מסכת עירובין דף ב׳ עמוד א׳

מתני' מבוי שהוא גבוה שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה דמדאורייתא איתסר הוצאת רה"ר בשבת ומה היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת דף ו:) שדומין לדגלי מדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לוים ברוחב י"ו אמה אזלי כדאמרן בהזורק (שם ד' צט.) הלכך לא הוי רה"ר בציר מי"ו אמה רוחב ומפולש משני ראשין אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב י"ו אמה ואי נמי רחב הוא אינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו אחד סתום דאי הוה מפולש לא הוי משתרי בקורה כדאמרינן בגמרא וכיון דלאו רה"ר הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברה"ר ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רה"ר גמורה:

ימעט ישפיל וטעמא מפרש בגמרא:

והרחב מעשר אמות ימעט דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרו פתח אלא פרצה ואנן בעינן פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתה ולהעמידה על עשר או על פחות:

צורת הפתח לחי מיכן ולחי מיכן קורה (ס"א וקנה) על גביהן:

גמ' דתני תקנתא דתני ימעט ולא תנא פסול:

סוכה דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם:

תני פסולה הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני בה לשון פסלות ואע"ג דמהניא בה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה:

מבוי דכל עיקריה דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול:

מתני' מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט הקשה מהר"י מאורלינ"ש דהוה ליה לאשמועינן הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מעשרים ימעט ותירץ דתנא ניחא ליה להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתניתין דסוכה ולהכי פריך שפיר טפי בגמרא מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה:

סוכה דאורייתא תני פסולה פרש"י דשייך למיתני בה לשון פסול הואיל ומימות משה ניתנה מדה זו [אף על גב דבדאורייתא שייך נמי תקנתא] ולישנא דאיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו כי גם ללשון ראשון תני בדאורייתא תקנתא ולא קאמר אלא דשייך למתני בה לשון פסולה לכך נראה לפרש סוכה דאורייתא תני פסולה דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דדווקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש והא דאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת ד' כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואע"ג דנר חנוכה הוי דרבנן נקט פסולה אגב סוכה דבתריה א"נ התם לא מצי למיתני ימעט דהוה משמע כמו שהיא דולקת ימעט וזה אינו דאפילו למ"ד הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולהדליקה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה כדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ:

דכתיב אל פתח אולם הבית זה הפסוק אינו בשום מקום ואור"י דמצינו דכתיב (יחזקאל מ׳:ז׳) אולם הבית ובקרא אחרינא (שם מז) כתיב פתח הבית והוי כאלו נכתב בהדיא בחד קרא פתח אולם הבית וקאמרי רבנן אי כתב פתח אולם כדקאמרת פי' שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית:

אשכחן משכן דאיקרי מקדש ונפקא מינה שאינו דוחה את השבת ושלא יכנס אדם שם באבק שעל רגליו משמע דמשכן ומקדש גמרינן מהדדי וכן בפ"ק דחולין (ד' כד.) גבי מומין שפסולין בכהנים ולוים בשנים דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן וקשה דבפ"ב דשבועות (ד' טז:) מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש וכו' וכן בסוטה (ד' טז.) וביומא (ד' מד.) ובכמה דוכתי ותירץ הר"ר נתנאל דהכא לא צריך קרא דעיקר דרשה אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות וההיא דחולין סברא הוא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן:

שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט (פסחים ד' נח:) לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי"ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת (מנחות ד' מט.) והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן אי נמי הכא איצטריך כשנפתחו וחזרו וננעלו:

פרק מבוי מבוי דרבנן תאני תקנתא בפר' עושין פסין (עירובין כא) אמ' רב יהודה אמ' שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ודע כי כל דבר שאינו כתוב בקראי ואע"פ שהוא מתקנת נביאים דרבנן מיתקרי כי מפי השמועה שלהן קיבלנוהו ועירובין דרבנן לפי שאינם כתובים:

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט תנא כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה.

תנן התם סוכה שהיא גבוהה מכ' אמה פסולה מ"ש גבי סוכה תני פסולה ומ"ש גבי מבוי תני תקנתא וכו' ופשוטה היא.

אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה שעד כ' אמה כפתח הוא חשיב אלא מפתחו של היכל שהיה גובהו כ' אמה כדתנן במסכת מדות פתחו של היכל גובהו כ' ורחבו י' אמות ור' יהודה למד מן האולם דתנן ושל אולם גובהו מ' אמה ורוחבו כ' אמה ושניהם מהדין אחד דרשו ושחטו פתח אהל מועד. רבנן סברי פתח אהל מועד ההיכל הוא דאקרי אהל מועד וההיא פתח פתח ההיכל הוא.

ור' יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא מלתא הוא וכולהו אהל מועד אקרי ואע"ג דההיא קרא ושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב וליכא התם אולם אשכחן דמשכן אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש נמי אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ותרווייהו חדא מילתא היא ארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתים נושאי המקדש אמרינן (מדילפי) [אדילפי] מפתח אהל מועד לילפי מפתח שער החצר שהיה גובהו ה' אמות ורוחבו כ' אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה וגו' טול כ' אמה אחורי המשכן ול' אמה המשכן הרי נ' נשארו מן האורך של חצר המשכן ורוחב כולן רוחבן נ' פרנסתו החצר לאורכה וזו עוד מדת רחבת המשכן.

מתני' מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן עירובין ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן עירובין ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.

ורבי יהודה אומר אינו צריך כדפריש בברייתא (להלן עירובין יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (עירובין ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן עירובין ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.

והרחב מעשר אמות ימעט כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן עירובין טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן עירובין י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן עירובין ב, ב).

ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (עירובין יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע.

גמרא מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא. פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן עירובין ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן עירובין יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.

סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.

קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א).

דכתיב אל פתח אולם הבית מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.

פרק ראשון מבוי מבוי שהיא גבוה מעשרי׳ אמה כו׳ פירש״י ז״ל שהניחו את הקור׳ למעל׳ מעשרי׳ אמה ועל כרחין יש לפרש דבמבוי שהכשירו בקורה מיירי: ולפיכך ימעט דלמאן דאמר דקורה משום הכירא וליכא היכירא: ולמאן דאמר קורה משום פתח לא מצינו פתח גבוה משיעור זה דמבוי שהכשירו בלחי אין צריך למעט דבין למאן דאמר לחי משום היכירא בין למאן דאמר משום מחיצה תו לית לן למיחש לגובה. והא דקתני ימעט פירש״י ז״ל ישפיל ונראין דברים דלאו דווק׳ נקטה דהא ודאי ה״ה דסגי ליה שיגבי׳ את הקרקע וכדמוכח בתלמודא בהדיא כדאמרינן כמה ממעטו. ולישנא דימעט נמי הכי משמע שימעט את החלל בין שישפיל את הקורה בין שיגביה קרקע המבוי. ובירושלמי מפורש כן: ורבינו ז״ל נקט חדא מינייהו ובתלמודא אמרינן בהדיא שאם היתה קורה למטה מעשר׳ אינו כלום עד שיגביהנה או שיהא חוקק במבוי להשלימו לעשרה. וא״ת ומאי שנא דגבי סוכה קתני ושאינו גבוה עשרה טפחים פסולה והכא לא תני לה כדקתני דינא דגובהה. ויש לומר דגובה איצטריך למיתני הכא משום דלא הוה יליף מהתם כדאיתא בתלמודא דלא דמי להדדי אבל לגבי שיעורא דלמטה שוים הם בטעם הלכך לא צריך למיהדר ולמתנייה הכא:

והרחב מעשרים אמה ימעט פירוש הא ודאי אתיא אפי׳ למאן דאמר לחי משום היכירא דהא לא אשכח לי׳ תנא תקנת׳ אלא בצ״פ ואלו הוה סגי בלחי כל שהוא כל שכן בצ״פ דאינון קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אלא ודאי כדאמרן. וטעמא דמילתא משום דכל שהוא רחב מעשר אינו נידון אלא משום פרצה ואין לחי ולא קורה מתירין את הפרצה: ובברייתא קתני דפליג רבי יהודא שאינו צריך למעט עד עשרי׳ אמה או עד שלש עשרה אמה ושליש כדאית׳ בתלמודא ולא אדכרה תנא דמתניתין להאי פלוגתא משום דסמיך אמאי דתני לה תנאי דידי׳ בברייתא. וק״ל היכי קאי תנא מבוי שהיא גבוה ימעט דהא הוה ליה לאקדומי מאי דקתני לקמן כיצד הכשר מבוי. וי״ל דמשום דפתח בהאי דהאי פלוגתא דר׳ יהודא ורבנן במס׳ סוכה פתח ביה נמי הכא: גמרא:

מ״ש גבי סוכה דתני פסולה ומ״ש גבי מבוי דתני תקנתא פי׳ דאתרווייהו פריך כחדא דליתני בתרוייהו פסולה או ליתני בתרוייהו תקנתא והכי משמע פשטיה דהאי לישנא. ופי תימא היכי שייך פסולה בכיוצא בזה שאינו דבר שכתובה. י״ל דהכי קאמר פסולה ואסור מלהשתמש בו וכדאמרינן בפרק השוחט פוסלין ומכשירין אוסרין ומתירין חדא היא: ואשכח בתלמודא דקאמר מקצת קורה למעלה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים במבוי פסול. ובכמה מקומות הזכירו בה לשון כשרות וכיון דכן הכי נמי שייך למימר ביה לשון פסלות:

סוכה דאורייתא תני פסולה פירש״י ז״ל סוכ׳ שכבר נודעו דינים שייך למיתני ביה פסול מבוי דרבנן שעדיין לא שמענו דיני׳ ועכשיו בא התנא להשמיעם תני תקנתא. והקשו בתוספת דאכתי תיקשי לן דמכל מקום ליתני כאן וכאן תקנתא דהא ודאי גם זה שהיה בכלל שאלתו וכדפי׳ וכדמוכח ממאי דאמרינן ואי בעית אימא דאורייתא נמי תני תקנת׳ לכך פי׳ ר״י ז״ל סוכ׳ דאוריית׳ והוא דבר חמור קתני פסולה כי שמא אלו תני תקנתא הוה טעות דבדיעבד כשרה. ואתי לידי אסורא דאורייתא. אבל מבוי כיון שהוא מדרבנן לא חש להכי ותני תקנתא דכל היכא דאפשר לי׳ לישנא דתקנתא עדיף למיתני ליה. ואם תאמר והא אמרינן התם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמאי לא נקט תקנתא. יש לומר דהתם כיון שהדליקה שלא במקומה לא סגי ליה בתקנתא שישפילנה כי צריך הוא לכבתה ולחזור ולהדליקה כדפרש״י בדוכתה.

איבעית אימא דאורייתא נמי תקנתא פירוש דהא ודאי עדיף ליה כדאמרן ולא הוה חייס דטעי לאכשורי בדיעבד: מיהו סוכה דנפישא מילתא: פירש דהתם איירי במילי טובא דבעי תקנתא ואין התקנה שוה בהם דהא איירי בגובהה דבעי למימר ישפיל וכשאינה גבוה דבעו למיחש יגביה ובשחמת׳ מרובה מצילתה דבעי למיתנ׳ ירבה בסכך הילכך אי אתי למתני תקנתא צריך לאורוכא טובא אבל הכא לא נפישא מילתא דהא לא קתני אלא גובהה ופותיא בלחוד ותרווייהו אית להו חדא תקנתא במיעוט ומ״ה פסק ותני תקנתא:

אמר רב יהודא אמר רב חכמי׳ לא למדוה אלא מפתחו של היכל כו׳. פי׳ דקסבר רב דטעמא דקורה במבוי כדי לעשותו פתח ומ״ה נקט כל חד מינייהו ההוא שיעורא דאשכחן בפתח דעלמא ושניהם מקרא א׳ דרשו דכתיב ושחטו פתח אהל מועד. פי׳ גבי משכן כתב והכתוב מדבר בין על אהל מועד שבמשכן בין על הבית שיהא במקומו בבית עולמי׳ כי גם באהל מועד שבמשכן היה השולחן והמנור׳ ומזבח הזהב. ודכ״ע היכל שבבית עולמים במקום אהל מועד זה וגבי אולם הוא דפליגי אם הוא גם בכלל ההיכל רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד פי׳ לענין מנורה ושלחן ומזבח שהיה לנו להעמיד בהיכל וכן לענין שאסור להיות שום אדם בהיכל בשעה שמניחים הקטורת במזבח הזהב וכן לענין כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה שהוא סופג את הארבעים ולכמה דברים אחרים כדאיתא בפ״ק דזבחים. הלכך כי כתיב ושחטו פתח אהל מועד על היכל בלחוד הוא דכתיב וא״ת ובר מהאי קרא נמי איכא כמה קראי דכתיב בהדיא פתח היכל ולמה להו לרבנן למילף מהאי ויש לומר שלא באו חכמים ללמוד מכאן דווקא אלא ללמדנו שלא נכלל כאן אלא היכל לחוד ולאפוקי מסברתו של ר׳ יהודא ומשום דרבנן איירי במתני׳ מעיקרא וחזו לאקדומינהו נמי אקדי׳ ונקט טעמא דידהו ר׳ יהוד׳ סבר קדושת אולם והיכל חדא קדושה היא. פירוש לכל הדברים שהם בענין ההיכל וכיון דכן אף לפתח אולם קרא הכתוב פתח אהל מועד. ולפי׳ יליף מפתחו של אולם דנפיש טפי דבהאי דינא דמבוי שיעורא דאשכחן דנפיש טפי אי׳ לן למשקל ולא נתפיש בכאן את המועט דכיון דמבוי דרבנן הוא כל מאי דאפשר לאכשורי טפי בעי לאכשורי:

היינו טעמא דר׳ יהודא דכתיב אל פתח אולם הבית כו׳ לקמן הוא מפורש והא כי כתב כאן במשכן כתב פי׳ כי עיקרו של מקרא זה לא נאמר אלא על אהל מועד שבמשכן שהיה במדבר ושם לא היה אולם ולא פתח ההיכל ששנינו כי היה גבוה ל׳ כי פתח אהל מועד לא היה גבוה אלא עשר אמות כשיעור גובה הקרשים: ואם משם אנו באין ללמוד למבוי אין לנו להכשיר אלא מבוי שהוא גבוה עשר אמות בלבד וקושיין משום רבי יהודא ואלו רבנן הא איכא כמה דוכתי דכתב בהדיא פתח ההיכל כדכתיב לעיל ואע״ג דדברי קבלה הם מה בכך הא לעיל הוה בעי רבי יהודא למילף מדכתיב פתח אולם הבית:

מאדוני אבי זקני הגאון מהו״רר שעפטל זצ״ל תוספ׳ ד״ה דכתיב אל פתח אולם הבית וכו׳ וקאמרי רבנן וכו׳: נ״ל דהוצרכ׳ לזה שלא יטעה הטועה שרבנן פליגי על צירוף פסוק לעשות פסוק א׳ וכענין זה מצינו גם גבי ונתן הכסף וקם לו לכן כתבו דה״פ אי כתב פתח אול׳ פי׳ אי הוי ב׳ פסוקי׳ דהיינו אי כתב פתח אולם ופתח בית הוי מצרפינין כדקאמרת וזהו שכתבו שלא היה כתב בשום מקום אולם בית רק פתח בית וק״ל ואפי״ה הוי מצרפינין יחדיו ולא אמרתי הבית פתוח לאולם מכח שכתב בפ׳ פתח סמוך לאולם אבל עכשיו כשכתב אולם בית ופתח בית וע״י זה לא נוכל לומר לאולם.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר שיעור חלל המבוי וקודם שתכנס בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שיש לנו בדין הוצאה דינין מן התורה ומכח הלכות סיני ומבית דינו של שלמה. ולפי מה שנפרש במשנה השניה יש לנו בה דין רביעי לאיסור חכמים בשתי מחיצות דעריבן כמו שיתבאר שם והענין הוא שמן התורה אין איסור הוצאה מרשות לרשות אלא מרשות היחיד גמורה לרשות הרבים גמורה וכן אין איסור טלטול והעברת ארבע אמות או יתר מארבע אמות בתוכו אלא ברשות הרבים גמורה ורשות הרבים הוא דרך שיש ברחבה שש עשרה אמה ומפולש משני ראשיו עד שיוכל אדם לעבור ביושר בלא עכוב ושאינו מקורה. וכן הצריכו בו גדולי הרבנים שיהא בו דריסת רגל לששים רבוא ולא שיהו ששים רבוא יכולין לעבור שם ביחד אלא שיהא דרך מצוי לששים רבוא ורגילים לעבור שם. ורשות היחיד הוא כל רשות גבוה עשרה או עמוק עשרה ורחב ארבעה. ויש דעות אחרות בענין רשות הרבים ולקצת רבותי׳ הצרפתים יתבארו במסכתא זו וכן רמזנו עליהם בראשון של שבת. ולא באנו עכשיו לבאר אלא שלא נאסר מן התורה אלא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד או טלטול והעברת ארבע אמות ברשות [הרבים] ואין צריך לומר שמן התורה כל חצר שמתחלקת בדיורין אעפ״י שיד כולם שוה בחצר מותר לטלטל מחצר לבתים ומבתי׳ לחצר. אין צריך לומר טלטול והעברה (לחצר) [בחצר] עצמה. וכן מדינה המוקפת חומה עשרה ויש לה דלתות נעולות בלילה. וכן הדין במבוי הסתום והוא שיש בו כותלים משלש רוחותיו ופתוח מצד רביעי לרשות הרבים וכל שכן לכרמלית אעפ״י שאין בו כלום מצד רביעי רשות היחיד גמורה הוא בין לזרוק בין לטלטל והלכות סיני החמירה להצריך מרוח רביעי לחי או קורה להיתר טלטול. וזו היא שיטת בית הלל שהלכה כמותו ואין צריך בה ללחי או קורה כדברי גדולי המחברים. שלדעת בית הלל מן התורה שלש מחיצות הוא דבעינן בין לזרוק בין לטלטל כמו שכתבנו ואתאי הלכתא לאוסופי אטלטול ברביעית לחי או קורה כל זה היה בדין תורה עם צירוף הלכה. והוא שאמרו [ד׳.] מחיצין הלכה למשה מסיני. ואעפ״י שלדעת בית שמאי מן התורה אין רשות היחיד אלא ארבע מחיצות והלכות סיני באה להקל לאוקומה לרביעית אלחי וקורה ותרוייהו בעינן. וכן שיש מי שסובר שתי מחיצות גמורות רשות היחיד מדאורייתא ואף במחיצות דלא עריבן כמו שיתבאר לדעת ר׳ יהודה בפרק גגות מכל מקום הלכה כבית הלל. ושלמה ובית דינו תקנו עוד שלא לטלטל מבתים לחצר אלא בעירוב לרמוז שכלם שוים באותו אוכל וכן יהו כלם שוים באותו הרשות כברשות אחת והוא הנקרא עירובי חצרות וכן לא מחצר למבוי אלא אם כן בעירוב גם כן והוא הנקרא שתופי מבואות. ועכשיו אנו עסוקים בתקון המבוי הסתום שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה לטלטל בתוכו ולחייב בזריקה מתוכו לרשות הרבים ומכח הלכה לדעת בית הלל שהלכה כמותו נאסר שלא לטלטל בתוכו עד שיעשו בו דופן רביעית אלא שדיה בלחי או קורה מפני שאין הענין אלא משום היכר שאם לא יראו סתימה מצד רביעי יחשבו שאף [דרך המבוי מרשות הרבים ויבאו לטלטל (מתוכו לרשות הרבים] ואעפ״י שהיא מכח הלכה קראוהו לפעמים מדברי סופרים כמו שאמרו בסוגיא זו מבוי דרבנן אחר שאינו מן התורה ולפעמים קורא הלכות סיני דבר תורה כמו שיתבאר למטה בענין רובו המקפיד. ועל ענין זה באה משנה זו ר״ל מבוי שהוא גבוה ומלת מבוי הוא מענין מבוא וכמו שאתה מוציאה בלשון קבוצה בלשון מבואות ועל שם שכל בני המבוי נכנסים דרך שם הוא קרוי כן כמה דאת אמר את מבוא העיר וכל השביל הוא קרוי מבוי ולפעמים הוא קורא חלקי המבוי ותקוניו בלשון מבוי כמו שקצת פרטים נקראים לפעמים בשם הכלל ועל דרך זה הוא קורא במשנה זו קורת המבוי בשם מבוי. והוא שאמר מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. כלומר שאם עשה בו קורה לתקנו לטלטל בתוכו אלא שהיא גבוהה מעשרים אמה. ר״ל שחלל שמפי הקורה המביט לארץ עד הקרקע הוא גבוה מעשרים אמה והרי נמצא שאין העין שולט בו ואין כאן היכר ולפיכך ימעט ר״ל שישפיל הקורה עד שלא יהא בחללה יתר מעשרים או יעשה איצטבא למטה הן בסתום הן במפולש שכבר הכשירו מן הצד השני בצורת פתח.

ור׳ יהודה אומר אינו צריך שהוא סובר שזה שהזקיקה הלכה למשה מסיני בקורה זו לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה. ומעתה הואיל ויש כאן מחיצה מכל מקום שהרי פי הקורה יורד וסותם אינו צריך כלום ואתה צריך לומר לענין פירוש שר׳ יהודה סובר שכל שיש שם שתי מחיצות חשובות אין רגל הנכנסים והיוצאים מבטלת מחיצה על הדרך שאמרה בשני בתים בשני צדי רשות הרבים ואף למעלה מחמשים או כמה כשרה לדעתו אבל לדעת חכמים אילו היתה קורה באה משום מחיצה לא היתה מועלת כלום שהרי הם סוברי׳ רגל הנכנסת והיוצאה מבטלת מחיצה בכל שאין שם שלש מחיצות של תורה ורביעית של הלכה. ומתוך כך נחלקו בפרק גגות שלר׳ יהודה מערבין במבוי מפולש ומטלטלין בתוכו ר״ל בהכשר לחי או קורה משני צדדיו שמאחר שיש קורה בשני ראשיו ופי תקרה יורד וסותם הרי יש כאן ד׳ מחיצות אבל לדעת חכמים שלש מחיצות בעינן והרביעית אינה אלא להיכר בעלמא ואין הלכה כר׳ יהודה לא בסתום ולא במפולש אלא כחכמים:

והרחב מעשר אמות וכו׳ ומכיון שהוא רחב יותר מעשר אמות אין זה קרוי פתח אלא פרצה ואינה ניתרת בקורה שאין כאן היכר ומתוך כך ימעט. והוא שיסתום בראש המבוי קצת הרחב בכותל או בפס ארבעה עד שיעמידנו על פחות מעשר או בעשר ויעשה שם קורה או לחי ור׳ יהודה חולק אף בזו כמו שאמרו בבריתא לומר שאינו צריך ואין הלכה כדבריו.

ואם יש שם צורת פתח ר״ל קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אפי׳ רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. שאין לך היכר גדול מזה. אלא שמכל מקום צריך שיהא ראוי להחזיק דלת של זמורות או של הוצין מגעת מן הקרקע עד הקורה כמו שיתבאר. וצורת פתח יתבאר בגמרא שכשם שמועיל לרחב יתר מעשר כך מועיל בגבוה יתר מעשרים שהרי יש כאן היכר. ורבותי נסתפקו אם צורת פתח מועיל לפחות מעשרה גובה שאף בו המבוי פסול כמו שיתבאר. וגדולי המחברים כתבוה כן אף בפחות מעשרה אלא שאנו מתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל במקום שאין מחיצות שכל מחיצה הפחותה מעשרה אינה מחיצה. וגדולי הדור ראיתי שמתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל יתר ממחיצה ומחיצה שאינה גבוהה עשרה אינה כלום. ואיני מבין שאף גדולי המחברים לא אמרוה אלא בשהפתח גבוה עשרה כמו שיתבאר למטה אלא שכותלי המבוי נמוכות מעשרה. אלא שאף בזה הדברים מתמיהי׳ כמו שכתבנו. ואם היה מבוי זה רחב עד עשרים אמה או יותר עושה פס ארבעה במשך ארבע אמות שהוא שיעור ארך מבוי ומעמידו לארכו של מבוי באמצע ונעשה כשני מבואות ואין כח באויר שמשני צדדיו לבטלו אבל בפחות מכאן אויר שמכאן ומכאן מבטלו. וכן יתבאר בגמרא. וסתם מבוי למדת ממה שכתבנו שהוא גבוה עשרה וארך ארבע אמות ומהם ולמעלה ורחבו גדולי המחברים נראה שכתבוהו משלשה ולמעלה שהרי הם כתבו מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות משלשה כלבוד דמי למדת שבשלשה מיהא צריך הכשר ומכל מקום יש פוסקים דוקא בארבעה טפחים כמו (שהתבאר) [שיתבאר]. זהו ביאור המשנה ופסק שלה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן :

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כמו שהתבאר במקומו ושאלו בסוגיא זו מאי שנא דגבי סוכה תני פיסולא ומאי שנא דגבי מבוי תני תקנתא ר״ל ימעט דהא סכה נמי אית לה תקנתא. (ותירץ) [ותירצו] סוכה דפיסולא דידה דאוריתא תני פיסולא מבוי שכל עצמו אינו אלא מדברי סופרים תני תקנתא. אי נמי דאף בדאוריתא כל דאית ליה תקנתא אית ליה למתנייה אלא דסוכה נפישן מילה בההיא מתני׳ גבוהה למעלה מכ׳ ונמוכה למטה מעשרה ושאין לה שלש דפנות. ושחמתה מרובה ואלו היה שונה תקון לכלם היו הדברים יגיעים מצד שהיה צריך לשנות תקון מיוחד לכל אחד מהם [פסק ותני פסולה] אבל במשנתנו לא שנה אלא שני פיסולין ואף הם שניהם מתוקנים בתקון אחד:

כבר ביארנו בראשון של יומא סדרי בנין בית המקדש בהר הבית היאך הוא עשוי וביארנו בכלל אותם הדברים שמפתח עזרת ישראל עד פתח האולם שבעים ושש אמה ומפתחו של אולם עד סוף העזרה מאה אמה ובשבעים ושש אמה הראשונות הם י״א אמה לדריסת רגלי ישראל וי״א לדריסת רגלי הכהנים עם הדוכן ושלשי׳ ושתים למזבח ועשרים ושתים משפת המזבח החיצון עד האולם ומפתחו של אולם ולפנים נקרא היכל ששם היה המזבח ושלחן ומנורה ושיעורו מאה אמה עם עובי הכותלים כיצד אולם רחבו עשר אמות וכתלו שש אמות וכותל ההיכל המבדיל בין האולם למקום שנקרא היכל בפרט שש אמות וארך ההיכל ארבעים אמות ומחיצה המבדלת בין ההיכל לדביר ר״ל קדש הקדשים אמה ונקראת אמה טרקסין ובית קדשי הקדשים עשרים אמה וכותל בית קדשי הקדשי׳ שש אמות וחלל התא שאחריו חמש אמות וכותל התא שש אמות הרי מאה אמה ומכותל זה של תא עד כותל מערבי של עזרה י״א אמות אויר והוא אחורי הכפרת ונמצאו מאה ושמונים ושבע אמה ממזרח למערב ט״ו מעזרת ישראל עד האולם ומאה מהאולם עד כותל התא שהוא סוף העזרה והם מאה ושבעים וששה ועם האחת עשרה אמה הם מאה ושמנים ושבעה וכל הקפ״ז בכלל נקראים עזרה אבל עזרת נשים שלפני עזרת ישראל לצד המזרח והחיל שלפני עזרת נשים אינו בכלל העזרה הכל כמו שביארנו שם:

פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים ולא היו בו עשרים וחמש אמלתראות של מילה והוא עץ הנקרא גוונ״ץ היו על גב הפתח זו למעלה מזו והתחתונה שבהן עודפת על רוחב הפתח אמה מכאן ואמה מכאן וכל אחת מן העליונות עודפת על שלמטה הימנה אמה מכאן ואמה מכאן נמצאת התחתונה ארכה הנתון לרחב הפתח כ״ב אמות והסמוכה לה כ״ד אמות והשלישית לה כ״ו והרביעית לה כ״ח והעליונה ל׳ ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת ופתחו של היכל לפנים מן האולם גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות. ולפי מה שיתבאר במקומו לא היו שם אמלתראות ואעפ״י שאמרו בכאן דילמא תבנית היכל כתבנית אולם אינה אלא למה שעשוי לנוי:

משכן שעשה משה ארך החצר שהיה בנוי בה היה ארכו מאה אמות ורחבו חמשי׳ והיה המשכן בנוי בשפת חצי החצר ונשאר לפני המשכן חמשי׳ אמה על חמשי׳ אמה אויר וארך המשכן שלשי׳ ונשארה לאחריו רחבה עשרים ורחב המשכן היה עשר אמות לרחב החצר ונשארו בסביבות החצר רחבה עשרים לצפון (ועשאם) [ועשרים] לדרום נמצא למשכן לפניו רחבה חמשים על חמשים ובכל שאר סביבותיו רחבה עשרים אמה וגבהו היה עשר אמות והיו לסביבות החצר כלה קלעים בארך מאה אמה וברחב חמשי׳ ובצד שלפניה היו הקלעים מזה ומזה וריוח באמצע לצרך פתח ליכנס בחצר שלפני המשכן והיה רוחב קלעים שלפני החצר ט״ו אמה רחב מכאן וט״ו מכאן ונמצא פתח באמצע ברוחב עשרים וגבהן של קלעים חמש עשרה אמה ומה שנ׳ ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות שפירושו שגובה הקלעי׳ חמש אמות פירושו משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גבהו עשר כגובה המשכן וקלעים חמש עשרה ונמצאו עודפות על גובה המזבח חמש אמות. ואעפ״י שנ׳ במזבח ושלש אמות קומתו פירושו מן הסובב ולמעלה אבל גבהו מן היסוד עשר אמות. והוא ששנינו בסדר משנת המשכן ויעש את מזבח העולה חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוע ושלש אמות קומתו ממשמע שנ׳ חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו איני יודע שהוא רבוע אלא נאמר כאן רבוע ונאמ׳ במזבח הקטורת רבוע שנ׳ אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה רבוע האמור במזבח הקטורת גבהו פי שנים ברחבו אף במזבח העולה כן ונמצא גבהו עשר אמות. וכן שנינו מזבח שעשה משה גבהו עשר ושעשה שלמה גבהו עשר ושעשו בני גולה גבהו עשר ואף לעתיד לבא גבהו עשר אם כן למה נאמר שלש אמות קומתו מן הסובב ולמעלה עד מקום המערכה והוא ששנינו במסכת מדות [פ״ג מ״א] על מזבח של בית המקדש מזבח היה שלשים ושתים על שלשי׳ ושתים עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש וכנס אמה זהו מקום מערכה ומקום קרנות אמה נמצא גבהו עשר אמות ולענין רוחב המזבח נמצא היסוד שלשים ושתים על שלשים ושתים ומן היסוד ועד הסובב עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ומקום חלק שבין קרן לקרן עשרים וששה על עשרים וששה ומקום מערכה עשרים וארבעה על עשרים וארבעה כמו שביארנו במסכת מדות. וזה שלא דברו אלא מן הסובב ולמעלה מפני שכשהיה הכהן נותן דמים על הסובב היה עומד וכמו שאמרו עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וצרף גובה קלעי החצר על גובה המשכן הוא שאם לא היו גבוהות על גבי [גובה] המשכן והמזבח היה מתן דמים של כהן נראה מבחוץ ומתוך כך היו גבוהות חמש אמות יותר ודעת זה לדעת ר׳ יוסי שהלכה כמותו שנחלקו הוא ור׳ יהודה בענין זה במסכת זבחים [נט:] שלר׳ יהודה דברים ככתבן ר״ל שגובה המזבח שלש אמות לבד וגובה הקלעים חמש אמות לבד ואעפ״י שהיה הכהן נראה אמה שהרי גבהו של אדם בינוני שלש אמות מכל מקום עבודה שבידו לא היתה נראית שהרי הקלעים עודפות על גובה המזבח שתי אמות ומכל מקום אין הלכה כן אלא כר׳ יוסי ועל הדרך שביארנו:

בפרש"י בד"ה והא כי כתיב פתח אוהל כו' ושם לא היה אולם ופתח היכל עשר כו' עכ"ל ר"ל דלא היה אולם ותקשי לר' יהודה דיליף ליה מפתח אולם ולרבנן תקשה דפתח היכל במשכן לא היה רק עשר אמות גבוה כו' מפירושו נראה דפתח היכל דאוהל מועד נקרא שפיר פתח ולכך לא קשיא להו ארוחב כיון דהיה פתח היכל במשכן רחב י' אמות אבל מהא דפריך לקמן ולבעי דלתות מוכח לחד תירוצא של התוס' שם דמפתח אוהל מועד ליכא למילף רוחב י' כיון שהיה פרוץ במלואו דלא ה"ל גיפופי ולתירוץ קמא של התוס' שכתבו דליכא למילף מאוהל מועד אלא באינו גבוה אלא י' ניחא קצת דמרוחב נמי קא קשיא ליה הכא דלא קאמרי' רוחב י' באוהל מועד אלא באינו גבוה אלא י' ודו"ק:

תוס' בד"ה דכתיב אל פתח אולם כו' אי כתיב פתח אולם כדקאמרת פי' שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית עכ"ל נראה שהוצרכו לכך דכיון דהני קראי חשבינן להו כחד קרא א"נ דהוה כתיב בהדיא פתח אולם אי הוה כתיב נמי בשום מקום אולם הבית הוה מפרשינן ליה פתח אולם הבית הפתוח לאולם אלא דה"ק אילו הוה כתיב פתח אולם לחוד ולא הוה כתיב בשום מקום אולם הבית אז ודאי דהוה מפרשינן ליה פתח אולם ממש דפתחו לעזרה קרוי פתח וק"ל:

בד"ה אשכחן משכן כו' ונ"מ דאינו דוחה את השבת כו' עכ"ל ואע"ג דבמשכן גופיה נמי דרשינן אך את שבתותי מסמיכות שמירת שבת למלאכת המשכן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת אינו אלא לאסמכתא בעלמא ולא מייתי לה תלמודא הך דרשה אבל עיקר דרשה במקדש כדאמרינן בפ"ק דיבמות יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ולמאי שכתבו התוס' בסוף דבריהם דלא ילפינן מהדדי אלא בדבר שאינו תלוי בקדושת משכן ניחא דהני מילי שאינו דוחה שבת ושלא יכנס כו' ודאי תלוין בקדושה ולא ילפינן להו מהדדי ולא נקטו בדבריהם ה"מ מעיקרא אלא לפום רהיטא ומיהו פסיקא להו דאיכא נ"מ נמי במילי אחריני דאינן תלוין בקדושת משכן וילפינן להו שפיר משכן ממקדש ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה מבוי וכו' ולהכי פריך שפיר טפי וכו' פי' דבלא זה קשיא מאי פריך בגמ' מ"ש גבי סוכה דתנא וכו' דדילמא אית דוכתא דתני פסולה ואית דוכתא דתני ימעט כדאשכחן כה"ג בכמה דוכתי כדאיתא בתוס' רפ"ק דב"ק אית דוכתי דתני הן ואית דוכתי דלא תני הן אבל השתא פריך שפיר דמאחר דלא אשמעינן הכשר מבוי בקורה ברישא ש"מ דרצה התנא להשוות לשונו להתחיל כמו שמתחלת מתני' דסוכה ואם כן למה שינה בזה דמ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא:

ד"ה סוכה דאורייתא ולישנא דאי בעית אימא וכו' לא אתי שפיר לפירושו הצעת הפשט כך הוא דלפרש"י לישנא דימעט שייך למיתני בכל מילי בין בדאורייתא בין בדרבנן אלא דלשון פסול ניחא ליה למיתני טפי רק שכאן לא שייך למיתני לשון פסול לכך תני לשון ימעט ולכך אמרו דלישנא דאיבעית אימא לא א"ש דאמר בגמ' ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא דמשמע דלתירוץ הראשון לא שייך למיתני לשון תקנתא וזה אינו לפי' רש"י דהא ללישנא קמא נמי שייך למיתני לשון ימעט בכל מילי אבל לפי' התוס' הוי הסברא איפכא דלשון ימעט ניחא ליה למיתני טפי דהוי לישנא מעליא טפי מלשון פסול כדאשכחן בפסחים שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו אלא דגבי סוכה א"א ליה למיתני ימעט דהוי משמע חומרא בעלמא ואתי למטעי וכו' ולכך קאמר ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא ולא חיישינן דלמא אתי למטעי אלא סוכה דנפישין מיליה וכו' עי' בתוס' ריש סוכה:

ד"ה דכתיב וכו' וקאמרי רבנן אי כתיב וכו' פי' שלא היה כתוב וכו'. הוכרחו התוס' לכתוב פירוש זה משום דקשה דלמה להו לרבנן להשיב אי הוה כתיב וכו' היה להם להשיב דלא כתיב שום פסוק בזה הלשון לכך פירשו אה"נ דהכי קאמרי רבנן אי הוה כתיב פתח האולם בהדיא לבד ולא היה כתיב אולם הבית כדקאמרת וכו' וכן מצאתי בת"י כתובים על קלף:

ד"ה אשכחן וכו' ונ"מ וכו' פי' משום דכתיב גבי מקדש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וילפינן דאין בנין מקדש דוחה שבת וממקדשי תיראו ילפינן מורא מקדש שלא יכנס באבק שברגליו ויתר הדברים וילפינן לענין זה משכן ממקדש ואע"ג דגבי משכן עצמו אמרינן הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכן פירש"י בפירוש החומש י"ל שדרך דרש הוא אי נמי עיקר הנפקא מינה קאי אשלא יכנס באבק שברגליו ונקט שאינו דוחה שבת אגב זה משום דמחד קרא ילפינן להו:

בא"ד גבי מומין שפוסלין בכהנים ולוים בשנים דקאמר וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה דבפ"ב דשבועות מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש כו'. כדי שנדע תוכן הענין אציע סוגית הגמרא והכי איתא התם טומאה בעזרה מניין פירש"י מניין דחייב מי שנטמא בעזרה דהא לא קרינן ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא ומשני אר"א כתוב אחד אומר כי את מקדש ה' טמא וכתוב אחד אומר את משכן ה' טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תניהו ענין לטומאה שבפנים ופריך הא מצריך צריכי דאי הוה כתב משכן הוה אמינא משום דמשוח בשמן המשחה אבל מקדש לא ואי הוה כתב מקדש הוה אמינא משום דקדושתו קדושת עולם אבל משכן לא ומשני ר"א הכי קא קשיא ליה מכדי משכן אקרי מקדש ומקדש משכן תרי קראי ל"ל נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משכן ומקדש למה לי ש"מ תרתי וכו' אם כן משמע משום דעכ"פ צריך תרי קראי לגופא דדינא ולא ילפינן זה מזה אלא משום דמקדש אקרי משכן כו' הוה ליה למכתב אידי ואידי משכן או מקדש ומדשני בלישנא ילפינן עוד מיניה טומאת פנים והכא משמע דמשום דמקדש אקרי משכן ומשכן מקדש ילפינן מהדדי:

בא"ד ותי' ה"ר נתנאל דהכא וכו' ר"ל לענין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות לא צריך קרא וכו' מהרש"ל ז"ל בספר ח"ש כתב ולפ"ז אינו מיושב מנא לן דילפינן משכן ממקדש לענין שאינו דוחה שבת ושלא יכנס באבק שברגליו ותירץ מה שתירץ בדוחק ולי נראה דגם זה דילפינן משכן ממקדש מדוייק מקרא זה משום דמאחר דעיקר דרשה זו אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות למה לי דכתבו לן רחמנא גבי משכן אלא לומר לך ג"כ שמשכן אקרי מקדש כדי שנילף ג"כ ענין מה למשכן ממקדש ולהכי ילפינן המסתבר טפי דהיינו שאינו דוחה שבת ושלא יכנס באבק שברגליו ובזה יתורץ ג"כ בשמעתין ל"ל להתרצן להשיב ומשכן אקרי מקדש והא לא הקשה אלא והא כי כתיב האי קרא פתח אהל מועד במשכן כתיב ומנא ליה למילף מינה היכל ולא היה לו להשיב רק מקדש אקרי משכן אבל השתא אתי שפיר דהאי דרש דמקדש אקרי משכן אינו מיושב אלא כי אמרינן נמי דמשכן אקרי מקדש לענין נ"מ שכתכו התוס' דאל"כ יקשה מאחר דעיקר דרשה דפתח אהל מועד דילפינן מינה פתיחת דלתות אינה אלא על מקדש למה ליה דכתביה רחמנא גבי משכן:

ד"ה שלמים וכו' דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות וכו' וא"ת דלמא מיירי דעבר והקריב התמיד קודם פתיחת דלתות ואח"כ שחט השלמים וה"א דהשלמים כשרים לכך צריך קרא וי"ל דא"כ היה התמיד פסול וצריכים להביא תמיד אחד וא"כ כששחט השלמים פסולים מכה ששחטן קודם הקרבת תמיד הכשר והדרא קושיא לדוכתא:

רש"י ד"ה מבוי שהניחו את הקורה למעלה מכ' וכ"כ הרע"ב ובחידושי למשניות כתבתי לתמוה הא מסקינן לקמן דחלל מבוי תנן וא"כ אפשר לקורה להיות מונח למעלה מכ' אלא דהחלל צריך שלא יהי' למעלה מכ' עוד כתבתי לתמוה במה דכתב רש"י בזה הדבור וכן הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוו היכר. הא קיי"ל דלחי העומד מאליו הוי לחי דקיי"ל לחי משום מחיצה:

תוס' ד"ה שלמים וכו' דתמיד של שחר נמי וכו' עי' זבחים דף סא ע"א תוס' ד"ה קודם שיעמדו:

בא"ד פסולין היינו מדרבנן עי' הוריות דף ד ע"א ברש"י ד"ה ספק משחשיכה ובתו' שם:

מתני' מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, ר"ל אם החלל מקרקעיתו עד הקורה גבוה למעלה מעשרים דמסקינן לקמן (דף ג' ריש ע"ב) חלל מבוי תנן אבל הקורה רשאי להניחה למעלה מכ', ובקונטרס לא פירש כן ואחריו נמשך הרע"ב (אב"ה שהם ז"ל פירשו שהוא גבוה כו' היינו שהניחו את הקורה למעלה מעשרים):

גמרא אר"י אמר רב חכמים [דפוסלין מבוי גבוה למעלה מעשרים] לא למדוה אלא מפתחו של היכל דהי' גבוה עשרים אמה. קשה לי דלרב דאין טעם הפסול משום דליכא הכירא דלמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא אלא דילפינן מהיכל דעד עשרים מקרי פתח ויותר מעשרים לא מקרי פתח, א"כ גם לחי לא מהני, כמו דלא מהני לרחב מעשרה משום דלא הוי פתח:

אַשְׁכְּחָן 'מִקְדָּשׁ' דְּאִיקְרִי 'מִשְׁכָּן', וּ'מִשְׁכָּן' דְּאִיקְרִי 'מִקְדָּשׁ' נראה לי בס"ד הטעם דְּ'מִקְדָּשׁ' נקרא 'מִשְׁכָּן' להורות כי מקדש ראשון יעמוד ת"י [410] שנים כמנין מִשְׁכָּן [410] והמשכן נקרא מקדש להורות כי המשכן מונח בתוך המקדש כי שם נגנז עד לעתיד לבא. או יובן בס"ד הטעם דמקדש נקרא משכן להורות דאלולי התיקון שעשה משה רבינו ע"ה במשכן לא היה יכול שלמה לעשות תיקון של המקדש ולכן תמצא דאותיות שמו של משה רבינו ע"ה ישנם בשם ש ל מה והמשכן נקרא מקדש להורות כי התיקון שנעשה במשכן נשלם במקדש. ועיין בסוד זמן המשכן וזמן המקדש בדברי רבינו האר"י ז"ל ותמצא נחת. וי"ל ' מִקְדָּשׁ ' [444] עולה מספר טחינה פנים בפנים [444] או א " ל ומ " ה פנים בפנים [444]. גם ' מִקְדָּשׁ ' ראשי תיבות ק ימת מ לכות ש לימה ד גולה והבן.