בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ביצה דף ל״ה עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ביצה דף ל״ה עמוד ב׳

    מסכת ביצה דף ל״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־384 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    חצר אצטריך לאשמועינן לאפוקי מהאי תנא דקתני ר' יעקב מחייב דלית הלכתא כוותיה אלא כרבי יוסי ברבי יהודה דפוטר:

    ה"ג מקח כדתנן הלוקח תאנים כו' אצטריך לאשמועינן דהלכתא כי הך ולא כאידך מתני' דפליגי עליה לקמיה:

    הלוקח תאנים מעם הארץ במקום שרוב בני אדם דורסין שרוב בני המקום עושין תאניהם קציעות ודורסים אותם בעגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נגמרה מלאכתו:

    אוכל מהן עראי דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכולהו כשלא ראו פני הבית קא מיירו:

    ומעשרן דמאי כשבא לעשרן מעשרן דמאי כדין כל הלוקחים מעם הארץ שאין צריך להפריש תרומה דלא חשידי עלה ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו עם הארץ דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן ביה לקולא:

    רוב עמי הארץ מעשרין הן מדאזלינן לקולא דקאמר מעשרן דמאי וחומרא בעלמא היא דאחמור לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהן:

    ולאפוקי מהא דתנן אדרבי יוחנן קאי רבי יוחנן דאמר לעיל מקח אינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו אתא לאשמועינן דהלכתא כי הא דאמרי' לעיל ולאפוקי מהך:

    המחליף היינו מקח:

    ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    השחור והזוג של מספרים פ"ה שחור תער שאין בית יד שלו מחובר ופורקין אותו לפעמים ואף על פי שנחלקו מקבלין טומאה שראוין למלאכתן כל אחד לעצמו וקשה דבית יד למאי חזי לעצמו ונראה דשחור נמי הוי מספרים אלא שהן קטנים וזוג של מספרים הוא גדול מן השחור ושני סכינים לזה ולזה והקטנים נקראים שחור על שם שמשחירין את השער אלמא לשון השפלה הוא:

    מי שנשרו כליו בדרך כאן משמע שהוא לשון נשירה מלשון פירות הנושרין ולא כמו שפירש רש"י בפרק חבית (שבת דף קמו: ושם) לשון שרייה ומיהו לכך קאמר הכא [א"נ] כהא דתנן איזהו לקט זה הנושר בשעת קצירה דהאי איכא לדחויי ולפרושי לשון שרייה כדפירש הקונטרס:

    Tosafot on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    חצר לאפוקי מדר' דתנן המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטור שקציעתן היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהן עראי ופטורין. תני עלה ר' מחייב ור' יוסי ב"ר יהודה פוטר.

    תרומה לאפוקי מדר' אליעזר דתנן פירות שתרם מהן תרומה עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי מן הפירות שהוציא מהן תרומה כי התרומה קובעתם ואוסרתם וחכמים מתירין. מקח לאפוקי מדתניא הלוקח פירות מעם הארץ ממקום שבני אדם דורסין אוכל מהן עראי.

    ומעשרן דמאי שמע מינה תלת.

    שמע מינה מדקתני ממקום שבני אדם דורסין לא נגמרה מלאכתו עדיין שהרי לא נדרסו וקתני אוכל מהן עראי ולא קבע מכלל שהמקח קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו [דגרס בהדיא בירושלמי במעשרות פ"ב ר' יוסי בשם ר' אילא אומר (כל מעשר שני) [אוכל מהן] עראי [משום] (מעשר שני) דבר שלא נגמרה מלאכתו ושמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין. מדקתני מעשרן דמאי ואין מעשרן ודאי. ושמע מינה מעשרין עמי הארץ אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא פירות הללו לא נגמרה מלאכתן ולא מחייבינן ליה לעשורינהו ודאי אלא דמאי מספק.

    אי נמי מקח לאפוקי מדתנן זה לאכול וזה לקצות חייב הנה הלוקח לקצות לא נגמרה מלאכתו וקתני חייב שמע מינה דסבר דמקח מחייב אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

    הדרן עלך המביא כדי יין.

    משילין פירות אבל לא בשבת. פירוש משילין משלשלין מאן דתני משילין לא משתבש דכתיב כי ישל זיתך.

    משחילין דתנן השחול והכסול שחול שנשמטה יריכו כו'. וכן משירין ומשחירין כולם טעם אחד הוא מלשון הורדה ושלשול: ירושלמי תני היה שם חלון משחילין דרך חלון משילין פירות כמה כאותה ששנינן אפילו ד' ה' קופות של תבן ושל תבואה כו' הכא אמר רב נחמן לא שנו אלא באותו הגג אבל מגג לגג אפילו גגותיהן שוין לא ותניא נמי הכי.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    גמרא אי נמי כי הא דתנן איזהו לקט שנושר בשעת לקיטה. כלומר אי נמי תדחה ותפרש מי שנשרו כליו שאינו אלא לשון שרייה במים, מאן דתני מנשירין לא משתבש דתנן איזהו לקט הנושר בשעת קצירה.

    דתנן השחור והזוג פירש רש"י ז"ל שיש תער [שאין] [ב]בת יד שלו מחובר לו ופורקין אותו, ובתוספות הקשו דאם כן מאי תורת כלי יש בבית יד שלו כשניטל הברזל ממנו, ולפיכך פירשו שכעין זוג של מספרים היו עושין אותו ואף לאחר שנחלק היה ראוי כל אחד למלאכתו.

    כאותה ששנינו מפנין אפילו ארבע וחמש קופות הכא אליבא דרב חסדא דאמר התם (קכו, ב) דד' וה' קופות דוקא טפי לא וכדאמרינן נמי בסמוך, דאלו לשמואל לאו דוקא ד' וה' קופות אלא אפילו טובא.

    Rashba on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    משילין פירות וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שני ענינים הראשון לבאר איזו מלאכה הותרה ביום טוב יתר על השבת אע"פ שאינה לצורך אוכל נפש ואיזו אסורה ביום טוב כבשבת אע"פ שאינן מלאכות גמורות והשני לבאר במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום איזה מחפציו נידון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו ואיזה מהן אינו נידון רגליו:

    והמשנה הראשונה תכוין לבאר החלק הראשון ואמר על זה משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן נותני' כלי תחת הדלף בשבת אמר הר"ם מותר להשיל פירות דרך ארובה בגג אחד כשירצה לטלטלן ממקום למקום אבל להשילן מגג לגג אחר אסור והטעם מה שאמרנו כמה פעמי' שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ודלף המים הנוזלים מן הגגות החלושות בעת ירידת הגשם:

    אמר המאירי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט כלומר שאם יש לו על הגג פירות שטוחים שהובאו שם כדי ליבש הן חטים הן שעורים או שאר פירות ובלבד שיהיו ראויין לטלטול ר"ל שלא יהו מוקצים וראה גשמים ממשמשים ובאים ומתירא שמא יפסידו פירותיו או שראה אורחים באים ואין לו מקום להושיבם בו אם היתה ארובה בגגו שיוכל להשיל פירותיו דרך אותה ארובה לתוך הבית עושה שאין כאן טורח יתר אחר שאינו צריך להגביה כל כך אלא שמגררן עד הארובה והן נופלין מאליהן ואם תמצא לומר שמגביה בהגבהה מועטת די לו ומפני זה מותר ביום טוב ובשבת מ"מ אסור אבל אם אין בגג ארובה אלא שהוא מוקף בכותלים ויש בכותל חלונות ויכול להשליכן מאותו חלון לחדר אחר שבבית מכיון שהוא צריך להגביה עד החלון הרי הוא טורח יתר ואסור אף ביום טוב אבל דרך ארובה מותר ביום טוב שאם מפני הגשמים במקום פסידא התירו לו מעט טורח ואם מפני האורחים כשם שהותר לו לבשל לצרכם כך הותר לו לפנות מקום לישיבתם הואיל ואין שם טורח יתר:

    ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף כלומר אם היו בבית שאין לו עוד מקום לפנותם בלא טורח יתר או שהיו בגג ואין ראויין לטלטל כגון גרוגרות וצמוקים שלא נתיבשו כל צרכן או פירות של טבל ודלף של גשמים טורד עליהם מכסה אותם בכלים או בבגדים ויראה שזו אף בשבת נאמרה שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לצורך דבר שאינו ניטל וכן כדי יין וכדי שמן שהיה דלף של גשמים טורד עליהן אע"פ שפסידתן מועטת שאין מרקיבין בכך כשאר פירות מכסין אותן ואפילו הן של טבל:

    ונותנין כלי תחת הדלף בשבת כלומר אם היה דלף יורד בבית נותן במקום ירידתו כלי שיקבלנו שלא יתלכלך הבית אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ומפרש בגמרא שאם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע כלומר שופכו באיזה מקום שבבית ומחזירו ריקם לשם ועושה כן אפילו כל היום ודבר זה אתה יכול לפרשו בדלף הראוי אם לשתיה אם לרחיצה כגון מים צלולים ואם מפני שהם מי גשמים הרי מי גשמים אינן מוקצים כמו שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו וכל שאתה מפרשו כן אתה מפרשו אף בבית שאינו דר בו שאין שם היתר מצד מיאוסו שיהא מותר לטלטל ולהוציאו מדין גרף של רעי שמ"מ כל שהוא ראוי כי קא טרח בהיתרא קא טרח וכל שהוא כן מותר אף בשבת שהרי אין בה שום גזירה והוא שאמרו בשבת פרק כתבי קי"ז ב' שאם נפלה דליקה מצילין מזון שלש סעודות ושאלו בה מכדי בהיתרא קא טרח מאי טעמא לא שרית ליה טפי ותירץ אי שרית ליה כלי האי אתי לכבויי וכן אמרו שם נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה לקלוט בתוכו קלוח היין ובלבד שלא יביא כלי אחר לקלוט מזה לתוכו כשיתמלא או שיערה מכלי זה לכלי אחר ויחזור ויקלוט בזה וכן שלא יביא כלי אחר ויצרף להעמיד הראשון בשפוע כדי שילך הקלוח לאותו כלי שני ושאלו בה גם כן מאי גזרה איכא כלומר ולמה נאסר בהבאת כלי לקלוט ולצרף ותירץ אי שרית ליה לטפויי בכלים שמא יביא כלי דרך רשות הרבים הא כל שאין שם גזרה והוא דלף ראוי מותר בכל ענין הואיל ובהיתר הוא טורח ומה שאמרו שופך ושונה הוא הדין לערות לכלי אחר אלא שמן הסתם בדלף אינו רוצה בכנוסו אלא שלא יטנף את הבית אע"פ שאינו דר שם וכן אתה יכול לפרשה בדלף שאינו ראוי כגון מים המאוסים האסורים בטלטול הואיל ואין ראויות לכלום אלא שכל שאתה מפרשה כן אתה צריך לפרשה בבית שהוא דר בו וההיתר הוא שיטנף הדלף את הבית ובשבת מיהא דוקא שופך ושונה אבל להרבות בכלים לא שמא יביא דרך רשות הרבים וביו"ט מיהא מותר להרבות בכלים שאין שם גזרת הבאה ואף בשבת יראה לי שכל שהוא בשכונות של ישראל משתפות במבואותיהן ומעורבות בחצרותיהן מותר הואיל ומן הסתם שכונת הישראל מספקת בכך וכל שכן בדבר שאינו צריך כלים הרבה ומ"מ צריך שיתן שם כלי לפי הדלף ר"ל שיכוין שימלא הכלי וישפך ממנו עד שיהא מותר לטלטלו מצד מיאוסו ואין כאן בטול כלי מהיכנו וגדולי המחברים כתבו שהדלף שאינו ראוי אין נותנין כלל שאין עושין גרף של רעי לכתחלה אלא שאם נתן מותר לטלטלו מצד מיאוסו והדברים נראין כמו שכתבנו ובגמרא יתרחבו בה הדברים יותר:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    שרוע האמור בתורה בענין מומין שני מומין נכללין בו אחד שהיו שוקיו שוות מתחלה ונשמטה אחת מהן ממקום חבורה והושפלה עד שנעשית גדולה מחברתה ומום זה נקרא בלשון תלמוד שחול והשני הוא שמתחלתה היא נקלטת וחברתה ארוכה ממנה ומום זה נקרא בלשון תלמוד כסול ועקר דבר זה במסכת בכורות:

    נזיר אסור לו לחוף את ראשו באדמה שמשרת את השער וכל שכן שלא יסרוק במסרק ואם עשה כן עבר על עשה של גדל פרע שאע"פ שאינו מתכוין להשרה אי אפשר בלא השרה אבל אינו לוקה ובמסכת שבת התבאר שרשאי לחוף בנתר וחול או בידו שאין כונתו להשיר וכן שאפשר לאלו בלא השרה ועקר דבר זה במסכת נזיר:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא התם היינו טעמא דד' קופות שרי משום דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אבל בי"ט כו' וכה"ג אמרינן לקמן אההיא דלא שנו אלא באותו הגג כו' ויש לדקדק לפי סברא זו אמאי קתני הכא במתני' בי"ט אבל לא בשבת דהא אדרבה בשבת הוה ליה להתיר טפי מהאי טעמא דקאמר דלא אתי לזלזולי ביה ויש לומר דהא ודאי באיסורא דהכא דהוי טלטול שלא לצורך יש לנו לאסור בשבת טפי מביום טוב דטלטול שלא לצורך משום הוצאה כדלקמן והוצאה גופה בי"ט מותר ובשבת אסור וה"ק הכא מלתא דשרי בשבת כההיא דמפנין משום אורחים וביטול ב"ה דלא גזרו ביה משום הוצאה יש להתיר טפי מהיתרא דהכא גבי י"ט דלית ביה נמי למגזר משום הוצאה דהתם ליכא לזלזולי ביה מה שאין כן ביום טוב דאסור משום טרחא יתירא אפילו עד ד' וה' קופות משום דאתי לזלזולי ביה:

    Chidushei Halachot on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה מי שנשרו כליו וכו' עד ומיהו לכך קאמר הכא א"נ מהא דתנן איזהו לקט וכו' כצ"ל:

    Maharam on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    שיטה מקובצת

    מקח כדתנן הלוקח פירות מעם הארץ כו' הקשה מורי נר"ו ולמה ליה לאורוכי בדין מקח להביא כדתנן ואחר כך אמר לאפוקי מהא דתנן המחליף כו'. לימא מקח לאפוקי מהא דתנן המחליף כו' ולא לימא מקח כדתנן שהרי בתרומה ושבת וחצר לא אמר אלא לאפוקי ולא אמר בהו כדתנן. ותירץ נר"ו דאי לא אמר כדתנן הלוקח פירות להביא ראיה לדבריו הוה קשיא לן היכי פסק ר' יוחנן דמקח לא קבעה והא סתם מתניתין היא דקבעה וכדתנן המחליף פירות זה לאכול וזה לקצות חייב ור' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה. ויש בכלל זה אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכדחזינן בריש מכלתין גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון כו' אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכמו שפירשו המפרשים ז"ל. ולהך הוצרך להביא סתם אחרינא דמקח לא קבעה וכדתנן הלוקח פירות וכו' דהוי סתמא דעדיפא מינה דאין בה מחלוקת. אבל הריטב"א ז"ל תירץ דמשום (שבת) שבא לפסוק הלכה כר' יהודה ורבנן פליגי עליה איצטריך לאקדומי סתמא דהלוקח דאתיא כר' יהודה ולימא שזה הוא שהכריחו לפסוק כר' יהודה. ונראה שדעתו נוטה לדעת מורי נר"ו.

    ומעשרן דמאי פירוש ולא ודאי ודי שיפריש מעשר שני ויאכלנו בירושלים וגם תרומת מעשר ולא שאר מעשרות שהמוציא מחברו עליו הראיה כדאיתא בפרק קמא דיומא דף ט'. ושמע מינה מעשרין הן אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כלומר רגילין בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה דאי לא הוה ליה לעשורי ודאי. ופירש רש"י ז"ל דסבר האי תנא הכין כלומר אף על גב דבמתניתין משמע שאין רגילות כן כמו שפירש ז"ל במתניתין האי תנא פליג אמתניתין כך היא כונת הרב ז"ל. ולא נהיר כמו שפירשנו במשנתינו.

    ר' יהודה אומר לאכול חייב לקצות פטור פירוש פטור מלעשר לאכילת עראי והלכתא כותיה. וכולהו הני דרבנן נינהו דאילו מדאורייתא לא הוקבעו אלא במירוח וכיוצא בו וראית פני הבית. סליק פרק המביא פרק חמישי

    משילין פירות דרך ארובה ביום טוב וכו' פירש רש"י ז"ל מי שיש לו חטים ושעורים שטוחים על גגו כו'. והקשה מורי נר"ו דאם כן הוה ליה למיתני משילין תבואה. ותירץ נר"ו דהזקיקו לפרש כן שאם היה שאר מיני פירות כגון פירות האילן הוה במשמע שהעלן לגג לייבשן כגון תאנים וענבים לעשות מהן גרוגרות וצמוקים. וזה אי איפשר דמשום פסידא לא שרינן מוקצה לטלטל. לכך פירש חטין ושעורין שאין בהם מוקצה אבל הנך אסירי וכדאמרינן בגמרא איידי דתנא רישא פירות כו'.

    וכן כדי יין וכדי שמן פירוש מותר לכסותן ביום טוב אבל לא בשבת משום דליכא פסידא כולי האי ובשבת להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חשו.

    גמרא חד תני משילין וחד תני משחילין כו' והאי דלא מקשה למאן דתני משילין מאי טעמא לא תני משחילין כדאקשינן גבי לפני אידיהן של נכרים בפרקא קמא דמסכת ע"ז משום דהכא חדא מלתא היא ומשמעות אחד יש להן. אי נמי דהכא ליכא קפידא בהאי טפי מהאי. אבל התם איכא קפידא בין אידיהן שהוא גנאי לעידיהן שהוא לשון עדות.

    שחול כל שנשמטה ירכו אחת פירוש בוקא דאטמא דשף מדוכתיה וכגון דלא איעכול ניביה כדמוכח התם.

    התם הוא דליכא הפסד ממון פירוש ולכך לא התירו יותר. מהכא משמע דטעמא דהפסד ממון חמיר מביטול בית המדרש והכנסת אורחין. וזה קשה דהא אסרינן במתניתין להשיל פירות בשבת ולא חיישי להפסד ממון והתם בשבת התירו מפני ביטול המדרש. והגרסא הנכונה אי נמי התם הוא משום דשבת חמירי אבל יום טוב דקיל אפילו טובא נמי. כלומר שבת דחמירא דלא שרו כלל משום פסידא דין הוא דאפילו לדבר מצוה לא שרי אלא ארבע וחמש קופות. אבל יום טוב דקיל דשרי משום פסידא שרי נמי אפילו טובא.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף ל״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־384 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 130 מילים

      נפתחת ב״חָצֵר — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב. דִּתְנַן: הַמַּעֲבִיר…״

    2. קטע 220 מילים

      נפתחת ב״תְּרוּמָה — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דִּתְנַן: פֵּירוֹת…״

    3. קטע 317 מילים

      נפתחת ב״מִקָּח — (כְּדִתְנַן) הַלּוֹקֵחַ תְּאֵנִים מֵעַם הָאָרֶץ,…״

    4. קטע 430 מילים

      נפתחת ב״שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: מִקָּח אֵינָהּ…״

    5. קטע 530 מילים

      נפתחת ב״וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּחֲלִיף פֵּירוֹת עִם חֲבֵירוֹ,…״

    6. קטע 63 מילים

      נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ הַמֵּבִיא…״

    7. קטע 724 מילים

      נפתחת ב״מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל…״

    8. קטע 812 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב נָתָן, חַד…״

    9. קטע 940 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא…״

    10. קטע 1020 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי…״

    11. קטע 1134 מילים

      נפתחת ב״מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן, רַבִּי…״

    12. קטע 1225 מילים

      נפתחת ב״וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: מִי…״

    13. קטע 1339 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן: מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב.…״

    14. קטע 1442 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ,…״

    15. קטע 1518 מילים

      נפתחת ב״אִי נָמֵי לְאִידַּךְ גִּיסָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    חָצֵר — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב. דִּתְנַן: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לְקַצּוֹת — בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי, וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי יַעֲקֹב מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.

    תְּרוּמָה — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי, וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

    מִקָּח — (כְּדִתְנַן) הַלּוֹקֵחַ תְּאֵנִים מֵעַם הָאָרֶץ, בִּמְקוֹם שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם דּוֹרְסִין, אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי, וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי.

    שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: מִקָּח אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּשְׁמַע מִינַּהּ: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: מְעַשְּׂרִין דְּמַאי מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

    וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּחֲלִיף פֵּירוֹת עִם חֲבֵירוֹ, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, זֶה לְקַצּוֹת וְזֶה לְקַצּוֹת, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לְקַצּוֹת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶאֱכוֹל — חַיָּיב, לְקַצּוֹת — פָּטוּר.

    הֲדַרַן עֲלָךְ הַמֵּבִיא

    מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. וּמְכַסִּים פֵּירוֹת בְּכֵלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת.

    גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב נָתָן, חַד תָּנֵי ״מַשִּׁילִין״, וְחַד תָּנֵי ״מַשְׁחִילִין״.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ״. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: הַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל. שָׁחוּל — שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ, כָּסוּל — שֶׁאֶחָד מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ.

    מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נָזִיר לֹא יָחוֹף רֹאשׁוֹ בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: הַשְּׁחוֹר וְהַזּוּג שֶׁל סַפָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ — טְמֵאִין.

    וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּמַּיִם — מְהַלֵּךְ בָּהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִי נָמֵי מֵהָא דִּתְנַן: אֵיזֶהוּ לֶקֶט — הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת קְצִירָה.

    תְּנַן: מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מְפַנִּין אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

    וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ — לָא. אִי נָמֵי: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שְׁרֵי מִשּׁוּם שַׁבָּת דַּחֲמִירָא וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּיהּ, אֲבָל יוֹם טוֹב דְּקִיל וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ — כְּלָל כְּלָל לָא.

    אִי נָמֵי לְאִידַּךְ גִּיסָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּלֵיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲבָל הָכָא דְּאִיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי.