מסכת ביצה דף ל״ב עמוד ב׳

דקמתקן מנא אחת היתה ועושה אותה שתים:

בפי שתי נרות נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא:

לעדויי חושכא כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה:

לעדויי להסיר:

חושכא פחם המחשיך אורה:

נאמרו בפתילה ביו"ט:

ממעכה ביד תקון כלאחר יד הוא:

יורדי גיהנם הן שאינן מרחמים לעשות צדקה:

וקטמא שרי פרש"י לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא ותימה דאמרינן בשבת (דף יח.) דאפילו בנתינת מים על העפר בעלמא הוא חייב משום מגבל דקאמר התם אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב וי"ל דהכא ר"ל קטמא שרי כלומר וקטמא שרי לסתום הסדקים של תנור שלא יוציא האור כמו שהוא יבש בלא נתינת מים עליו ועוד יש לומר דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מערב יום טוב ושרי בלא [גיבול]:

מלמטה למעלה אסור משום דהוי דרך בנין וכן הוי טעמא דכולן וא"ת היכי מסדרין שלחן שאין לו רגלים על גבי ספסלים שלו דמתחלה משימין הספסלים ואח"כ משימין עליהם את השלחן י"ל דהואיל ואין להם מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות לצדדים המגיעות לארץ ותימה דאמר בשבת (דף לו: ושם) מחזירין קדרה על גבי כירה והתם (דף לח:) קאמר מאן דאית ליה מחזירין דאפילו בשבת מחזירין וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל אם עשה האהל בלא מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות מתחלה וכן פר"ח גבי ביעתא כגון שיש ביצים מכאן וביצים מכאן וא' על גביהן והאור תחת אוירן ולא כפי' רש"י שפי' ביצים שמסדרין על גבי אסכלא דכיון דליכא מחיצות לא הוי כעין בנין אלא נרא' כדפריש וגם פוריא לא מיירי

ואין חותכין הפתילה לשנים ביו"ט כו' ואוקימנה חותכה באור בפי שתי נרות ופי' כגון שהיתה פתילה ארוכה מכניס קצה הפתילה בפי הנר וקצתה האחרת בפי נר אחרת ומדליקה באמצע ומנתקת ונמצאו ב' נרות דולקין. מוהטין הפתילה ביו"ט עדוי חשכה פירוש המתעבה בקצה הפתילה כמין גחלת ומתעכב האורה מותר לחותכה:

תני בר קפרא בפתילה ג' דברים להחמיר אין גודלין אותה לכתחלה ביו"ט ואין מהבהבין אותה באור ואין חותכין אותה בשנים וג' דברים להקל ממעכה ביד ושורה בשמן וחותכה באור בפי ב' נרות:

אמר רב עשירי בבל יורדין לגיהנם כי הא דשבתי איקלע לבבל כו' ואמר נמי כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו שנאמר נודד הוא ללחם איה וגו':

ת"ר ג' (דברים) שחייהן אינם חיים המצפה לשלהן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין בגופו ופשוטין הן:

אין שוברין חרס ואין חותכין נייר לצלות בו מליח ביו"ט משום דמתקן מנא ואין גורפין תנור וכירים ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר.

שרקין ליה תנורא פירוש טחין פי התנור בטיט כאשר נותנין הפת או הצלי בתוכו א"ל רב אשי לרבינא אנן ארקתא דפרת סמכינן לה כלומר אין אנו גובלין טיט ביו"ט אלא נוטלין מן העפר המלוחלח אשר על שפת נהר שהוא כעין טיט ובו טחין פי התנור וזה הטיט שבשפת פרת מעיו"ט מכינין אותו. ואפר כירה מותר לגבל ולטוח בו שאינו בן גיבול.

אין מקיפין ב' חביות אחת מיכן ואחת מיכן לשפות עליהן הקדירה:

מוחטין את הפתילה ביו"ט ופירשו מאי מוחטין לעדויי חושכא, ואף על פי שמכבה את הראש שמסיר ממנה זה צורך ההדלקה הוא וכענין שהתירו לגרוף את התנור אף על פי שמכבה גחלים. ומדקתני מוחטין משמע שמותר להסירו בכלי דהיינו לשון מחט, והר"ם ז"ל (פ"ד ה"ג) שאסרו לא ידעתי למה, שאלו כן היה להם לפרש כמו שאמרו לקמן (ביצה לד, א) אין גוזזין אותם במספרים ואין גוזזים את הירק בתספורת שלהן, ועוד שאמרוה בלשון מחט.

תני ר' חייא חותכה בפי שתי נרות ומכאן נראה דלא גרסינן במתניתין בפי שתי נרות דאם כן הא דרבי חייא היינו מתניתין ממש, אלא ה"ג חותכה לשתי נרות וכן מצאתיה במקצת הספרים, וכלשון הזה שנוייה בתוספתא (ספ"ג ע"ש) חותכה באור בפי שתי נרות. והוא שצריך להדליק שתיהן, והכין איתא בירושלמי (ה"ד) דגרסינן התם וחולקה באור לשתי נרות אמר ר' חנינא ובצריך לשתים תני ר' יודה בן פזי דליה מביא שתי נרות ונותנה בשתיהן וחולקה באור לשניהם, ופירושו שלא התירו לחתכה בפי שתי נרות ונותנה לשנוי בעלמא בלבד ואף על פי שאינו צריך להדליק אלא האחת, אלא דוקא בשצריך להדליק שתיהן.

שלשה להקל ואם תאמר אמאי לא חשבינן (נר) [נמי] בהני דאמרו להקל מוחטין את הפתילה, יש לומר דלא חשיב אלא [הני] שהן תיקון גוף הפתילה.

וקטמא שרי פירש רש"י ז"ל לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשו עליו דקטמא בר גבול הוא (עי' שבת יח, א), ולא עוד אי לאו בר גבול כל שכן הוא שאסור דמשעת נתינתו במים חייב דשרייתו זהו גיבולו, דתנן בפרק קמא דשבת (שם) אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים דברי רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר אין חייב עד שיגבל, אמר לי' אביי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דלחייב ופריק לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. על כן (פרש"י) [פיר"ת] ז"ל דלאו לגבל את האפר ולשרוק בו פי תנור קאמר אלא לשרוק באפר יבש. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי שנא קיטמא דנקט לימא ועפרא שרי דהא בעפר עסקינן ואמאי שבקיה ונקט קיטמא, ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דהא הכא בגבול טיט עסקינן ועליו היה תמה רבינא היאך אפשר לגבלו ואמר ליה רב אשי דבעפר אסור אלא דאיהו ארקתא דפרת הוא סמיך ועלה קאמרי דקיטמא שרי, דאלמא משמע מה שאסרו בעפרא התירו בקיטמא. ולפיכך נראה לי דאפילו לגבלו ביד ממש מותר משום דאי אפשר מערב יום טוב דמיד מתייבש, וכל שאי אפשר מערב יום טוב מותר דצורך אוכל נפש הוא. ותדע לך דהא אפילו לרב אשי דסמיך ארקתא דפרת היכי שרי והא איכא משום ממרח דמלאכה דאורייתא, אלא משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי, כך נראה לי.

פתילה אין גודלין אותה מתחלה ביו"ט ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה ומ"מ כל לעשותו מתחלה אפילו בלא גדילה אסור שעשיית כלי הוא ואין מהבהבין אותה באור להסיר הנימין שעליה אלא שמדליקה בלא הבהוב ואין חותכין אותה לשנים אא"כ בפי שתי נרות כמו שביארנו אבל רשאי למעכה בידיו אם הוא גסה ביותר שכבר נעשית כלי קודם המיעוך וכן שורה אותה בשמן אע"פ שאין רוצה להדליקה עכשו ונופץ את ראשה בידו או בקינסא להסיר החשך שבה ויש אוסרין בקינסא ואין הדברים נראין שהרי לשון מוחטין מורה אף על ידי מחט ומפני שהאשה עושה מלאכתה לאור הנר ונופצתו במחט שבידה הוא קורא לה כן וגדולי המפרשים למדין מלשון זה שצריך לתקנה או ביד או בדבר שיש בו תורת כלי כגון מחט ומעתה מדליקין בכל אותן הפתילות והשמנים שאסור להדליק בהן בשבת שהרי לא נאסרו אלא מחשש הטייה התקון וביום טוב מותר לתקן בכל ענין כמו שביארנו:

מטכסיסי הדבקים באמונתנו להיותם מרחמים על הבריות ולגמול להם חסד במה שאפשר לו אמרו חכמים כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו:

המשנה השביעית אין שוברין את החרס אין חותכין את הנייר לצלות בו מליח אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין אין מקלפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדרה ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת ואין מנהיגין הבהמה ביום טוב אמר הר"ם נייר ידוע וכשנותנין עליו שמן עומד בפני האש כל זמן שימצא בו שמן ומכבשין פירושו שמשוין את האפר בשמן ואם מנע הבישול גורפין אותו האפר ובקעת חתיכה של עץ שאינה כלי ואמרו וכן בדלת רוצה בו כי המשפט בדלת אין סומכין אותה בבקעת כי העקר אצלנו לא נתנו עצים אלא להסקה:

אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר במה שלפניה ואמר שאין שוברין את החרס וכו' והוא שדרכם היה כשהיו צולין דג קטן מליח על האיסכלא מתוך שהברזל מתחמם מהר והדג המליח מקבל בשולו לאלתר היו מתיראין שיהא אותו החום שורפו והיו שוברים חרסים ומניחין על האסכלא וסודרין את הדגים על הנייר ואמר על שתי אלו שאין עושין אותן ביום טוב מפני שזהו עשיית כלי וכל עשיית כלי מעקרו אסור ואין גורפין תנור וכירים אם נפל לתוכן טיח של כותלים שאף זה תקון כלי ופירשו גדולי הרבנים שזו באה לדעת חכמים שאוסרין במכשירי אוכל נפש אפילו אי אפשר לעשותן מבערב ומ"מ יש אומרין שכל אלו אפי' לדעת ר' יהודה שהוא מתיר מכשירי אוכל נפש וכגון שכבר ידע בכך מערב יום טוב והיה אפשר לו מבערב או שאפשר לו לאפות בלי גריפה ופירשו בגמרא שאם אי אפשר לו לאפות כראוי אא"כ גורפו מותר והוא הדין כל שהפת מתקלקל בכך והוא שאמרו חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך אבל מכבשין אותו הטיח על קרקע התנור שתהא שוה לקושי שבקרקע אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושאפשר לו לאפות בלא כבוש ומעתה גריפת התנור מן הגחלים מותרת שהרי אי אפשר אלא בכך ואע"פ שגורם מעט לכבוי מ"מ אינו מכבה בידים וכיוצא בזה לצורך אכל נפש מותר ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה וענין זה הוא שדרכם היה כשלא היה להם כלי להושיב את הקדרה היו סומכין שתי חביות זו לזו ומסיקים אש ביניהם ושופתין את הקדרה על שתי החביות ואמר עכשו שביום טוב אין עושין כן מפני שדומה לבנין ואין סומכין את הקדרה בבקעת מפני שהוא סובר שלא נתנו עצים אלא להסקה הא לשאר תשמישים הרי הם מוקצות ואין אומרין בהם מתוך שלשאר תשמישים הרי הן כאבנים וכן בדלת פי' בגמ' וכן הדלת אין סומכין אותה בבקעת מטעם שכתבנו ואין מנהיגין את הבהמה ביו"ט במקל ופירשוה אפילו למי שמתיר טלטול עצים שלא להסקה מפני שהדבר דומה כמו שמוליכה לשווקים למכרה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפירשנוה הלכה היא ויש חולקין בסמיכת קדרה ודלת בבקעת ממה שראו במסכת שבת פרק כלים קכ"ד א' שלא באו עליה מטעם מוקצה אלא מטעם גזרת יו"ט אטו שבת ולדעת בית שמאי אלא שאפשר לפרשה שאף לדעת המתיר במוקצה אסורה מגזרת שבת לבית שמאי ומכל מקום לדעת האוסר במוקצה הרי נתפרש כאן איסורה משום מוקצה וכמו שאמר שלא נתנו עצים אלא להסקה ואפילו אם תמצא לומר שבמוחלט הוא מוציאה מתורת מוקצה מכל מקום ראוי לפסוק כסוגיא זו שנשנית במקומה וכל שאתה מוצא מחלוקת בין שתי שמועות אתה דוחה אותה שנשנית שלא במקומה מפני אותה שנשנית במקומה כמו שפירשנו בהרבה מקומות ודבריהם נראין לי יותר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הם:

מותר לאדם שיטוח פי התנור ביו"ט שלא להתפזר חום התנור אילך ואילך ודוקא שנתגבל הטיט מערב יו"ט והכינוהו לכך אבל אין מגבלין אותו ביו"ט שהגבול תולדת לישה והרי הוא מכשירין שאפשר לעשותן מבערב:

היה עומד על שפת הנהר או שהיה במקום שהטיט מצוי בו תמיד מותר לטוח פי התנור באותו הטיט והוא שרשמו מערב יו"ט והכינו לכך ואפר אינו בר גיבול ומפני זה מותר לגבלו לכתחלה ביו"ט לטוח בו פי התנור וכן כתבו גדולי המחברים וגדולי הפוסקים וגדולי הרבנים אלא שיש מקשים עליהם ממה שאמרו במסכת שבת פרק ראשון שאפר בר גיבול הוא וחייב המגבל ואף גדולי המפרשים פירשו בזו שאמרו שאינו בר גיבול שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב ומעתה לדבריהם ביו"ט אין מגבלין אותו לכתחלה אלא שאם נתגבל מבערב שורק בו את פי התנור ואין צריך הכנה ועל זו אמרו קיטמא שרי כלומר בלא הכנה ומ"מ אף לדעת זה יראה שביום טוב מיהא אי אפשר מבערב שאפילו גבלו מתיבש הוא ואינו ראוי למחרתו לטיחה ומתוך כך מגבלו לכתחלה וכן כתבוה גדולי הדור וחכמי הצרפתים אסרו מתוך קושיא זו אלא באפר היבש ולא יראה כן וגדולי הדורות מסכימים להתיר בגיבול אפר מתוך שאינו בר גיבול וסומכין על מה שאמרו באחרון של שבת שגובלין את הקלי ונותנין מים למורסן והרי אפר דומה לזה היא:

אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב כדי להושיב עצמו עליהן שכל בנין עראי שאין בו אהל במקום שהוא צריך לו לכבודו מותר:

תוספות בד"ה וקטמא שרי כו' ועי"ל דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מעי"ט ושרי בלא צייריה עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות ישנים וק"ל:

בתוס' ד"ה וקטמא שרי עד קטמא שרי לסתום הסדקים וכו' ר"ל דוקא קטמא אבל עפר אסור משום גזירה שמא ימרח ועיין באשר"י:

בא"ד ועוד י"ל דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מעי"ט וכו' וי"ל א"כ אפי' טיט גמור נמי וי"ל דר"ל הא רקאמר וקטמא שרי היינו כגון שנתן עליו מים מערב י"ט ונתינת מים זהו גיבולו והוי כאלו נתגבל מעי"ט מה שאין כן בטיט ותירוץ זה אתיא כר' יוסי דס"ל במסכת שבת דנתינת מים על אפר זהו גיבולו ותירוץ הראשון של תוס' אתיא כר' יהודה רפליג עליו ועיין באשר"י:

שרקין ליה תנורא ביומא טבא פירוש והוא תמה היכי שרי לגבל הטיט ביום טוב. ואהדר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן שהוא מגובל מעצמו. והני מילי דציירה מאתמול כלומר שנתקו ממקומו מאמש.

אמר רבינא וקיטמא שרי פירש רש"י ז"ל שרי לגובלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשה רבינו תם ז"ל דהא במסכת שבת משמע בהדיא דאפר בר גבול הוא. ויש מפרשים דאגריפת התנור דלעיל קאי ולימא דמותר לגרוף אפר ביום טוב בלא שנוי. ולא נהיר מדלא אייתי לה לעיל. והרשב"א פירש (דהוי) דהיינו טעמא דשרי לגבל אפר ביום טוב משום דאי אפשר לגבלו מערב דמיד הוא מתייבש. אבל עפר שהוא לח יום או יומים אסור. ולפי זה לא שרינן אפר אלא במקום שלא ימצא טיט. והרא"ה ז"ל פירש דלא נאסר אפילו טיט ביום טוב היכא דלא אפשר מבערב יום טוב כיון דצורך אוכל נפש הוא אלא משום חשש הרואין שיאמרו דלבנין הוא צריך. אבל בגבול אפר דליכא למיחש שרי. ועדין הוצרך לטעם הרשב"א ז"ל דאי אפשר לגבל אפר מערב יום טוב ומשום הכי שרי. ומורי נר"ו רצה להעמיד דברי רש"י לפי שראה לרבינו חננאל ולהרי"ף ולהרמב"ם ז"ל שפירשו כן וכתבו שהאפר אינו בר גיבול ואי אפשר לעמודי עולם שיטעו בזה. ופירש נר"ו דמה שאמרו שהאפר אינו בר גיבול לא שלא יתחייב המגבלו בשבת. אלא לומר דטעמא שאסור לגבל את הטיט מפני שנראה כמגבלו לצורך בנין שרוב כל מגבלי טיט לבנין הלכך אסור וכמו שאסרו לבקע בקרדום מפני שנראה כעושה כלי מפני שרוב המשתמשין בקרדום לצורך בנין הוא. אבל באפר מותר שהאפר אינו בר גיבול לצורך בנין וידוע הוא דלצורך יום טוב הוא עושה הלכך מותר לגבלו ולטוח בו פי התנור. ונראה שדעת הרא"ה נוטה לדעה זו.

בפירש"י ד"ה שרקין ליה תנורא וכו' ותימא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדה דלישה הוא עכ"ל. ואע"ג דלישה עצמו מותר בי"ט היינו משום שהוא אוכל נפש עצמו משא"כ האי סתימת פי התנור אינו באוכל נפש עצמו אלא במכשירין ואפשר דגרע מינה כיון דאפשר לעשותה מעי"ט או לסתום פי התנור בדבר אחר במידי דלא הוי מלאכה כלל וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר תמיהתו דרבינא אדרב אשי היינו משום דכיון דגיבול טיט במים הוי מלאכה גמורה אם היא לצורך בנין והיינו משום דתולדה דלישה הוא כדמשמע בכמה דוכתי במסכתא שבת א"כ מה"ט יש לאסור אף בי"ט כן נ"ל בכוונת רש"י ועמ"ש בל' התוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה וקטמא שרי פרש"י לגבלן וכו' ותימא דאמרי' בשבת וכו' עס"ה מיהו למאי דפרישית בסמוך נתיישב פירש"י לנכון כיון דעיקר פירושו במ"ש דגיבול תולדה דלישה הוא היינו בגיבול טיט ומים שהוא לצורך בנין דבכה"ג הוי מלאכה דומיא דגיבול סממנים שהיה במשכן וכן בנתינת מים לתוך האפר דחייב משום לש היינו ע"כ כשעומד לעשות בו איזה מלאכה המתקיימת וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דכיון דקטמא לאו בר גיבול הוא ואינו ראוי לבנין כי אם לכביסה מש"ה מתיר רבינא לסתום בו פי התנור כיון דאין זה דבר המתקיים דסתימת עראי הוא וכ"ש הכא דצורך אוכל נפש הוא כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון הרב אלפס ז"ל שכתב וז"ל אמר רבינא וקטמא שרי שהאפר אינו בת גיבול ולפיכך מותר לגבלו בי"ט לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי הרי מבואר להדיא כמו שפירשתי אלא שהר"ן ז"ל הוסיף בו דברים וכתב דהא דתמה רבינא אדרב אשי בטיט ומים היינו משום דאע"ג דלצורך אוכל נפש הוא אפ"ה יש לאסרו כיון דנראה כמגבל לצורך בנין והיינו טעמא דרבינא דשרי בקטמא כיון דאינו ראוי לבנין. ועיין בספר יש"ש שהשיג על הר"ן ז"ל בזה. אלא דלע"ד דברי הר"ן ז"ל מוכרחים דע"כ אפילו בטיט ומים לא מיתסר אלא משום דנראה כמגבל לצורך בנין דאי משום גיבול עצמו לצורך סתימת פי התנור אפילו את"ל דלא משתרי משום מכשירין מהנך טעמי דפרישית אפ"ה לישתרי דכיון שהותרה לישה לצורך ממילא דמותר אף שלא לצורך ואפילו לשיטת התוס' דבעינן צורך היום קצת הכא נמי בסתימת פי התנור איכא צורך היום קצת ומשמע נמי דלענין מתוך אין לחלק בין אפשר לעשותו מעי"ט או לא כדמוכח מל' התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב גבי השוחט עולת נדבה ובפרק במה מדליקין גבי שריפת קדשים וכן משמע ג"כ מלשון התוספות לעיל בר"פ אין צדין אע"כ כשיטת הר"ן דעיקר טעמא משום דנראה כמגבל לצורך בנין ודו"ק:

רש"י ד"ה ואין סומכין וכו' אצל כל תשמיש עיין לקמן דף לג ע"ב ברש"י ד"ה לא יטול:

עַתִּירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם יש להקשות תיבת 'הֵם' לשון יתר? ונראה לי בס"ד כל אדם שיש בידו עונות יורד לגהינם, אך מי שהוא עני ביותר שכל ימיו במצור ומצוק שאין מרחמין עליו יספיק לו דוחק זה במקום גהינם להיות לו כפרה על עונותיו, ולא ירד לגהינם! וכל זה בעני שלא ימצא בני אדם לרחם עליו ונשאר במצור ומצוק הרבה, אבל עני שנמצאו לו מרחמין לפרנסו אין לו דוחק של מצור ומצוק שיספיק לו לכפרה במקום גהינם וזה ירד לגהינם בעבור עונותיו. מיהו בבבל באותו זמן קדמון שדבר בו רב נתן, לא היו העשירים מרחמים על העניים והיו נשארים בצער ודוחק הרבה מאד שבודאי יספיק להם במקום גהינם ולא יורדים לגהינם, ונמצא רק העשירים שיש שם יורדים לגהינם בעבור עונותיהם אבל העניים אין צריכין לירד לגהינם, ולזה אמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם 'הֵם' דייקא רוצה לומר לבדם ולא יורדים עמהם עניים גם כן כי גהינם לא תקח מבבל העניים מפני שהעניים אשר שם יספיק להם צער ודוחק פרנסתם במקום גהינם. והרב ה"ר שלום ישראל תנצב"ה [תהי נפשו (או נשמתו) צרורה בצרור החיים] שהיה מחכמי עירינו מתלמידי הרב עטרת ראשי מורי זקני זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש תיבת 'הֵם' למידק שיש צדיקים יורדים לגהינם בשביל לגמול חסד עם נשמות רשעים למשוך אותם להוציאם ואלו יורדים לפי שעה דוקא לאו בשביל צורך עצמן נכפר על עונותם כי צדיקים הם אלא בשביל צורך אחרים להעלות נשמתם, ואמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי שהם בחייהם בעולם הזה אין עושים גמילות חסדים לכן כשתראה אותם יוֹרְדִים לְגֵּיהִנָּם תדע שֶׁהֵם יורדים שם בעבור עצמן ולא בעבור צורך אחרים לעשות חסד עמהם כי אלו אינם מאנשי חסד עד כאן דבריו ז"ל.

מֵיזַן נַמִּי לָא זַיְנוּהוּ יש להבין, הלשון כפול וסגי לאמר 'לָא זַיְנוּהוּ'? ונראה לי בס"ד כי הוא שאל מהם 'מְזוֹנֵי' פירוש כפי צרכו וכפי מנהגו מה שהוא רגיל לאכול והם אפילו מֵיזַן בעלמא להשקיט רעבונו בלחם שעורים או דוחן וקטניות גם כן לָא זַיְנוּהוּ אלא נשאר רעב לגמרי.

כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ נראה לי נקיט אַבְרָהָם אָבִינוּ כי הוא היה ראשון בעולם לתת לחם לרעבים ולפרנם עוברים ושבים וגם שמו היה מספר רַחֵם [248] ולכן אמר כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת ולא אמר כָּל הַמְּפַרְנֵס אֶת הַבְּרִיּוֹת או כָּל הַמֵּטִיב לַבְּרִיּוֹת או כָּל הֶחָס עַל הַבְּרִיּוֹת. ועוד נראה לי בס"ד דנקיט לשון רחמים לרמוז מוסר לאדם בענין זה בתיבת 'רַחֲמִים' שהוא אותיות 'מִי מָחָר' רוצה לומר כמו שאומרים העולם 'מי בעל מחר?' כי אין אדם בטוח ביום מחר שיהיה חי בו. וזה מוסר גדול לקמצן שאינו רוצה לפזר ממון שבידו לצדקה וגמילות חסדים! וכל מי שחושב כן 'מִי מָחָר?' ודאי יהיה לו מדת רחמים על הבריות לפרנסם ולא יהיה ממונו חביב עליו. גם נקיט לשון רחמים כי 'רַחֲמִים' עולה מספר רֶצַח [298] לרמוז מי שאין לו מדת רחמים הרי זה עושה רצח בבריות שימותו ברעב וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין לה.) אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בה צדקה כאלו שופך דמים שנאמר (ישעיה א, כא) 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים'. אי נמי 'רַחֲמִים' הוא ח' רמים, כי רם כינוי לחסד ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ושם אַבְרָהָם [248] מספר ח' פעמים אֵל [31×8=248] לכן מי שיש לו מדת רחמים על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.

כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ, הָעוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ הא דתלה הדבר 'בְּשֻׁלְחָן' נראה לי בס"ד למשל שני עניים שהתנדב עשיר אחד לאחד מהם שישלח לו כל יום קערה של תבשיל לביתו אך לחבירו לא התנדב כן אלא נתנדב מה שישאר כל יום תבשיל בשלחן ישלח לו הנה זה עולם חשוך בעדו יען שהוא סומך על השלחן ואם לא נשתייר בשלחן כלום ישאר רעב, אבל הראשון הוא בטוח שישלח לו כל יום קערה שישבע בה ואינו תלוי בשיורין. ועדיין יש להבין למה אמר 'לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ' כי כן הגרסא בעין יעקב והוה ליה למימר 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים'? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בראובן ושמעון שהיו עשירים גדולים וירדו מנכסיהם בר מינן והוצרכו לסבב מעיר לעיר לדפוק פתחי נדיבים ויכתבו חכמי עירם עדות על מקרה שקרה להם כדי שירחמו עליהם בכל אתר ואתר וכל אחד לקח שטרו בידו והלכו שניהם ביחד מעיר לעיר לקבץ על הגבאו"ת ויבואו לעיר אחת ויכנסו שניהם לבית גביר אחד לבקש ממנו נדבה והגביר נתן לאחד שני מאות דינרים ולאחד עשרים דינרים ויצאו מאתו, והיה אותו שלקח שני מאות פניו זועפים ועיניו זולגים דמעות! אמר לו חבירו למה תבכה? והלא אני לקחתי עשרים ואתה מאתים הרי מזלך הצליח עשר ידות! ועוד למה כאן אצל זה הגביר בכית ואצל שאר גבירים שקבלת מהם נדבה לא בכית? אמר לו זו חדא מתרצא חברתא כי הלא תשאל למה נתן לי מאתים ולך עשרים והלא בעדות המתנדבים שבידינו לא הוסיפו בכבודי יותר מכבודך אלא תדע זה הגביר הייתי אני שולח לו סחורות למכור ולקח ממני שכר פאטו"ר סך רב, ועכשיו שלחצו הזמן לקבל ממנו צדקה, לכך בכיתי אבל שאר נכרים איני מכירם ולא היה לי חברה עמהם לכן לא אבוש מנדבתם כדי שאבכה. וזהו שאמר כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ שהוא נצרך לאדם שהיה מקודם חֲבֵרוֹ בעושר ומשא ומתן ועתה נהפך עליו הגלגל להיות נצרך אליו זה עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ כי יזכור הראשנות ויצטער אבל המצפה 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים' שאינו מכירם ולא היה לו עמהם חברה בממון לא אכפת לו כל כך. ונראה לי בס"ד אוֹר כינוי לפרנסה ולכן המטר נקרא אור דכתיב (איוב לז, יא) 'יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ' ואמרו בגמרא (ברכות לג.) פרנסה היינו מטר ואם תניח על מספר אוֹר [207] מספר יְקַוֶּה [121] יהיה חֹשֶׁךְ [328] כי יְקַוֶּה אוֹר עולה חֹשֶׁךְ לרמוז המקוה ומצפה לְאוֹר הוא הפרנסה מאחרים דלית ליה מגרמיה כלום הרי זה 'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ'. ונראה לפרש עוד טעם ד'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ' דאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ערלה א, ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה נמצא ראוי לו שיהיה חשך שלא יראה בו.

רַב חִסְדָּא אָמַר אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים. קשה והלא רב חסדא מפיק להא מן הפסוק שהביא רב ולמה לא אמר רב דבר זה גם כן? ונראה לי בס"ד כי רב חסדא אתא לפרש מילתיה דרב דלא תקשי איך יהיה חשך בעדו וקחזינן השמש והיום מאירים לעני כמו שמאירים לעשיר? לזה בא רב חסדא לפרש ד'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' דחיי צער הם וכל חיי צער נקראים ימי חשך כמו שנאמר (קהלת יא, ח) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ וכו' וכן הוא אומר (קהלת יב, ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וכו' ובזה מובן מה שאמר רב עולם חשך בעדו מה עניינו. ועדיין צריך לדקדק מאי 'אַף' דנקיט הכא בחייו? ונראה לי בס"ד דידוע חיים שהאדם רואה בהם טוב בפרנסה נקראים חיים ואם יש לו בהם דוחק וצער פרנסה אינם חיים, ואמר מי שנצרך לבריות ולקח מהם צדקה לא מבעיא דאין שנים אלו דעניות נחשבים לו חיים אלא אף אחר כך נתעשר ונעשה לו שנים של חיים גם כן אין אלו חיים גמורים יען כי רואה בעושרו לאותם עשירים שקבל מהם צדקה בזמן עניותו יבוש מהם, ולזה אמר 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר חיים שבאים לו אחרי כן בזמן עושרו אין נחשבים חיים גמורים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'אַף חַיָּיו' על פי המעשה שהביא הגאון חיד"א ז"ל בדברים אחדים דף קמ"ד בעני שהיה יושב שכן לבית עשיר ויהי היום ואותו עשיר השיא את בנו ועשה משתה לכל באי שער עירו והעני עניו צופיות שיקראהו העשיר לאכול מעדנים עם הקרואים כי הוא שכן שלו ולכך לא הכין לעצמו סעודה לאותה הלילה של המשתה והמתין עד שעה שניה מן הלילה ולא הזמינו העשיר ואז נתייאש מהזמנה והוכרח לאכול פתותי לחם נקודים שנשאר אצלי קודם שלשה ימים באופן שאכל לחם צר ומים לחץ ואחר שסיים אכילתו בא משרת העשיר לקראו, וגדל צערו מה יעשה אחר שמלא כריסו מלחם יבש? על כן הוכרח לצער עצמו והניח אצבעותיו בפיו וגרונו עד שהקיא כל מה שאכל כדי שתהיה קיבתו רקנית וימלאנה מעדנים מתבשילי העשיר, ואז קם והלך לבית העשיר ואחר שבא לשם אמר לו העשיר ראה הפקדתיך להיות עיניך פקוחות על פתח החצר שלא ישאר פתוח וגם שלא יגנוב אדם חפץ מן הבית ויצא בהחבא ופרח זימון מיניה וישב בבושת פנים על הפתח רעב ומדוכה מחמת הקיא שהקיא! ובזה פירש (משלי כג, ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו וכו' פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וכו' עיין שם וידוע כי הסעודה והמזון נקראים חיי האדם וזהו שאמר כאן הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ דא עקא כי יזדמן לפעמים שאפילו חַיָּיו רוצה לומר מזון וסעודה שלו שאכל גם כן אֵינָן חַיִּים שלא ישארו בבטנו בסוג חיים להזין את גופו אלא יקיא אותם וישלכם חוצה כהך עובדא הנזכר. או יובן 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר ימי שבתות ויום טוב שאפילו עני מצוי משלו אצלו מזון וסעודה של בשר ודגים אינם נחשבים חיים מאחר שבשאר ימים אין לו משלו אלא מצפה לשלחן אחרים אם כן רוב ימיו לא יגיע לפיו בשר בימי החול ואז כשיבאו ימים טובים שיש לו לאכול בשר בודאי יהיה לו שינוי וסת ואז סוף שיתמרמר באכילתו בחולי מעים כמו שאמר בן סירא (משלי טו, טו) 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' אלו שבתות ויום טוב מאי טעמא שינוי וסת תחלת חולי מעים (נדרים לז:).

וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו נראה לי בס"ד הכונה שהוא עני והיא מפרנסתו ממעשה ידיה ולכך היא מושלת עליו ובזה יזדמן שתהיה מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא שמקללת ומבזה אותו ואם גם הוא ישיב לה קללה ובזיון היה מתנחם ולא יצטער, אך כיון שמושלת עליו מחמת שמפרנסתו אז הוא מוכרח לבלוע ארס כעסו ולשתוק! ובזה יגדל צערו עשר ידות ואין לו מנחם מצד לשונו שגם הוא ישיב לה כקללתה ובזיונה. ולכן גם חייו הוא עת המנוחה של ישיבתו בבית לאכול ולשתות אין נחשבים חיים כי בולע בהם ארס מצד פיה של אשתו.

אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד נראה לי בס"ד אף על גב דאפשר לבדוק חלוקו מכינים עם כל זה קשה לבדקו היטב ועל ידי כך לוקה בצרעת והוא דאיתא בפסחים דף קי"ב מי שלובש חלוק שהיה בו כינים ולא בדקו היטב וכבסו וחזר ולבשו קודם שעברו עליו שמונה ימים מעת הכיבוס אז אותם הכינים הנשארים באותו חלוק יתהווה מהם צרעת, בר מינן. ולכן אמר כאן 'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' כי חולי הצרעת חשוב כמת בר מינן! ותנא קמא סבירא ליה אפשר שיבדוק היטב ולא יבא לידי חולי זה. ומה שאמר יִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ רוצה לומר שיש לו כאב הראש או כאב שינים שאז אפילו בעת אכילתו או שינתו מר לו מר בר מינן.