי וי"ל כיון דב"ה מדמו הך דהכא לה' שגבו עירובן ובעי עירוב לכ"ע כשמוליכין עירובן למקום אחר נהי דב"ש פליגי הכא משום מחיצות גבי ה' שגבו עירובן כו' לא אשכחן דפליגי עלייהו ושפיר קאמר כמאן דלא כחד ומיהו לפי זה ה"מ שפיר לפרש להאי לישנא דטעמא דב"ש משום מחיצות ואפשר לומר דמ"ד נמי משום מחיצות לא גרע מה' שגבו עירובן כו' ותו לא מידי וצ"ע:

תוס' בד"ה אבל כו' עירובן כו' וא"ת טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כו' עכ"ל מכח הך קושיא דטעמא דב"ש אתא לאשמועינן כתב מהרש"ל לעיל להפך גירסת הספרים וכצ"ל חד אמר מחלוקת במחיצות שאין מגיעות לתקרה כו' וחד אמר מחלוקת במחיצות המגיעות כו' דהשתא כיון דאיכא מאן דאמר מקמיה דלא פליגי במחיצות המגיעות כו' אלא באינן מגיעות כו' קאמר איהו בהיפך דלא פליגי באינן מגיעות כו' אלא במגיעות כו' ולא שייך בזה טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כך תוכן כוונת מהרש"ל אבל דוחק הוא לפי זה להפך גם לקמן גירסת הספרים דקאמר מעיקרא למ"ד במחיצות המגיעות מחלוקת תיובתא ובתר הכי קאמר למ"ד במחיצות שאינן מגיעות לתקרה מחלוקת סייעתא ועוד דהך סוגיא דפרק ר"א דמילה איכא נמי תנא מקמיה ואפ"ה פריך אתנא בתרא טעמא דב"ש אתא לאשמועינן וע"כ נראה לומר דלא שייך למפרך טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא בדברי התנאים דאתו לאשמועינן דינא מה שאין כן בשמעתין לעיל ודאי דאמוראי אתו לפרושי מתניתא וטעמא דבית שמאי נמי מפרשים ולא שייך בזה טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן ודו"ק:

גמ' על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה עיין לקמן דף עט ע"א תד"ה ש"מ:

שם אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא עיין לעיל דף מג ע"ב תד"ה יתיב. ולעיל דף יח ע"ב תד"ה מתקיף:

שם אמר ר"י אמר רב במקבלי פרס עיין לקמן דף עט ע"ב תוס' ד"ה וע"י אשתו:

שם בית התבן עיין לקמן דף פה ע"ב תוס' ד"ה בית התבן. ולעיל דף ע ע"א תוס' ד"ה הב"ע: