מסכת ביצה דף כ״ו עמוד א׳

אם יש בו מום על כרחך ר' יהודה מוקצה אית ליה ובמום הנופל בו ביום טוב לא שרי דלאו דעתיה עלויה מאתמול וה"ק בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מבעוד יום להתירו ונפל לבור בי"ט ירד מומחה ויראה מום שהיה בו אתמול אם מום קבוע הוא יעלה וישחוט משום דמוקצה ליכא דמאתמול דעתיה עלויה:

אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא לפי שמתירו בי"ט נראה כמתקנו דהוה ליה כדן דין דגזור ביה משום שבות וה"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר:

גמ' אי נימא ברואין כו' דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאפכא שמעינן להו אלא משום ראיית מום דר"ש סבר אין רואין כיון דהוה ליה כיושב ודן דין:

לפלגו בעלמא בלא נפל לבור:

לערים לומר ודאי ימצא בו מום:

ולסקיה כרבי יהושע דאמר בפרק משילין (לקמן ביצה דף לז.) אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע"מ לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט:

אי הכי דנפילת בור דנקט לאשמועינן דלא יעלהו נקט ליה ואם לאו לא יעלהו מבעי ליה דהא עיקר משום העלאה נקט לה ושחיטה פשיטא לן:

לא צריכא דעבר ואסקיה ומשמעותא דלא לסקיה מרישא ש"מ דקתני ירד המומחה ויראה ולא קתני יעלהו ויראה והדר אשמועינן אחריתי דאי עבר ואסקיה ולא מצא בו מום לא ישחוט:

ע"כ לא בעי למימר דאין זה מן המוכן שהוא מוקצה דהא ר"ש לית ליה מוקצה אלא ה"פ כל שאין מומו ניכר שלא ראהו חכם מעי"ט ולא היה נודע אם היה קבוע אין זה מן המוכן כלומר אין היתרו היתר דאין מוכן להכשיר דאין רואין מומין בי"ט וטעמא משום דנראה כמתקן או כדן את הדין שהוא אסור משום שבות ע"כ פירש רש"י וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם כיון שלא נודע שהוא מום קבוע מאתמול אוסר ר"ש ולפ"ה משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי וע"ק דבשבת מוכח בהדיא בפרק כירה (שבת דף מו: ושם) דמטעם מוקצה קאמר דפריך מהכא דר"ש אית ליה מוקצה והא לית ליה מוקצה לר"ש לכן נ"ל דמטעם מוקצה קאמר דאין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו מ"מ אסור משום מוקצה ופליגי ברואין מומין וגם פליגי במוקצה מיתורא דקתני אין זה מן המוכן והא דפריך הכא בגמ' לפלגו ברואין מומין בעלמא ר"ל דלא נפל לבור ולעולם כלישנא דמתניתין דמוקצה וכן הא דקאמר בגמרא מהו דתימא כיון דדעתיה עלויה נשחטיה קמ"ל ר"ל דאסור משום מוקצה ואפילו אם בקרו בדיעבד אף לר' יהודה כיון שלא היה בו מום קבוע מאתמול ור"ש אסר אפילו אם היה בו מום משום מוקצה כדפירש' דלא כאדא בר אוכמי וא"ת מ"ש דבכל דוכתא מחמיר רבי יהודה טפי במוקצה מרבי שמעון וי"ל דטעמא רבה אית ליה הואיל דס"ל דרואין מומין ביום טוב וידוע שמום קבוע היה מאתמול א"כ אין כאן מוקצה דהא מאתמול דעתיה עלויה אבל לר"ש אית ליה דאין רואין מומין הלכך לאו דעתיה עלויה מאתמול על כן אסור אפילו אם בקרו בדיעבד:

תנו רבנן בכור תם שנפל לבור ה"ג דר' יהודה הנשיא לית ליה מוקצה דקאמר אם יש בו מום קבוע ואפילו אם נפל בי"ט יעלה וישחוט ולית להו להני תנאי מוקצה בבכור דלעולם דעתו עליו שמא יפול בו מום ואם לאו שאין בו מום מאליו לא ישחוט וא"ת פשיטא והא תם הוא וי"ל לא יעלה בהערמת שחיטה כדפירש' לעיל ועל ר' יהודה דמתני' לא בעי לשנויי הכא דלא בעי לשנויי שנויא דחיקא ולא יעלה בהערמת שחיטה קאמר הואיל דאית ליה שנויא אחרינא דר' יהודה אית ליה מוקצה בבכור וצריך לאוקומי בבעל מום ע"כ דהא אית ליה מוקצה אבל לרבי יהודה הנשיא דלית ליה מוקצה בבכור דהא בתם שנפל לבור מיירי לא מצי לשנויי הכי שנפל בו מום קבוע בי"ט כדמשני לרבי יהודה במתניתין עוד פרש"י פי' אחר דלא גרס תם בברייתא אלא ה"ג בכור שנפל לבור וכו' אם יש בו מום קבוע שידוע בו מום מערב י"ט ישחוט ואם לאו אלא נפל בו מום היום לא ישחוט אפילו אם העלהו משום דהוי מוקצה ולרבי יהודה נשיאה אית ליה מוקצה ולא פריך הש"ס כדפריך הש"ס לעיל לרבי יהודה דמתני' פשיטא דמוקצה הוא דודאי לרבי יהודה דמתני' פריך שפיר דמאי אצטריך לאשמועינן אי משום מוקצה בהרבה מקומות שמעינן דרבי יהודה דמתני' אית ליה מוקצה אבל ארבי יהודה הנשיא אצטריך לאשמועינן (דרבי יהודה) דאית ליה מוקצה ותימה דבשלהי מכלתין (דף מ.) מספקא ליה לרבי יהודה הנשיא אי אית ליה מוקצה ואמאי לא פשיט ליה מהכא וי"ל דלא פסיק להוכיח מהכא דאיכא לפרושי תרי לישני כדפי' דלחד אית ליה מוקצה ולחד לית ליה מוקצה ומספקא ליה אי כהאי לישנא אי כהאי לישנא לכך לא היה לו להוכיח מהכא: [וע"ע תוספות שבת מה: ד"ה לדבריו]:

מתני' בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו כו' אוקימ' ברואין מומין ביום טוב פליגי והאי דקתני נפל לבור איצטריך סד"א משום צער ב"ח ליערים וליסלקיה כר' יהושע דתני אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני כו' קמ"ל דלא עבדינן כר' יהושע ולא יעלה הוה צריך למיתנא ואגב חדא קמ"ל תרתי.

חדא לא יעלה ואי עבר ואסקיה לא ישחוט ואע"ג דנפל ביה השתא מום קבוע והוה ליה מעיו"ט מום עובר.

מהו דתימא כיון דהוה ליה מעיו"ט מום עובר והאידנא הוה ליה מום קבוע דעתיה עלויה הוה מאתמול ולאו מוקצה הוא קמ"ל:

ת"ר בכור תם שנפל לבור ר' יהודה הנשיא אומר ירד מי שבקי במומין ויראה כו' אמרו לו הרי אמרו אין מבקרין מומין ביו"ט. נולד בו מום מעיו"ט אין מבקרין אותו ביו"ט נולד בו מום ביו"ט רבן שמעון אומר אין זה מן המוכן.

המשנה הרביעית בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד המומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר' שמעון אומר כל שאין מומו נכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן אמר הר"ם ר' יהודה אומ' רואין את המומין ביו"ט ור' שמעון אומ' אין רואין את המומין ביו"ט ולשון התורה כי הבכור קדש אלא אם נפל בו מום ומיד תסתלק הקדושה ממנו ויהיה מותר לאכול בחולין אמ' וכי יהיה בו מום ועוד יתבארו לך המומין כלם המתירין הבכורות לשחיטה במסכת בכורות ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום אין מותר להעלותו מן הבור לפי שאינו ראוי לאכילה אע"פ שאצלנו צער בעלי חיים דאוריתא ומה שאמ' ואם לאו לא ישחוט ולא אמ' ואם לאו לא יעלה רצה בו כי אם עבר ושחטו בבור והיה בו מערב יו"ט מום עובר שאסור לשחוט הבכור וחזר עתה אחר שהעלהו מום קבוע אסור לשחטו ביום טוב לפי שכיון שיעלה על דעתנו שכיון שהתחיל המום מערב יו"ט דעתיה עליה ואינו מוקצה כי ר' יהודה סובר כי על כל פנים היה מום נכר מערב יום טוב ומה שהתיר בבכור שנפל לבור לשוחטו במומו שיש בו משום צער בעלי חיים לפי שמעלין אותו ושוחטין אותו כיון שמותר לו ראיית מומין ביום טוב אבל כשעלה ונסתלק צער בעלי חיי' אינו דין לשוחטו ואפי' היה המום עובר מום קבוע שהוא מוקצה ועוד יתבאר לך בבכורות מומין עוברין ומומין קבועים ור' שמעון שאינו מתיר ראיית מומין ביום טוב אי אפשר לראות כלל:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה אם רואין מומי הבכור ביום טוב כדי להתיר אכילתו ביום טוב אם לאו בכור שנפל לבור פי' מצות בכור נוהגת בארץ אף שלא בפני הבית ואף הכהן עצמו חייב בו בפני הבית להקריב דמו ואימוריו ושלא בפני הבית שלא לאכלו עד שיומם ומעתה בכור בזמן הזה בארץ ישראל אין שוחטין בלא מום שהרי קדוש הוא מאליו והשוחטו כשהוא תם הרי הוא שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת וכשנתחדש בו מום קבוע נותנו לכהן והוא שוחטו ואם הוא של כהן שוחטו ואוכלו ומ"מ כל זמן שלא נתחדש מערב יו"ט אע"פ שנתחדש בו ביום טוב אסור ביו"ט שהרי לא היה דעתו עליו מבערב אבל אם היה בו מום מערב יום טוב אלא שלא נודע אם קבוע אם עובר ובעליו לא היו סבורים לאכלו ביום טוב ולא היו קפדים להראותו מבערב ונפל לבור ביו"ט ומתירא שמא ימות לשם ולהעלותו שלא לצורך אכילה אינו רשאי שהרי טורח שלא לצורך הוא ואע"פ שיש כאן צער בעלי חיים אין חוששין לזלזל ביום טוב משום צער בעלי חיים ולגמור בדעתו לאכילה ולהעלותו לצורך אכילה אינו רשאי שהרי אפשר שמומו עובר ואסור באכילה וכן פי' בגמ' שאינו רשאי להערים בהעלאתו כדרך שהתירו באותו ואת בנו שנפל לבור על הדרך שיתבאר ומתוך כך אמר ר' יהודה ירד לשם מומחה הבקי במומין ויראה אותו המום שהיה בו קודם יום טוב ואם מכיר בו שמאתמל היה קבוע הרי לא חל עליו דין מוקצה ויעלה וישחוט מפני שהוא סובר רואין מומין ביום טוב ואם לאו ר"ל שלא היה זה קבוע מאתמל אע"פ שנתחדש לו עכשו מום קבוע ואפילו מום זה הוא בעצמו הוא שנעשה עכשו קבוע לא ישחוט ופי' בה בגמרא אפילו עבר והעלהו ור' שמעון אומר אע"פ שעכשו הוא מכיר במום זה שקבוע היה מאתמל הואיל ולא נתברר לו קביעותו מבערב אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר שאף ר' שמעון מודה בכגון זה שהוא מוקצה הואיל ואין מחשבתו נשואה כלל להיות המום קבוע ואין זה כמותר השמן שבנר שאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו וכמו שאמרו עליה בפרק כירה מ"ו ב' במותר השמן שבנר שהיה ר' שמעון מתיר שהקשו עליו ומי לית ליה לר' שמעון מוקצה והא תנן כל שאין מומו נכר מבערב אין זה מן המוכן ותירץ התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא מי יימר דאתי ביה מומא ואם תמצא לומר דאתי מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואם תמצא לומר דנפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקיק ליה חכם למדת שאף ר' שמעון מתורת מוקצה הוא נוגע בה ומה שאמרו שם מי יימר דנפיל ביה מומא והרי אנו על כרחנו בשנפל בו מבערב איירינן שאם לא כן לא היה חולק ר' יהודה להתיר תדע שבמשנתנו אנו צריכין להעמיד כן משום ר' יהודה שלא היה מתיר אלא בנפל מבערב אבל לר' שמעון נפל מערב יו"ט או ביו"ט הכל שוה לאיסור משום מוקצה ודרך הרוחה שנה את כלם כלומר שאם מבערב נפל מי יימר דהוה קבוע ואם ביו"ט נפל מי יימר דנפיל ביה כלל והוא הוא שאמ' בכאן אין זה מן המוכן והלכה כר' שמעון ולעולם אין רואין מומין ביו"ט שהרי אין בראייתו תועלת שכל שלא נתברר קביעות מומו מערב יו"ט אין שוחטין אותו ביום טוב אע"פ שעכשו אנו מכירין שמאתמל היה קבוע:

וגדולי הרבנים מפרשים משנה זו בדרך אחרת לומר שר' שמעון אינו בא עליה מתורת מוקצה אלא מתוך הטעם שאין רואין מומין ביום טוב מפני שהוא כדן את הדין ולא יראה לי כן שאלו מטעם זה לבד היה בא הרי דן את הדין אין בו אלא שבות והיאך היה אוסר אף בדיעבד ומ"מ אף הם פוסקים כדרך שפסקנו וסוגיית הגמרא אפשר לפרשה לשני הפירושין על הדרך שכתבנו בפירושנו:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בא"ד וכן הא דקאמר בגמ' מ"ד כיון דדעתיה כו' קמ"ל ר"ל דאסור משום מוקצה ואפי' אם בקרו כו' עכ"ל רצונם בזה לראייה לפירושם דכמו דלר' יהודה היכא דמודה לר"ש ואוסר היינו אפילו בדיעבד דהא אית ליה מוקצה בכ"מ דומיא דהכי אית למימר באיסורא דר"ש דפליג אר"י היינו נמי בדיעבד וק"ל:

בפרש"י בד"ה בכור תם כו' דלית להו מוקצה כו' דכל שעה דעתיה עילויה כו' עכ"ל אע"ג דלית להו מוקצה מ"מ אי לאו משום דדעתיה עילויה כיון דתם הוא ה"ל כמוקצה דגרוגרת ואסור אפי' לר"ש וק"ל:

בד"ה ואם לאו ועבר ואסקיה לא ישחוט אפי' נפל בו מום לאחר העלאה וקנסא הוא משום דעבר ואסקיה א"נ לא יעלה בהערמת כו' עכ"ל כצ"ל וכן מצאתי בספרים מדויקים אבל מהרש"ל מחק כל זה גם התוס' לא הביאו מפרש"י רק פירוש שני דלא יעלה בהערמת שחיטה קאמר מיהו לעיל אהא דקאמר לר"י דמתני' מ"ד דדעתיה עילויה קמ"ל כתוב בכל נוסחאות שלפנינו בפרש"י א"נ משום דעבר ואסקיה עכ"ל מהרש"ל לא מחקו שם ואם יש לקיים לר"י דמתני' פי' זה ה"נ יש לקיימו הכא אברייתא וכהגהת הפרים שכתבתי אמנם יש לדקדק בפי' זה לעיל דצ"ל דה"ק לעיל מ"ד דדעתיה עילויה ונשחטיה דלית ביה משום מוקצה קמ"ל דאפ"ה אסור משום טעמא דעבר ואסקיה ואם כן ברישא דלא עבר ואסקיה מותר אפילו בכה"ג בהיה לו מום עובר מעי"ט והשתא ה"ל מום קבוע ומאי קאמרינן לקמן מתני' נמי דייקא דאפילו במום קבוע הנופל בו מערב יום טוב אוסר ר"ש דמאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל צריכא למימר כו' דהא ר"י נמי אוסר והשתא הא איכא לאוקמא דאין מומו ניכר שלא היה בו מום קבוע מערב י"ט אלא מום עובר דהשתא ודאי צריכא למימר דר"ש אוסר כיון דר"י מתיר בכה"ג דלית ביה משום מוקצה וע"כ הנראה למחוק לעיל פי' זה מפרש"י ודברי הרמב"ם מגומגמים בזה בפי' המשנה ע"ש וק"ל:

בגמ' סד"א משום צער בע"ח לערים ולסקי' וכו' פי' ס"ד שיעלהו קודם שיראה אם יש בו מום בהערמת מום כלומר על סמך לומר שבודאי ימצא בו מום קמ"ל דלא והוי רבותא אפי' לר' יהודה ומ"מ שייכא גם כן האי רבותא בפלוגתייהו לאשמועינן דאע"ג דאיכא הכא סברא להקל משום צער ב"ח אפי' הכי פליג ר"י ואמר כל שאין מומו ניכר וכו' ואסור להעלותו וק"ל:

ברש"י ד"ה אין זה מן המוכן וכו' עד אלא לפי שמתירו בי"ט נראה כמתקנו דהוי ליה כדן דין וכו' נ"ל להגיה או דהוי ליה כדן דין דהא טעם דאין דנין בי"ט אינו מטעם דנראה כמתקן אלא משום שבות גזירה שמא יכתוב וכן התוס' שמביאים פי' רש"י כתבו או כדן את הדין:

ברש"י בברייתא דגריס בה בכור תם וכו' ד"ה ואם לאו לא ישחוט וכו' עד וקנסא הוא משום דעבר ואסקיה לא ישחוט לא יעלה בהערמת שחיטה קאמר וכו' נ"ל להגיה אי נמי לא ישחוט לא יעלה בהערמת שחיטה קאמר וכו' ופי' אחר הוא דוק נ"ל:

ר' שמעון אומר וכו' פירש רש"י דלאו משום מוקצה קא אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא משום דמיחזי כדן את הדין. ולא נהיר דהא דאין דנים גזרה שמא יכתוב. והנכון כמו שפירש ז"ל שנראה כמתקנו ודמי להפרשת תרומות ומעשרות. אבל מכל מקום עיקר פירושו ליתיה דהכא משמע דברואין מומין קמפלגי. והתם בשבת בפרק כירה משמע דר' שמעון דאסר משום מוקצה קא אסר גבי שמן שבנר ושבקערה משום דבכור דמי לגרוגרות וצמוקים דהכי דייק לישנא דאין זה מן המוכן. וא"ת מי נימא דר' יהודה מקל במוקצה טפי מר' שמעון. וי"ל דהא בהא תליא דאי לאו דסבר ר' שמעון דאין רואין מומין לא הוה חשיב ליה מוקצה. ולכך ר' יהודה דסבר רואין לא הוה חשיב ליה מוקצה. ומיירי אפילו בשנפל בו מום ביום טוב. ואף על גב דאוקימנא לה כגון דנפל המום מערב יום טוב ובשבת אמרינן מי יימר דנפל ביה מומא דמשמע דנפל מומא בו ביום. הכי קאמר מי יימר דנפל ביה מומא כלומר שהיה מום קבוע כבר. ומורי נ"ר פירש לקמן יותר.

אי הכי לא ישחוט פירוש אי אמרת בשלמא דירד לאו דוקא היינו דנקט לא ישחוט למרמז לן דהעלאה שריא. אלא אי אמרת דירד דרישא דוקא משום דאסר לאסוקיה אם כן הוה ליה למיתני בהדיא ואם לאו לא יעלה דהוי רבותא טפי דאלו לא ישחוט פשיטא. ופרקינן לא צריכא דעבר ואסקיה. ורישא דמתניתין אשמועינן איסור עליה וסיפא אשמועינן דאם עבר ואסקיה אסור למשחטיה. והיינו דקתני לא ישחוט ולא קתני לא יעלה משום דפשיטא ליה דמיירי בדאסקיה.

סלקא דעתך אמינא לשחטיה כלומר לכך הוצרך לומר לא ישחוט. ופרכינן היכי סלקא דעתך דלישחטיה הא תם הוא.

והוה ליה האידנא מום קבוע כו' וא"ת אכתי פשיטא דמשום דאסקיה נימא שישחוט כיון דלא הוה ליה מום קבוע מאתמול נימא שלא ישחטנו אפילו בבור עצמו. וי"ל דאין הכי נמי מיהו אילו קתני תנא ואם לאו לא יעלה וישחוט הוה סלקא דעתין דאיסורא דשחיטה היינו משום איסור העלאה דכיון דלא הוה ביה מבעוד יום אלא מום עובר לא מסיק אדעתיה דשרינן ליה לאסוקי מהתם. הא אילו עבר ואסקיה מישתרי דבכי הא דעתיה עלויה. להכי לא תני לא יעלה לאשמועינן שכבר העלהו ואף על פי כן אסור דמוקצה הוא דלא הוה מסיק אדעתיה דמשום דהוה מום עובר אתמול יפול בו היום מום קבוע ולא הוה דעתיה עליה כלל ואפילו לשוחטו ולאוכלו במקומו.

תנו רבנן בכור תם שנפל לבור כו' פירש רש"י ז"ל דר' יהודה הנשיא והני תנאי לית להו מוקצה. ור' יהודה דהכא לאו היינו ר' יהודה דמתניתין דר' יהודה דהכא הוא רבי ור' יהודה דמתניתין הוא ר' יהודה בר אלעאי. וא"ת אם כן מאי האי דקאמר ואם לאו לא ישחוט דהא תם הוא ופשיטא דלא. ותירץ רש"י ז"ל דהכי קאמר ואם לאו שלא הראהו לחכם והעלהו לא ישחוט ואף על פי שיהא בו מום קבוע ומשום קנסא. פירוש לפירושו ואם לאו דליכא מומחה לא יעלנו בהערמה שיאמר מום קבוע הוה ואשחטנו. אבל אם העלהו מותר במום קבוע מורי נר"ו. וא"ת כי קא מיבעיא לן התם בפרק כירה אי אית ליה מוקצה לר' יהודה הנשיא או לא ולא איפשיטא אמאי לא פשטוה מהכא דלית ליה מוקצה. וי"ל דלא שמיע ליה לברייתא. אלא דאכתי קשה דלר' שמעון אית ליה מוקצה בבכור והיאך נאמר דלר' יהודה הנשיא לית ליה מוקצה והא לא אשכחן מאן דמקל במוקצה טפי מר' שמעון. והנכון דלא גרסינן בכור תם אלא בכור שנפל לבור. ור' יהודה הנשיא סבירא ליה כר' יהודה דמתניתין ופירושא דברייתא כפירושא דמתניתין. והכי קאמר אם יש בו מום קבוע מערב יום טוב יעלה וישחוט. ואם לאו ודלא היה מערב יום טוב אלא היום אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. וליכא למיפרך פשיטא דלא ישחוט דהא מוקצה הוא כדפרכינן לעיל. דאצטריך לאשמועינן דר' יהודה הנשיא אית ליה מוקצה. ולא מצינן למפשט ההיא דכירה מיהא דאית ליה מוקצה דדלמא בעלמא לית ליה מוקצה והכא אית ליה משום דדמי לגרוגרות וצימוקים כדחזינן לר' שמעון דאית ליה בהא. ובהא ניחא לי מה שהקשה מורי נר"ו דהא ר' יהודה הנשיא היינו רבי ובשמעתא בתרייתא דמכלתין אסיקנא דרבי לית ליה מוקצה והא דקאמר אלו ואלו בייתות הן לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי לית לי מוקצה כו'. ועלתה לו בקושיא. ולפי זה לא קשיא דהכא שאני דאפילו ר' שמעון אית ליה מוקצה בהא.

אין מבקרין אותו ביום טוב פירוש ואם עבר ובקרו מותר דלא אסרוהו לכתחלה אלא משום דיכול לראותו מערב יום טוב אי נמי גזרה שמא נולד בו מום ביום טוב. ואין כאן מוקצה דדעתו עליו שיראנו חכם ביום טוב.

נולד בו מום ביום טוב אין זה מן המוכן פירוש ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר. ואף על גב דהתם בשבת פרק כירה אמרינן לר' שמעון מי יימר דנפל ביה מומא ואם תמצי לומר דנפל מי יימר דמזדקיק ליה חכם דמשמע דאי מזדקיק ליה שרינן. לדידי לא קשיא דהא אוקימנא לה לעיל כגון שהומם מערב יום טוב שהוא יושב ומצפה לחכם שיתירנו ביום טוב. ומורי העמיס דברי רש"י וכתב דר' שמעון דאסר לבקר מומין ביום טוב לאו משום מוקצה הוא כלל אלא משום דמחזי כדן את הדין וכמתקן כמו שפירש רש"י. והא דקאמר בפרק כירה מי יימר דמזדקיק ליה חכם לדבריו דמקשה קאמר דאקשי דר' שמעון אדר' שמעון דסבירא ליה דאין רואין מומין משום מוקצה הוא ואמר ליה דאפילו לאותה סברא איכא לפרוקי דשאני הכא דאיכא מי יימר. אבל ודאי טעמא משום דמחזי כדינא הוא וכדמוכח סוגיא דהכא.

בגמ' במאי קמיפלגי אילימא ברואין מומין וכו' וליפלגו ברואין מומין דעלמא ולכאורה לשון אי נימא אינו מדוקדק דהא בלא"ה לקושטא דמילתא אשכחן דפליגי ר"י ור"ש ברואין מומין דהא ר"י דמתניתין בהדיא קאמר רואין מומין ולר"ש אין רואין מומין כדאיתא בסמוך בברייתא וא"כ לפ"ז הא דקאמר וליפלגו ברואין מומין דעלמא נמי אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא פליגי ברואין מומין דעלמא בברייתא אלא דאפילו הכי מקשה שפיר כיון דקס"ד השתא דר"י ור"ש לא פליגי כי אם ברואין מומין בלבד דבנפל ביה מום מעי"ט איירי דליכא משום מוקצה א"כ מ"ש בכור שנפל לבור דנקט כיון דקודם נפילה כבר היה בו מום משא"כ אי הוי פליגי במוקצה הוי א"ש הא דנקיט בכור שנפל לבור שע"י נפילה זו איתרע חזקת תמות שלו וצריך לבקרו אם נעשה בו מום כדאמרי' בב"ק דסתם בור אפילו יש בו ט' נזקין מיהו עבדא כן נ"ל:

אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה בפשיטות וליפלגו ברואין מומין דעלמא דילמא אה"נ דבעלמא ר"י מודה דאין רואין מומין אלא הא דקאמר ירד מומחה ויראה היינו דוקא בבכור שנפל לבור כיון דאיכא צער ב"ח סבר ר"י דרואין מומין כיון דליכא אלא שבות בעלמא ור"ש סבר דאפ"ה אין רואין מיהו יש ליישב קצת דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו דרואין מומין אי איכא למישרי משום צער ב"ח דא"כ אמאי קאמר ר"ש דאין רואין הא אדרבה שמעינן ליה לר"ש בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) גבי פריקה וטעינה דסבר צער ב"ח דאורייתא כדאמר רבא התם מדברי שניהם נלמד (וע"ש בחידושינו דאפשר דלמסקנא לא קיימי הכי) אע"כ סבר הש"ס בפשיטות דלא שייך להתיר שבות דראיית מומין משום ספק צער ב"ח שהרי אם לא ימצא בו מום קבוע נמצא שעבר על שבות בכדי דאכתי הו"ל כדן דין. ולפ"ז א"ש נמי הא דקאמר ר"י הנשיא בברייתא בסמוך ירד מומחה ויראה ואמר ליה ר"ש בן מנסיא הרי אמרו אין רואין כיצד נולד וכו' ואכתי מאי מהדר ליה דילמא ר"י הנשיא נמי אית ליה בעלמא אין רואין אלא דשאני הכא כיון דנפל לבור הוי צער ב"ח מש"ה שרי אע"כ כדפרישית ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דפירושו תמוה ולדידיה קשיא נמי טפי הך קושיא שהקשיתי וצ"ע ואין להאריך יותר:

בפירש"י בד"ה קמ"ל דאי לא הוי קבוע מעי"ט וכו' משום דמוקצה וכו' א"נ משום דעבר ואסקיה עכ"ל. עיין במהרש"ל ומהרש"א שתמה בזה על פירש"י דאמאי שבק רש"י לטעמא דמוקצה דאיירי ביה בשמעתין ולישנא דדעתיה עליה נמי הכי משמע ומהדר אטעמא אחרינא דקנסינן משום דעבר ואסקיה. מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דכיון דבסוגיא דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת דשקלי וטרי בה אמוראי טובי ומהדרי לאוקמי כר"י דאסורא ליומיה משום מוקצה ודחה הש"ס דלא הוי טעמא משום מוקצה משום דלית ליה לר"י מוקצה אלא היכא דדחי בידים ומש"ה מוקי לה רב אשי כר"י דמבשל דאסור ליומיה משום קנסא וא"כ לפום הך אוקימתא דמשמע דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר"י מוקצה ע"כ מפרש דהא דאוסר ר"י בבכור היינו משום דלא עבר ואסקיה ואפ"ה כתב נמי טעמא דמוקצה משום דבמסקנא דחולין דבתר הכי משמע דלקושטא דמילתא אית ליה לר"י מוקצה אפילו היכא דלא דחי בידים ואפילו היכא דיושב ומצפה ע"ש ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בסוף הסוגיא. ועוד דבלא"ה נמי משמע דאיתא להך טעמא דקנסינן משום דעבר ואסקיה והיינו לפי גירסת הספרים בברייתא בסמוך דגרסינן בכור תם:

בד"ה בכור תם שנפל לבור גרסינן בברייתא דלית להו מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתיה דעתיה עלויה וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל ואע"ג דלית ליה מוקצה מ"מ אי לאו משום דדעתיה עלויה כיון דתם הוא הו"ל כמוקצה דגרוגרות ואסור אפילו לר"ש עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן אי משום דפשיטא ליה דרבי כר"ש ס"ל כדמשמע בפרק כירה הא ודאי ליתא דהא לאידך גירסא שכתב רש"י דגרסינן בכור סתם מפרש רש"י להדיא דאית ליה לרבי מוקצה. והנראה דלישנא דרש"י גופא הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כן מדכתב בבכור אלא דלפ"ז אכתי לרש"י גופא קשה אמאי לא מפרש בפשיטות דלהך גירסא דבכור תם היינו משום דרבי כר"ש ס"ל ולאידך גירסא דלא גרסינן תם סובר רבי כר"י. והנלע"ד בזה דרש"י בא ליישב קושית התוס' מהא דשילהי מכילתין ועוד כי היכי דלא תיקשי מהך גירסא דבכור תם עליה דרב נחמן דאמר להדיא בריש מכילתין דגבי י"ט סתם לן רבי כר"י וא"כ תיקשי עליה מברייתא דהכא דהא רב נחמן גופא איירי בשמעתין בסמוך בהך ברייתא וקאמר אבא תנא אם עבר וביקרו מבוקר ועל זה כתב רש"י שפיר דמהך ברייתא ליכא לאותובי דאיכא למימר דשאני בכור דאפילו ר"ש מודה כיון דכל שעתיה דעתיה עלויה והיינו כדפרישית לעיל מסוגיא דבכורות. מיהו לאידך גירסא שכתב רש"י דר' אית ליה מוקצה נמי ליכא לאוכוחי דבעלמא כר"י ס"ל דאפשר דשאני הכא דמוקצה דבכור חמיר טפי דהוי כגרוגרות וצמוקים והיינו כדפרישית לעיל כיון דבעודן קדשים לא חזו למידי נמצא דלפ"ז ממילא נתיישב קושית התוס' מהאי דשילהי מכילתין לנכון כנ"ל בכוונת דקדוק לשון רש"י:

אלא דאכתי איכא למידק דלפום הך סברא דכל שעה דעתיה עלויה לא א"ש הא דמקשה סתמא דתלמודא לעיל בגמרא אליבא דר"י והא מוקצה הוא ומאי קמ"ל דלא ישחוט ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מהך סברא דכל שעה דעתיה עלויה ויש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי בהכי דאי הך רבותא אתי ר"י לאשמעינן א"כ הול"ל בהדיא בכור תם כדקאמר ר"י הנשיא משו"ה ניחא ליה לתלמודא טפי לאוקמי במום עובר כיון דהכי קושטא דמילתא דאפילו בכה"ג אית ליה לר"י מוקצה לפי' ראשון של רש"י לעיל בסמוך בד"ה קמ"ל וכדפרישית או משום קנסא דעבר ואסקיה כלשון שני של רש"י כן נראה לי ודו"ק:

ומה שכתב רש"י כאן דלית להו מוקצה להנך תנאי נראה דכוונתו אהנך תנאי דברייתא ר"י הנשיא ור"ש בן מנסיא משמיה דר"ש וכמו שאבאר בסמוך:

בד"ה אמר לו ר"ש ב"מ הרי אמרו רבותינו דורות שלפנינו וכו' דרשב"י מדורות שלפניהם היה ורבי תלמידו היה וכו' עס"ה. נראה דכוונתו דאע"ג דר"י בר אילעאי דמתניתין נמי מדורות שלפניהם היה שהרי חבירו של ר"ש ב"י היה ובר פלוגתיה ואיהו סבר במתניתין דרואין מומין אפ"ה שפיר אמר לו ר"ש ב"מ הרי אמרו כיון דרבי תלמידו דר"ש הוי מהנך ראיות דשבת ועירובין דמייתי רש"י ואני מוסיף על דבריו דבמנחות דף ע"ב מקשה סתמא דתלמודא בפשיטות ורבי לאו תלמידו דר"ש הוא ומייתי הך ברייתא גופא דשבת ועירובין שהביא רש"י כאן אלמא דמסתמא אית לן למימר דר' כר"ש ס"ל אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש בסוף הדיבור דקאמר ליה רשב"מ לרבי הרי נחלקו בה דורות שלפנינו וניזול לחומרא עכ"ל היינו משום דלשון הרי אמרו בל' רבים הכי דייק מדלא קאמר הרי אמר ר"ש רבך ע"כ היינו משום דכיון דרבי גופא לא הביא במשנתינו אלא דברי ר"י ור"ש ולא נקיט דברי ר"ש בלשון חכמים אלמא דכל חכמי דורם של ר"י ור"ש לא אמרו בה לא איסור ולא היתר אם כן ממילא אזלינן לחומרא:

אלא דאכתי קשיא לי הך מילתא גופא שכ' רש"י וניזול לחומרא ואמאי הא איסור ראיית מומין שבות בעלמא הוא וקי"ל ספק דבריהם לקולא אלא דאיכא למימר דאפ"ה כיון דדבר שיל"מ הוא לאחר י"ט הוי ספיקא לחומרא כדאיתא לעיל בריש מכילתין דף ד' ולעיל בפירקין גבי ספק מוכן כן נ"ל בכוונת רש"י ודוק:

וְלִפַּלְגוּ בְּרוֹאִין מוּמִין דְּעָלְמָא פירש רש"י, דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאפכא שמעינן להו! וכו' ומקשים משמע אי הוה אפשר לפרש דמשום מוקצה פליגי הוה ניחא, וזה תמוה דאף על גב דנאמר משום מוקצה פליגי נמי תיקשי דלפלגו בבכור שלא נפל לבור! ועיין בצל"ח ז"ל. ונראה לי בס"ד דאי משום מוקצה פליגי יש לומר לכך נקיט פלוגתייהו בבכור שנפל לבור לאשמעינן כוחא דהיתירא דגם בזה מתיר רבי יהודה דבלאו הכי הוה אמינא בנפל לבור מודה רבי יהודה שלא ירד ויראה דחוששין לטרחא בכדי דאולי לא יראה בו מום קבוע ונמצא טרח בירידתו לבור בחנם וכמו שמצינו בריש מכלתין דסברי בית שמאי אין מוליכין סכין אצל טבח ולא טבח אצל סכין דחיישי לאמלוכי דנמצא טרח בכדי ואף על גב דבית הלל חולקים היינו משום דאין חוששין לאמלוכי ולכן בכהאי גוונא דאיכא חששא זו דדילמא לא יראה בו מום קבוע וטרח בכדי סלקא דעתין דגם רבי יהודה מודה דאסור לכך אשמעינן בנפל לבור דגם בזה מתיר רבי יהודה ולא חייש לטרחא בכדי. ובזה יתורץ קושיא אחריתי דהקשה הצל"ח ז"ל למה להמקשן להקדים תחלה לומר דפלוגתייהו ברואין כדי שיקשה דלפלגו ברואין דעלמא דהוה ליה להקשות תחלת כל דבר דנפלגי בבכור בעל מום דעלמא ולמה נקט שנפל לבור? כי קושיא זו לא תליא בהקדמה זו דקאמר פלוגתייהו ברואין דגם אם לא תהיה פלוגתייהו בהכי אלא באיזה סברא שיהיה גם כן תפול קושיא זו למה נקיט נפל לבור. ובזה ניחא דאם לא היה עושה הקדמה זו דפליגי ברואין אין להקשות למה נקיט נפל לבור דיש להקשות דוקא בנפל לבור פליגי דרבי יהודה לא חייש לטרחא משום דלא חשיב לירידת החכם לבור טרחא ורבי שמעון חשיב לה טרחא ולהכי אוסר אולי לא ימצא בו מום קבוע ונמצא טרח בכדי, ולכן הקדים המקשן בתחלת דבריו לומר אי נימא דפלוגתייהו ברואין כדי שיקשה קושיא זו על המונח הזה. ואי קשיא לך מנא ליה להמקשן לעשות המונח הזה דברואין פליגי כדי שיקשה נראה לי דלשון רבי שמעון דאמר כל שאין מומו ניכר מבעל ידי הכי דייק דאם לאו ברואין פלוגתייהו אלא רק משום דרבי יהודה לא חשיב לרידה טרחא ורבי שמעון חשיב לה טרחא הוה ליה למימר הכי רבי שמעון אומר לא ירד ויראה.