מסכת ביצה דף כ״ה עמוד א׳

חוץ לתחום אסורין לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דנכרי שהדליק את הנר בשבת תנן (שבת דף קכב.) אם בשביל ישראל אסור ולא חלקו בינו לחברו וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה (טעם אחר נראה לי מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר בה שאינו מכירו):

הסוכר אמת המים סותמה שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין על ידי מעשה זה:

מדברי רבינו רב דשלשתן רב הונא ורב חסדא ורב נחמן דקרי ליה לרב חסדא חברין תלמידים של רב הוו:

בפרדס מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאינו יכול לברוח וקל לצודו ואינו צריך זמון דהא הכא מפני שהיא סתומה ואין יכולין לצאת קרי להו מוכנים ולקמיה פריך דזמון גדול הוא זה שעושה מעשה לשם הזמנה:

נפל חברין רב חסדא:

ברברבתא נכנס ראשו למחלוקות גדולות שירבו עליו בזאת ולקמיה מסיים קושיא אלא מפסקא מלתא באיכא דאמרי דמחלפי רב חסדא ברבה בר רב הונא:

נפל בר חברין רב הונא חבריה הוה מתלמידיו של רב ורבה בריה קרי בר חברין:

וצפור דרור שזימנה מבעוד יום צריך לקשור בכנפיה להיות סימן לה:

הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר תימה מה טעם זה אי הוי מוקצה אפילו לישראל אחר אסור ואי אסור לישראל ראשון בשביל שנעשה בהן איסור בשבילו אם כן לישראל אחר נמי אסורין כדאמרי' (שבת דף קכב.) נכרי שהדליק הנר אם בשביל ישראל אסור וליכא חלוק בין אותו ישראל לישראל אחר ותירץ רש"י דשמא גבי איסור תחומין דליכא אסורא אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי ודי אי אסרינן על זה שהובאו בשבילו:

המקושרין אסורים בכ"מ מפני גזל פרש"י שהראשון קנה אותן בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרי' דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק הוא בהן קצת:

כאן בשדה הסמוכה וכו' תימה אמאי לא משני לעיל כן וי"ל אמורא היה לו לפרש דבריו והואיל ולא פירש מיירי בין בסמוכה וכו':

בחזקת איסור עומדת פרש"י בחזקת איסור אבר מן החי ולא נהירא דאם כן למה לי עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינא שמתה א"כ לא שייך בה איסור אבר מן החי דאיסור אבר מן החי לא שייך אלא מחיים לכן נ"ל דחזקת איסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה עד שיודע לך וכו' ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול ובזה ניחא אפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת:

הבאים מתוך התחום מותרים וחוץ לתחום אסורין והבא בשביל ישראל זה מותר לאכול אותו ישראל אחר.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים מעיו"ט ומחר השכים ומצא בה דגים מותרין ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקינתה בפרדס אינה צריכה זימון פי' הבנים שלה הקטנים השרויין בקן מוכנים הן לפיכך אין צריך זימון.

אמר רב נחמן נפל חברין ברברבתא דהוא רב חסדא בר חברין רבה בר רב הונא דרב הונא ורב חסדא חברים היו לרב נחמן והיה קורא לרב הונא הונא חברין. פי' ברברבתא כלומר בקושיות התם בהסוכר אמת המים עשה מעשה וכאילו זימן אותן הדגים בידים. הכא גבי חיה שקינתה בפרדס לא עשה מעשה כלום. ועוד התניא עדות מפי שמעיה ואבטליון חיה שקינתה בפרדס צריכה זימון וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תחליף באמה ואיך תפרש דלא בעיא זימון.

והתניא ר' שמעון בן אלעזר מודין ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורים. בד"א ביוני שובך וביוני עלייה וצפרים שקיננו בטפיחין ובבורות. אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיות מותרין שהן ברשות אדם חיה שקינתה בפרדס מותר. ואינה צריכה זימון. וצפור דרור שאינה מקבלת מרות צריך לקשור בכנפיה שלא תחליף באמה והמקשר והמנענע בבורות בטפיחין בשיחין ובמערות מותרין ובאילנות אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש.

המקושרים והמנוענעים בכל מקום אסורין משום גזל.

ופרקינן ל"ק הא דתניא אינה צריכה זימון בפרדס הסמוך לעיר משום דחזו לה כל יומא ודעתיה עילויה והא דתני צריכה זימון בפרדס שאינו סמוך לעיר אי זימן אין ואי לא לא דאסוחי מסח דעתיה מינה והני מילי בבת הקטנה אבל באם צידה מעלייתא בעיא:

מתני' בהמה מסוכנת כו' פי' כגון גוססת וזהו האמור בשר כוס כוס כלומר שחוט מהר קודם שתמות לא ישחוט אותה ביו"ט אלא אם נשאר שהות ביום כדי שיאכל הימנה כזית צלי מבע"י ר' עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה.

אמר רמי בר אבא כתיב בתורה והפשיט את העולה וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא אחר הפשט וניתוח כשם שאין מקריבין העולה למזבח אלא אחר הפשט ונתוח ואסיק' הני מילי לענין מוסר וד"א כדתניא לא יאכל אדם שום ובצל מראשו שנראה רעבתן אלא מעלין. כיוצא בו כו' אבל איסורא ליכא כדרב הונא דאמר בהמה שנשחטה כהלכתה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך שנטרפה ובמה נטרפה והאוכל ממנה אין בו איסור ור' עקיבא קאי כוותיה דתנן ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ואוקימנא כדתני ר' חייא מבית טביחתה ממש כלומר קודם הפשט וניתוח.

המקושרין והמנוענעין אסורים משום גזל פירש רש"י ז"ל מפני שהראשון שקשרן והגביהן קנאן בהגבהתם שההפקר נקנה בהגבהה. ובתוספות הקשו אי בשהגביהן פשיטא, ופירשו (הא) דמיירי כגון דלא אגבהינהו אלא קשרן קשר בעלמא ואשמועינן דחבטה בהפקר קניא (ב"מ קיח, א עיי"ש) אף על גב דלא הגביהן.

היה אותו הדורון מאותם הפירות שאין במינן במחובר לקרקע שאין כאן ספק תלישה כלל אם באו מחוץ לתחום אסורין לזה שנשתלחו לו שמא יאמר לך והבא לי ואע"פ שאם יביא הוא בעצמו אין כאן אלא שבות של תחומין וכשיאמר לגוי אין כאן אלא שבות דשבות הרבה פעמים מחמירין בענינים אלו לפי שהענין קרוב לטעות בו והעמידו דבריהם אף בשבות דשבות לאסרו לכתחלה ולערב מיהא מותרין לו מיד בלא המתנה ויש חולקין לומר שאף בזו צריך להמתין בכדי שיעשו ממה שאמרו במסכת שבת קנ"א א' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב כלומר ששהו כשיעור זה אלא שאפשר שבמת החמירו שמא מתוך מרירותם יקלו בכך ומ"מ הם מביאים עוד ראיה מזו שמכשירין כמו שכתבנו למעלה ואינה ראיה שבזו מתוך שאתה צריך לכדי שיעור תלישה אתה צריך לידי שיעור הבאה:

זה שאסרנו בהובא מחוץ לתחום כל אותו היום דוקא לאותו שבאו לו אבל לישראל אחר מותרין מיד שהרי אין כאן איסור מוקצה בגופו שיאסר לכל אדם מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי וחששא זו אינה אצל אחר:

שמא תאמר אחר שאתה מחמיר בענינים אלו כל כך הנח לנו מקום להחמיר בו עוד לאסרו לכל מספק מוקצה שמא דורון זה אם תרנגולת היא לגדל ביצים היא עומדת ואם מן העז קרבנו שמא אף היא לחליבה היתה עומדת אצלו ואם מיני פירות הן שמא לסחורה הן עומדות והרי הן מוקצה כדין תמרי דעיסקא וא"ת שאלו היה כן לא היה מביאן הגע עצמך שנודע כן ר"ל שהן ממין אלו שהזכרנו תדע שגדולי המפרשים נוטים בזו לאסור אם נודע כן בודאי אלא שמתירין בו מן הסתם וממה שאמרו בתלמוד המערב אין הגוי צריך הכן ר"ל מן הסתם פירותיו מותרין הואיל ואין במינן במחובר ושלא הביאם בשבילו מחוץ לתחום ולא עוד אלא שאף הם עצמם החמירו במקום אחר במה שעלה בדעתך תחלה אף מן הסתם ולא אמרו לדעת זה אין הגוי צריך הכן אלא כשנודע שלאכילה היו בידו והוצרך לומר כן שמא היה עולה בדעתך שכל שביד הגוי מוקצה הוא לישראל שאין דעת ישראל על מה שביד הגוי בא להודיענו שאין צריך הכן ומ"מ דוקא בשנודע לנו שהיו בידו לאכילה ולא לסחורה ואין זה נראה לי כלל שלא אמרו אין הגוי צריך הכן אלא במה שכיוצא בו בישראל צריך הכן ונראין הדברים שלא חששו במה שבידי הגוי אלא בדבר שיש בו חשש איסור מלאכה ושהיתה שם אותה המלאכה בודאי אלא שמא לא היתה שם היום כגון מינו במחובר ודבר הניצוד אבל איסור שאפשר שלא היה בו כלל אין חוששין לו עד שיודע כך נראה לי ויש לגדולי הדורות שלפנינו דעת שלישי שאף ביודע בודאי שלסחורה הן עומדות מותר שאין מה שביד הגוי מוקצה לישראל ר"ל מחמת הכנה ומה שאמרו אין הגוי צריך הכן פירושו אף במוקצה ודאי מחמת הכנה ומ"מ גרוגרות וצמוקין יראה לי שיצאו מן הכלל מפני שהקצאתן בעצמן מצד מיאוסן:

ולמדת מ"מ שהבא בשביל ישראל זה מותר לאחר ושמא תאמר ויחול שם מוקצה עליהם אמר שאין דעתו של אדם על מה שבא מחוץ לתחום אין זה שוה בכל ואין מוקצה אלא בדבר שבגופו שבשבילו איסורו שוה לכל ואין לחוש שמא יאמר הישראל לך והבא לחברי שאין אדם חוטא ולא לו וכל שכן שכשרואה איסור עצמו מגזרה זו לא יטעה בה בשל אחרים מעתה אין צריך לומר שאם הביאם הגוי לעצמו שמותר לישראל לאכלן בביתו או אף להביא אם נתן לו מהם שאין גזרת לך והבא לי אמורה אלא בדורון שהוא הוראת אהבה וחבה יתרה והרי זה לא נעשה האיסור בשביל ישראל והרי אף בנר וכבש שעשאן הגוי לעצמו מותר לישראל להשתמש בהם בלא טלטול מ"מ כל שהתרנו בא מחוץ לתחום לישראל אחר דוקא בתוך העיר אבל בחוץ לעיר אפילו תוך התחום אסורות הן לכל מצד אחר והוא שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו מ"ז ב' שנכסי הגוי קונין שביתה במקומן ביד הגוי ואין להם אלא אלפים אמה וכשבאו מחוץ לתחום אין להם אלא ארבע אמות אלא שכל העיר נידונת כארבע אמות וכן התבאר שם בפירות של ישראל שיצאו חוץ לתחום שלא יאכלו במקום שיצאו ולא סוף דבר למי שהוציאם לו אלא אף לאחר הואיל ונעשה בהם איסור על ידי ישראל אבל אם הוציאם גוי אסורות לזה שבאו בשבילו ומותרות לאחר בתוך ארבע אמות חזרו במקומן אף במזיד יאכלו שהרי כאנוסים הם ולא הפסידו מקומם ואפילו הבעלים עצמן הוציאו והביאו מותרין ואע"פ שמבשל בשבת במזיד לא יאכל בזו נעשית שם איסור מלאכה על ידי ישראל אבל זו אין כאן מלאכה שהרי ביום טוב הוא שאם בשבת הרי כל שהעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אסורין לפי דרכך למדת שכל שהתרנו ביום טוב לישראל אם היה שבת אסורות לכל מצד מה שהובאו דרך רשות הרבים ומ"מ אחרוני הרבנים כתבו במסכת שבת שכל שהוא רשאי לילך לשם ולאכול בביתו של גוי אם הביאם לו מותר הא מ"מ בחוץ לתחום שאי אפשר לו לילך לשם נאסרו לדברי הכל:

אלו שאסרו בכל העברה דרך רשות הרבים לא סוף דבר רשות הרבים גמורה אלא אף במקום שדלתות העיר ננעלות בלילה ואין שם רשות הרבים אלא כרמלית דרבנן ואע"פ שבהבאת ישראל עצמו אינה אלא שבות אמירתו לגוי אסורה אע"פ שהיא שבות דשבות שהרי אף חוץ לתחום דרבנן היא ואמירה לגוי שבות דשבות ואע"פ שאפשר לפרשה בלך והבא לי מחוץ לשלש פרסאות כמו שכתבנו למעלה מכל מקום אין השיטה מוכחת כן והרי אמרו לא יאמר לגוי שישכור לו פועלים אע"פ שאם ישכור הוא עצמו אין כאן אלא שבות וכן אין אומרין לגוי כבה אע"פ שכבוי אף אצל ישראל מלאכה שאינו צריך לגופה היא וכן הרבה:

זה שאסרנו בבא מחוץ לתחום מיהא לאותו שבאו בשבילו דוקא בשהוא ודאי שבאו מחוץ לתחום אבל אם היה ספק מותר ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא כבר ביארנו שלא נאמר אלא בדבר שאיסורו שוה בכל זהו דעת גדולי הרבנים וראייתם ממה שאמרו במסכת שבת גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ונאמר עליה בגמ' רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופי' הם ז"ל רב אמר קרוב ממש שנודע שממקום קרוב באו ובדרך זה מותר בהמתנת שיעור מקום קרוב אבל ספק אסור עד שימתין בכדי שיבאו ממקום רחוק ושמואל אמר אפילו בספק חוששין שמא מערב שבת באו ולנו חוץ לחומה ומה שאמרו אא"כ באו ממקום קרוב פירושו אא"כ יש לתלות בקרוב ר"ל שלא נודע שבאו ממקום רחוק ואע"פ שלשון חוששין לא נאמר אלא לחומרא כבר מצינו לשון זה לקולא כמו שאמרו בחגיגה חוששין שמא באמבטי עיברה וכן חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כמו שכתבנו במסכת גיטין והלכה כשמואל שנסתייע מן הבריתא כמו שנזכר שם ואפילו אין אותו המין מצוי בתוך התחום חוששין שמא חוץ לחומה לנו מ"מ גאוני ספרד וגדולי הפוסקים אחריהם מפרשים דברי שמואל לחומרא ופי' הדברים רב אמר קרוב ממש שכיון שראינוהו בא בבקר אומרים מתוך ביתו הביאן ואין חוששין לרחוק ושמואל אמר אפילו בא בבקר חוששין שמא חוץ לחומה לנו הלילה וממקום רחוק הביאן משחשיכה וברייתא שנסתייע ממנה שמואל אתה יכול לפרשה על שני הצדדין כמו שיתבאר שם ולדעת זה ספק באו חוץ לתחום אסור ומ"מ גדולי האחרונים כתבו שאף לדעת זה דוקא בחלילין שדרכן להביאם מחוץ לתחום וכן הדין בגוי שהביא דורון מפירות שאין מצויות כאן או בגוי שדר בחוץ לעיר ותחומה אבל גוי שרוי עמו בעיר ופירות מצויין בעיר ודאי מותרין לדברי הכל והדברים נראין וזהו שלא חששו לשמא באו מחוץ לשלש פרסאות שהן מן התורה וספק תורה להחמיר שאין דרך הבאת פירות חוץ לשלש פרסאות:

זה שהתרנו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לא סוף דבר במה שלא נעשית בו מלאכה על ידי גוי כגון הבאת דורון באין במינו במחובר אלא אף במה שנעשית בו מלאכה כגון גוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או מלא מים לבהמת ישראל או עשה כבש בשבת לירד בו ישראל כלם מותרין לישראל אחר וכן הביאוה גדולי המפרשים ממה שאמרו בתוספתא שהזכרנו לא יקבור אותו ישראל הא אחר מותר אפילו בשבת וגדולי הרבנים אסרו בכל מה שנעשה בו איסור תורה על הדרך שביארנו בשמם למעלה במינם במחובר בהמתנת בכדי שיעשה אף לאחר:

כל מה שביארנו להיתר באין במינן מחובר הוא הדין במינן במחובר וצורתם מוכחת שמאתמול נלקטו וכל מה שביארנו לאיסור לבא בשביל ישראל לאותו ישראל או לאותם שבא בשבילם הוא הדין בגוי שהביאם למכור שאם בא על דעת שימכור לגוים מותר ואם הדברים מוכיחים שהוא בא על דעת שימכור לישראל אסור ושני דינין אלו התבארו במסכת עירובין ממה שאמרו שם הנהו ליפתי דאתו למחוזא חזוהו רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמל עקירי מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן הני דאדעתא דגוים קא אתו שרא להו כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו כלומר שחשש שמתוך שראו שקפצו עליהם היו מכוונים להביאם בשבילם וא"כ זה שאמרו הולך אדם אצל חנוני ולוקח ממנו וכו' דוקא חנוני ישראל כמו שיתבאר למטה בסוף הפרק:

בפרש"י בד"ה חוץ לתחום כו' טעם אחר נ"ל כו' גזירה שמא ישלח בשבילו כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה וכתב דנ"ל שאין זה לשון רש"י כי רש"י תופס הטעם משום שלא יהנה ולא משום שלא יאמר כו' עכ"ל [א] ואין זה הכרע למחוק כל ספרים הישנים דודאי גבי יש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומש"ה לא חילקו בינו לחבירו אבל גבי חוץ לתחום דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו ולהכי מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו וכן נראה מדברי הרז"ה שהוא מפרש גבי יש במינו במחובר כפרש"י וגבי מחוץ לתחום פי' הטעם שמא יאמר לו ומש"ה מותר לישראל אחר וק"ל:

בגמ' בד"א ביוני שובך ויוני עליה וכו' וצ"ל דכל זה מיירי ביונים קטנים שלא פרחו דאל"כ אסורים משום צידה וכדאיתא לעיל בברייתא (ביצה דף כ"ד) הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ועיין לעיל בתוס' (ביצה דף ט') ד"ה אין מוליכים וכו':

ברש"י ד"ה חוץ לתחום אסורים וכו' עד טעם אחר נראה לי וכו' בספר הכמת שלמה מוחק כל זה ונתן טעם לדבריו משום דטעם זה הוא לפי דעת התוס' שכתבו דטעם דכדי שיעשו הוא דנזרינן שמא יאמר לנכרי להביא אבל לרש"י לא הוי אלא מטעם כדי שלא יהנה ממלאכה י"ט ולא ס"ל דגזרינן שמא יאמר לנכרי להביא:

ד"ה מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור וכו' לא ירענא למאי נקט רש"י השתא טעמא דדרך ארץ דהא לפי משמעות סוגיית הנמ' משמע דהשתא ס"ד דאיסורא יש בדבר משום דיש בה איזה סימן טריפות ולאפוקי מרב הונא דאמר בחזקת היתר עומרת משנשחטה עד לבסוף דמסיק אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וק"ל:

חוץ לתחום אסורין פירש הרא"ה ז"ל דאין אסורין לאותו שבאו בשבילו אלא לבו ביום אבל לערב מותרין לאלתר מדלא קאמר ולערב אסורין כדקאמר ברישא. דכשם שהקלו בתחומין דרבנן להתירו בו ביום לישראל אחר הקלו להתירו למי שבא בשבילו לאוכלן לערב לאלתר. ועוד פירש ז"ל דשיעור בכדי שיעשו דהיינו בכדי שתעשה המלאכה דהיינו התלישה שהיא איסור תורה. ואין הרשב"א סובר כן. ועוד כתוב בספר המצוות דמותר לטלטלן לאותו שבאו בשבילו כיון שהן מותרין באכילה לאחרים קל וחומר מן הלוף דכיון שראוי לעורבים התירו לטלטלו.

מותר לישראל אחר פירוש שאינו מבני ביתו כי כל בני ביתו דינם כמוהו דכי מייתי ליה אדעתא דבני ביתיה מייתי ליה. והכי מוכח התם בעירובין בפלוגתא דאמרינן אדעתא דריש גלותא מייתו או אדעתא דכולהו רבנן וזה ברור. וכן פירש הריטב"א ז"ל וכן מורי נר"ו בתשובה דאי לא ליפלוג בין דידיה לאנשי ביתיה ואנא אמינא כל שכן אחר. ואלא מיהו פירות שיש במינן במחובר ובאו לישראל ביום חמישי שהוא יום ראשון של ראש השנה אמר הרב ר' שלמה דמונפשלייר שמותר לאוכלן בשבת שאין אומרים הכנה משני ימים. ולא נהיר שהרי עשאום כיום אחד והרי הוא כאילו באו ביום ששי וראוי לאוסרם. וכן דעת הרשב"א בתשובה.

נפל חברין ברברבתא פירש מורי נר"ו נפל ונכשל חברין בסברתו דרב ובברייתא דמייתי. והיינו לבתר דסתר ראייתו מרב ואמר מי דמי השלים להביא לו ראיה שנכשל ונפל עוד במה שאמר בעל הברייתא. והיינו דאמר ולא בעיא זימון והא תניא כו'. ואיתותב משום דהוה שרי בין גנה הסמוכה בין גנה שאינה סמוכה. דאי לא הוה דחי ברייתא בגנה שאינה סמוכה. ולולא שהוא נר"ו אמרה הייתי אומר שאין הסוגיא הולכת על זה הדרך אלא הכי קאמר נפל חברין ברברבתא כלומר במחלוקות גדולות שהוצרך להביא שתי ברייתות דקשיין אהדדי. דראיה שהביא מרב אינה ראיה דהתם בחיה שקיננה בפרדס לא קא עביד מעשה לשם הזמנה והלכך בעיא הזמנה מבעוד יום. והכא באמת המים קא עביד מעשה לשם הזמנה והלכך לא בעי זימון אחריתי. והא תניא בניחותא דחיה שקיננה בפרדס צריכה זימון. והא תניא גרסינן וכן הוא בספרים ולא גרסינן והתניא משום דאין קושיא אלא סיוע הוא שמביא רב נחמן לדבריו מן הברייתא והכל עולה לענין אחד. אלא דלישנא דגמרא קצת קשה דאמר ולא בעיא זימון דמשמע דאחיה קאי ולא אדגים שבאמת המים דאם כן הוה ליה למימר ולא בעו זימון. ומתוך הדחק נראה לי דאאמת המים קאי דלא בעי זימון אחריתי אלא סכירה בעלמא.

ובאילנות אסורים גזרה שמא יעלה ויתלוש פירוש אפילו באילנות שבביתו ואפילו נפלו מעצמן או שנטלם על ידי דבר אחר אסור גזרה שמא יעלה כו'.

אסורין משום גזל פירשו בתוס' ואשמועינן דבהבטה בעלמא קנאה ואף על גב דלא הגביהן אלא שקשרן קשר בעלמא משום דהבטה בהפקר קניא. וקשה למורי נ"ר דהא פרק קמא דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה בראיה בעלמא קני כו'. ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי זכה בה. אלמא בראיה לא קני דהא חזייה אידך וקני ליה הלה. ובפרק הבית והעליה דייקי אי הבטה של שומר וכגון שומר שדה של הפקר כגון ספיחין בשביעית או תבן וקש שדבר של טורח גדול הוא ועל ידו נשמר אי קני ליה או לא. ואסיקו התם דאפילו בכי הא לא קני ולא מדכר הא דמקושרים ומנוענעים כלל ואף על גב דמשמע הכא דהיא הלכה פסוקה דלא מדכר בברייתא שום פלוגתא. ועוד דאמרינן התם דכולי עלמא הבטה בהפקר אינו קונה. והיכי אמרינן דכל עלמא והא לדבריהן ז"ל ר' שמעון בן אלעזר אית ליה דקונה. והנכון מה שפירש רש"י ז"ל דהראשון הגביהן וקנאן בהגבהה. וא"ת אי בהגביהן פשיטא. וי"ל דמשום המוצאן שהם אסורין לו איצטריך דאף על גב דלא ידע אם הגביהן זה שקשרן או לא אפילו הכי אסירי לפי שרגלים לדבר שכיון שקשרן או נענען הגביהן. וכן נראה מפירוש של רש"י ז"ל ועיין. ועוד דלישנא דגמרא מוכח הכין דאי בעינן הגבהה בודאי הוה ליה למימר המקושרין והמנוענעין אסורין אם הגביהן. וכל שכן למה שכתב רש"י פרק קמא דקדושין דהגבהה לא קניא עד שיגביה שלושה טפחים שצריך לומר כן. וא"ת אכתי אמאי איצטריך הגבהה כלל דהא ודאי כיון שקשרן או שנענען תוך ארבע אמותיו היו וארבע אמותיו של אדם קונות לו. ותירץ נ"ר דהא אסיקנא פרק קמא דמציעא דאין קונות אלא בשדה דעלמא ופירש רש"י שם סימטא. הא ברשות הרבים ובשדה חברו אף על פי שלא קנה בעל השדה שאינה משתמרת לדעתו אפילו הכי לא קנה הלה. והלכך כיון דקתני הכא בכל מקום אסורין וכלל אפילו המקומות שאין ארבע אמות קונות לשם הוצרכנו לטעמא דהגבהה. ואפילו לרב אלפסי ז"ל שפירש שם סימטא ושדה דעלמא אפילו לדידיה דוקא שדה דדמיא לסימטא דהיינו שדה בימות החמה. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.

הא בה הא (באה) באמה כלומר ברייתא דקתני דבעיא זימון באמה לפי שהיא גדולה ואין דעתו עליה.

בגנה הסמוכה לעיר כלומר דהא הוי מוכן משום דחזי ליה כל יומא וכאלו זמין ליה דדעתיה עלויה. וכתב הריטב"א דמסתברא דכשהוא תוך עיבורה של עיר קרי סמוך לעיר ושאינו סמוך לעיר היינו שהוא חוץ לעיבורו. דאי חוץ לתחום פשיטא דאסור. ודכותה בפרק המביא עד כאן.

מתני' בהמה מסוכנת לא ישחוט כו' לאכול הימנה כזית. פירוש אף על גב דלא אכיל כיון שיש שהות ביום לאכול כזית שרי. ולמאן דאית ליה הואיל. ואף על גב דלא שרי לכתחלה מכל מקום כיון דלית בה אלא איסורא דרבנן הכא משום הפסד ממונו התירו לכתחלה. ומכאן ראיה דכל היכא דאמרינן הואיל שרי מדאורייתא. ואפילו למאן דלית ליה הואיל אוקימנא לה למתניתין התם פרק אלו עוברין דכיון דגמר בדעתו לאכול אף על גב דמימליך ולא אכיל שרי כדאמרינן אם הותיר הותיר לשבת. והוא הדין דאם הניח כל סעודתו לשבת דשרי הואיל ועל דעת יום טוב עשאה.

בפירש"י בד"ה חוץ לתחום אסורין לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר. ולכאורה יש לדקדק בתחלה מאי קסבר רש"י דאסור משום מוקצה והא כתב רש"י לקמן בפרק המביא דף ל"א ע"ב במשנה בבית שמלא פירות דכל דבר שאין בו אלא איסור דרבנן לא מיתסר משום מוקצה ואם כן ה"נ כיון דתחומין דרבנן הוא אין כאן מוקצה ונראה דהשתא לא פסיקא ליה לרש"י הך מילתא שכתב לקמן בפרק המביא שהרי הקשו שם התוס' עליו וגם הרמב"ן ז"ל השיג עליו שם כמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה וא"כ אי הוי מפרשינן הכא טעמא דר"פ ע"כ משום מוקצה א"כ ממילא הוי אמרינן דליתא לסברא זו לחלק באיסור מוקצה בין דאורייתא לדרבנן וע"כ היינו מפרשין מתניתין דלקמן בעניין אחר משא"כ לבתר דמסיק רש"י הכא דע"כ טעמא דר"פ הכא בחוץ לתחום לאו משום איסור מוקצה דא"כ אמאי מותר לישראל אחר אע"כ ר"פ מטעמא אחרינא קאסר להו כדמסיק רש"י וא"כ אדרבה מוכח להדיא מהך מילתא גופא מדלא אסר ר"פ אפי' לישראל אחר משום מוקצה ע"כ שמעינן כסברת רש"י לקמן דיש לחלק באיסור מוקצה בין איסור דאורייתא לדרבנן כן נ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד וי"ל לגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמירו כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה עכ"ל. ואע"ג דלפמ"ש רש"י דהא דאוסר ר"פ ביש מאותו המין במחובר היינו משום מוקצה אלמא אע"ג דאיסור מוקצה אינו אלא מדרבנן אפ"ה אסרוהו לישראל אחר מ"מ איכא למימר דבאיסור מוקצה החמירו חכמים טפי כדאשכחן שהחמירו בספק מוכן טפי משאר ספיקא דרבנן אף לסברת המקשה לעיל בפ"ק דף ג' ע"ב גבי וספיקה אסורה ע"ש בתוספות ישנים ובחידושי מהרש"א ובחידושינו וא"כ לא דמי לאיסור תחומין דקילא טפי ואפשר דהיינו מהטעם שכתבו הר"ן והרמב"ן ז"ל דכיון דאיסור תחומין לא דמי לשאר איסורין שאסורין לכל אדם משא"כ תחומין אסור לזה ומותר לזה עד שמפני טעם זה משמע להו להתיר אפילו למ"ד דתחומין י"ב מיל הוי דאורייתא א"כ אף אנו נאמר דרש"י לא משמע ליה האי טעמא אלא משום דאיסור תחומין מדרבנן כן נראה לי:

בא"ד טעם אחר נראה לי וכו' גזירה שמא ישלח וכו' עס"ה ומהרש"ל ז"ל מחק זה מלשון רש"י וכבר כתבתי לעיל שבחנם מחקו וכ"כ מהרש"א ז"ל דלרש"י נמי אפשר דאית ליה הך גזירה אלא משום דבשביל כך הוי מותר לישראל אחר במחובר כמו בחוץ לתחום מש"ה הוצרך לפרש כדי שלא יהנה אלא דאכתי אפשר דקשיא ליה למהרש"ל אי ס"ד דרש"י אית ליה הך גזירה א"כ למה כתב רש"י לעיל דבשני י"ט של גליות מותר בי"ט שני והא התם נמי שייך הך גזירה כמ"ש התוס' בשם הגאונים אלא שגם בזה כבר כתבתי לעיל בלשון התוס' ליישב שיטת רש"י דאפילו להאי טעמא דגזירה נמי לא שייך לאסור בי"ט שני ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א:

בגמ' אמר רבה בר"ה אמר רב הסוכר אמת המים מעי"ט וכו' מותרין ופירש"י דכיון שסוכר אמת המים הו"ל כהזמנה. ולכאורה נראה מלשונו דרב סבר דהא דאמרינן לעיל הלכה כרשב"ג היינו דאפילו בדגים נמי שרי בביבר קטן כל שאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו וכמ"ש הרב המגיד בשיטת הרמב"ם ז"ל שמכאן הוציא דין זה אבל אי אפשר לפרש בשיטת רש"י כמ"ש הב"י בשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל לחלק בין אמת המים שהיא קצרה ובין ביבר קטן שהוא רחב דהא מלשון רש"י שכתב לעיל בריש פירקין דאיסור צידה אסור מדאורייתא היינו משום דאפשר לצודו מבע"י ויניחנו במצודתו אם כן לא משמע לחלק בין ביבר קטן לאמת המים דשייך נמי האי טעמא גופא ועיין ביש"ש ובט"ז סי' תצ"ז:

שם אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקננה וכו' אמר ר"נ וכו' התם לא קעביד מעשה וכו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי קס"ד דרב חסדא או רבה בר ר"ה לומר מדברי רבינו נלמד דאין צריך זימון כיון דהכא קעביד מעשה ואין לן זימון גדול מזה כמו שפירש"י להדיא תו יש לתמוה בזו הסוגיא דאמאי מסיק הש"ס לדר"ח ורבה בר"ה לתיובתא דמשמע דחיה שקננה לעולם צריכה זימון ובתר הכי מיד מקשה הש"ס ברייתות אהדדי ומסיק ר"נ ב"י לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה וא"כ לפ"ז תו לא הוי תיובתא דהא איכא לאוקמי שפיר מילתא דר"ח ורבה בר"ה בסמוכה. והנלע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא דהא דקאמר ר"ח ורבה בר"ה מדברי רבינו נלמד דחיה אין צריך זמון היינו משום דע"כ שמעינן ממילתא דרב דדגים שבאמת המים לא בעו זמון דאי ס"ד דבעו זמון לא הוי מהני בהו הך מעשה שסוכר האמה מעי"ט לשם זמון דהא בעיקר דין הזמון אמרינן בפ"ק דף יו"ד דאפילו לב"ה צריך לומר מעי"ט זה וזה אני נוטל ולא מהני מה שאומר מכאן אני נוטל למחר וקסברי ר"ח ורבה בר"ה דהא דלא מהני היינו משום דאין ברירה כדמשמע להדיא משינויא קמא דמשני הש"ס בפ"ק דטעמא דב"ה משום דאין ברירה דמש"ה מוקי הש"ס למתני' דהמת בבית דלא מטהר ב"ה אלא מכאן ולהבא ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ הא דאמר רב דדגים מותרים היינו משום דלא בעי זמון אלא הא דקאמר הסוכר אמת המים מעי"ט היינו משום שעי"כ הם ניצודים ועומדים לפי שאין יכולין להשתמט וממילא דה"ה לחיה שקננה בפרדס כיון שאין יכולה לברוח כמו שפירש"י נמצא דכל זה לסברת ר"ח או רבה בר"ה משא"כ רב נחמן דאמר התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה היינו משום דסבר דהסוכר אמת המים הוי שפיר מעשה זימון גדול הוא כמו שפירש"י והיינו משום דלא גרע הך מעשה מאומר מכאן אני נוטל למחר דהוי שפיר זמון דהא קי"ל יש ברירה בדרבנן (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק שם בחידושינו) והא דלא מהני מכאן אני נוטל למחר ביוני שובך ויוני עלייה אלא צריך לומר זו"ז אני נוטל סבר רב נחמן כאוקימתא דרבא בפ"ק דטעמא משום זימנין דמישתכחי כחושים ושמינים וכו' או כולהו כחושים וכו' והך מילתא לא שייך כלל לענין דגים דאף אם שבק זוטרי ושקיל רברבי לא איכפת לן בה כיון דכולהון ראויין ולא שייך בהו איסור טילטול מוקצה כלל כמ"ש להדיא בס' יש"ש בריש פירקין ובשמעתין וכ"כ הט"ז סי' תצ"ז ע"ש:

נמצא דלפ"ז לבתר דמקשה הש"ס מברייתא דחיה שקננה דצריכה זמון שפיר מסיק ליה לדר"ח או לרבה בר"ה בתיובתא ואף על גב דבתר הכי מייתי ברייתא אחריתי דלא בעו זמון מ"מ הא מסיק ר"נ בר יצחק דאידי ואידי בולד ומחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה סוף סוף משמע מיהו דבדעתי' עילויה תליא מילתא כמו שפירש"י א"כ לפ"ז מה שסוכר אמת המים ודאי מיקרי מעשה לענין זמון דהא ע"י מעשה זה ניכר דדעתיה עלויה והוי כאומר מכאן אני נוטל למחר ועדיף מינה כדפרישית משא"כ בסברת ר"ח או רבה בר"ה דטעמא דרב לאו משום זמון דאדרבה לא בעו זמון אלא דהא דמותרין היינו משום דהו"ל ניצודין ועומדין לפי שאין יכולין להשמט ומשמע להו ה"ה לחיה שקננה דהולד לא בעי זמון לפי שאין יכול לברוח דא"כ לפ"ז תו לא שייך לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה מש"ה מסיק להו שפיר בתיובתא כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובחנם נדחקו התוספות בד"ה כאן בשדה דלמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל ודוק היטיב:

בגמ' אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה וכו' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה וכו' ופירש"י מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא ידע למה נקיט רש"י דרך ארץ דהא השתא הוי ס"ד דאשמעינן איסורא לאפוקי מדר"ה אלא דלפי המסקנא דרך ארץ קמ"ל וכו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהר"ם בזה תמוהים דאדרבה טפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא גופא דבעי למימר לאפוקי מדר"ה והיינו איסורא והאיך אפשר לומר כן דהא רמי בר אבא גופא קאמר מכאן למדה תורה דרך ארץ והנלע"ד בזה ליישב לשון הגמרא לפי שיטת פירש"י אבאר בסמוך:

בתוס' בד"ה בחזקת איסור עומדת פירש"י בחזקת איסור אמ"ה ולא נהירא וכו' איסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים וכו' עס"ה. ונראה דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו ביבמות פ' ד' אחים (יבמות דף ל' ע"ב) בד"ה אשה זו בחזקת היתר שדקדקו מזה דלא מהני חזקת איסור אמ"ה לשאר ריעותא דאיתיליד בבהמה מחיים כגון ספק דרוסה ומסקו התם דהא דחיישינן לספק דרוסה לאו משום חזקת איסור הוא אלא משום דשכיחי ע"ש וכבר הארכתי בדבריהם בדיני כללי חזקה בתכלית אריכות ולפמ"ש שם אפשר ליישב שיטת רש"י דהכא בשמעתין ואין כאן מקומו להאריך אלא דבלא"ה יש לי לדקדק על פי' התוספות דהכא שכתבו דחזקת איסור היינו בחזקת שלא נשחטה ומשום איסור שאינו זבוחה וכו' עכ"ל ולא ידענא אמאי פשיטא להו דאיסור שאינה זבוחה מיקרי חזקה כיון דאמר רחמנא שחוט ואכול דהא לפירושם כאן דבתחילת שחיטה נסתלק איסור אמ"ה א"כ מאי חזקת איסור שייך בספק שנולד בשחיטה ומאי חזקה יש בזה אלא הא דאסרינן כל ספק בשחיטה היינו כיון דרחמנא אמר שחוט ואכול א"כ כל כמה דלא ידעינן שנשחטה כראוי הוי ספק השקול דאין כאן לא חזקת איסור ולא חזקת היתר והרי התוספות כתבו בכמה דוכתא דכל ספק מדאורייתא היכא דליכא חזקה אמרינן לחומרא והוי מן התורה וכן שיטת רש"י והרשב"א והרבה מקדמונים לבד הרמב"ם וסייעתו שכתבו דלא הוי אלא מדרבנן כמ"ש בעל פרי חדש והאריך בזה בסי' ק"י ע"ש בכללים שלו וגם אני הארכתי בקונטרס כללי דיני חזקה ובכמה דוכתי בחיבורי על סוגיות הש"ס. ומקור הדין נובע מסוגיא דר"פ האשה רבה מברייתא דדריש וקדשתו בע"כ ע"ש: