מסכת עירובין דף מ׳ עמוד ב׳

אמר ר' זירא לעולם צריך להזכיר ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה לא בעי ליה ברכה בפני עצמה אלא חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים והלכך בראש השנה נמי חותם מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים ואע"ג דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה בראש חדש מודו דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית ואפילו בשאר שבתות דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר יעלה ויבא בעבודה והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום מיכלל הוא דכיילינן ולאו בפני עצמה:

כולל נמי במוספין לבית שמאי ואע"ג דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו הכא מיכלל הוא דכיילינן הואיל וכולל שחרית וערבית אבל שאר ימים טובים דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול בהני פליגי בית שמאי כי מיקלעי בשבת מצרכי להו ברכה בעצמן לכל תפלותיהם:

ומי אית להו לבית שמאי כולל בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת:

מתפלל שמנה של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר:

קשיא וש"מ כיון דבשאר שבתות קא בעו ב"ש ברכה לראש חדש ובר"ה לא בעו דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו וש"מ אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן:

וכולל עצמו דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת:

תנאי היא דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה אלא אומר יעלה ויבא בעבודה כבחול אבל בברכת היום אינו נזכר כלל אפילו לכוללו:

ומתחיל בשל שבת ותתן לנו את יום המנוח הזה ומסיים בשל שבת מקדש השבת ותו לא ומיהו במוספים באמצע ברכה הוא נכלל אבל שחרית וערבית אינו נכלל אפילו באמצע והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית:

לית הלכתא כרב אחא בר יעקב ירש רש"י ולא איתפרש ור"ח פי' דבפרק תולין (שבת ד' קלט.) גבי כשות' פריך וליתיב לינוקא דישראל ומשני דילמא אתי למיסרך וקים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא:

דלמא אתי למיסרך אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך אבל אם אירע ברית מילה בט' באב. או ביו"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות: [ומעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שחל עשרה באב בא' בשבת והוא היה אב"ד וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שי"ט שלהן היה כדכתיב שש אנכי כו' והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא. תוס' שאנ"ץ]:

ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואמרינן קדושת היום באמצע וכן הלכתא כהני תנאי כ"מ שזקוק לשבע (כגון שבת) ואפילו בערבית שחרית ומנחה מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע [ומסיים] בשל שבת והני מילי בר"ח וחוה"מ אבל ביום טוב אפילו בערבית ובשחרית ובמנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע: ירושלמי ר' יסא משלח כתוב לון אע"פ ששלחנו לכם סידרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש רב חסדא ורבה דאמרי תרווייהו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

אמר רבה איבעיא להו מהו להזכיר זמן בר"ה וביום הכפורים ואמר [ליה] רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומרים זמן אלא בשלש רגלים בלבד. ומותבינן מהא תן חלק לשבעה גם לשמונה ר' אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית שמונה אלו ח' ימי מילה ר' יהושע אומר שבעה אלו ז' ימי הפסח שמנה אלו ח' ימי החג כשהוא אומר וגם לרבות גם עצרת ור"ה ויוה"כ מאי לאו הני כולהו עיקר לקדש אותן בזמן. (אתה) [ואתי] וגם לרבות גם עצרת מפני שהוא יום אחד ור"ה ויוה"כ שאין בהן לא ז' ולא ח' שתתן להן חלק בזמן הנה יש בהן זמן.

ודחי רב ושמואל לא לעולם זמן אין בהן אלא מהו החלק שתתן להן הזכרה בברכת המזון כמו פסח וסוכות.

הכי נמי מסתברא דר"ה ויוה"כ אין בהן זמן משום דליכא זמן אלא בכוס. אי אמרת דאיקלע ליה כוס. תינח ר"ה אלא יוה"כ היכי ליעביד [אי] מייתי כוס ומברך עליה ומדכר זמן ושתי ליה מכי אמר זמן קבליה ליוה"כ עליה ואתסר בשתיה.

דא"ל רב ירמיה לרב כיון דאת מצלי של שבת מבעו"י (אבדלת) [אי בדלת] וקבלת לשבת עלך וא"ל בדילנא. ליבריך אכסא ולישבקיה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא ולישתייה דלאו בר חייובא הוא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דשרי בכי האי גוונא.

דחיישינן דלמא אתי ינוקא למיסרך וישתה כוס ברכה כי האי גוונא ביוה"כ והוא גדול. כיוצא בו גרסינן בשבת פ' ר"א אומר תולין כו' (דף קלט.) ליתן לינוקא דישראל אתי למיסרך כו' ואסיקנא הלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ וזמן אומר אפי' בשוק ולא צריך כוס.

מאי הוי עלה רב חסדא אמר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן תמיהה לי מאי קא מיבעיא ליה תו מאי הוי עלה דהא דייקינן לה שפיר מהא דב"ש.

כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ובפרק שני דביצה (יז, א) אמרינן אין הלכה כאותו הזוג אלא ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה, ובשל מוסף מתחיל נמי בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וחותם בשבת וראש חודש או של שבת ויו"ט, וכדאיתא התם בביצה דרבי חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים.

כיון דאמר זמן קביל עלויה ואתסר ליה למישתי ודוקא בדאמר זמן, אבל הפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי, תדע דהא כיון שהוא אומר זמן כבר אפסיק מלאכול ואין בדעתו לאכול, ואפילו הכי דוקא בדאמר זמן הוא דאמרינן דאתסר, הא משום דגמר מלאכול סעודה המפסיק בה לא. ועוד דבהדיא אמרינן במדרש איכה רבתי (פ"ג, פי' ו') ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומה רבה, אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלוי דלא לימרן אנשי ר' יהודה לא אשגח עלויה אזל עמיה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פירא ושתא מן כל חבית חד כסא.

ליתביה לינוקא פירוש: וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות (ראש השנה כט, ב), ודוקא כשהגיעו לחינוך הא קודם שהגיעו לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה, וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי. ואם תאמר אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה. יש לומר בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית.

אתי למיסרך כלומר: לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה והוא לא ידע דאשתקד שנתנו לו משום דקטן היה. והא דחיישינן הכא לדילמא אתי למסרך, היינו דוקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, הא לצרכו ליכא למיחש לסרוכי, דהא קטן מאכילין אותו בידים ביוה"כ. וכבר כתבנו זה בארוכה בס"ד במסכת יבמות בפרק חרש (קיד, א) בשמעתא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו. וכתבו בתוספות (ד"ה דילמא) דכי חיישינן דלאו למימר זמן אכסא משום דילמא אתי למיסרך, היינו דוקא בזמן ביוה"כ דמתרמי בכל שתא ושתא, אבל היכא דמתרמי מילה בתשעה באב או ביום הכפורים דכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכינן אכסא ומטעמיה ליה לינוקא. ואינו מחוור בעיני דבכשותא בכרמא (שבת קלט, א) נמי חששו להכי כדאמרינן התם רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא, ואמרינן וליהביה לתינוק מישראל, ופרקינן דילמא אתי למיסרך. והגאונים ז"ל אמרו דאין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה ושפיר דמי.

הא דאמרינן הכא לית הלכתא כרב אחא. כתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכא. ור"ח ז"ל פירש: דההוא דקא מקשה התם בפרק תולין (שבת שם) גבי כשותא ליתן לתינוק ישראל היינו דרב אחא, והכין קים להו.

אמר ר׳ זירא שאני ר״ח מתוך שכולל שחרית וערבית כולל נמי במוספין פירש דלעולם אין זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן והא דלא עבדי לר״ח ברכה באנפי נפשה במוסף ר״ה לאו משום דיכיל ליה בחתימת קדושת היים אלח משום דכי לילה בברכ׳ קדושת שבת שאפילו בכל השנה כלה מפני שר״ח נכלל בתפלת שחרית וערבית בין דחול בין דשבת נכלל נמי במוספין של שבת לחתום בשל שבת ור״ח ביחד וכיון דכן ה״ה בראש השנה: קשיא ומיהו אכתי איכא למימר דלעולם אין זכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ואפ״ה כיון דר״ח ור״ה שניהם ענין זכרון לכלול שתיהן בחתימה אחת במוספין: והיינו דאמרי לקמן מאי הוה עלה ומאי קא שיילינן דהא הכא מדלא קתני אחת עשה שאומר זכרון אחד לכאן ולכאן ואע״ג דמדב״ש דייקי׳ לה לאו בהא פליגי ב״ש וב״ה אלא ודאי משום דאיכא לדחויי כדאמרן לא פשטוה מהכא וכן פי׳ בתוס׳:

וכולל עצמו תנאי היא פי׳ מה שכוללין ר״ח בכל השנה כלה בשחרית וערבית ומנחה דשבת תנאי פליגי בה באיזה מקום כוללין אותה דתניא וכו׳ הרי שלדברי ת״ק כולל אותו בעבורא ולרשב״ג ולר׳ ישמעאל אומר אותו באמצע אמצעו׳ שאומ׳ באמצעתה יעלה ויבא או שאומר את יום המנוח הזה את יום ראש חדש הזה אלא שאינו חותם בשל שבת בלבד והילכתא כתנא קמא לגבי שחרית וערבית אבל לית הילכתא כוותיה במוספין אלא כרבי דאמר שחותם אלא בשל שבת ור״ח וכדאית׳ בפר׳ בתרא די״ט: כיון דאמר זמן קביליה עליה ואתסר ליה למשתי פי׳ ודוקא דקביליה עליה כשאמר זמן שהוא דבר של קדושת יום הכפורים ודומיא דעובדא דר׳ דאמר ליה אין בדילנא לפי שהתפלל כבר של שבת כדאי׳ בברכו׳ אבל באמירא בעלמא לא מתסר וכדכתב׳ בפ״ק דשבת וכן נמי אע״ג דאכל כל סעודתו ערב יום הכפורים ואפסיק ביה אדעתא דלא למיכל מכאן ואילך שרי למיכל בתר הכי תדע דהא כי אמר זמן כבר הפסיק מלאכול ואין דעתו לאכול יותר ואפ״ה לא איתס׳ אי לאו דאמר זמן וכן ההיא בפי׳ בירו׳ ובמדרש איכה רבתי דאמר התם ר׳ יהודה בן בתירה אזיל לנציבין בערב צומ׳ רבה אתא ריש כנשת׳ לזמוניה א״ל כבר אכליה ופסקי׳ א״ל אשגח עלי דלא יימרון אינשי ר׳ יהוד׳ לא אשגח עלוי אזל עמיה ואכל מן כל עגול ועגול חד פירא ומכל חבית וחבית שתא חד כסא וכן פר״י ורבי׳ הרמב״ן ז״ל: המברך צריך לטעום פי׳ כדי שלא תהא ברכה לבטלה הילכך אם לא טעם המברך מסתיין דלטעו׳ אחרינא וכדאמרי׳ בסמוך ליתבי לינוקא דילמא אתי למסרך דאלמא כד טעים מיניה ינוקא סגי לן והיינו נמי דאמרי׳ התם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומיהו דוקא כשטועם ממנו קטן שהגיע לחנוך ברכות דאי בתנוק שלא הגיע לחנוך ברכות הרי הברכה יוצאה לבטלה והא דאמרי׳ הכא ניתיביה לינוקא מיירי בתינוק שהגיע לחנוך ברכות ולא הגיע לחנוך תענית ביום הכפורים:

לית הלכתא כרב אחא בר יעקב פי׳ דשרי דבכ״הג ולא חייש לסרכא: וכתב רש״י ז״ל דלא אתפרש היכן אמרה רב אחא בר יעקב ור״ת ז״ל שכך קבלו הראשונים דאמרי׳ במס׳ שבת גבי רב עמרם דזרע כשות בכרמא ע״י עובדי כוכבים ומזלות ופרכי׳ וליתביה לפירות ישראל דמאן דפריך הכא הוה רב אחא בר יעקב דילמא אתי למסרך פי׳ כי כשיגדל יברך זמן על הכוס ושתה ממנו ולא ידע דאשתקר לא נתנו לו לשתות אלא מפני שהיה קטן: וכתב ר״י ז״ל שלא חששו לזה אלא בדבר שאין באין לתקן על ידו לצרכינו אבל בדבר שאנו עושין לצרכו לא חיישי׳ להכי דאי לא היאך מאכילין את התינוקי׳ ביו׳ הכפורי׳: עוד כתב הוא ז״ל שלא חששו דילמא אתי למסרך אלא בדבר שהוא קבוע לכל שנה אבל אירע ברית מילה ביום הכפורים יהבינן מן כסא דברכתא לינוקא ולא חיישי׳ דילמא אתי למסרך: ונ״ל שלא אמר רביני ז״ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות בדבר שאינן קבוע חיישי׳ דילמא אתי למסרך וכדמוכח מההיא דכשותא בכרמא דלא קביע כלל וחייש׳ דילמא אתי למסרך: והגאוני׳ ז״ל כתבו דמילה שהיא בי״הכ או באח׳ מן הצומח מברכי׳ לה על אסא משמע דלית להו סברא דר״י ז״ל: ואם החיה אינה מתענה והמילה שם בבית מברכין אכס׳ ומטעמי׳ לה: שהו׳ מפסיק מבעוד יום פי׳ ואת׳ כמ״ד התם דט׳ באב בין השמשות שלו אסור: ומיהו אין צריך להפסיק מבעוד יום טפי כמו בי״ה וכדכתיב׳ במס׳ תענית בס״ד.

אומרין זמן בראש שנה וביום הכפורים ולמדת לפי דרכך שזמן אומרו אפי׳ בשוק שאם אתה אומר להטעין לו כוס ביום הכפורי׳ מיהא היאך הוא מברך אם שישתה אחריו הרי משאמ׳ זמן קבלו עליו ונאסר לשתות ואם שיניחנו. המברך צריך שיטעום. ואם שיתן לתינוק אתי למסרך. אלא ודאי אומרו אפי׳ בשוק אלא שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס:

שבעת ימי הפסח וכן של חג ודומיהם כל שלא אמ׳ זמן ביום ראשון יראה מסוגיא זו שאמרו במחרתו וכן בכל יום ויום אם לא אמרו עדיין והוא שאמרו דאי לא אמ׳ האידנא אמ׳ ליה למחר וליומא אוחרי:

זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים. וכמו שאמרו בהגדה [באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני] על ר׳ יהודה בן בתירא דאזל לנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו׳ כמו שכתבנוה במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שהיא ראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג צבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור. ומכל מקום במלאכה מותרים כתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך [ש״ד]. ומכל מקום אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר״ל מי״א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:

מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי׳ קטן שהרי אמרו אחריה (לותויה) [ליתביה] לינוקא וכו׳ ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול [ליתן] אף לקטן דאתי למסרך. והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי׳ בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו. ועל דרך זה אמרו במסכת שבת [קלט.] שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד. וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה. ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו. ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים. שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו [יומא עז:] מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואעפ״י שאין שם סכנה ומה שאמרו (שם עח:) רחיצה וסיכה (דרכיתיהו) [דרביתייהו] הוא לא גזור פירושו אעפ״י שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אעפ״י שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא [פ״ד דיומא] בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר׳ עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים:

בפרש"י בד"ה א"ר זירא כו' אלא חותם מקדש השבת וישראל ור"ח כו' עכ"ל לא ה"ל לפרושי דמסיים נמי בחתימה דר"ח דלכולהו תנאי דשמעתין היכא דכולל נמי אינו מזכיר בחתימה ר"ח אלא שפי' כן למאי דקבעינן הלכתא בפ"ב דביצה דכולל ומסיים נמי בר"ח כמ"ש רש"י לקמן ודו"ק:

בד"ה ומי אית ליה לב"ש כולל בברכת המוספין של ר"ח כו' עכ"ל אע"ג דהך ברייתא דמייתי סתמא קתני לא ניחא ליה לפרושי מתפלל ח' לב"ש אלא במוספין אבל בשחרית וערבית ודאי דאפי' לב"ש אין ר"ח קובע ברכה לעצמו כיון דאי מקלע בחול אין לו ברכה כלל אלא אומר בעבודה וק"ל:

בתוס' ד"ה על דעתו ועל דעת קונו וכו' ואע"ג דאיכא כשפים כו' פי' שהכשפים מכחישין פמליא של מעלה וכ"ש שאם עושין לאדם כישוף מעבירין אותו על דעתו ועל דעת קונו וא"כ ליחשב נמי כשפים:

ד"ה לצדדים קתני נ"ל דבספרים שכתוב בהן ועוד דניחא ליה כו' ט"ס הוא ולא גרסי' ועוד ותחילת התירוץ הוא דניחא ליה וכו' והא דקאמר לפני זה דסוף סוף וכו' צריך לקרות בלשון קושיא ומ"מ רברי מותר הוא וק"ל:

רש"י דרב אחא ב"י לא איתפרש ועי' ברכות כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

"תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה" (קהלת יא, ב) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר 'שִׁבְעָה' אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְּרֵאשִׁית. פירש רש"י ז"ל שהשבת נבחר מתוכה. וְגַם לִשְׁמוֹנָה: אלו שמונה ימי מילה, השמיני נבחר מתוכה. נראה לי בס"ד השבת הוא קדוש ונבחר מאיתו יתברך, ואין אנחנו עושים בגופו יתרון, ורק אנחנו נותנים לו יתרון בתוספת מחול על הקודש שעה אחת בכניסתו ושעה אחת ביציאתו, ולכן ב' שִׁבְעָה ' שהוא רמז לשבת יש אותיות ' ב ' שעה ' וזהו תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה ב' שעה ואלו שתי שעות מתנת האדם. וּבִשְׁמ וֹנָה הרומזת למילה יש אותיות שם נוה, כי האדם נותנים לו אביו ואמו שם נוה לו ביום המילה. והנה נודע כי מילה דוחה שבת, לכן אמר וְגַם לִשְׁמוֹנָה כל 'גַם' לשון רבוי, שיש יתרון לשמונה שהוא יום המילה על השבעה שהוא יום השבת בדבר זה דהמילה דוחה שבת, ולכן רמזו בתיקונים בפסוק (דברים ל, יב) מִי יַ עֲלֶ ה לָּ נ וּ הַ שָּׁמַיְמָ ה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי " ה, נמצא דהמילה נרמזה בראשי תיבות ושם הוי"ה בסופי תיבות. ובזה פירש הרב עוללות אפרים ז"ל הפסוק (תהלים קלח, ב) כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ, דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב) זו מילה שנתנה באמירה, והגדלת אותה שרמזת אותה בראש ושמך בסוף ולזה אמר 'וְגַם' לשון רבוי לִשְׁמוֹנָה, אך רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל כתב בשם רבינו האר"י ז"ל תיבת 'וְגַם' הוא מלשון גוממו עם השופי, שהוא לשון חיתוך שהוא המילה עצמה.