מסכת חגיגה דף ג׳ עמוד ב׳

ואף הוא רבי אלעזר בן עזריה:

לתלמיה שורות המענה:

מה מסמר זה כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו יכול אף זה כן תלמוד לומר נטועים כנטיעה שדרכה לפרות ולרבות:

פוסלין ומכשירין שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה:

כולן אל אחד אמרן אין לך מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורת אלהינו:

פרנס אחד אמרן אין לך מביא ראייה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו:

עשה אזניך כאפרכסת מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו:

אפרכסת טירמויי"א שעל הריחים:

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה ישראל ושבת והקדוש ב"ה ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה ישראל ושבת על הקדוש ב"ה שהוא אחד הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אע"פ שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית:

עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית לפי סדר השנים היה להם להפריש מעשר שני שהוא שנה ראשונה ומעשר עני נוהג בששית ולא מצינו מעשר עני שתי שנים רצופים אלא תקנה תקנו בה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ובדין הוא דאפי' תרומה גדולה לא ניתקן אלא יהא הכל מעשר עני אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים פרש"י דהיינו ארץ סיחון ועוג כדאמרינן בחולין (דף ס:) עמון ומואב טהרו בסיחון כלומר על ידי כבוש סיחון ועוג הותר לישראל ליכבש והקשה ר"ת דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב: ושם) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג וכ"ת דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אם כן תיפשוט מיניה דלרבי אליעזר לא קידשה אלמה מיבעי' לן בפ"ק דמגילה (דף י. ושם) ובשבועות (דף טז. ושם) מאי סבירא ליה אי קידשה אי לא קידשה ותירץ ר"ת דיש לחלק דהכא בעמון ומואב דלא כבשו סיחון ועוג ולא נתקדשו כלל בקדושת הארץ ועוד מתרץ דלא קידשה עבר הירדן רק לארץ סיחון ממש אבל מה שכבש מעמון לא נתקדשה:

דרך שטות אפילו בחד נמי וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי כמו נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל דהכא לא דמי דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר בירושלמי בפ"ק דתרומות אומר סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והוא מאבד מה שנותנים לו א"ר הונא והוא שיהו כולן בו דלא כן אומר אני היוצא בלילה יחידי אימור גנדריפס אחדיה והלן בבית הקברות לשדים והמקרע כסותו אימר בעל מחשבות מאבד מה שנותנים לו קוביקוס רבי יוחנן אמר אפילו אחת מהן אמר ר' אבין מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותנין לו דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנין לו קוביקוס אין בו אחת מכל אלו:

כיון דעבדינהו לכולהו נעשה כמי שנגח כו' ומחד בשלשה זימנא לא איתחזק דתלינן בהך דקאמר הש"ס אימא בעל מחשבות או אינך:

אף ר' יהושע פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות.

אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטהרין והללו מטמאין הללו אוסרין והללו מתירין כו'. וא"ת הואיל וכן היאך אני למד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד כולן מפי אל אחד אמורין שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אלא עשה אזנך כארפכסת וקנה לב לשמוע אלו ואלו שכולן מתבררין לך באיזה מהן הלכה ברורה שאע"פ שנראין כמו חולקין חוזרין ונמנין וגומרין ומסכימין בסוף כדכתיב את והב בסופה כלשון הזה אמר אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

ומעשה בר' יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני ר' אלעזר וא"ל בבהמ"ד נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית. א"ל ר' אלעזר יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו. כעס ר' אלעזר בשביל שא"ל נמנו וגמרו כלומר למה נמנו והלא הלכה למשה מסיני הוא ובכה ואמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ואין בריתו אלא תורה.

תנא אחר שנתיישבה דעתו בקש רחמים ואמר יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן וחזרו. אמר צא ואמור אל תחושו למניינכם כך מקובלני מריב"ז שקיבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית. מה טעם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחם כדי לסמוך עניים בשביעית.

קדושה ראשונה שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ר"ל כל זמן שיעמוד בית המקדש בקיומו ולא קדשה לעתיד לבא ר"ל אחר חורבן וענין הדברים שלא נתקדשה הארץ הן שלא לזרוע בה בשביעית הן לכל שאר הדברים שבקדושת הארץ אלא בעוד שבית המקדש בקיומו הא לאחר חורבן לא נשתיירה הארץ בקדושה כלל וכשעלו בימי עזרא הוצרכו לקדוש שני בתודות ובשיר ובימי עזרא לא כבשו כל הכרכים שכבשו בימי יהושע אלא הרבה כרכים כבשום עולי מצרים שלא כבשום עולי בבל ובכלל אלו עמון ומואב והיא ארץ סיחון ועוג והניחום בכונה שלא ליקדש בקדשת הארץ כדי שיוכלו לזרוע בהם בשביעית ויסמכו עניים על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ואע"פ שלא נתקדשו כרכים אלו מכל וכל מחויבים היו במעשרות ממצות חכמים שאף בארצות של חוצה לארץ היו חכמים מחייבים במעשרות באותן ארצות הסמוכות כגון בארץ מצרים ובבל אע"פ שהיתה רחוקה הואיל והיה שם גלות מימות הנביאים והיינו דתנן בבל מעשה נביאים מצרים ועמון ומואב מעשה זקנים מעתה למדנו על עמון ומואב שזורעין בשביעית וכן למדנו שהם מעשרין והיה לנו לומר שיהיו מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני שהרי שנה ששית עשרו מעשר עני לפי סדרן של מעשרות והיה לנו לומר בשביעית שיעשרו מעשר שני ואעפ"כ נמנו וגמרו שיהו מעשרין מעשר עני הואיל ומתקנת עניים הונחו מליקדש תהא תקנתם גמורה והוא ענין אמרם ז"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומ"מ לענין אסור במות נתקדשה לעתיד כמו שכתבנו במסכת מגלה ומה שיש לפקפק בסוגיא זו ממה שבהרבה מקומות יראה שקדשה לעתיד כבר בארנו הענין במס' מגלה בפרק ראשון במשנת י"ו:

שוטה האמור במשנה וכן בכל מקום ליפטר מן המצות ומן העונשין ושלא להיות קנינו קנין וממכרו ממכר הוא כל שהוא מוחזק בשוטה ואנו רואים בו שעושה איזה דבר דרך שטות סימן מובהק שבו המקרע את כסותו דרך שטות והמאבד מה שנותנין לו אבל הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אינם סימנין מובהקין ואף בעושה אותם דרך שטות שהיוצא יחידי אימר גנדספוס אחדיה כלומר חולי המחממו ומתאוה לשאוף רוח להתקרר בו והלן בבית הקברות שמא מתכוין הוא לכשוף:

שור שהוא מועד למינו מן הסתם מועד הוא אף לשאינו מינו אא"כ ראינו בו שקרב לו שאינו מינו ולא נגח ויש פוסקין שאף בסתמו אינו מועד לשאינו מינו ולדעת זה מ"מ כל שנגח שלשה מינים כגון שור וחמור יגמל נעשה מועד לכל כמו שביארנו במקומו:

תוס' בד"ה עמון ומואב כו' והקשה ר"ת כו' וכ"ת דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא א"כ תפשוט מיניה דלר"א כו' עכ"ל קצרו כאן במקום שהיה להם להאריך דלפי זה ע"כ הא דקאמר הכא מה טעם הרבה כרכים כו' תלמודא הוא דקאמר לה ולא ר"א דבמסכת ידים לא תני לה במלתיה דר"א וה"פ מה טעם מעשרין כו' משום דכה"ג אשכחן כו' למ"ד לא קדשה כו' כמ"ש התוספות בפ"ק דמגילה ויבמות ע"ש ודבריהם הכא בעצמם מגומגמים שכתבו וכ"ת דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד כו' דבהכי אכתי לא ניחא לן הך דג' ארצות לביעור דמ"מ הא קידשום עולי בבל אחר כך דהא פשיטא דהך דג' ארצות לביעור לבתר דעלו מבבל קמיירי וע"ש בתוס' בזה בע"א וצ"ע הכא:

בד"ה דרך שטות אפילו בחד נמי וכ"ת דלא היה מועד לשטות רק כו' עכ"ל ופי' לדבריהם האי אפילו בחד נמי דקאמרי' היינו במלתא חדא ועשאה ג"פ דהוי ודאי מועד לאותו דבר למאי דס"ד השתא ולמאי דמסיק אימא בעל מחשבות הוא וכן אינך אפילו עשה מלתא חדא ג"פ לא הוה מועד אפילו לאותו דבר כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ (קהלת יב, יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" וכו'. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה דברים: (1) דָּרְבֹנוֹת (2) מַשְׂמְרוֹת וּנְטִיעוֹת (4) וְאַסּוּפוֹת כנגד ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שיש בתורה. או יובן כנגד ארבעה חלוקות שהאדם מתחכם מצדם האחת מרבו והשניה מחביריו והשלישית מתלמידיו והרביעית מפאת עצמו מניה וביה כאשר חוזר על תלמודו לשנותו כמה פעמים בזה את זה, וכל אלו הלימודים נתנו מרועה אחד. ומה שאמר אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מִטַּלְטְלִין? פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הכונה שמא תחשוב דברי תורה הם כתורה של פלסופיא שכל דור סותר דברי דור שקדם לו ועושה לו תורה חדשה ונמצא שחכמה מטלטלת מאחד לאחד תחלה היתה של ארסטו ונדחו דבריו ונקראת על שם אחרים וגם אלו נדח דבריהם ונקראת על שם דור שאחריהם וכעל זה הדרך ושמא תחשוד גם התורה כך שכל דור דוחה דברי תורה שנאמרו בדור שקדם ונקראת החכמה על שם השני וכן על זה הדרך? תַּלְמוּד לוֹמַר ' וּכְמַשְׂמְרוֹת ' שהיא קבועה על שם האומרה לדורי דורות. עד כאן דבריו נר"ו.

אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת הנה נודע דאפרכסת הוא כלי השייך לטחינה שקורין אותו בלשון ערבי דל"ו מאל טוואחי"ן ודרכו להיות רחב מלמעלה וצר מלמטה ותכונת זה הכלי רמז ללימוד שהוא שני לימודים שהם גרסא וסברה והגרסא אין ללמוד אותה אלא מן רב אחד ולא ירחיב הלימוד הזה ללמדו מכמה רבנים כדי שלא ישתבש ולזה רומז צד אחד של הכלי שהוא צר מלמטה ולימוד הסברה נכון ללמדו מן כמה רבנים כדי שיתחכם יותר ולזה ירמוז צד אחד של הכלי שהוא רחב מלמעלה. ונראה לי בס"ד רמז בשם האפרכסת שני דברים שהם תועלת להשגת הלימוד שהם ענוה ונניעות והיינו אפרכסת היא מלה מורכבת שהוא 'אפר כסת' דהיינו אפר ענוה דכתיב (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, וכסת כסוי וצניעות דכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, וכן אמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן טז:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והיינו על לימוד הנסתר.

אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דּוֹרוֹ יָתוֹם. נראה לי בס"ד יש חכם דורש ברבים דברים פשוטים והמון העם שהם עמי ארצות יהיה אצלם דרוש זה חידוש ונהנים ממנו כי אלו גם דברים הפשוטים אין להם ידיעה בהם וכשידרשו אותם להם יבינו אותם מחמת שהם פשוטים אך החכמים היושבים גם כן שם לשמוע נעשו יתומים מאותה דרשה כי דברים הפשוטים מה חידוש מוצאים בהם דידועים הם להם ונחשב להם כאלו הדרשן קרא לפניהם אל־ף בי־ת גימ־ל דל־ת דמה חידוש יש להם בקריאה זו? ונמצא נעשו יתומים מאותה הדרשה שלא למדו ולא קבלו ממנה כלום! ויש חכם שדורש ברבים דברים עמוקים וחריפים ופלפול וסברות רבות ומזאת הדרשה נהנים החכמים מביני מדע כי לומדים חידושי תורה וסברות וחילוקים ועניינים וביאורים נחמדים בדרשה זו אך המון העם שהם עמי ארצות היושבים שם נעשו יתומים מאותה דרשה דאינם מבינים מדברים אלו כלום וכאלו החכם הזה דורש להם בלשון אחרת שאינם מבינים אותו ואין מכירין בו דאין יודעים 'חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר'! ברם יש חכם שהוא יוכל לדבר דברים עמוקים וחריפים והקדמות יקרות ומלביש אותם בדברים פשוטים אשר יבינום העמי ארצות אך תוכם רצוף אהבה דברים יקרים הנה זה אין שום אדם נעשה יתום מן הדרשה שלו שדרש אותה ברבים כי נהנים ממנה החכמים וגם עמי ארצות דכל אחד לוקח כפי השגתו. ובזה שיבח רבי יהושע בן חנניה את רבי אלעזר בן עזריה בשמעו הדרשה הזאת אשר אמרו משמו דלפי הגלוי הם דברים פשוטים אשר יבינום כל עמי ארצות אך הוא ראה שיש בהם דקדוקים המורים על עניינים עמוקים והקדמות יקרות דנמצא גם החכמים אין נעשים יתומים מדרשה שלו שידרוש בה דברים שנראין פשוטים מאד ולכך אמר אשרי הדור שראב"ע שרוי בתוכו שאין דורו הבאים לדרשתו נעשה יתום מן הדרשה שהוא דורש כי הכל מקבלים ממנו כפי השגתם.

פְּשֹׁט יָדֶיךָ וְקַבֵּל אֶת עֵינֶיךָ יש מפרשים שגזר שיהיו נעקרים ממקומם ויקבל אותם ממש בידו ויש מפרשים קַבֵּל לשון חושך שגזר שיחשכו עיניו בהנחת ידו עליהם שימשך ויצא אור העינים מהם כשיניח ידו שם ופירוש זה קרוב יותר ברם יש להקשות למה הענישו בעיניו? אדרבא יותר נכון להענישו בפיו ולשונו שיתאלם או יתעקם! ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל פירש הענישו על אשר נתן עטרה לאותו ענין ששבחם בדבר שכבר הוא פסוק ועומד מאנשי כנסת הגדולה עיין שם. וידוע דהסנהדרין נקראים עינים כנזכר במדרש (שיר השירים רבה ד, א) על כן כיון שנגע בדבר זה בכבוד הראשונים שנקראים עינים לכך הענישו בעיניו. ומה שבכה עתה רבי אלעזר? מפני שהרגיש שגברה מדת הגבורה באותה שעה בראותו שהענישו בעונש קשה ומר לכך רצה למתק מדת הגבורה כדי שיוכל להתפלל עליו לרפואתו וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דהבכיה ממתקת הדינין והגבורות.

בָּכָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (תהלים כה, יד) "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". הקשה הרי"ף ז"ל כיון דהקפיד כל כך על רבי יוסי איך באותו רגע אמר לשון שבח על החכמים ושלח להם דברים בדרך חיבה באומרו אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם וכו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי עליהם אין לו תלונה כי הם לא קבלו דבר זה וכיון שנפתח הענין לפניהם צריכין להשיב וצריכין לעמוד למנין ואם היה רבי אלעזר יושב עמהם ודאי היו שואלין אותו אם יש לו קבלה בדבר זה מרבו ואם היה אומר קבלתי לא היו צריכין למנין אלא היו פוסקים ההלכה על פי עדותו כהנך דברים דמסכת עדיות. אך על רבי יוסי הקפיד שיודע ברבו שהוא גדול הדור וקבל מן רבי יוחנן בן זכאי וכיון שבא לפניו לא היה לו לומר תחלה מה שפסקו על פי מניינם אלא היה צריך לשאול ממנו תחלה על הדבר הזה לידע אם יש לו קבלה בדבר זה, וכיון דלא שאלו תחלה נראה דלא החשיבו ולא החשיב קבלתו חס ושלום ולכך הענישו אך כיון דידע שבאמת רבי יוסי לפי תומו דבר חזר והתפלל עליו. ובזה ניחא מה שהענישו בעיניו כי בתלמיד כתוב (ישעיה ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ כדי שישים כבוד רבו וגדולתו על לבו תמיד והוא שלא פנה לבו להסתכל בכבוד רבו לכך הלקהו בעיניו.