מסכת ביצה דף ל״ט עמוד ב׳

הרי אתם עלי חרם הכי קאמר ליה הרי ממונך עלי כסתם חרמים שהן לבדק הבית הלכך הנודר אסור ליהנות משל המודר דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) ורשאי הוא לאסור עצמו בממון חברו:

ומותרין בדברים של עולי בבל שעשו בני הגולה לפי שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם ולא להיותם שותפין בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה:

של אותה העיר שהן דרין בה מפני שהן שותפים בהן וזה אסור מפני חלקו של זה:

הכא במאי עסקינן למלאות הא דקתני ובור של אמצע הדרך מותרין לא לכל תשמיש הותרו כגון לירד ולרחוץ בתוכו דבירא דשותפין הוא וכשהתירו למלאות מימיו התירו דסמכינן אבריר' ואמרי' מר מדידיה קא ממלא מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו:

האחים השותפין אחים שהן שותפין בירושת אביהן:

כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורים מן הקלבון כל ישראל הוזקקו לתת מחצית השקל לקרבנות צבור והטילו חכמים עליהם להוסיף מעה קטנה להיות קלבון לפרוטרוט מפני שהן חצאי שקלים חתיכות דקות ונוחין לאבד ופעמים שמחליפין אותן במנים ונותנין הקלבון בחלוף ואף כשמצטרפין שנים לתת שקל שלם הטילו עליהם שני קלבוני' שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש אבל האב שוקל בשביל שני בניו שקל שלם ופטור מקלבון שני:

מעשר בהמה נוהג בכל שנה בולדות הנולדים ועדר של שותפין פטורים הולדות ממעשר כדתניא בבכורות (דף נו:) כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך (שמות י״ג:י״ב) ולא של שותפות ופרכינן והא בבכור כתיב ומשנינן אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים י״ב:ו׳) תנהו ענין למעשר יכול אפי' קנו בתפיסת הבית כגון אחין שלא הספיקו לחלוק ירושתן עד שנולדו להם ולדות ת"ל יהיה הלכך אחים שהן שותפין ששותפותן לאחר חלוקה כגון שחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון כשאר שנים המתחברין לשקל שלם ופטורים ממעשר בהמה דשותפין בעלמא נינהו דבטלה לה תפיסת הבית וכשחייבים במעשר בהמה כגון שנשתתפו משנפלה להם הירושה דקיימא תפיסת הבית פטורין מן הקלבון כאילו היה אביהן קיים שממונן אחד ופוטרן יחד:

ואמר רב ענן לא שנו דבשביל חלוקה בטלה תפיסת הבית מנייהו:

[והתנן השותפין מגופיה הוי מצי למידק דאסר בה"כ ובית המרחץ מטעם שותפין אלא זאת פשוט יותר]. ת"י:

הכא במגביה מציאה לחברו קנה חבירו קמפלגי דרב נחמן אית ליה קנה חברו ולכך קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כו' והקשה רש"י דבהדיא קאמר רב נחמן בפ"ק דב"מ (דף י. ושם) דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא נראה לרש"י דה"ג במגביה מציאה לחברו קמפלגי ותו לא וה"פ רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא היה בדעתו למקני והוי הפקר עד שבאו ליד מי שנתמלאו לו והוא קנאם במשיכה דדעתו היה לקנות ואע"ג דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היינו כשעודה ביד המגביה לפי דמצי למימר אני זכיתי לעצמי אבל כשנטלה חברו זכה מן ההפקר כיון דמגביה לא הגביה לקנות לו כדתנן התם ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום לכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר מגביה מציאה לחברו קנה המגביה תחלה וזה קבלה מידו הלכך הוי כרגלי הממלא ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין לכ"נ לרשב"ם לפרש שיש לישב גרסת הספרי' ומה שהקשה רש"י לא קשה מידי דשאני התם דקאמר טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דאחרים לא ימצאו המציאה אח"כ לפיכך קאמר רב נחמן דלא קנה אבל הכא אית ליה לרב נחמן שפיר דקנה מי שנתמלאו לו דלא הוי חב לאחרים דהא איכא הרבה מים דיכולים אחרים למלאות ועוד אומר ר"ת דיש לקיים גרסת הספרים וה"פ מר סבר המגביה מציאה לחברו קנה חבירו היינו רב ששת ולכך קאמר כרגלי הממלא דמאיזה טעם אמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חברו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והואיל ואתי מכחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא ור"נ ס"ל לא קנה חברו והשתא ניחא ההיא דב"מ דגם הוא לא קנה דלא נתכוון לקנות וא"כ הרי הן הפקר כל זמן שלא באו לידי מי שנתמלאו לו ולכשיבאו לידו יזכה בהן מן ההפקר לפיכך הן כרגליו (לישנא אחרינא במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ולא גרסינן מר סבר קנה חברו וכו' דא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דמבעיא לפרושי הכא ר"נ סבר קנה חברו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין רב נחמן ורב חסדא אמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו בהגבהתו של זה ולא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאן במשיכה כשיקבלו שיבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמרינן לא קנה כל זמן שביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה לעצמו בה תחלה אבל משנתנה לו קנה דתנן התם אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ורב ששת סבר קנה המגביה ומידו קבלה זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרש הכי רב נחמן סבר קנה חברו משנתן לו רב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה לשון הקונטרס):

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתנן בנדרים פרק השותפין שנדרו הנאה זה מזה אמר ראובן לשמעון הריני עליך חרם שמעון המודר אסור אם א"ל הרי אתה עלי חרם ראובן הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהן אסורין ושניהן מותרין בדבר של עולי בבל (ואסור) [ואסורין] בדבר של אותה העיר.

אלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך אלו הן דברים של אותה העיר הרחבה ובה"כ ובית המרחץ והתיבה והספרים ואי אמרת האי בור של עולי בבל דשותפי הוא אמאי מותרין והתנן השותפין שנדרו זה מזה הנאה אסורין ליכנס לחצר ופריק רב נחמן לירד לרחץ בזה הבאר אסור דהא בכל הבאר הוא רוחץ ואסור אבל למלאות מים מתוכו אמרינן כל אחד מחלק שיש לו בתוכו כלומר משלו ממלא.

ואקשינן וסבר רב נחמן שזה המים ששאב הן הן בעצמן חלקו וכי יש ברירה והתנן בשקלים סוף פרק ראשון [ובשחיטת חולין פרק ראשון] ובבכורות פרק אחרון האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה והן שכבר חלקו כדתנן בבכורות פרק אחרון חלקו ולבסוף נשתתפו חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה פירוש חייבין בקולבון דכיון דחלקו נעשו כרחוקין ותנן השוקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקולבון ופטור ממעשר דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ותנן הלקוח או שנותן לו במתנה פטור ממעשר בהמה.

ושחייבין במעשר בהמה שעדיין לא חלקו וירשו בהמה או קנו ועדיין לא חלקו חייבין במעשר בהמה דתנן קנו בתפיסת הבית חייבין ואם לאו פטורין ופטורין מן הקולבון כי מממון אחד הביאו הסלע כי עדיין לא חלקו כך היתה חובת קולבון אם היו אחים ולא חלקו וקנו מתפיסת הבית (או) [אם] הביאו שניהן סלע פטור מן הקולבון ואמרינן התם בבכורות פטורין בזה ובזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים אע"ג דחלקו בהמה גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקולבון קמ"ל.

ואמר רב ענן לא שנו [אם] חלקו האחין פטורין ממעשר בהמה אלא בזמן שחלקו גדיין כנגד טלאין כו' ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך.

והנה רב נחמן לית ליה ברירה ופרקינן אלא דכ"ע באר של עולי בבל הפקירא הוא ובמגביה מציאה לחבירו פליגי רב נחמן סבר המגביה מציאה לחבירו כיון דבשעת הגבהה אדעתא דחבריה קמגבהה לה קנה חבירו וכן שמעתא סלקא בשנים אוחזין בטלית ורב ששת סבר לא קנה וקי"ל כרב נחמן. ת"ש מי שזימן לו אורחים כו' קתני מיהא אם זיכה להם יוליכו עמהן ופירק רב ששת זיכה שאני.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא (פי') [תימה] רב נחמן גופיה קאמר טעמא משום דבירא דשותפי הוא דהא בהא אקשי ליה מהריני עליך חרם וגו' אי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר ואהדר ליה לרחוץ אסור והכא למלאות מר מדידיה קא ממלא, דאלמא טעמא דרב נחמן משום דס"ל דבירא דשותפי הוא ואנן אמרינן דס"ל דבירא דהפקרא הוא, וי"ל דרב נחמן לא פירש טעמא כלל אלא דתלמודא הוא דהוה ס"ד דמר סבר בירא דשותפי הוא ומר סבר בירא דהפקרא, ורבא נמי הכי הוה ס"ד ואקשי ליה, ורב נחמן הוי מצי לאהדורי ליה דלא משום דבירא דשותפי הוא דקאמר אלא לטעמיה קא מהדר ליה ולחדודי לרבא הוא דבעי וכדאמרינן בעלמא (ברכות לג, ב) רבה לחדודי לאביי הוא דבעא.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקירא ובמגביה מציאה לחברו קא מפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה חבירו. כך גרסת הספרים והכי פירושם רב נחמן סבר קנה חבירו ולפיכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר לא קנה חבירו. ורש"י ז"ל מחק גרסא זו דבפ"ק דמציעא (י, א) אית ליה לרב נחמן במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אלא רב ששת סבר כיון שלא קנה חבירו המגביה קנה ונעשה שלו והרי הן כרגליו ורב נחמן סבר אף הממלא לא קנה שלא נתכוון לקנות ואינו קונה בעל כרחו והילכך עדיין הפקר הן ביד הממלא וכשנותן לזה שמלא לו קנה והרי הן כרגליו. ואינו מחוור, חדא שצריך למחוק גרסת הספרים, ועוד דהיאך אפשר לומר שיסבור רב ששת שיקנה הממלא בעל כרחו. ועוד קשה לי דמדקאמר רב נחמן הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו משמע דמשעה שמלא לו הרי הן שלו ומשום שהן כרגליו משעת מילוי, ואלו לדברי רבינו אינו שלו אלא משעה שנתן לו ולא כרגלי מי שנתמלאו לו הן אלא כרגלי מי שנתנן לו, ואלו מלא לראובן ונתנן לשמעון הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו והכין הוה ליה למימר הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו, ואי נמי אינן כרגלי הממלא, דהא עיקר פלוגתייהו אינה לפי דברי רבינו אלא אם הן כרגלי הממלא או לא דרב ששת סבר קנה הממלא בעל כרחו ורב נחמן סבר דאינן כרגלי הממלא דאינו קונה בעל כרחו. ורז"ה העמיד הגרסא וכתב דרב נחמן אית ליה תרתי פעמים קונה פעמים אינו קונה, במציאה דעלמא סבר אינו קונה לפי שחב לאחרים (ב"מ שם) אבל כאן סבר קנה דהא אינו חב לאחרים דמים (פיסקינן) [מספיקין] לכל הבא לדלות. וגם זה אינו מספיק כל הצורך שא"כ ממלא מים מכונסים ואפילו ממים נובעין מועטין ישתנה הדין כפי השתנות שיעור המים ורב נחמן ורב ששת לא העמידו דבריהם בבור ידוע, ומכל מקום מדברי כלם למדנו לענין הלכתא דהרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דהא קיימא לן דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וגם ר"ת ז"ל העמיד הגירסא אלא שפירש בהפך שהוא פירש דרב נחמן סבר לא קנה חבירו ורב ששת סבר קנה חבירו והטענה בזה דבמציעא (ח, א) אמרו טעם מי שאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו כלומר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחרינא הלכך אינו יכול לזכות לאחרים אלא במה שיכול לזכות הוא בעצמו ולפיכך לרב ששת דאמר המגביה מציאה לחבירו (לא) קנה חבירו א"א לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא הילכך הרי הן כרגלי הממלא ולרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו עדיין כהפקר הן והרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ולפי פירושו הרי הן כרגלי הממלא דהא קיימא לן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרב ששת, ואינו מחוור בעיני שאף לפירושו אינן כרגלי מי שנתמלאו לו בשעת מילוי אלא משעת קבלה וכדברי רש"י ז"ל, ועוד דאף לכשת"ל שלא קנה לו המגביה אלא כרגליו לרב ששת מ"מ אינו קונה לו דוקא כרגליו אלא שלא קנה לו יותר מרגליו וליותר מרגלי הממלא הרי הן כהפקר וכיון שכן כשיקבלם זה יהיו כרגליו. והמחוור [שבשיטות] (שבשמות) מה שכתב רז"ה ז"ל דהדר ביה רב נחמן כאן וסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולענין מי שמלא לעצמו ואח"כ נתנן לאחר כתבתי מה שכתב הראב"ד ז"ל בזה וראיותיו בס' עבודת הקדש בס"ד.

ומעתה אנו חוזרים לברר מה שיוצא לנו משמועה זו דרך פסק על הדרך שאנו מזכירים עכשו והוא שאם היו שנים סמוך לבור זה של עולי בבל ואין שביתת שניהם שוה כגון שזה עירב לצד מזרח וזה לצד מערב או שזה עירב וזה לא עירב וכיוצא בזה ומלא אחד מהן אלא שבשעת מילואו לא מלא לעצמו אלא לצורך חברו ובמצותו או שהוא אחר שלצרכו הוא ממלא רוב מפרשים מסכימים שאף זו כרגלי הממלא מפני שהלכה כרב ששת באיסורין ויש פוסקים בה כרגלי מי שנתמלאו לו הואיל והפקר הוא הרי הוא כמציאה והמגביה מציאה לחברו במצותו קנה חברו כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האומר שלא קנה לא נאמר אף לדעתו במגביה מציאה לחברו שלא קנה אלא לענין ממון שהוא חב לאחרים שהיו מוצאין אותה ואין אדם חב לאחרים בשביל אחרים לדעתו אף בנכסי הפקר ועוד שהרי נתנה לו ומגביה מציאה לחברו אם נתנה לחברו ודאי קנאה אף לדעתו ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא שאם הגביה לחברו בלבו ולא אמר לו חברו לעשות כן ואף הוא לא אמר בפירוש שיגביהנה לו לא קנה חברו כלל כמו שביארנו במקומו ובכיוצא בזו אף מדין מציאה הרי הן כרגלי הממלא:

זהו הנראה לענין פסק שלענין פירוש יש בה לשאול שהרי אתה מפרש עכשו לדעת רב נחמן שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והוא הוא שאמר בראשון של מציעא לא קנה וגדולי הרבנים גורסין מתוך כך קנה ואינם גורסין חברו ופי' מר סבר ר"ל רב ששת קנה המגביה ולרב נחמן לא קנה המגביה ועדין הם הפקר וכשזכה בהם מן ההפקר זכה אלא שמ"מ לשון כרגלי מי שנתמלאו לו מורה שמשעת המלוא נעשו ברשותו לא משעת הקבלה לבד וגדולי המפרשים כתבו שבכאן סבר רב נחמן שקנה מפני שאין כאן חובה לאחרים ובדיני ממונות לא קנה מפני שחב לאחרים וגם בזה יש לומר שבור של מים מכונסין מ"מ פעמים תחנה בו שיירא והמים מועטין והוא חב לאחרים אלא שזה אינו כלום שאינו מדבר אלא על הרוב וחכמי האחרונים שבצרפת משנים הפירוש לומר שלדעת רב ששת קנה חברו ואי אפשר לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא שהרי שם ביארו טעם קנה חברו מגו דזכי לנפשיה והילכך הרי הם כרגלי הממלא ולרב נחמן (מדין) [עדין] כהפקר הם כמו שביארנו ולדעת זה הלכה כרב ששת ויש נמשכים לשטה האמורה למעלה לדעתם שחפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן כרגלי אחד מהם אלא שאם לא עירב מוליכן לכל רוח שירצה אלפים אמה ואם עירב מוליכן אלפים אמה לאותה צד:

היה בור זה של שני שותפין ומלא אחד לצורך חברו ונתן לחברו דברי הכל שהן כרגלי מי שנתמלאו לו שהרי בבור זה של עולי בבל אמרו בסוגיא זו מר סבר בירא דשותפי נינהו כלומר ומתוך כך הוא אומר כרגלי מי שנתמלאו לו ואם היה הבור של הפקר הרי הוא כדין מחלוקת זו שחלקו בבור של עולי בבל וכמו שאמרנו בסוגיא זו דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא והכא במגביה מציאה לחברו קמיפלגי וכו':

מי שאמר לחברו הריני עליך חרם כלומר ממוני עליך הקדש חברו אסור בשלו והוא מותר בשל חברו ואם אמר הרי אתה עלי חרם הוא אסור בשל חברו וחברו מותר בשלו אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין זה בשל זה וכן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר המשתפת לפניהם אם יש בה דין חלוקה ודברים המשותפין לכל אנשי העיר שניהם אסורין בו כגון רחבות ובית הכנסת ובית המרחץ אבל דברים המשותפים לכל ישראל שניהם מותרין בו כגון הר הבית והלשכות והעזרות ובורות של אמצע הדרך ודברים אלו יש בהם תנאים במקצתם או ברובם וכבר כתבנו שיטתנו בענינים אלו בשלישי של בתרא אלא שבמקומן נרחיב בהם את הדרך בע"ה:

כבר ידעת בענין מעשר בהמה שמצוה להפריש אחד מעשרה מכל הולדות הנולדים ברשותו בבקר וצאן בלבד אבל אם לא נולדו ברשותו כגון שלקחם או נתנו לו במתנה או ירשם מאביו אינו חייב במעשר עד שיולידו ברשותו מעתה השותפין שנשתתפו בבהמות והביא כל אחד מהם מאה טלאים ונשתתפו בהם הרי כל אחד מהם כלוקח מחברו ופטורים מן המעשר וכן האחים שירשו טלאים מאביהם אבל מה שנולד להם אחר השותפות או הירושה חייב במעשר וכן אם נשתתפו במעות וקנו בהם בהמות אותן הבהמות פטורות ומה שנולד לאחר מכן חייב חלקו האחים או השותפים אחר שנולדו הבהמות ברשותם קודם שעשרו וחזרו ונשתתפו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים או טלאים כנגד טלאים ומנין מכוון כנגד מנין מכוון שזהו דרך חלוקה ולא דרך מקח אעפ"כ כל חלוקה מקח הוא ופטורין מן המעשר עד שילדו אחר שתוף שני היו שותפין בדבר אחר עם שתוף הבהמות כגון כספים וחלקו הכספים ולא הבהמות או הבהמות ולא הכספים הדבר תלוי לענין זה בחלוק הבהמות ולא בחלוק הכספים שאם חלקו הכספים ולא חלקו אותן הבהמות שנולדו ברשותן חייבין חלקו הבהמות אע"פ שלא חלקו הכספים פטורין ועקר דבר זה במסכת בכורות במסכת שקלים:

כבר ידעת בענין שקלים שמצוה לכל אחד מישראל להביא חצי שקל בכל שנה לקרבנות צבור וכשהולך אצל השולחני להחליף שקל בשני חצאין הטילו עליהם חכמים להוסיף בה מעה קטנה על השקל לשכר השולחני כדי שאף הוא יתן להם חצי שקל שלם עם גירומיו ולא יפחות להם משכר חלפיו מן החצי שקל כלום ומעה קטנה זו הוא אחד משנים עשר בדינר חצי שיעור מעה סתם האמורה בתלמוד שהיא אחד מששה בדינר ואותה מעה נקראת קלבון ושנים שנתחברו והביאו שקל לגזבר אף הם חייבין בקלבון ליתן אותה מעה להקדש על הדרך שהיה להם ליתנה לשולחני אלו החליפו אצלו אבל אם שנים אלו כאיש אחד אינם חייבין בקלבון כיצד האחין שעדין לא חלקו מה שהניח להם אביהם או השותפין שהביאו שקל לשם שניהם פטורין מן הקלבון במה דברים אמורים בשנשאו ונתנו במה שנשתתפו בו כגון שנשתתפו במעות ולקחו בהם סחורה אבל אם הטילו מעותיהם בכיס ועדין לא נשתנו המעות חייבין בקלבון נשאו ונתנו וחלקו וחזרו ונשתתפו באותם המעות הרי שתוף זה כשתוף מתחלתו וחייבים בקלבון עד שישתנו המעות אחר שתוף זה השני היו שותפים בדבר אחר עם שתוף הכספים כגון בהמות וחלקו כספים ולא בהמות או בהמות ולא כספים הדבר תלוי בענין זה בחלוק הכספים ולא בחלוק הבהמות ר"ל שאם חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו אע"פ שלא חלקו הבהמות חייבין בקלבון חלקו הבהמות ולא חלקו הכספים פטורים מן הקלבון:

נמצאת למד שאם חלקו האחין או השותפין אחר שנולדו טלאים ברשותם ואחר שנשאו ונתנו במעות [וחזרו ונשתתפו בבהמות ובמעות פטורין ממעשר בהמה וחייבין בקלבון לא חלקו כלל אחר שנולדו הטלאים ברשותם ואחר שנשאו ונתנו במעות] חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון ואם חלקו בכספים אחר שנשאו ונתנו וחזרו ונשתתפו בהם ולא חלקו בבהמה אחר שנולדו טלאים ברשותם חייבין בשניהם חלקו על דרך זה בבהמות ר"ל אחר שנולדו טלאים ברשותם וחזרו ונשתתפו בהם ולא חלקו בכספים אחר שנשאו ונתנו פטורין משניהם נמצא דבר זה חלוק על ארבע מדות ועל השנים הראשונים אמרו האחים והשותפים כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון וגדולי המפרשים כתבו שהשותפין אינן פטורין לעולם והם גורסים כאן האחים השותפין כלומר האחים שלא חלקו עדין ודעת ראשון נראה יותר:

המשנה העשירית מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הוא הרי פירותיו כמהו אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ויש ממקומו עד אותה העיר ארבעת אלפים אמה ונמצא שאי אפשר לו לילך לשם אלא על ידי עירובי תחומין ואמר על זה שאם הנפקד שבאותה העיר עירב לבא בכאן להביא לזה שבכאן את פירותיו לא יביא לו מאותם הפירות שלו ר"ל של מפקיד מפני שהפירות קנו שביתת המפקיד והרי המפקיד לא עירב ופירשוה בגמרא בשייחד להם בביתו קרן זווית שלא קבל עליו נפקד שמירתם שזהו כאומר לחברו הא ביתא קמך שאינו חייב אף בפשיעה אבל אם שמירת הפירות על הנפקד אפילו היה שומר חנם קנו שביתת הנפקד ויכול להביא לו מהם שהמפקיד פירות אצל חברו הרי הן כמי שהופקדו אצלו כרב שאמרה כן בסוגיא זו ואע"ג דשור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם והיה לנו לדון שור של פטם כנפקד דלא גרע מנפקד אינו כן אלא גרע וגרע שהפטם נותן דעתו להקנות שביתתו לכל הלוקחים כדי שיבאו ויקחו ולא תעכבם שביתתו ונפקד אינו נותן דעתו על כך ושואל מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב ששביתת השואל עליו ואין דנין את המשאיל כנפקד בזו מאחר שהוא משאילו אף הוא מעמידה ברשותו ואם עירב הוא ר"ל המפקיד פירותיו כמהו ומביא מהם אע"פ שהנפקד לא עירב שמאחר שייחד להם קרן זוית קנו שביתת המפקיד ואם לא ייחד להם קרן זוית הדבר בהפך וקנו שביתת הנפקד ואם זכה אותם למפקיד על ידי אחר מערב יו"ט או כל דבר שהראה דעתו להעמידה ברשות מי שהן שלו פקעה שביתתן וקנה שביתת אותם שבאו לו למחר:

גמרא והתנן השותפין שנדרו הנאה כו' מגופה הוה מצי למידק דאסור ב"ה ומרחץ מטעם שותפין אלא זאת פשוט יותר עכ"ל תוספות ישנים ועיין בזה דרך אחרת בדברי בעל המאור:

בגמ' ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותרים וכו' נראה דהר הבית והלשכות והעזרות פשיטא דהפקירה לכ"ע ומזה לא הקשה ולא פליגי אלא בבור של עולי בבל דא"כ לא משני מידי במאי דקאמר לרחוץ בבור הכי נמי וכו' דהר הבית והלשכות והעזרות מאי איכא למימר ודו"ק:

לא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא וכו' והיכי אמרינן הכין דהא רב נחמן אית ליה משום דבירא דשותפי הוא דהא רבא אקשי ליה ופריק איהו להעמיד דבריו דלרחוץ אסור ואיהו למלאת קאמר. וי"ל דרב נחמן לא פריש טעמא דידיה אלא תלמודא הוא דקאמר הכין והכי סבירא ליה לרב נחמן. וכי אקשי ליה רבא לרב נחמן הוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין דלית ליה טעמא דשותפי אלא לחדודי לרבא הוא דבעי כי היכי דליקשי ליה מהא דהאחין השותפין כו'. והקשה מורי נר"ו דהא בפרק החולץ אתמר החולץ ליבמתו ר' יוחנן אמר חליצת מעוברת שמה חליצה וביאה מעוברת שמה ביאה ור' שמעון בן לקיש פליג עליה ומסדר התלמוד איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן איתיביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש. ומחמת דאיתותב באחת מן הקושיות אמר אביי בביאה כולי עלמא לא פליגי כו'. והא התם דאותביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בר פלוגתיה וליכא למימר דלחדודי קא בעי ואפילו הכי אמר אביי דבביאה לא פליגי. ומתוך אותה סוגיא למדנו שבכל שנמצא כמותה כך פירושה דאביי פליג אמאן דאסהיד דר' יוחנן אמר ביאת מעוברת שמה ביאה ואיתותב ואמר אביי שלא היו דברים מעולם שלא אמר ר' יוחנן ביאת מעוברת שמה ביאה אלא חליצת מעוברת שמה חליצה הוא דאמר. וסהדותיה דמאן דאסהיד דר' שמעון בן לקיש אותביה ליתא דבביאה כולי עלמא לא פליגי. ויש כאותה סוגיא במסכת נדה. וכך דהכא נמי הכי פירושה אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא כלומר ומה שאמרנו דרב נחמן אית ליה דבירא דשותפותא הוא ורבא אותביה ממתניתין דנדרים לא היו דברים מעולם דלא אותביה רבא דהא רב נחמן לא אמר דבירא דשותפותא הוא אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא. עד כאן לשונו נר"ו.

וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין והשותפין וכו' והא דלא משנינן הכא דכי לית ליה לרב נחמן ברירה היינו מדאורייתא אבל בתחומין דרבנן סבירא ליה דיש ברירה כרבי אושעיא דלעיל דהא ודאי ליתא חדא דהקלבון נמי מדרבנן היא כדמשמע מלשון רש"י כאן ועוד דהא לענין מעשר בהמה קולא הוא וזה ודאי אין סברא לומר להקל בדאורייתא משום ספיקא דברירה:

שם אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי ובמה שהאריכו בזה רש"י והתוספות כל א' לפי גרסתו עיין בחידושינו בפ"ק דב"מ דף יו"ד שהארכתי שם ליישב שיטת רש"י דהתם ומשם יבואר ג"כ שיטת רש"י בשמעתין ואין להאריך כאן יותר:

תוס' ד"ה הכא במגביה וכו' דגם הוא לא קנה עי' ע"ז דף סב ע"א תוספות ד"ה לקוט: