מסכת חגיגה דף י״ז עמוד א׳

דבהדי גבה ששוה לגובה הגב של בהמה:

כגבה של בהמה דמי והראש שוה בגובה לגב הבהמה:

מתני' מביאין שלמים ביו"ט שהן אכילת הדיוט:

ואין סומכין עליהן כדאמרינן אלא סומך עליהן מערב יו"ט ושוחטן ביו"ט דלא בעינן תכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא מביאין עולות באותן שיכול להביא לאחר יו"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם (שמות י״ב:ט״ז) לכם ולא לגבוה:

יום טבוח של קרבנות ראייה וחגיגה של יו"ט לאחר השבת שאין קריבין לא ביו"ט ולא בשבת:

אין לה יום טבוח אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבן ביו"ט:

אין כהן גדול מתלבש בכלים נאים בביתו ובשוק ולאו בשעת עבודה קאמר ולא בבגדי כהונה קאי אלא שלא יתנאה באותו היום שיום טבוח של עצרת אחר שבת שיבינו הכל שאינו היום יו"ט מפני הצדוקין שהיו אומרים עצרת אחר שבת:

רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין דיחויא בעלמא דהא ס"ל לרב אשי בפרק בתרא דשבת (דף קנה. ושם) אמר רב אשי השתא דאמרינן צדדין אסורין אלא הכי קאמר דמהא ליכא למישמע מינה:

בית שמאי אומרים מביאין שלמים בביצה בפ"ב (דף יט.) מיתניא והתם עיקר והכא אגב גררא נסבא שמיירי בחגיגה וכן משמע שמאריך התם טפי לפרש ויש להוכיח מינה דביצה מיתניא מקמי מכילתין:

יום טבוח שלו אחר השבת ואע"ג דלא חזו בראשון מייתי לה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה רק בשביל היום כדפי' לעיל חזיא מיהא קרינן ביה:

יום טבוח אחר השבת פרש"י קרבנות ראייה וחגיגה שאין קריבין לא ביו"ט ולא בשבת ולא יתכן לומר דחגיגה אמאי לא ומ"ש משלמים לב"ש ומיהו בירושלמי מייתי אמרו להם לב"ה נדרים ונדבות יוכיחו [שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה] אמרו להם ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע אמרו להם ב"ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע שאם לא חגג בראשון חוגג והולך כל הרגל אמרו להם ב"ה כיון שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג אחר הרגל היינו זמנו קבוע משמע דאף בחגיגה פליגי כדפרישית:

אין כהן מתלבש בכליו פרש"י בכלים נאים שלו ובביתו ובשוק שלא בשעת עבודה ולא בבגדי כהונה קאמר אלא שלא יתנאה באותו יום טבוח שיבינו הכל שאינו יו"ט וקשה למורי חדא דלישנא לא משמע ליה דה"ל למינקט בכלים נאין ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי ונראה לו דבח' בגדים איירי שבימים טובים היה רגיל כהן גדול לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא היה לובשן כדי לעבוד שלא יתראה להיות יו"ט וראיה לדבריו בירושלמי בפירקין א"ר יוסי בר בון בשם ריב"ל בכל יום כ"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות מקריב אותן והולך ואוכל בביתו ובא ומקריב תמיד של ערב רבי עוקבא בשם ריב"ל אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט כלומר שלא היה רגיל ומתלבש בכליו ולעבוד אלא אז מפני כבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אות נפשו כדתנן ביומא (דף יד.) מקריב בראש וביום טבוח אף לכולי עלמא לא היה מתלבש שלא יכירו שהוא יום טוב:

אף עצרת יש לו תשלומין בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה לה"ר אלחנן תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת כדמשמע בשבת בפרק במה מדליקין (שבת ל.) דבשבת נפטר דוד ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא:

פז"ר קש"ב פרש"י רגל בפני עצמו שיש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל סוכות וברכה היא ברכת המלך כדכתיב ביום השמיני שלח את העם וגו' וקשה לר"ת דהא בפ' לולב וערבה (סוכה דף מז. ושם) אמר כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה אף שמיני עצרת טעון ברכה וקרבן ושיר ולינה מאי לאו זמן לא ברהמ"ז ותפלה ועוד לישנא דנקט ברכה בפני עצמו משמע דאף בימים אחרים איתיה והכי איתא בירושלמי ברכה בפני עצמו מאי היא א"ל זמן א"ל זמן כל שבעה מי איכא משמע דבברכת המזון ותפלה בעי למימר דאיכא כל ז' ומפרש לשם מנא ידעינן שהוא רגל דהא בכולהו כתיב וביום וכאן ביום ללמד שהוא רגל בפני עצמו ונראה לר"ת ברכה ברכת המזון ותפלה שמזכירין את שמיני עצרת ורגל היינו לינה שטעון לינה בירושלים ור"ח מפרש רגל לענין אבילות והכא איתא בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד:) הרי עברו עליו ערב החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א ושניהם יסד ר"ת במעריב שלו לינת שלשים ידחם כאשר אבלים ינחם וברכת המלך לא בעי למיתני משום דנחית אשאר ימים וברכת המלך אינה לשם ולינה לא בעי למיתני לדברי רש"י ור"ח משום דפשיטא ליה שיר פרש"י לא איתפרש ליה ור"ת מפרש דאומר מזמור שלו שלם דבשאר ימי החג אומר הומבה"י כדמפרש התם שמתחיל ביום אחד מזמור ומסיים בשני וכאן כולו שלם ורבי עזריאל מצא שאמר למנצח על השמינית מיהו אומר ר"י דהתם לא מדבר רק מה שאומר בפסוקי דזמרה כמו שמוסיפים מזמורים בשבת מ"מ משמע שהיו אומרים אותו במקדש כיון דנתקן לומר:

תפשת מועט תפשת לפי שיש בכלל מאתים מנה ומ"מ חשבון שבידך אמתי וי"מ דלמדה מרובה אין קצבה דלעולם תוכל להרבות אבל למועט יש סוף ולא יתכן דבת"כ פליגי תנאי בהא גבי זבה ימים מיעוט ימים שנים יכול מרובים א"ר עקיבא כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט תפשת מרובה לא תפשת א"ר יהודה שתי מדות אחת כלה ואחת אינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין בשאינה כלה א"ר נחמיה וכו' למה בא הכתוב לפתוח או לנעול:

רב אשי אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבה דרישא כגבה דמו.

א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כו'.

פז"ר קש"ב פירשנוהו כבר למעלה.

המשנה השלישית ב"ש או' מביאי' שלמי' ואין סומכי' עליהם אבל לא עולות ב"ה או' מביאי' שלמי' ועולות וסומכי' עליהם עצרת שחל להיות ערב שבת בש"א יום טבוח לאחר השבת ב"ה או' אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום הטבוח לאחר השבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרי' בהספד ובתענית שלא לקיים את דברי האומרי' עצרת לאחר השבת אמר הר"מ פי' כבר ביארנו בפרק ב' ממס' ביצה זו ההלכה ופרשנו כי מחלקתם היא בעולת ראיה ושלמי חגיגה אבל נדר ונדבה אין קרבין בי"ט ואסרו ב"ש הסמיכה לפי שהוא משתמש בבעלי חיים ומיגע עצמו גם כן בסמיכה כי סמיכה בכל כחו בעינן עצרת שחלה וכו' פי' כבר קדם לך כי חג שבועות יש לו תשלומין כל ז' וידעת כי דעת ב"ש שאין מביאין עולות בי"ט ולפיכך כשחל עצרת ערב שבת מביא עולת ראיה לאחר השבת והוא יהיה יום טבוח וב"ה או' שלא יהיה יום טבוח אלא בערב שבת עצמו יביא עולת ראיה כמו שקדם לך מדעתם וזה ששנה מחלקתם כדי שלא תאמ' ב"ש מודים לב"ה בעצרת שחלה ערב שבת שמביאי' עולות בי"ט כיון שאינן יכולים להקריבם למחר לפי שהוא שבת וב"ה ג"כ אינם מודים לב"ש ואפי' במה שקדם אע"פ שאי אפשר להקריב עולות ממחרת י"ט ואותם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה מאמינים כי עצרת לא תחול לעולם אלא אחר השבת שנ' וספרתם לכם ממחרת השבת והפסוק קרא י"ט שבת כמו שקראם כלם שבתות ד':

אמר המאירי ב"ש אומרים וכו' כונת המשנה בענין החלק השני ג"כ לבאר איזה קרבן מקרבנות החג דוחה י"ט ואיזה מהן אינו דוחה י"ט ואמ' ב"ש אומרים מביאין שלמים ר"ל שלמי חגיגה בי"ט שהרי יש בה מאכל לבני אדם ואיכא לכם ואין סומכי' עליהם כמו שהתבאר במשנה שלפניה ומ"מ סומך עליה מערב י"ט דלא סבירא ליה תכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולות אפי' עולות ראיות שאין בהן מאכל להדיוט וכתי' לכם ולא לגבוה ואע"פ שעולת תמיד דוחה שבת וי"ט התם במועדו כתו' ואפי' בשבת ואע"פ שעולה ראיה עקרה ביום ראשון הא מ"מ יש לה תשלומים וב"ה מתירים אף בעולות ראיות שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ומ"מ עולות של נדרים ונדבות אף הוא מודה באסורן כמו שהתבאר בפרק א' אבל עולת ראיה הואיל ועקרה ביום א' מותר ואע"פ שאמר לכם אנו דורשין לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים וסומכי' עליהן כמו שהתבאר בשלפניה ומתוך מה שחלקו במשנה זו נמשכו לחלוק בדבר זה שאמרו עכשיו והוא ועצרת שחל להיות בערב שבת והרי לדעת ב"ש אין עולה ראיה שלה קריבה בו ביום ולמחר אינו משלם שהרי שבת הוא ונמצא יום טבוח ר"ל יום שחיטת קרבנות הראיה אחר השבת ואע"פ שעצרת אין בה ז' למדנו בגמרא מדין הקש שאף עצרת יש לו ז' לתשלומים כפסח וכדי ללמדנו כן תפש בכאן יום עצרת וב"ה אומרים אין לה יום טבוח פי' לא שיאמרו שאם לא הוקרבו ראיות בי"ט שלא יהא יום טבוח שלהם אחר השבת שאף הם מודים שיש לעצרת תשלומים כל ז' אלא שהם אמרו שאין צריך בזה יום טבוח אחרי שהרי בי"ט עצמו הן קרבות והוא שאמר אח"כ שניהם מודים שאם חל עצרת להיות בשבת ועולה ראיה אינה דוחה שבת לדברי הכל שיום טבוח שלה אחר השבת אלא שאם ארע כן לא היה כהן גדול מתלבש בכליו נאים בביתו ובשעה שהולך בשוק ואע"פ שבשאר ימי טבוח היה מתהדר בלבושים אפי' בזמן שאינו יום טוב ויום זה מיהא צריך שלא לעשות כן שלא יחשדוהו כצדוקי שהיו הצדוקים אומרים אין עצרת אלא אחר השבת שהיו מפרשים ממחרת השבת על שבת בראשית ומתוך כך צריך להזהר שלא להתהדר במלבושים נאים כדי לפרסם שאינו י"ט ויש שפירשו אין מתלבש בכליו על בגדי כהונה ר"ל שאינו עובד באותו היום כלל אע"פ שבכל יום שירצה בא ועובד כדי שיפרסם שאין היום יום טוב ומותרין בהספד ובתענית פי' ביום זה כדי להוציא מלבן של צדוקין ומ"מ בכל שאר ימי טבוח הן של עקר הן של תשלומים היו נוהגין איסור בהספד ובתענית ויום טבוח היו קורין אותו היום שהיו קרבנות ראיה וחגיגה קרבין בו או קרבנות הראיה לבד:

זהו ביאור המשנה והלכה כב"ה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

כבר ביארנו במשנה שעצרת יש לה ז' לתשלומים כפסח אבל סוכות יש לו ח' שאף שמיני עצרת בכלל תשלומי החג הוא כמו שהתבאר בפרק א' שמא תאמר והלא שמיני רגל בפני עצמו הוא לא נאמרו הדברים אלא לענין פז"ר קש"ב ופירוש הדברים בקצרה פייס בפני עצמו לענין פרי החג שבכל קרבנות החג לא היו מפייסין אלא שהיו מקריבין לפי סדר המשמרות ומי שהקריב פר היום לא היה מקריב למחר ופר של שמיני היו מפייסין בו איזו משמרה מקריבתו ואע"פ שאפשר שיגיע למי שהקריב פר אתמול זמן בפני עצמו שאומרין בו שהחיינו מה שאין כן בשביעי של פסח רגל בפני עצמו לענין אבל במי שמת לו מת ערב החג שנחשב לו ערב החג ז' וי"ט ז' ושמיני עצרת ז' והרי כ"א יום לענין ל' קרבן בפני עצמו שפרי החג מתמעטין והולכין ובשמיני אינו קרב לפי סדר המיעוט שהרי ביום ז' היו מקריבין ז' פרים ובשמיני לא היו מקריבין אלא א' שיר בפני עצמו שלא היו משוררים על הדוכן כסדר שאר הימים אלא שאומרין למנצח על השמינית ברכה בפני עצמה שאין מזכירין בתפלה וברכה חג הסוכות אלא חג העצרת וגדולי הרבנים פירשו ענין זה ברגל בפני עצמו ר"ל שלא פירשוהו לענין אבלות אלא לענין הזכרת חג העצרת ופי' לענין ברכה שהיו מברכין בו את המלך זכר לברכה שברכו את שלמה באותו היום כדכתי' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך ואין נראה כן שמאחר שלא היה לענין זה מקום בשאר הרגלים כלל מה ענין לומר על זה שהוא רגל בפני עצמו אלא שהדברים נראין כפירוש ראשון:

עולי רגלים היו טעונין לינה ליל ט"ו בניסן וליל ט"ו של חג והוא הדין לליל יום עצרת ואינו רשאי ליפטר מירושלם אפי' לילך ללון תוך התחום כל לילה שעבר י"ט ראשון שנאמר ופנית בבקר וכו' וי"מ עד מוצאי י"ט אחרון ממה שדרשו בו בזבחים פרק דם חטאת לענין נותר לדעת ר' טרפון שאם בשל בו בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל דכתי' ופנית בבקר עשאן לכלן בקר אחד אלמא דממוצאי י"ט קאמר ומ"מ יש לפרש שם כיון שנשתהא עד י"ט אחרון והקריב קרבנותיו אינו יכול לפנות ולילך עד בקר של מוצאי י"ט אלמא שכלן נעשין בקר זה לזה ואין בהם משום נותר לדעת ר' טרפון ולעולם בבקר של י"ו יכול לילך:

תוספות בד"ה יום טבוח אחר השבת פרש"י קרבנות ראייה וחגיגה כו' ומיהו בירושלמי כו' א"ל ב"ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע כו' עכ"ל ולמאי שכתבו התוס' לעיל דשלמי שמחה נמי יש להן תשלומים כל ז' וה"ל אין זמנה קבוע ולא קרב בי"ט כמו חגיגה קשה דא"כ באיזו שלמים קאמרי ב"ש במתני' דמביאין וליכא למימר בשלמי צבור בעצרת דבהנהו ליכא סמיכה כלל ויש ליישב דאע"ג דתרווייהו מקרו אין זמנן קבוע מ"מ שלמי שמחה קריבין דמקרו לכם טפי מחגיגה דכתיב וחגותם אותו חג לה' ומיהו הך דירושלמי נאמרה בתלמודנו בפ"ב דביצה לגבי ראייה אבל חגיגה קריבה לכ"ע ולא כפרש"י דהכא דחגיגה מקרי שפיר לכם כיון דיש בה צורך הדיוט משא"כ ברחייה וע"ש כל הסוגיא:

בד"ה פז"ר קש"ב פרש"י רגל כו' ומפרש לשם מנא ידעינן שהוא רגל דהא בכולם כתיב וביום כו' עכ"ל ולא ידענא מה להם לאתויי הכא הך מלתא מדברי הירושלמי ומה ראייה הוא לדבריהם ובתלמודנו נמי איתא הכי בפ' לולב וערבה אהא דאמרי' זמן בשמיני דהתם כתיב וביום והכא כתיב ביום לומר דחלוק הוא וכל דבריהם דהכא כתבו ג"כ בפ"ק דר"ה והך דירושלמי לא הביאו שם:

בד"ה תפשת מועט תפשת לפי שיש בכלל מאתים מנה ומ"מ חשבון שבידך כו' אבל למועט כו' ולא יתכן כו' עכ"ל מהג"ה א"מ ז"ל ובתוס' פ"ק דסוכה מהכא גופה דחיוה דהא יש לדבר סוף דטפי מח' לא ודו"ק:

בד"ה אף חג הסוכות טעונה לינה אתיא כראב"י ור"מ דאילו לת"ק ור"ש וראב"ש בפ"ק דר"ה נפקא להו כו' וה"נ מרבה התם בפסחים פסח שני כו' עכ"ל כצ"ל דלראב"י ור"מ קאמרינן התם דאתא לחג הסוכות דטעונה לינה אבל לת"ק ור"ש וראב"ש אתא האי קרא לבל תאחר ותשלומין דעצרת נפקא להו מדרבה בר שמואל כדאמר התם וע"כ לינה לא נפקא להו אלא מכל פינות כו':

גמרא א"ר אלעזר א"ר אושעיא מנין כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אף עצרת וכו' בירושלמי אר"י עיין מ"ל פ"ג הלכה ו' מהלכות אבל:

מתני' ב"ש אומרים מביאים שלמים (ביו"ט) ואין סומכין עליהן במסכת ביצה (דף כ ע"א) פי' רש"י בד"ה ב"ש היא משום דסמיכה כתיב בשלמי נדבה, ולא גמרינן חובה מנדבה, הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט. וקשה לי, לפי מה דקיימינן עתה דבית שמאי לית להו סמיכה כלל בשלמי חובה, ממילא גם בחול אסור לסמוך, דהוי עבודה בקדשים, דהא גם משום יו"ט לא מקרי משתמש בבעלי חיים רק אי בעי סמיכה בכל כחו, וכמ"ש רש"י שם בביצה במתני', וא"כ ממילא גם בחול אסור משום עבודה בקדשים וצע"ג: