מסכת עירובין דף ל״ה עמוד א׳

אבל בשבת אין עירובו עירוב דלא שרו ליה רבנן למיסתר:

נמצא המפתח בשבת:

אין עירובו עירוב דלית ליה דר"ש והא דר"ש בפ' כל גגות:

ואין סתירה בכלים ואי בעי סתר ליה:

הקיש זב באגרופו על גבי שידה כו':

טמאים מפני שהסיטן וכגון שהיה לבוש בית יד דלא מטמא בנגיעה אי נמי שהקישו בחתיכת עץ שבידו:

אהל הוא ולא מקבל טומאה:

ותסברא דטעמא משום אהל ולאו אהל הוא:

חסורי מיחסרא והכי קתני פ"ה וג' מחלוקות בדבר ולא דק דמתניתין איירי ביום טוב ופליגי אי מצי סתר ליה אי לאו וברייתא כשנמצא בשבת ופליגי בדר"ש והא דתניא בתוספתא (פרק שני) דעירובין ומודים חכמים לרבי אליעזר בבני חצר ובני מרפסת שגבו עירובן ונתנוהו בבית אע"פ שיודעין שאין המפתח במקומו שעירובו עירוב היינו טעמא דבעירובי חצירות הקילו ומיהו נראה דאנמצא מפתח בשבת קאי מדקאמר ומודים חכמים לרבי אליעזר וביו"ט כי לא נמצא מפתח אדרבה חכמים הקילו טפי והוה ליה למימר איפכא ומודה רבי אליעזר לחכמים:

בעיר עירובו עירוב בנמצא בשבת אף על פי שהיה אבוד בין השמשות:

וקתני סיפא אם היו ניסטין טמאין מהך סיפא לחוד לא מצי למידק דמצי למימר דמחמת רעדה הוא דפליגי דיש חלוק בין אהל לכלי אבל בהיסט אהל נמי טמא לכך מייתי ברייתא דמחמת רעדה נמי אין חילוק בין אהל לכלי וברייתא לחוד נמי לא סגיא דהוה אמינא דאתיא לא כרבי נחמיה ולא כרבי שמעון להכי אייתי סיפא דמילתייהו:

ומתני' במאי מוקי ליה ולא בעי לאוקומ' בפלוגתא דאין בנין בכלים משום דפלוגתא דב"ש וב"ה היא בפרק ב' דביצה (ד' כב.):

בעי סכינא למיפסקיה פ"ה דאי ביד הוה שרי אפילו רבי אליעזר דמקלקל הוא דתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואף על גב דהכא אהל הוא ואמר שבקרקע אסור גזירה דרבנן הוא דמיחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בה"ש ואינו נראה דכי נמי סבר רבי אליעזר כרבי נחמיה שרי דטלטול סכין לא אסור אלא מדרבנן לכך י"ל דהכא כלי הוא ואי הוה מצי למפסקיה ביד הוה שרי אבל בסכינא אסור כרבי נחמיה ולית ליה דרבי ומכאן מדקדק ר"י דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשר של מיתנא אבל פותח של עץ או של מתכת אסור לשבר דבכלי נמי יש בנין וסתירה כדפ"ל:

נתגלגל חוץ לתחום אפילו תחומין דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מכל מקום לא הוי עירוב אף על גב דבין השמשות מצי למישקליה ואיתויי כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות הילכך תקנו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום:

ר' אליעזר אומר בעיר עירובו עירוב כר' שמעון בשדה אין עירובו עירוב כרבנן עיקר דילה בפר' כל גגות העיר כו' וחכמי' אומ' כל אחד ואחד רשות בפני עצמו ר' שמעון אומ' אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות לכלים ששבתו בתוכן:

ופרקינן מתני' נמי ביו"ט קתני ואקשינן אי הכי הא דתני עלה ר' אליעזר אמר אי בעיר אבד עירובו עירוב כו' ואי ביו"ט שרי ליה לאתויי מה לי בעיר ומה לי בשדה. ותרוץ הכי חסורי מחסרא והכי קתני נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב בד"א ביו"ט אבל בשבת אין עירובו עירוב נמצא המפתח בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב. ר' אליעזר אומר בעיר עירובו עירוב דיכול לאתויי דרך גגות כר"ש דתנן ר"ש אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות (וכלים) [רשות אחת הן לכלים] ששבתו בתוכן. נמצא המפתח בשדה אין עירובו עירוב [דלא] כר"ש דתני (לקמן צ"ה) בהמוציא תפילין בשדה נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה אלא כרבנן דאסרי ורבה ורב יוסף אוקמוה למתני' במגדל עץ. ואמאי עירובו עירוב [דאין בנין] ואין סתירה בכלים וכיון שיש לו לסתור ולהוציא העירוב נמצא הוא ועירובו במקום אחד ובהא פליגי ר' אלעזר ורבנן רב ושמואל סברי מן מגדל של עץ אהל הוא ואסור לסותרו ורבה ורב יוסף [סברי] כלי הוא.

ובפלוגתא דהני תנאי דתנן במס' זבין פ' ד' הקיש הזב על הדלת של שידה של תיבה ושל מגדל טמאין ר' נחמיה ור' שמעון מטהרין מאי לאו בהא קמיפלגי דת"ק סבר כלי הוא ונטמא. ור' נחמיה ור' שמעון סברי אהל הוא. ודחי אביי כללא הוא דבכלי טמא ובאהל טהור.

והתניא אהל הניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור. וקתני סיפא אם היו הניסטין דלת ומגדל טמאין. זה הכלל ניסט מחמת כחו טמא מחמת רעדה טהור אלא אמר אביי כ"ע היסט מחמת כחו טמא והכא ברעדה מחמת כחו פליגי כגון שהכה הזב במקום ונתרעד כלי מחמת ההכאה ההיא ת"ק סבר הוי היסט ור' נחמיה ור' שמעון סברי לא הוי היסט ואסיקנא למתניתין דקתני אבד המפתח במנעל דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה. (אבד הסכין) ובהא פליגי ר' אלעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אפי' טלית ואפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן ולפיכך אסור ורבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך:

מתני' נתגלגל חוץ לתחום כו' אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ מד' אמות אבל נתגלגל לתוך ד' אמות אפי' מבעוד יום עירובו עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הן שכל המניח עירובו יש לו ד' אמות. נפל עליו גל ובעי מרא וחצינא לפקחו ספק. ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל.

הקיש הזב על גבי שידה ותיבה ומגדל טמאין כלומר: כלים ואדם המונחין בתוכן, אבל הן עצמן טהורין, דאין היסט אלא בכלים שמטמאין בנגיעה, דהיסט מדין נגיעה רבייה רחמנא, כדכתיב (ויקרא טו, יא) וכל (הכלי) אשר יגע בו הזב יטמא ודרשינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו, וכל שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אינן מקבלין טומאת מגע ואוהל.

ור' נחמיה ור"ש מטהרין באלו אפילו כלים ואדם המונחין בתוכן, וכטעמא דמסיק אביי, ואלו דקאמרינן לאפוקי אחריני כדקתני ברישא (זבים פ"ד, מ"ג) דכולהו מודו בהו.

ומתני' במאי כלומר: אי מוקמינן לה בכלים, אי בכלים גדולים מאי טעמייהו דרבנן דשרו, ואי בקטנים מאי טעמיה דר' אליעזר דאסר. וכן פירש רש"י ז"ל. ואוקמוה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה, דאי מצי לחתוך ביד חותך ואינו נמנע וכדתנן (ביצה לא, ב) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ואע"פ ששנינו (שם) ושבקרקעות מתיר ומפקיע ואינו חותך, הכא בכלים קטנים דלא חשיבי כאוהל, ואי נמי אפילו בשל גדולים נמי ולגבי פתיחת דלתות ככלים חשוב ולא כקרקע. ורש"י ז"ל פירש: משום דאפילו בשל קרקעות גזירה דרבנן היא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות.

אלא דבעי סכינא למפסקיה, ור' אליעזר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. המיוחד לו, וסכין אינו מיוחד לחתיכת מיתנא. ור"ח ז"ל פירש: דבעי סכינא למפסקיה ונאבד הסכין ולא מצי למפסקיה אלא במר פסיל וקרדום דאין זה תשמישן. וכבר כתבתי חילוק דעותיהן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א ד"ה ואתא) בארוכה בסייעתא דשמיא.

אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות ואם תאמר ואפילו נתגלגל חוץ לארבע אמות נמי הא אי מייתי ליה לתוך מקום שביתתו ליכא אלא איסורא דרבנן ושבות ולא גזרו כרבי. יש לומר דהכא שאני שאין העירוב בעצמו קונה שביתה כיון שהוא חוץ לתחום ביתו, כלומר: שהוא חוץ לאלפים אמה.

דבעי מרי וחצינא קשיא הכא נמי שבות בעלמא הוא, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. ומסתברא דהכא בארעא דיליה דמתקן וחייב אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותו תיקון וכמו שכתבתי בכתובות (ו, א ד"ה האי) ובשבת (קג, א) בס"ד.

חסורי מחסרא וה״ק וכו׳ פרש״י ז״ל כי ג׳ מחלוקות בדבר היכא שנמצא המפתח רחוק ממקום העירוב דלת״ק דמתני׳ ות״ק דברייתא עירובו ואפילו בשבת בין בעיר בין בשדה דר״ש דאמר דאפי׳ בשדה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. ור׳ אלעזר דברייתא ס״ל דבעיר עירובו עירוב מפני שיכול להביא דרך גגות וחצירו׳ כר״ש אבל בשדה אין עירובו עירוב דלא שרי ליתנו לחבירו וחבירו לחבירו ור׳ אליעזר דברייתא ס״ל דבעיר עירובו עירוב דמתני׳ סבר שאפי׳ נמצא בעיר אין עירובו עירוב דלית ליה כר״ש אפי׳ בגגו׳ וחצרות והיינו דלא שרי אלא בשידוע שהמפתח במקומו. ומיהו אי בעי׳ למימר דמתני׳ בשדה מיירי הוו רבי אלעזר. דמתני׳ ור׳ אלעזר דברייתא בחדא שטתא ויפה כיון רבי׳ ז״ל ולעניין מפתח שאבד ולא נמצא משמע דליכא אלא תרתי פלוגתא דת״ק שרי לסגור הדלת בי״ט וכר׳ מאיר ור׳ אלעזר דמתני׳ ודברייתא אסרי כרבנן דהתם וכל מאי דאמרי׳ בשמעתין דנמצא בעיר שרי כר״ש מפני שיכול להביאו דרך גגות מיירי כששבת בתוכן המפתח בבין השמשות חוץ לבית דאי לא הא ס״ל לר״ש לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית:

בשדה אין עירובו עירוב כרבנן פי׳ דס״ל דאפי׳ ר״ש לא שרי שיהא נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אלא בתפלין דוקא כדאי׳ בפ׳ המוציא ומשום בזיון תפלין אבל בעלמא ואפי׳ במקום מצוה בעירוב לא וליכא למימר דמצי לאתוייה פחות פחות מד׳ אמות דהא כתיבנא לעיל דאפי׳ ר׳ לא התיר בבין השמשות שבות כזה והוי יודע דמאן דשרי הכא בשדה כר״ש שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו דוקא לענין המפתח אבל לענין העירוב בעצמו לא שרי׳ מהאי טעמא אם הניחו בבית הקברות או במקום שאינו יכול ליטלו ע״י עצמו ויכול ליטלו ע״י חביריו:

רבה ורב יוסף דאמרי תרויוהו במגדל של עץ פי׳ והוא מגדל גדול שמחזיק מ׳ סאה והיינו דמדמי לה לפלוגתא דגבי טומאה דמייריי על כרחין בשידה תיבה ומגדל שהם מחזיקי׳ מ׳ סאה מר סבר כלי הוה ואין בנין וסתירה בכלים פי׳ ולפי׳ עירובו עירוב שהרי יכול לסתור המגדל בידו ור׳ אליעזר סבר אהל הוא ויש בו משום סתירה:

ופלוגתא דהני תנאי דתנן שהזב על גבי שידה תיבה ומגדל טמאין פי׳ מדין הסיטו של זב ור׳ נחמיה ור״ש מטהרין. וא״כ היכי דמי אי כשאין מחזיקין מ׳ סאה מ״ט דמר אהל הוא. ואי בשמחזיקין מ׳ סאה מ״ט דמר כלי הוא תירצו בתוספו׳ לעול׳ בשמחזיקין מ׳ סאה וא״ה איכא פלוגתא כדאשכחן דפליגי ר׳ מאיר ור׳ יהודה התם בערבת העבדנים ד׳ ושל בעל הבית דחד מנייהו סבר שהיא כלי ואפי׳ מחזקת מ׳ סאה. ולמאי דקא סלקא דעתך השתא בחנם נקט הקיש דבמגע נמי משכחת פלוגתייהו אלא כיון דמיירי בזב נקט הסיטו שאין לו חבר בכל התורה עכ״ל. והנכון דאיברא דמיירי במחזיקין מ׳ סאה ואינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה כלל לא של מגע ולא של הסט דבעי׳ דומיא דשק וכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל הסט דלהכי אפקיה רחמנא להסיט בלשון נגיעה כדכתי׳ וכל אשר יגע בו הזב והכא לענין כלים הנתונים בתוכם עסקי׳ לטמאם ע״י הסיטו של אלו מר סבר כלי הם ומר סבר אהל הם ופליגתא דערבת העבדנים דהתם הכי היא וכן פ׳ מקצת רבותי׳ בעלי התוספות ז״ל והא דקתני ר׳ נחמיה ור״ש מטהרין באלו משום דקתני התם ברישא מילי אחריני שמודו בהו כלהו: אמר אביי וכללא הוא פי׳ וכי כלל פשוט היא בידך דדין הסט בכלי או אהל כלי דכל שהוא כלי טמא וכל שהוא אהל טהור והתניא אהל ונסוט טמא כלי ואינו נסוט טהור אלמא כלה מילתא בנסוט ואינה נסוט תליא פי׳ נסוט שנעקר ממקומו משהו: וקתני סיפא פי׳ בסיפא דמתני׳ קתני דמידו ר׳ נחמיה ור״ש שאם היו נסוטין בכאן טמאין זה הכלל נסוט מחמת כח שהקיש בהן טמאים נסוט מחמת רעדה שהקיש במקום אחר ומחמת הרעדה. ההיא נסוט ונעקר טהור אלמא בכחו ורעדה תליא מילתא וא״ת ולמה הוצרך אביי לאתויי מתנייתא ולאתויי סיפא דמתני׳ ולאפוקי מחמת רעדה שהיא טהור אבל כלי כשאינו נסוט כלל טהור אבל נסוט ואפי׳ מחמת רעדה טמא ואינה הפרש׳ לנסוט מחמת רעדה בין אהל לכלי ופליגי בנסוט מחמת רעדה טמא ואיכא הפרשה לנסוט מחמת רעדה בין אהל מר סבר אהל הוא ומר סבר כלי הוא. דאי ממתני׳ ה״א דהא דאמרי׳ דר׳ נחמיה שאם היו נסטין ממש מחמת כחו טמאין ואם מחמת רעדה טהורין היינו משום דסבי׳ להו דהני אהל נינהו הא אלו היו כלים אפי׳ מחמת רעדה היא טמאין ולהכי מטמא ת״ק משום דס״ל כלי הוא אבל השת׳ דאתנהו לתרוייהו למתני׳ ומתנייתא אי אפשר לרחוקינהו. ומתנייתא לפרושי מתני׳ אתא דכל דהסט טמא ואפי׳ אהל וכל כלי שאינו נסיט טהור ואפי׳ כלי וכלה פלוגתא תליא בנסוט מחמת רעדה כדמפרש ואזיל:

ברעדה מחמת כחו פי׳ שהקיש בהם בידו וכחי אבל לא נעקרו ממקומם לגמרי ואפי׳ משהו אלא שנתנדנדו מר סבר דנדנוד הסט הוא וטמא ומר סבר דלאו הסט הוא וטהורין של עץ מיירי במאי אוקמת פלוגתייהו. פרש״י ז״ל אי בכלים גדולים שמחזיקים מ׳ סאה מ״ט דרבנן דשרו דהא אהל הוא לכ״ע ואי בכלים קטנים מ״ט דר״א דאסר דהא כלי הוא לכ״ע והקשו בתוס׳ דמהיכן פשיט ליה כלי הא דאי מחזיקין מ׳ סאה הוה כלי לענין שבת לכ״ע הא פליגי ליה בהא מהא הכ׳ לפי׳ פר״י ז״ל דק״ק כיון דאוקמתא דידך דאמר׳ דפליגי במגדל גדול של עץ אם הוא אהל או כלי תלית ליה בפלוגתא דהקיש ע״ג הזב הא אידחי ליה דלאו בהא פליגי לא בעי׳ לאוקומי פלוגתא דהכא בהכי דמנא תיתי לן:

אביי ורבא תרוייהו הנה במנעול דקטיר במותנא ובעי סכינא למפסקי׳ רבנן סברי לה כמ״ד כלי ניטל אפי׳ שלא לצורך תשמישו הילכך עירובו עירוב דהא מצי למפסקיה בסכינא ור׳ אלעזר סבר לה כר׳ נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו פרש״י ז״ל וסכינ׳ אינו עשוי לחתיכ׳ מותנא אלא לחתוך לחם וכיון שכן אינו יכול למפסק בה מותנא ולפי׳ אין עירובו עירוב: אבל ר״ת סובר דאפי׳ לר׳ נחמיה לא אמרי׳ שאין כלי ניטל אנא לצורך תשמישו חשיב והכא מיירי בשאבד הסכין ואין לו מרא וקרדום ולרבנן שרי למפסק בהו מותנא ולר׳ נחמיה אסור שאין זה דרך תשמישם וכבר פרשתי מחלוקת זו בפרק כל הכלים בס״ד. מ״מ לכלהו פירושי ר׳ אלעזר לרבנן סבור ליה שגזרו בבין השמשות בדבר שהו׳ משום בבות דהא איסור טלטול כלים אינו אלא מדרבנן ולא משמע דבשבות כזה לא יתיר ר׳ וא״ת ולת״ק היאך מות׳ לפסוק מותנא בסכינא דהא קי״ל בחותמות שבקרקע יתיר ומפקיע אבל לא חותך והני כחותמות שבקרקע חשיבי דהא לכ״ע לא שרי׳ לשבור המגדל דחשבי׳ ליה אהל וסכינא הוא דבעי׳ למפסקי׳ תירץ רש״י ז״ל דמ״מ אין בזה אלא איסור שבות ות״ק סבר לה כר׳ שלא גזרו בשבו׳ בין השמשות: ויש מתרצים שלא אסרו חכמים אלא בחותמות שבקרק׳ ממש אבל בכלים אע״פ שהם גדולים שדינם כקרקע לגבי פתיח׳ דלתו׳ דינם ככלים קטנים. ואיכא למידק שמעתין דהא משמע דאביי ורבא במגדל של עץ מוקמי מתני׳ לא נדו מאוקמתא דרבא ורב יוסף דאי לא היה להו לפרושי וכיון דכן ואשכחן דאפי׳ ת״ק לא שרי אלא משום דמצי למפסקיה בסכינא מכלל דלכ״ע אסור לשבור אותו וא״כ סביר׳ להו דלכ״ע יש בנין וסתירה בכלים ותלמודא נמי משמע דהכי הוה פשיט לי מדקא מקשיה בהדי׳ לריש שמעתין ואמאי הוא במקו׳ אחד ועירובו במקום אחר וכדפרשי׳ לעיל: והא אמאי דהא ק״ל דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ותנן בפ׳ חבית שובר אדם את החבית כדי לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי וליכא מאן דפליג עליה דאלמא אין סתירה בכלים תירץ ריב״א ז״ל דהתם בכלים קטנים כגון חבית אבל בכלים גדולים שמחזיקים מ׳ סאה או יותר יש בהם בנין וסתירה כאהלי ור״י ז״ל תירץ דשניא ההי׳ דחבית דמיירי בשל מוצטקי כדאוקימ׳ במסכ׳ י״ט וכיון דכן הויא לה כמנורה של חוליו׳ ומטה של טרסיי׳ ותריסי חביות שאין בהם בנין וסתר׳ אבל במה שהוא כלי שלם כלומר שאינו של חוליות וחבורו חבור גמור כמסמרי׳ וכיוצא בו יש בו בנין וסתירה וכדאמרי׳ התם עול שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה מפני שחבירו חבור גמור ע״כ: ובודאי דמאי דאמר מר״ן ז״ל דבמה שהוא חבור גמור דינו כאהל להיות בו בנין וסתירה דין אמת הוא שאפי׳ במגבן הוה ס״ד התם לומר שיש בונה אלמל׳ דהוו אוכלין וכדפרישית בפ׳ הבונה אבל מה שכתב דמתני׳ דחבית מיירי בשל מוצטאקי זה אינו נכון דהא לרבי אליעזר הוא דאוקימנא הכי במסכת י״ט לתרוצי קושיין דפרכי׳ ליה מההיא מתני׳ דאלמלא לרבנן דפליגי עליה לא מיירי בהכי דאי לא הוה לן למימר כדפרכי׳ לרבי אליעזר ותסברא לרבנן מי ניחא אלא במוצטאקי הכא נמי במוצטאקי וגם פי׳ ריב״א ז״ל אינו נראה נכון דכל שהוא כלי של חוליות כגון תריסי חנויות אפי׳ הם כלים גדולים אין בהם בנין וסתירה לב״ה דקיימא לן כוותייהו. וכל שהן חבור גמור אפי׳ בכלים קטנים יש בהם בנין וסתירה דומיא דההיא דקופינא דמרא אבל הנכון בעיני דבחבית ליכא למימר סתירה דאורייתא דהא סתימה של חרש וסותר שלא ע״מ לבנות הוא ואי משום שבות דרבנן כיון דלעין יפה מיכוין ודומה למקלקל שרי בשלא נתכוון לעשות כלי ומיהו אכתי ק״ל לרבה ורב יוסף היכי ס״ד דפליגי ביש בנין וסתירה כיון שחבורם הוא חבור גמור. ואיפשר דאינהו הוא מוקמי לה בשל חוליות ואפ״ה ס״ל לרבי אלעזר דכיון דכלים גדולים הם יש בהם בנין וסתירה כנ״ל: וכן פירשתי לפני רבי׳ ז״ל:

אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד׳ אמות ויש מקשים כיון דנתגלגל בתוך ד׳ אמות קנה עירוב ובמקומו היא חוץ לד׳ אמות נמי יקנה דהא כי נפיק ומייתי ליה בפחות מד׳ אמות הא דמייתי ליה למקומו וליכא אלא איסור תחומין דרבנן ובשבות כזה לא גזרו בבין השמשו׳ כר׳ ולאו קושיא היא דאפי׳ תימא דמצי לאתויי כל שהוא לתחום ביתו קונ׳ צו עירוב אבל כל שהוא חוץ לתחו׳ ביתו שאינו יכול ללכת שם בהתר גמור אינו קונה לו עירוב. דבעי מרא וחציני פי׳ והויא מלאכה של תורה בבית משום בונה ובשדה משום חורש ואע״פ שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות היא כיון דעביד בארעא דידיה מלאכה דצריכה לגופא חשיבא: וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידיה מיירי פירשו רבותי:

זה שכתבנו במשנה בנתנו במגדל ואבד המפתח שעירובו עירוב ובבנין שאין בסתירתו איסור תורה אבל אם יש בסתירתו איסור תורה אסור ואם נמצא המפתח יראה מסוגיא זו שאם נמצא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה קנה לו כמו שכתבנו במשנה וזהו שאמרו בעיר עירובו עירוב כגון שנמצא בחצר או בגג או בקרפף וכמו שאמרו אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לשבת אבל נמצאת בשדה אינה (כלים) [עירוב] שהרי אי אפשר להביאה ואין הלכה כר׳ שמעון שאמ׳ במוצא תפלין נותנן לחברו וחברו לחברו שיגיע לבית הסמוך לחומה ואעפ״י שיש כאן דבר מצוה שאין מערבין אלא למצוה הרי אף הכנסת תפלין מצוה ואעפ״כ אין הלכה כר׳ שמעון כמו שיתבאר:

היה עירוב זה בכלי של עץ ואבד המפתח אם גדולים הם לא קנה לו שסתירתם אסורה ובקטן כגון חבית זכה לו ואם לא היה שם מפתח אלא שקשור בחבל וצריך סכין לפסקו מפקיע או חותך ואפי׳ היה מחובר לקרקע שאמ׳ עליהם חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע ואינו חותך מכל מקום אינו אלא שבות וכאן לא גזרו:

כל הכלים הנטלין בשבת כגון אותן שמלאכתן להיתר נטלין אף שלא לצורך תשמישן ואפי׳ מחמה לצל ושאין נטלין כגון אותם שמלאכתם לאיסור אין נטלין אלא אם כן לצורך גופו או לצורך מקומו וכל כלי שפחתו גדול כגון מסר גדול ויתד של מחרישה אסור לטלטלו והוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס כמו שיתבאר במקומו. ולענין יש בנין בכלים או אין בנין בכלים שברפויים אין בנין אבל כל שהוא צריך לעשות בחוזק ובהדוק יש בנין כבר ביארנוה בשלישי של שבת ובשני של יום טוב:

כבר ידעת בכל אבות הטומאה שאם הסיט הטהור את הטומאה שמטמאה במשא נטמא משום נושא ואם הסיטה הטומאה את הטהור לא נטמא חוץ (מבזב וחבריו) [מזוב וזבה] שמטמאין את הטהור בהיסטן שאם היתה קורה מונחת בראש האדם וכלים בראשה האחר והניד (את) הזב את הקצה השני נטמאו הכלים כמי שנגע בהם ונעשו ראשון לטומאה. היה כלי מחובר בארץ או מסומר במסמרים והקיש עליו הזב באגרפו ומכח הקשתו נתנדנדו הכלים או אוכלי׳ שבתוכו או שהפילן טהורים שאין זה כח היסט אלא כח רעדה כמי שרקד בארץ ומחמת קולו נתנדנד הכלי אבל אם לא היה כחו יפה וחזק אלא שהוא מתנדנד והקיש עליו והניד או הפיל מה שבתוכו הכל טמא שזהו כח היסט. והוא שאמרו בברייתא הקיש על אילן שכחו רע ועל שוכה שכחה רע ונפלו משם פגין או שוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל ממנו ככר טהור הקיש על השידה תיבה ומגדל הבאים מן השדה ר״ל שמחזיקים כורים בלח שאין מיטמאין מחמת עצמן ר׳ שמעון ור׳ נחמיה מטהרין כלומר שהיו מתנדנדין טמאים כלומר כלים שבתוכן זה הכלל מחמת היסט כגון שכחן רע טמאים מחמת רעדה טהורים אפי׳ אהל ר״ל כלי גדול וניסט טמאין כלי ואינו ניסט טהורים שכל מחמת רעדה טהור ואפי׳ ברעדה שמחמת כחו כגון שהקיש בה באגרפו ואין צריך לומר ברעדה שלא מחמת כחו כגון מחמת טפוחו או רקודו. ויש מפרשי׳ באהל וניסט שנתק ממקומו ולא יראה כן אבל גדולי המפרשי׳ פרשו אהל וניסט שהקיש על האהל וניסט האדם שעליו כלומר שנתק ממקומו כלו ולא ניסט שלא ניסט האדם אלא שנתנדנד והוא הקרוי רעדה:

בד"ה חסורי מחסרא כו' וג' מחלוקת בדבר ולא דק דמתני' איירי ביו"ט כו' עכ"ל לא ידענא מאי קשיא להו דרש"י לא פי' כן לדברי המתרץ חסורי מחסרא כו' דפליגי במתני' ביו"ט וברייתא בשבת אלא לדברי המקשה דס"ד דלא פליגי אלא בשבת וא"כ ע"כ דג' מחלוקת בדבר אי ר"א דמתני' איירי מסתמא בין בשדה ובין בעיר ודו"ק:

בד"ה וקתני סיפא כו' דמחמת רעדה הוא דפליגי דיש כו' עכ"ל פי' לדבריהם שמחמת רעדה לכ"ע יש חילוק בין אוהל לכלי ובסיפא דקתני מחמת רעדה לכ"ע טהור היינו באוהל אבל כלי לכ"ע אף מחמת רעדה טמא ופליגי הני תנאי ברישא בשידה תיבה ומגדל אי הוה כלי אוהל לת"ק הוה כלי ולר"נ ור"ש הוי אוהל לכך מייתי ברייתא דמחמת רעדה נמי אין חילוק בין אוהל ובין כלי דאפי' כלי טהור כדקתני כלי ואינו ניסט טהור ואי הוו פליגי במחמת רעדה אי הוה כלי או אוהל א"כ אתיא ברייתא דלא כמאן דהא לכ"ע בכלי מחמת רעדה טמא ולא פליגי אלא בשידה כו' אי הוה כלי או אוהל וקאמרי דברייתא לחוד נמי לא סגי דה"א דאתיא דלא כר"נ וכר"ש כו' ר"ל דפליגי בהיסט גופיה באוהל לת"ק טמא ולר"ש אוהל טהור אפי' בהיסט וברייתא אתיא כת"ק ואע"ג דמ"מ מלתיה דרב יוסף ורבה אדחייה דע"כ לא פליגי אי הוה אוהל או כלי הוה דהא לת"ק אפי' אוהל טמא בהיסט ואפי' כלי טהור מחמת רעדה כדקתני בברייתא ניחא ליה לאתויי האמת דבסיפא מוכח דע"כ לא פליגי בהכי אלא כדמסיק ברעדה מחמת כחו פליגי ולכ"ע שידה תיבה ומגדל כלי הוה דבהכי מתוקמא מתני' דהכא דמגדל כלי הוא כפי' התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה בעי סכינא כו' וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בה"ש כו' עכ"ל ואע"ג דאליבא דרבא קיימינן וא"כ לפירושו הוי רישא וסיפא רבי ומציעתא רבנן לא חש רבא להא כמו שלא חש לעיל מלומר רישא רבי וסיפא רבנן וק"ל:

בד"ה נתגלגל חוץ כו' כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד חוץ לתחום כו' עכ"ל ולעיל דמוקמינן מתני' דנתנו באילן בנופו נוטה חוץ לד"א כו' איירי שהכל בתוך התחום שקנה שביתה בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לד"א ממקום שביתתו ומיהו גם הוא בתוך אלפים מביתו ורש"י שפירש לעיל באילן שנופו נוטה חוץ לד"א שהוא סוף התחום כו' עכ"ל אין פירושו סוף התחום סוף אלפים אמה מביתו דא"כ לא הוי עירובו עירוב דלא עדיף מנתגלגל דהכא אלא דר"ל סוף התחום היינו מקום שביתתו ודו"ק:

בגמ' חסורי מחסרא והכי קתני וכו' י"ל למה היה צריך לחלק בין אבר לנמצא ולהגיה נמצא המפתח דהא לא הוה קשיא לן אלא ואי ביו"ט איירי מה לי עיר מה לי שדה והוה ל"ל דחסורי מחסרא וכו' בד"א ביו"ט אבל בשבת אין עירובו עירוב ועל זה פליג ר"א ואמר בעיר עירובו עירוב וכו' הואיל ואישתכח יכול להביאו כדפרש"י לעיל מקמי דאוקמוה בחסורי מחסרא וי"ל דא"כ הוי ת"ק מחמיר טפי מר"א דהא ביום טוב אפי' בשדה שרי לר"א ובשבת בעיר הוי עירוב ולת"ק בשבת לא הוי עירוב בשום פנים ומתני' משמע דר"א מחמיר מת"ק ופליג איו"ט דהא מתניתין ביום טוב איירי ולכך נצטרך לומר דמתני' איירי בשלא נמצא דאז רבנן מקילי הואיל ויכול לפחות לכתחלה ור"א מחמיר דס"ל דלא שרי לפחות ובשבת בנמצא המפתח מקיל ר"א טפי משום דס"ל כר"ש דיכול להביאו דרך גגות וקרפיפות וק"ל והא דאי' בגמרא בשדה אין עירובו עירוב כרבנן עי' במאור (הגדול) [הקטן] ובדברי ר' יהונתן כפי' האלפס ותמצא פירושו:

בתוס' ד"ה חסירי מחסרא וכו' וד"ה ותניא בתוספתא וכו' נראה דהכל ד"א הוא וה"ג והא דתניא בתוספתא וכו' והמשך דברי התוס' כך הם ור"ל וא"ת והא ע"כ צ"ל דג' מחלוקת הם משום דהא תניא בתוספתא ומודים חכמים לר"א וא"כ תקשה מאי ומודים והא אינהו מקילי טפי מיניה במתניתין אלא ע"כ ג' מחלוקת הן דת"ק דמתני' סבר דבכל ענין הוי עירוב ור"א סבר דבכל ענין לא הוי עירוב והיינו אותן חכמים דהוא ר"א דמתני' ונקרא בתוספתא בשם חכמים ור"א דברייתא מחלק בין עיר לשדה ולכך קתני בתוספתא ומודים חכמים דהיינו ר"א דמתני' לר"א דמחלק בין עיר לשדה זה אינו דנראה דאנמצא המפתח קאי ותימה על התוס' דכתבו על רש"י דלא דק דהא דכתב רש"י דג' מחלוקת הן היינו מקמי דמוקי לה בחסורי מחסרא אבל בתר הכי אין ה"נ דס"ל לרש"י דב' מחלוקת הן וגם יש להקשות אאוקימתא דרבה ורב יוסף או לפי אוקימתא דאביי ורבא דלא מחלקי בין אבד לנמצא כדמחלק לפי אוקימתא דחסורי מחסרא וא"כ היכי מתרצין התוס' דקתני ומודים חכמים לר"א וי"ל דאינהו ס"ל דב' מחלוקת הן כדלעיל:

גמ' בשדה אין עירובו עירוב כרבנן רש"ל מוחק זה והרז"ה כתב כרבנן היינו רבנן דלקמן דף צה ע"ב דלא ס"ל היתרא דנותנו לחבירו וחבירו לחבירו:

מתני' הרי זה חמר גמל עי' לקמן דף מט ע"ב תד"ה ואפילו וכו' ולקמן דף נב ע"ב ברש"י ד"ה אלא אפילו:

גמרא אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לדרום וחציו לצפון בש"ע אורח חיים (סימן תיב) עירב חצי היום הראשון לרוח צפון והשני לרוח דרום שטעה והי' סבור שאפשר לעשות כן וכו' לא יזוז ממקומו שאין ידוע איזה עירוב יקנה לו, ואם לא נתן העירובין סוף אלפים הולך מה שאפשר לו לילך למקום שניהם. הנה בפשטא דמילתא ה"נ הדין בעירב חצי היום הראשון לרוח פלוני והשני יהי' שביתתי בביתי להיות כבני עירי דהולך רק מה דאפשר לו לילך למקום שניהם דהוי ס' אם יקנה לו שביתתו במקום עירובו או שיקנה שביתתו בביתו, אולם לפע"ד יש לדון בו טובא, וכמו שנבאר בעה"י: בעירובין (דף לה) נתגלגל חוץ לתחום וכו' או נשרף כו' מבעוד יום אינו עירוב, משחשכה ה"ז עירוב, ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל, ר"י ור"ש אומרים ס' עירוב כשר, ולהלכה קיי"ל בש"ע (סימן תט ס"ו) כר"י דס' עירוב כשר, ואף בהניח העירוב בבה"ש קיי"ל (בסי' תטו ס"ב) דעירובו עירוב, כשיטת רש"י פ"ב דשבת והרמב"ם, וקשה דהא בסוגיין משמע דמה דמיקל ר' יוסי בס' עירוב הוא רק משום חזקת כשרות דעירוב, דהשתא הוא דנטמא, וא"כ בהניח עירובו בבה"ש דלא שייך כן אין עירובו עירוב, וי"ל דר"י לשיטתיה דסבר גבי ס' טבל דספיקא דרבנן באתחזק איסורא לחומרא ומשו"ה ה"נ בעירוב דאיכא חזקה דהעמידנו על תחום ביתו כפירש"י בעי' חזקת כשרות דעירוב כנגדו. אבל לדידן דקיי"ל כר"מ בהא דאף באתחזק איסורא ספק דרבנן לקולא, מש"ה אף בעירב בבה"ש דאיכא חזקת תחום ביתו וליכא חזקת כשרות כנגדו אפ"ה ספיקו לקולא וכן מצאתי כתוב בחידושי אבן העוזר פ"ד דשבת. אולם יש לעיין טובא אמאי קיי"ל בדינא הנ"ל בעירב חצי היום לרוח זה והשני לרוח אחר דנותנין עליו חומרי שניהם, והיא ברייתא ערוכה בעירובין (דף נ') הא כיון דקיי"ל ס"ע כשר ראוי ליתן לו מקולי שניהם, וזה אף לר"י יהי' הדין כן דהא כאן ל"ש חזקת תחום ביתו, כיון דבין כך ובין כך נסתלק מתחום ביתו והספק רק באיזה רוח קנה העירוב: וכמו כן יש לעיין בסוגיא דעירובין (דף לח) ורבנן ספוקי מספקא להו (בשבת ויו"ט אי קדושה א' הן או ב' קדושות) והכא לחומרא (דא"י לערב ב' רוחות דלמא חדא קדושה היא), והכא לחומרא (דאי נאכל בראשון דאין עירוב לשני) הא כיון דקיי"ל ס' עירוב כשר הו"ל למיזל לקולא, וראיתי בחידושי אבן העוזר שם שכתב דרבנן ס"ל כר"י, דבמקום חזקת תחום ביתו וליכא חזקה כנגדו ס' דרבנן לחומרא וכו' עיי"ש, ולפענ"ד דבריו אינם מספיקים דע"כ צ"ל אחת משתיהן או דלעולם כל שאיפשר להעמידו על חזקת תחום ביתו מעמידין אותו אף דקנה שביתתו ביום הא' במקום עירובו, מ"מ לגבי יום השני מעמידין אותו בחזקת תחום ביתו. או תאמר דכיון דקנה ביתו במקום עירוב שם ביתו ומקומו, וראוי להעמידו על חזקת תחום מקום עירובו, והשתא תיקשי לכל צד, אם תאמר בצד הראשון דלעולם מעמידין אותו על חזקת תחום ביתו א"כ יהא רשאי לומר עירובי בראשון למזרח והשני כבני עירי, דשמא ב' קדושות הם ומסייע ליה חזקת תחום ביתו, וגם אף יהא מותר לערב לב' רוחות. כיון דעכ"פ קנה עירוב בחד צד ונסתלק מתחום ביתו ספיקו להקל, ואם תאמר כצד השני דמכיון דקנה תחומו במקום עירובו, מעמידי' אותו על חזקת תחום מקום עירובו, א"כ נאכל בראשון אמאי אינו יוצא עליו בשני נימא ספיקו להקל דשמא חדא קדושה היא, ומסייע ליה חזקת תחום מקום עירובו: והנה בעיקר הקושיא י"ל לפמ"ש המנחת יעקב (כלל א' סק"ו) דהיכא דאסתפקא לתנא עצמו הדין מחמרינן בספיקו אף בדרבנן דהוי כמו ס' חסרון ידיעה עיי"ש, א"כ הכא דלרבנן עצמם מספקא להו הדין אם יו"ט ושבת ח"ק נינהו או ב"ק הן מש"ה מחמרינן בספיקו, אך עדיין הקושיא הראשונה בעירב חצי היום וכו' אינה מתיישבת. ונלע"ד דהנה מהמתבאר בפשטא דסוגיא הנ"ל מוכח דר' יהודה סובר תחומין דאורייתא מדהחמיר בס' עירוב [דמלבד דדוחק לומר דר' יהודה מחמיר טפי בספיקא דרבנן מר' יוסי, וס"ל דאף בלא חזקת איסור ס' דרבנן לחומרא, וג' מחלוקות בדבר, הוא מוכרע], דהא בסוגיא דפ"ק דביצה דחיק לאוקמא ברייתא דספיקו אסור בס' טרפה והא דנתערב באלף כולם אסורות מוקי כר"י דס"ל אליבא דר' יהושע דכל שדרכו למנות לא בטל, ומכיון דמוקי לה כר' יהודה לוקי בפשטא בס' יו"ט כיון דר"י סבר דספיקו דרבנן לחומרא, א"ו נראה דטעמא דר"י דמחמיר בס"ע משום דס"ל תחומין דאורייתא, וכ"כ להדיא הרא"ש פ"ד דעירובין (דף מו) וז"ל שם אע"ג דשמעינן לר"י דסבר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכל מערבין עכ"ל, אך קש' ע"ז מסוגי' דעירובין (דל"ז ע"ב) ולימא ליה תנא דבי איו הוא, הא כיון דאיו מתני כן משמיה דר"י אינו מוכיח דס"ל בדרבנן אין ברירה דהא ר"י ס' תחומין דאורייתא, והא ודאי ל"ל דבאמת ה"ק דלוקי לברייתא דאין ברירה כאיו, ומשום דתחומין דאורייתא, דא"כ מאי משני עלה לא שמיע ליה, מ"מ הא ממתני' מוכח דר"מ ור"י סברי תחומין דאורייתא, ולוקי הברייתא אליבייהו דתחומים דאו', וכבר הקדימני בקו' זו בס' קרבן נתנאל: ונ"ל דלכאורה יש לעיין בעיקר הדין דס' עירוב כשר מכח ספיקא דרבנן הא כ' תוס' בביצה (די"ד ע"א ד"ה א"ב דידע) וז"ל אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל, הואיל ולכל א' יש קולא וחומרא מכל צד עבדי' לחומרא עכ"ל, וה"נ בס' עירוב הא בקיום העירוב וביטולו לכל צד יש קולא וחומרא, דמה שמרויח בצד זה מפסיד בצד זה, ואמאי דיינינן ביה ספק דרבנן לקולא. והנה היה מקום אתי לומר למה שהיה לי ויכוח עם ידידי הגאון רבי מאיר פויזנר בעל בית מאיר נ"י, בעסק הלכה דדנתי לומר בספיקא דדינא בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין לקולא, כעין שכתב הפר"ח בא"ח (סי' תלז ס"ג) דמה דכ' הרא"ש והר"ן בדין מוקצה לחצי שבת כיון דפלוגתא הוא נקטי' להקל במוקצה דרבנן, אף דהוי דשיל"מ, מ"מ כיון דהוי פלוגתא נקטי' ככללא דאית לן בכל התלמוד, בשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין לנו להחמיר אלא בס' במציאות, אבל לא בס' דפלוגתא, עכ"ל, והג' נ"י רצה לחלק די"ל דוקא בספיקא דפלוגתא, או בב' לישני בש"ס כיון דיסדו לנו חז"ל הכלל בשל סופרים הלך אחר המיקל, הוי הכרעה שהלכה כפלוני, וכאלו פסקו כן בהדיא במקומו, דהלכה כפלוני, ותו לא מקרי ספיקא, אבל בספיקא דאיבעי' י"ל דהוי כמו כל ס' דרבנן, דבדשיל"מ ספיקו לחומרא, עכ"ד, ואני סעדתי דבריו קצת, משום דקשה על הר"ן שכ' עלה דחזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו, דמדינא הוי ס' דדבריהם ולקולא, וק' א"כ למאי צ"ל דלר' פשיטא ליה לימא דס' דרבנן לקולא, וראיתי בס' טורי אבן שנתקשה ג"כ בזה, ולדברי הרב י"ל דלענין מלאכה בפורים אין להקל משום ס' דבריהם, דהוי דשיל"מ, ואף דטעם דדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו' וזה שייך באכילה דיכול לאוכלו רק פעם א', אבל במלאכה ל"ש זה, דהא יעשה מלאכה גם היום גם למחר, מ"מ הא מדברי הש"ך (סי' קב) מבואר דלא נחית לחילוק זה. דכתב בכלי איסור שנתערבו, דצריך להשהותם עד למחר, שיהיה נוטל"פ, דהוי דשיל"מ, והרי בכלי נמי יכול לבשל גם היום גם מחר, שוב מצאתי בספר פ"י (פ"ג דביצה) כתב דלענין טלטול מוקצה ל"א דהוי דשיל"מ, ונ"ל דכונתו לדברינו, משום דיכול לטלטל היום ומחר, אבל גם הוא עצמו הביא ראיה לדחות זה, (אאב"ה הראיה לדחות שכתב הפ"י, הוא מברייתא ריש ביצה, וספיקו אסור, דקאי גם ע"מ דקתני תחלה ואין מטלטלין, וזכורני שאמר אבא מארי זצוק"ל לדחות ראייתו, והיינו דכיון דאסור באכילה מטעם דשיל"מ ממילא הוי מוקצה, דכל מאכל שאסור באכילה, ממילא הוי מוקצה, ואמר הוא ז"ל ראיה לסתור סברא זו, מהא דאמרי' גבי מים ומלח דשיל"מ, ולענין תחומין נאמר זה, הרי גם בטלטול אמרי' דשיל"מ, וחזר ואמר דלמ"ש הר"ן נדרים, בשיטת התוס', דהתם הטעם כיון דהוי היתר בהיתר, מקרי מב"מ דלא בטל, אין ראיה משם, ואדרבה מרווח להבין מה דבתחומין לא אמרי' ספיקו להקל, כדמוכח בעירובין (דף סו) וכמ"ש התוס' שם ולא נתנו טעם לזה, וגם קשה כיון דבמים ומלח אמרי' דגם בתחומין יש דין דשיל"מ, ואמאי לענין ספיקו לא, ולפי הדברים הנ"ל ניחא, דבספיקא דהטעם משום דעד שתאכלנו זה באמת ל"ש בתחומין, דיוכל לטלטל היום ומחר, אבל במים ומלח לענין ביטול, מטעם מין במינו הוא דלא בטלי, ועיין בחלק א' מתשובת אבי מארי ז"ל סי' קפט) וא"כ י"ל דכונת תוס' בביצה הנ"ל דכיון דלכל חד יש קולא וחומרא, אין כאן ההכרעה דהלכה כפלוני דמאן מנייהו מקרי דברי המיקל וממילא הוי בכלל כל ספיקא דרבנן בעלמא, ומחמרי' משום דשיל"מ, וא"כ כ"ז בדשיל"מ, משא"כ בספק עירוב, דבלא"ה יקשה אמאי ס"ע כשר הא הוא דשיל"מ, ובאמת מוכרח לענ"ד זה כדברי תוס' (עירובין דף מה) דבתחומין ליתא לכלל דספיקו אסור בדשיל"מ, וכיון דלא מקרי דשיל"מ שפיר אמרי' ס"ע כשר, אף דיש קולא וחומרא לכל צד. אמנם אני כתבתי להוכיח שלא כדברי הרב הנ"ל, מדברי הר"ן ז"ל בנדרים (דף מז ע"ב) דכ' באיבעי' דרמי בר חמא, דאמר פירות אלו על פלוני, מה בחילופיהן דכיון דלא איפשיטא האיבעי' נקטינן לקולא, בין בפירות אלו על פלוני בין בנודר עצמו ולא אמר אלו, כיון דהוא ס' דרבנן, וקשה הא בנודר עצמו, בדידיה קאי לאיתשולי על נדרו, והוי דשיל"מ, אלא ע"כ מוכח דגם בספיקא דאי בעי בדרבנן בדשיל"מ אזלינן לקולא, גם אם נניח כדברי ידידי הגאון ר' מאיר, רחוק ממרכז האמת להעמיד זה בכונת התוס', ויותר נראה דכונת תוס', כיון דאם נפסוק להקל יבוא להקל בשני הצדדים, ויעשה ממנ"פ שלא כהוגן, וכעין זה כ' תוס' (נדה דכ"ז ע"א ד"ה ב' ולדות וכו') לענין ס"ס (ועיין במל"מ הי"א מהל' מגלה) וא"כ הדרא הקו' לדוכתי', אמאי ס"ע כשר הא הוי ב' קולי דסתרי אהדדי. וי"ל בזה, דבעירוב ל"ל דיבוא להקל בשניהם, דאם דרך משל עירב אלפים למזרח, אם ילך חוץ לאותן אלפים ויחזור לביתו, שוב א"א לו לילך אמה א' לצד מערב בטענה דשמא נאבד העירוב מבע"י, דבממנ"פ אם נאבד העירוב מבע"י א"כ במה דיצא חוץ לאלפים למזרח הוי כיצא חוץ לתחום לדעת וחזר, דקיימ"ל (בסי' תה ס"ב) דאין לו אלא ד' אמות, וכיון שכן כל שבירר לו צד א' להקל שוב לא יהיה במציאות להקל בצד הב', ומש"ה אמרי' ס"ע כשר, וכה"ג כתבתי בתשובה (בח"א מפסקים סי' מ"ט). אולם אני מסתפק מאד בזה דאפשר כיון דס' דרבנן לקולא, ויצא ברשות ב"ד חוץ לאלפים למזרח, מקרי בכלל יצא באונס, דאם חזר חזר לתחומו, וכמו בנכנס לספינה (ע' במג"א שם סק"ה). גם מלישנא דר"י ס"ע כשר, משמע דדינו כאלו עירובו קיים בודאי ואין בידו לברור לו לבטל עירובו ולהחזיק בתחום ביתו, ובזה יקשה אמאי הא ס' דרבנן לקולא. ולזה נ"ל אם ננקוט שלא כדברי רש"י ונימא דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה, וכדנסתפקו להו לתוס' בזה (שם ד"ה א"ר ירמיה) רווחא שמעתתא, די"ל דהא דס"ל לר"י דס"ע כשר, היינו משום דודאי אסור לו לילך לצד ביתו מכח ס' דרבנן שמא נאכל עירובו מבע"י דהא איכא חזקה כנגדו, חזקה דהשתא הוא דנאכל, ובמקום חזקה הא ס"ל לר"י דספיקא דרבנן לחומרא, וא"כ מה"ט גופיה ס"ל דס"ע כשר, ועירובו קיים דס' דרבנן לקולא, דהרי א"א לבוא להקל בב' הצדדים. ואי תיקשי א"כ מאי פריך הש"ס דר"מ אדר"מ, הא אדרבא, כיון דסבר ר"מ דאפי' באתחזק איסורא ס' דרבנן לקולא, א"כ היא הנותנת דס' עירוב לחומרא משום דראוי להקל מכל צד מש"ה מחמרי' לו מכל צד, בזה י"ל למ"ש רש"י בעירובין (דף נב ע"ב ד"ה אלא אפילו בלישנא בתרא) דר"מ ס"ל אפי' בליכא ספק, כגון דודאי נאכל עירובו מבע"י, מ"מ הוי חמר גמל, דסילק עצמו בכונתו מאלפים של צד שני לביתו, והא דקתני במתני' מבע"י אינו עירוב, דמשמע דהוא כבני עירו, ר' יהודה היא עיי"ש, ולפי זה שפיר פריך הש"ס ר"מ אדר"מ, דלר"מ דס"ל דאפי' בודאי נאכל עירובו מבע"י הפסיד צד ביתו, וא"כ ממילא ליכא מקום להקל בב' צדדים, וממילא יהא הדין דערובו קיים דס' דרבנן לקולא. ולפ"ז מיושב קושי' הק"נ הנ"ל, דשפיר י"ל דר"י ס' תחומין דרבנן, והא דס"ל חמר גמל היינו דסבר בהא כר"מ, דבס' דרבנן אף באתחזק איסורא לקולא, וממילא כיון דראוי להקל מב' צדדים מחמרי' עליו מב' צדדי'. ועדיין צורך לבאר, דא"כ מאי קא מתמה רבא אברייתא, דמאן האי תנא דאפי' בדרבנן אין ברירה, והרי מה דאפשר לחלק בדין ברירה בין דאורייתא לדרבנן, ע"כ משום דהוי ס' דדינא, אם א"ב או י"ב, וכמ"ש להדיא הר"ן (ברפ"ג דגיטין) ובטעמא דמילתא לדידן, דקיי"ל בדאו' א"ב ובדרבנן י"ב עיי"ש, א"כ ממילא בתחומין דהוי קולא מב' צדדים, דאם ירצה להחזיק תחום ביתו יהיה ג"כ ס' דרבנן לקולא, דשמא הדין דא"ב, וממילא מחמרינן עליו בב' צדדים. ונראה דבין למה דמבואר בתוס' עירובין (דף לז ע"ב ד"ה אלא מעתה וכו') דס"ל דאם אין ברירה לא הוי תרומה כלל, ובין לדעת מהר"י שם דגם אם א"ב בודאי א' מהן תרומה, ונלע"ד אופן פלוגתתם, דדעת תוס' דכל שעושה מעשה קנין או קריאת שם תרומה ותולה הדבר בתנאי דלהבא, כיון דלעולם לא יבורר שהיה כן למפרע כיון דהדין דא"ב לא חל כלל המעשה ההוא ובטל בודאי הקנין או הקריאת שם, וסברת מהר"י דענין א"ב היינו דמספקי' אם הוברר והיה עומד לזה מיד משעת תנאו וחל המעשה, או דלא הי' עומד לכך, ובטל המעשה, מש"ה ס"ל דבודאי א' מהן תרומה, דבין אם היה עומד מתחלה שירדו גשמים או לא, על כ"פ חל הקריאת שם דחד מהם, ונ"ל דגם דעת רש"י כמהר"י ממה דכ' בחולין (דף יד ע"א) בפלוגתא דהלוקח יין מן הכותים, דר"י ור"י ור"ש אוסרים, וז"ל אוסרים אלמא לר"י לית לי' ברירה, וחייש שמא תרומה שתה, הרי משמע להדיא דאף אם א"ב מ"מ חלה התרומה ומעורב התרומה בתוך היין, ובכל טיפה וטיפה מספקי' שמא זהו התרומה, [ובאמת תמוה לי מאוד דאיך נימא דודאי א' מהן תרומה, הא אם ירדו גשמים נימא דאותו רמון שהתנה עליו אם ירדו גשמים יהיה תרומה לא הוי תרומה דשמא לא היה עומד לכך שירדו גשמים, ומ"מ גם הרמון הב' לא הוי תרומה, דהא סוף סוף ירדו גשמים, ולא נתקיים התנאי, וכי בשביל שהיה עומד שלא ירדו גשמים מקרי קיום תנאי דבודאי תרתי בעי, ירידת גשמים ועומד לכך מתחלה וכן בפירש"י הנ"ל בלוקח יין, דאיך אפשר דיש תרומה ביין ששותה, דאף אם שמפריש לבסוף לא הוי תרומה, דלא הוברר שהיה עומד לכך להפריש זה, מ"מ במה יחול התרומה על מה ששותה, דאף אם היה עומד מתחלה דמה ששותה עכשיו יהא מפרישו לבסוף הא סוף סוף לא בא לידי הפרשה, ולא נתקיים בו התנאי, והרי אמרי' שם שמא יבקע הנוד, ושותה טבלים למפרע, הרי דאם לא בא לידי הפרשה ליכא כאן תרומה כלל, וא"כ ה"נ מה דבאמת לא הפרישו הוי כמו בקיעת הנוד, ואין כאן תרומה, וא"כ בפשטה טעמ' דר"י דאוסר בלוקח יין היינו דאו דבודאי לא חל התרומה כלל במה שאין מבורר למפרע, או דהוי ספק שמא מה שמפרישו לבסוף לא היה עומד לכך לכתחלה, והוי שותה ס' טבל, אבל לומר ששותה תרומה צלע"ג, (אאב"ה כעין זה ראיתי לאחי הרב רבי שלמה בחדושיו שעמד על דברי רש"י ר"פ מי שאחזו (סוף דף עג) במ"ש ואע"ג דחיי טפי א"ב] ולפ"ז לשיטת המהר"י ורש"י שפיר י"ל דבתחומים י"ל יש ברירה בדרבנן, והיינו דאף אם א"ב, מ"מ א"י לילך לצד ביתו, דהא מ"מ הוי ספק שמא בבה"ש היה דעתיה לזה שנתרצה באמת וקנה העירוב, וממילא אף אם בודאי הדין דא"ב הוי ס' בקניית עירובו, ודיינינן לחומרא מב' צדדים, ממילא מה"ט יש להקל לקיים עירובו בס' דשמא הדין בכ"מ די"ב. ובודאי קנה העירוב, ואף לדעת תוס' הנ"ל דאם הדין דא"ב לא חל כלל קנין העירוב ובטל עירובו בודאי, מ"מ י"ל כיון דספיקא דדינא אם י"ב או א"ב הוא ספיקא דעלמא והדין נותן דבמילתא דרבנן יש ברירה, ממילא נתקיים הדין דיכול לערב בענין ברירה ומתחלה כשמערב נתברר מיד הדין דמערב כדינו א"כ לא שייך להקל בב' צדדים לחזור לתחום ביתו בטענה דשמא העירוב בטל, דהא כבר נתקיים ונתקבל הדין דכך דינו דעירוב לערבו בתנאי, למקום שארצה וכדומה, ולא מקרי עוד ס' דדינא, ודוק היטב: ולפ"ז מיושב קושייתנו הנ"ל, דבמערב חצי היום וכו', וכן בס' דיו"ט ושבת, כיון דליכא חזקת כשרות דעירוב. והדין נותן להקל בב' צדדים, מש"ה מחמרי' בכל צדדים דאף דספיקא דיו"ט ושבת הוי ס' דדינא מ"מ אינו דומה לספיקא דדינא דיש ברירה הנ"ל דהתם כיון דעכ"פ בשעה שמערב וזה רצונו מקרי קולא דיש ברירה וא"כ בכל פעם שמערבי' בתנאי צד קולא שלו לומר י"ב, והוקבע ההלכה דמערבי' בדרך תנאי, והוא מיסוד כללי דיני עירוב לערב בדרך תנאי, וכודאי עירוב דמי, משא"כ ביו"ט ושבת, דלפעמים אם מערב לצד א' לב' ימים, הוי קולא לומר חדא קדושה, ובמערב לב' רוחות צד הקל דב' קדושות, וא"כ לא הוקבע הכלל לערב ע"י ב"ק או חדא קדושה ומקרי בשם ס' בכל פעם שמערב, מש"ה מחמרי' בב' צדדים. ועדיין יש להקשות אמאי לא יוכל לערב ביו"ט ושבת, לב' הימים, או לומר השני כבני עירי, הא ליכא מקום להקל בצד השני לילך לצד עירובו של יום ראשון דממנ"פ אם נידון דח"ק הם א"כ ממילא הוי כמערב חצי היום לרוח זה, והשני לרוח אחר, דנותנים עליו חומרי שניהם, ואף ביום הא' אסור לילך לצד עירובו, וא"כ עכ"פ ביום הב' בודאי א"א לו לילך לצד עירובו של יום הא', וממילא יהא נידון להקל לילך לצד עירובו של יום ב' משום ס' דרבנן, שמא ב"ק הם, ובזה אף לפמ"ש לעיל כסברת המנ"י דכיון דמספקא הדין לתנא עצמו, הוי כמו ס' חסרון ידיעה, מ"מ יקשה הא לענין לילך לצד עירובו של יום הב' הוי ס"ס להקל, ס' הדין דב"ק, ואף אם חדא קדושה, מ"מ הוי כמערב חצי היום וכו', והוי ספק שמא נקנה העירוב לרוח זה ולענין ס"ס דעת הרמ"א (בסי' ק"י) דמעיקר הדין אינו מזיק חסרון ידיעה: אמנם נ"ל דאינו דומה כלל למערב חצי היום, דנ"ל באמת אם היה טועה וסובר דיכול לקנות שביתה בחצי יום השבת, ואמר עירובי שבמזרח יקנה לי שביתה בבה"ש לחצי יום הראשון, ועירובי שבמערב יקנה לי השביתה בחצי יום השני דשבת, בזה בודאי קנה במזרח, דעירוב הב' כמאן דליתא, דקניית עירוב בבה"ש בעי', אלא דדינא דמערב חצי היום, היינו דרצונו דשניהם יקנו לו בבה"ש, אלא דעירובו למערב יקנה לו בה"ש בכדי לילך בו בחצי היום השני, בזה הוי ס' איזו עירוב קנה, וכיון שכן ביו"ט ושבת, במערב לב' ימים, היינו דס' ב"ק הם, ורצונו שהעירוב הב' יחול בבה"ש דיום הב', בזה אם באמת הדין דהוא ח"ק נקנה רק העירוב של יום הא', וא"כ שפיר קולא וחומרא לכל צד ומחמרי' בכל צדדים. וכ"ז אני אומר בדרך פלפול קצת, לשעשע את חבריי המקשיבים, אבל לקושטא דמלתא, הא באמת משמע דעת התוס' ג"כ לעיקר כרש"י דחזקת תחו' ביתו מקרי חזקה, וגם הרי הרמב"ם פסק כר"מ דספק דרבנן באתחזק איסורא להקל ואעפ"כ פסק דס' עירוב כשר, וא"כ תקשי כנ"ל, דהוי ב' קולי דסתרי אהדדי וראוי להחמיר בשניהן. ולזה נ"ל ביסוד הדבר, דכיון שברצונו שיתקיים העירוב, ולכך דעתו מתחילה, מקיימים רצונו ותופסים לקולא כאלו ודאי קיים העירוב, ואסור לו לילך לצד השני, ויש להמתיק הדבר למ"ש תוס' עירובין (דף מט ע"ב) ד"ה ואפי' לתחומים וכו' (ולשונם בקושייתם שם הוא מגומגם דעל חמר גמל ליכא קושיא דהא הוי רק ספק במלתא אם קנה עירוב או לא, ואינו דומה לתחתית האילן, דשם בודאי לא חל העירוב מעיקרא, אלא דכונתם כיון דחזינן באילן דלא יזוז ממקומו משום דעקר דעתיה ממקום רגליו א"כ בנאכל מבע"י אמאי הוא כבני עירו נימא דעקר דעתו, ובזה תירצו) דבעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו, ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו עכ"ל, ונ"ל דזהו רק אם באמת מפסיד השביתה דמקום עירובו בזה הוי כמו עקירה בטעות דאדעתא דהכי לא עקר מביתו, אבל כל שמקילין לו לילך למקום עירובו מכח ס' דרבנן ממילא אף אם קמי שמיא גליא דנאכל עירובו מבע"י מ"מ הפסיד תחום ביתו, דהא עקר דעתו, ומה שייך עקירה בטעות, הא יש לו מקום שרצה וא"כ ליכא קולא לב' צדדים, ושפיר אמרי' ס"ע לקולא. ולפ"ז ניחא פסקא דידן במערב בחצי היום וכו' וכן בההוא ספיקא דיו"ט ושבת לרבנן דהתם שפיר יש קולא לב' צדדים, מש"ה מחמרי' בכל צדדים. ואף דביו"ט ושבת עדיין יש לעיין בנאכל עירובו בראשון אמאי אינו יוצא עליו בשני, הא הוי ס' דרבנן שמא ח"ק הוא, ובזה כיון דבתחלת יום ב' בחר לעצמו להחזיק בעירובו דיום א' שוב ליכא חששא דיבוא להקל בב' צדדי' דהא א"א לו לילך לצד הב' בטענה דשמא ב"ק הם, דמ"מ בבה"ש דיום ב' עקר דעתו מביתו וכנ"ל. ואף לפי דברי האבה"ע שכתבנו לעיל, דבנאכל עירובו א"י לשני מספק דרבנן דשמא ח"ק, דס"ל כר' יוסי דבאתחזק איסורא ל"א ס' דרבנן לקולא, וה"נ הוי חזקת תחום ביתו. ומה דהקשינו לעיל דמ"מ במערב לב' ימים דממנ"פ נפק מתחום ביתו נימא ס' דרבנן לקולא, בזה י"ל כדברינו, כיון דיבוא להקל בב' צדדים, מחמרינן דיבוא להקל לילך בשני למקום עירובו דהראשון, דל"ש לומר דעקר דעתו ממקום עירובו דהראשון, דאי ח"ק וממילא עירובו נמשך לב' ימים, לא מזיק עקירת דעתו בליל שני, דכבר נקנה העירוב בבה"ש דהראשון, מ"מ עדיין יקשה דיהיה יכול לומר והשני כבני עירי, מטעם ס' דרבנן דשמא ב"ק, ובזה לא יבוא להקל בשניהם, דלצד עירובו ליכא קולא מס' דרבנן כיון דהוי נגד חזקת תחום ביתו, וא"כ יקשה בממנ"פ, אם נידון דלא כאה"ע, ולומר, כיון דעירב בראשון ליכא כ"כ חזקת תחום ביתו, או דרבנן יסברו דבחזקת איסור ג"כ ס' דרבנן לקולא, בנאכל עירובו אמאי א"י עליו בשני, דהא לא יבוא להקל לילך לצד תחום עירו, דעקר דעתו מביתו וכנ"ל, ואי כסברת אה"ע דמקרי חזקת תחום ביתו ורבנן ס' כר"י דבאתחזק איסורא ס"ד לחומרא, יקשה דליהני לומר ומחר כבני עירי, מס' דרבנן דשמא ב"ק, דהא לא יבא להקל לילך למקום עירובו, דהא הוי נגד חזקת תחום ביתו. ולזה נלע"ד טעם אחר, כיון דהס' דח"ק או ב"ק הוי ס' דעלמא בדינא ולכל צד יש קולא וחומרא, דח"ק הוי קולא דיכול לאכול עירובו בראשון, וחומרא דא"י לערב לב' ימים, וב"ק הוי קולא וחומרא בהיפוך, ולפעמים במעשה אחד הוי קולא וחומרא, דהיינו במערב לב' ימים בראשון למזרח, ובשני למערב, דהוי ח"ק קולא לילך בשני למזרח, וב"ק קולא לילך בשני למערב, דצריכים להחמיר בתרווייהו ולזה אמרו חז"ל שלא לדון כלל ענין ח"ק וב"ק בדרך ס' דרבנן לענין עירוב, אף אם במעשה זו לא יבוא להקל בשתיהן, ובאומר חצי יום למזרח וחצי יום למערב, דזה אינו ספיקא רק במעשה זאת. בזה מספיקין דברינו, כיון דסתרי אהדדי דיבוא להקל בשניהם מחמרי' בשתיהם. ואולם עדיין יקשה דמאי פרכי' מאן תנא דאפילו בדרבנן א"ב לשיטת תוס' הנ"ל דאם א"ב לא נקנה העירוב כלל ממילא נשאר תחום ביתו, וא"כ דלמא הך תנא ס' דבאתחזק איסורא ל"א ס' דרבנן להקל, מש"ה ל"א בי' בדרבנן י"ב, דהא מה דבדרבנן י"ב היינו דדלמא הדין די"ב והוי ס' דרבנן, והכא ל"ש כיון דמחמת חזקת תחום ביתו ראוי לומר דא"ב ולא נקנה העירוב. ומזה הכרח למה שכתבנו בתשובה דבספיקא דדינא ל"ש לומר אוקי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה, והבאתי ראיות מדברי המ"ל (פ"ב ה"א) מטומאת צרעת, ומדברי הש"ג עיי"ש בארוכה, והכא דהוי ספק דדינא אם הדין די"ב או א"ב ל"ש לאוקמי אחזקה, ומיושב הכל לנכון בעזה"י. אתאן לדינא דבאומר עירובי למזרח לחצי יום ושביתתי בביתי לחצי יום, דתליא בספיקא דרבוואתא, דלדעת הרמב"ם דספק דרבנן לקולא אף באתחזק איסורא א"כ יבוא להקל בב' צדדין, דשמא נקנה שביתת ביתו, ושמא נקנה עירובו למזרח, ממילא מחמרי' מספק לתרווייהו ומהלך רק מה דיכול לילך בממנ"פ, ודינו שוה לאומר חצי יום למזרח וחצי יום למערב, אבל להרשב"א דס' דרבנן בחזקת איסור אסור, י"ל דהוא כבני עירו, דשמא נקנה שביתתו בביתו, דלא יבוא להקל לילך למזרח דשמא נקנה עירובו למזרח, דזהו נגד חזקת איסור דתחום ביתו דספיקא לחומרא. ולכאורה היה מקום לפקפק, דאף להרמב"ם דבאתחזק איסורא ס' דרבנן לקולא, מ"מ בכה"ג דיהיה תרי קולא דסתרי אהדדי יהיה הדין דיותר עדיף לילך בתר החזקה ולהקל כפי הצד שמסייע החזקה, ויהיה כבני עירו מחמת חזקת תחום ביתו. אבל נראה לי ראיה דאינו כן, מהתוספתא (שהובא בר"ש פ"ב מ"ב דמקוואות) היה לפניו ב' מקוואות, אחד שאוב וא' כשר כו' וטבלו שנים א' הטמא טומאה קלה, וא' המיקר ועשו טהרות שניהן תלויות, והיינו כיון דלכל א' יש ס' לקולא, דהוא נכנס בכשרה דבטמא טומאה קלה ספיקו להקל, מש"ה מחמרי' בשניהם, הרי אף דמ"מ לזה הטמא הוי חזקת טומאה, ולהמיקר הוי חזקת טהרה מ"מ כיון דגם בחזקת טומאה ספיקו להקל וראוי לכל א' בפ"ע מחמרי' בשניהן, והיינו ממש כמ"ש: