דף ביאור

מסכת עירובין דף ק״ג עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת עירובין דף ק״ג עמוד ב׳

מסכת עירובין דף ק״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־287 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מאי היא מנא תימרא דמודי ר' אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן דתניא כהן שעלתה בו יבלת וכו':

בשיניו אין דשבות הוא בכלי לא ואפי' בשיניו חבירו אין ואיהו לא דחבירו לא מתקן ליה שפיר והכי אמר במסכת שבת בפרק המצניע דפליגי רבי אליעזר ורבנן בנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו שר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואוקימנא התם דכי מחייב ר"א בנוטל לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור:

מני הא דקאמר בכלי לא ובעצמו לא:

אילימא רבנן דאמרי מכשירי מצוה לא דחו אב מלאכה ואשמעינן דשבות דחו כגון בשיניו בחבירו וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר ליה למשקליה מאתמול:

כיון דאמרי רבנן לגבי דבר הרשות דנוטל לעצמו זו בזו או בשיניו אין כאן אלא משום שבות:

הכא דקשרו בחבירו משום שבות דמקדש לישתרי נמי לעצמו דהא איהו גופיה נמי שבות הוא:

אלא לאו ר' אליעזר היא דאמר בנוטל בשיניו לעצמו דעלמא שלא למצוה דחייב חטאת ומש"ה ה"נ כיון דאפשר בחבירו דהוי שבות לא שרינן ליה למידחי אב מלאכה ולמשקליה לנפשיה ואע"ג דאמר ר"א מכשירי מצוה דוחין אב מלאכה כמה דאפשר לשנויי משנינן:

לעולם רבנן דאי לר' אליעזר לא בעי שינוי ואפילו לעצמו ואפילו בכלי שרי ודקשיא לרבנן כיון דנוטל לעצמו נמי שבות הוא נישקליה איהו לנפשיה:

ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Eruvin 103b · Sefaria

תוספות

מה לי הוא ומה לי חבירו וא"ת וכר' אליעזר מי ניחא והא לא שרי הכא אלא בשיניו ובמתני' שרי ביד מדקתני אם בכלי כאן וכאן אסור משמע הא ביד שרי וי"ל דגבי בהמה דאיכא מיאוס לחתוך בשיניו לא הוצרכו לחתוך בשיניו אלא ביד וא"ת והיכי מצינו למימר אליבא דר"א דהיכא דאפשר לשנויי משנינן והא קאמר בפרק אם לא הביא (שבת דף קל.) דמביא סכין למול אפי' דרך רה"ר אע"ג דאפשר לשנויי ולהביאו דרך גגות וקרפיפות וחצירות וי"ל דהתם מקצר דרכו לילך דרך רה"ר אבל הכא דיכול לחותכו ביד כמו בכלי מודה רי אליעזר דמשנינן:

שעלתה לו נשיכה בגבו תימה דלשמעינן רבותא טפי כגון שעלתה במקום שיכול הוא בעצמו ליטול ואפ"ה שרי הוא בעצמו ליטול אף על גב דלא הוי כלאחר יד ויש לומר דאי לא אשמעינן בחבירו הוי סלקא דעתך דלא שרינן לחבריה ליטול כדי שיעבוד חבירו:

הכי גרסינן ואי רבנן נשקליה ביד ותפשוט דר' אלעזר פירוש דשמעינן מינה תרתי חדא דמכשירי מצוה לא דחו אב מלאכה ועוד דשמעינן דבכלי מודו דחייב חטאת אבל השתא לא מצינו למיפשטיה ולמידק דבכלי לא משום דאב מלאכה היא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קשרו:

אא"ב ר' אליעזר פי' כי היכי דמשנינן מאב מלאכה לשבות משנינן נמי משבות חמור לשבות הקל אלא אי אמרת רבנן למה להו לאהדורי (אלא) אשבות כל דהו והקשה השר מקוצי דאמאי ניחא ליה למיעבד הרחקה לר"א טפי מלרבנן והיה נראה להפך דהא ר"א מיקל טפי ותירץ דהיא הנותנת אליבא דרבנן יש להתיר כל שבות דלא נפיק מינה חורבה כיון דאית להו דמשום הכשר לא דחינן שבת אבל רי אליעזר דאית ליה דמכשירי' דוחה ומיהו באפשר לשנויי משנינן יש לנו לחזר אחר שבות הקל שלא יבא להתיר בלא שינוי באפשר לשנויי:

Tosafot on Eruvin 103b · Sefaria

רבנו חננאל

[במדינה לא התירו] על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו והא הכא שבות (דכתיבי) [דכתבי] הקדש במדינה הוא ולא גזרינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי. אמר ליה ולאו מי אוקימנא לההוא באסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה דכיון דאיגודו בידו שבות נמי ליכא. איתיביה משלשלין הפסח בתנור עם חשיכה והא הכא דשבות דמקדש במדינה היא ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים. ופריק רב יוסף בני חבורה זריזין הן לפיכך לא גזרו ואביי כהנים זריזין הן אמרי' בני חבורה זריזין הם לא אמרינן רבא אמר ר' אליעזר לטעמיה דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומודה ר' אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן ומנא תימא דתניא כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו (בשיש) [בשיניו] חבירו אין איהו לא. בשיניו אין בכלי לא מני הא אילימא רבנן כיון דאמר משום שבות מה לי הוא ומה לי חבירו.

אלא לאו ר' אליעזר היא דאמר בעלמא חייב חטאת כו':

מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה.

א"ר יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ.

ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות מג' אצבעות אלא במקום בגדים אבל אצבע וכל כיוצא בה שאינה מקום לבישת בגדים עליה שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות.

Rabbeinu Chananel on Eruvin 103b · Sefaria

מאירי

כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש שלא תראה מכתו ודוקא במקום שלא יחוץ הגמי בין בשרו לכלי כגון באצבע של שמאל שאין עבודה אלא בימין או בימין ושלא במקום עבודה כגון גב היד וכן דוקא גמי אבל בגד הוה ליה ייתור בגדים ואסור אפי׳ צלצול קטן ר״ל אזור קטן כל שהוא חשוב בפני עצמו אבל כל שאינו בגד בפני עצמו כל שאינו במקום בגדים כגון על אצבעו או על עקבו אינו חוצץ אלא בשלש אצבעות על שלש אצבעות ששלש אצבעות על שלש אצבעות בכל מקום פוסל ולא משום חציצה לבד שאם כן שלא במקום עבודה מיהא מותר אלא משום ייתור בגדים ולא תפשה בגמרא בלשון חציצה אלא אשגר לישנא הוא ואף הגמי במדינה אסור מפני שיש בו קצת רפואה ורפואה יש בה משום שבות ואם להוציא דם ר״ל שמהדקה בגמי כדי להוציא את דמה כאן וכאן אסור משום חובל.

בוזקין מלח על גבי הכבש שלא יחליק ר״ל מכתתין מלח ומפזרין על כבש המזבח בשעת גשמים שמתוך שהוא חלק בלא מעלות ומדרגות הוא מחליק רגלי העולה והתירו לכתת מלח ולפזרו שם כדי שלא יחליק. ולשון בוזקין נאמר על הכתות והשבור. וגדולי המחברים ראיתי שפירשו בפירושי המשנה שעל הפזור נאמר לשון בוזקין ומפני שהפזור פעם אחר פעם רק הוא כעין מראה הבזק. ולי נראה כפירוש ראשון וממה שאמרו בשני של יומא (כב:) אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה שנ׳ ויפקדם בבזק. ופירושו בשברי חרסים שהיה כל אחד נוטל מכתת חרש ומניח לפניו ומונין אותם החרסים.

וממלאין מבור גדול ומבור הגולה בגלגל בשבת פי׳ במקדש ושני בורות אלו כך היה שמן ושניהם היו בלשכה אחת שבעזרה ובמדינה אסור על ידי גלגל אבל לא בשבת ומבור הקר ביום טוב ובור זה כך היה שמו והיה במקום ידוע אצלם. ובור זה בלבד הותר להם בקבלה למלאת ממנו ביום טוב על ידי גלגל אעפ״י שלא היה במקדש אבל לא בשבת מפני שכך היה מעשה כשעלו מן הגולה שהוצרכו למים והתירוהו והיו קורין לו בור הקר על שם שהיו מימיו נובעים ביותר מלשון כהקיר בור מימיה. והוא שאמרו לא כל בורות היקרות התירו. כלומר לא כל בור שהוא מים נובעין התירו אלא זה בלבד. ובלשון אחרת אמרוה בגמרא שהוקרו עליה דברים כלומר שנשאו ונתנו עליו הרבה כמים הנובעים וכמעיין המתגבר.

שרץ שנמצא במקדש מת כהן מוציא אותו בהמיינו ר״ל באבנטו שלא יגע בו ויטמאנו שהשרץ מטמא במגע ואינו מטמא במשא ואין האבנט חוזר ומטמא את הכהן שהרי ראשון הוא ואין אדם מיטמא אלא מאב הטומאה ומשום איסור טלטול בשבת ליכא שאין שבות במקדש ואינו מחזר אחר פשוטי כלי עץ שאינן מקבלים טומאה שנוח לו לטמא את אבנטו משיחזר אחר כלי עץ (וישאה) [וישהה] את הטומאה דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה ר׳ יהודה אומר שמחזר הוא אחר הצבת של עץ כדי שלא לרבות את הטומאה ר״ל לטמא את המיינו וכן הלכה ומהיכן מוציאין אותה פי׳ בשבת כלומר שלא אמרו להקל בכבוד שבת בשביל כבוד מקדש אלא בקצת מקומות שבעזרה שהם קדושים ובא לחקור על אי זה ממקומות שבמקדש אמרו להקל בזו ולהוציא את הטומאה בשבת מהיכל ומאולם ומבין אולם למזבח שהוא עיקר מקום תשמישן של ישראל ושל כהנים אבל בשאר מקומות שבעזרה אם נמצא שם מכסהו בקדרה ומניחו עד שתחשך דברי ר׳ שמעון בן ננס ור׳ עקיבא אומר מכל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנס שם בטומאה והיינו כל העזרה וכן הלכה. ושאר כל המקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית לי׳. ר״ל עזרה לבן ננס. ולשכות לר׳ עקיבא אם נמצאת שם טומאה כופה עליו פסכתר ר״ל סיר של נחשת עד שתחשך וכ״ש שבמדינה בכל מקום אסור במקום כיוצא בזה ר״ל שאינו מקום אכילתו או מקום שביתתו שאלו במקומות אלו אף במדינה מותר מתורת גרף של רעי ר׳ שמעון אומ׳ כל שהתירו לך חכמי׳ משלך נתנו לך כלומר שהרי לא התירו אף במקדש אלא את השבות והרי אף מן הדין היה מותר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

זה שאסרנו במשנה החזרת רטיה במדינה לא סוף דבר בשסלקה הוא אלא אף בשפירשה מאליה. ומכל מקום בשפרשה מאליה מיהא דוקא שפרשה על גבי קרקע שמאחר שפרשה על גבי קרקע הרי חזרתה כהנחה מתחלה. אבל פרשה על גבי כלי כגון שנפלה לו על הכר או על הכסת מחזירה ואין צריך לומר שאם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ואם הוחלקה למטה דוחקה למעלה. ואף לכתחלה רשאי לגלות מקצת הרטיה ולקנח פי המכה אבל רטיה עצמה לא יקנח מחשש שמא ימרח שאם מירח חייב חטאת כמו שהתבאר. ויש מפרשי׳ בשמועה זו שאף בסלקה כל שלא הניחה על גבי קרקע מחזירין אף במדינה ומשנתנו בפרשה על גבי קרקע. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי׳. ואין הדברים נראין:

ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת שהרי אי אפשר לו לעשותם קודם השבת ואעפ״י שהרכבה והבאה אינן אלא שבות שהרי בהרכבה אעפ״י שלא אמרו חי נושא את עצמו בבהמה מכל מקום ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית ובהבאה שלא על כתפיו חוץ לתחום תחומין דרבנן מכל מקום היה אפשר מבערב. ואעפ״י כן ביבלת [לחה] מיהא אם היה (ידו) [על ידו מותר] לחתכה בידו (חותך וביבשה אפי׳ בכלי) שאין שבות במקדש ברוב מינין שבשבות ואם היתה יבשה חותכה אפי׳ בכלי שאף זה שבות היא והואיל וכבר הוא במקדש מותר. ולמדת ששבות מקדש במקדש התירו שבות מקדש במדינה לא התירו:

אעפ״י שביארנו בראשון של שבת שאין מניחין בשר לצלות על גבי האש ערב שבת אלא בכדי שיצולו מבעוד יום שאין כאן עוד גזרה שמא יחתה בגחלים שהרי חתוי בגחלים קשה לו אעפ״י כן משלשין את הפסח לתנור עם חשכה ולא מפני שהשבות הותר במקדש שהרי צליית פסחים כל אחד צולהו בביתו ואף שבות של צורך מקדש במדינה לא התירו אלא מפני שבני חבורה זריזים הם בכל מקום שהם ולא יבאו לחתות:

ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Eruvin 103b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא ותפשוט דר"א דאמר ביד פליגי אבל בכלי ד"ה חייב כו' כצ"ל והוא ר"א בן פדת דאמר התם בגמ' בפ' המצניע דביד פליגי ר"א ורבנן דמתני' אבל בכלי ד"ה חייב ע"ש:

בפרש"י בד"ה אילימא רבנן כו' וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דאימא אפי' היה אפשר מאתמול כיון דאינן אלא משום שבות קסברי רבנן דמכשירי מצוה דוחה איסור שבות ויש ליישב דע"כ רבנן דפסחים דסברי דחתיכת יבלתו אפי' ביד אין דוחה קסברי דאפי' שבות אין מכשירי מצוה דוחה כדקאמרי' לעיל וק"ל:

בד"ה ה"ג ואי רבנן כו' אלא אי אמרת רבנן וטעמא דבכלי לא כו' כדר' אלעזר דאמר התם פ' המצניע מחלוקת ביד אבל בכלי כו' עכ"ל כצ"ל ואע"ג דר' אלעזר התם קאי אמתני' דאיירי בנוטל לעצמו משמע ליה לתלמודא דבחבירו נמי כ"ע מודו דבכלי חייב והכא מוכח מאידך דר"א דקאמר התם מחלוקת דמתני' לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור משמע דהיינו דוקא דומיא דמחלוקת דמתני' לעצמו דאיירי ביד ובשיניו מודו כ"ע דלחבירו פטור אבל בכלי אפילו לחבירו חייב לכ"ע ומהרש"ל כתב על פרש"י לולי פה קדוש היה נראה לפרש כפשוטו כו' והכי פריך אי רבנן נישקליה ביד אלא ודאי מדלא שקלינן ביד ש"מ דאסור ומ"ט הלא הא והא שבות בעלמא הוא אלא ודאי משום דסבר אף ביד הוא אב מלאכה וסבר לה כר"א כו' עכ"ל ועוד האריך ודבריו אינם מובנים לי דהא הכא בחבירו איירי ור"א דאמר ביד חייב חטאת היינו בעצמו כדאמר ר"א בהדיא מחלוקת דמתני' לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור ומתני' איירי בין ביד בין בשיניו ודו"ק:

תוס' בד"ה שעלתה לו נשיכה כו' וי"ל דאי לא אשמועינן בחבירו הוה ס"ד דלא שרינן לחבריה ליטול כדי שיעבוד חבירו עכ"ל ויש לדקדק דא"כ למה ליה לאוקמא שעלתה נשיכה בגבו דא"נ איירי במקום דאיהו נמי מצי שקיל ליה איכא למימר דנקט חבירו לרבותא דהוה ס"ד דלא שרינן לחבריה ליטול כדי שיעבוד חבירו ויש ליישב דאי איהו הוה מצי שקיל ליה קושטא הוא דלא הוה שרינן לחבירו ליטול ולעבור על השבות כדי שיקיים חבירו מצות עבודה כיון דאיהו גופיה מצי לעשות כן כדי שיקיים מצות עבודה משא"כ בעלתה לו נשיכה דאיהו לא מצי שקיל ליה שרינן ליה לחבירו לעבור על השבות כדי שיקיים הוא מצות עבודה ודו"ק:

Chidushei Halachot on Eruvin 103b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

מַאי הִיא, דְּתַנְיָא: כֹּהֵן שֶׁעָלְתָה בּוֹ יַבֶּלֶת — חֲבֵירוֹ חוֹתְכָהּ לוֹ בְּשִׁינָּיו. בְּשִׁינָּיו — אִין, בִּכְלִי — לָא. חֲבֵירוֹ — אִין, אִיהוּ — לָא.

קטע 2

מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן וּבַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן בְּעָלְמָא מִשּׁוּם שְׁבוּת — הָכָא, מָה לִי הוּא מָה לִי חֲבֵירוֹ?

קטע 3

אֶלָּא לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר בְּעָלְמָא חַיָּיב חַטָּאת, וְהָכָא אַף עַל גַּב דְּמַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנִּינַן.

קטע 4

לָא: לְעוֹלָם רַבָּנַן, וְאִי עָלְתָה בִּכְרֵיסוֹ — הָכִי נָמֵי.

קטע 5

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁעָלְתָה לוֹ נְשִׁיכָה בְּגַבּוֹ וּבְאַצִּילֵי יָדָיו, דְּאִיהוּ לָא מָצֵי שָׁקֵיל לַהּ.

קטע 6

וְאִי רַבָּנַן, נִשְׁקְלֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּיָד, וְתִפְשׁוֹט דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַחֲלוֹקֶת בַּיָּד, אֲבָל בִּכְלִי — דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב!

קטע 7

וְלִיטַעְמָיךְ, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי לִישְׁקְלֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּיָד! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — הַיְינוּ דְּגָזַר יָד אַטּוּ כְּלִי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן הִיא — נִשְׁקְלֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּיָד, וְתוּ לָא מִידֵּי.

קטע 8

מַתְנִי׳ כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ — כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי. בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָּם — כָּאן וְכָאן אָסוּר.

קטע 9

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִלְצוֹל קָטָן — הָוֵי יִתּוּר בְּגָדִים.

קטע 10

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ יִתּוּר בְּגָדִים אֶלָּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים — לָא הָוֵי יִתּוּר בְּגָדִים.

קטע 11

וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲצִיצָה! בִּשְׂמֹאל.

קטע 12

אִי נָמֵי בְּיָמִין — וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה.

קטע 13

וּפְלִיגָא דְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא: בִּמְקוֹם בְּגָדִים — אֲפִילּוּ נִימָא אַחַת חוֹצֶצֶת. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ — חוֹצְצוֹת, פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ — אֵינָן חוֹצְצוֹת.

קטע 14

אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן וַדַּאי פְּלִיגָא. אַדְּרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא מִי נֵימָא פְּלִיגָא?

קטע 15

שָׁאנֵי צִלְצוֹל קָטָן דַּחֲשִׁיב.

קטע 16

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אָמְרִי לַהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִלְצוֹל קָטָן — חוֹצֵץ.

קטע 17

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ חֲצִיצָה בְּפָחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים