מסכת ביצה דף י״ג עמוד א׳

הא רבי הא ר' יוסי ברבי יהודה לעולם מוללין מלילות לדברי הכל ודקשיא לן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה אין ודאי מצינו אליבא דרבי דאמר יש תרומה במלילות ומתניתין דקתני לא מצינו ר' יוסי ברבי יהודה היא דאמר אין תרומה במלילות:

אוכל מהן עראי כל זמן שלא דשן ומרחן בכרי לא נגמרה מלאכתן לתרומה:

למוללן במלילות הכניסן לאכלן מעט מעט ע"י מלילות:

רבי מחייב בתרומה שלא יאכל מהן עראי עד שיפריש לפי שהכנסתן בשבלין היא גמר מלאכתן שאין סופן לבא לידי גורן אחר וזהו גרנן:

ורבי יוסי בר' יהודה פוטר דגנך כתיב והיינו מרוח דאין דגון אלא קבוץ בכרי: ופרכינן לרבא דאמר מוללן לר' יוסי ברבי יהודה נמי אי שרית למוללן ביו"ט משכחת לה על כרחיך שזכאי בהרמתה במלילות שהכניסן לעשות עיסה בדישה ומרוח ונמלך עליהן למוללן להצניען כולן למלילות דעל כרחיך מודה בהו רבי יוסי דטבלן ביום שנמלך עליהן דכיון דהכניסן לשם גורן גמור ירדה להן תורת תרומות ומעשרות וכשנמלך למוללן נעשית הכנסתו גורן והמוללן ביו"ט על כרחו קדים תרומתן:

אלא מאי תרומה רוב תרומה גרסינן ולא גרס אלא מאי אית לך למימר אלא לא תימא הא רבי הא רבי יוסי דבין לרבי בין לרבי יוסי מתוקמא ומאי תרומה דתנן מתניתין אינו זכאי בהרמתה ברוב תרומות קאמר שישנן על ידי דישה ומרוח והן מערב יום טוב:

מחלוקת בשבלין בהנהו הוא דפטר ר' יוסי דרובן לדישה ואין גרנן אלא במרוח:

אבל קטניות יש בני אדם הרבה שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדרתן לפיכך הכנסתן בחבילין זהו גרנן:

הא רבי יוסי פרש"י ומה מצינו דזכאי בהרמתה היינו אליבא דרבי דאמר יש תרומה במלילות דסבר דהכנסתן דמלילות היינו גרנן וגמר מלאכה אבל מתני' דקתני לא מצינו היינו ר' יוסי ברבי יהודה דאמר אין תרומה במלילות דאדגן קפיד רחמנא ואין זה אלא קבוץ בעלמא ובסמוך גרסינן ולרבי יוסי בר' יהודה נמי משכחת לה וכו' משמע לפי' דלר' יוסי אפי' אכילת קבע יכול לאכול בלא מעשר דאם היה מחייב באכילת קבע משכחת לה לר' יוסי בר' יהודה דזכאי בהרמתה באכילת קבע ותימה דהלשון לא משמע כן דהא קאי על אכילת עראי הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור ועלה מסיק למוללן במלילות רבי מחייב מעראי ור' יוסי בר' יהודה פוטר מעראי וע"ק לרבי נמי היכי מצינו (הוא) שזכאי בהרמתה ביו"ט הואיל דאית ליה דהכנסתן למלילות זהו גרנן וגמר מלאכתן אם כן נתחייבו מאתמול מעיו"ט ואם כן אין יכול להפריש ביו"ט לכן נ"ל דהא דקאמר דכהן זכאי בהרמתה אתיא אליבא דר' יוסי ברבי יהודה דפוטר דכיון דסבר דהכנסתן לאו זהו גרנן ואם כן כי מללן ביו"ט בא לו חיוב השתא וא"כ זכאי בהרמתה והא דאמר דאינו זכאי בהרמתה אתי אליבא דרבי דס"ל דהכנסתן זו היא גרנן והיה להם לתרום מאתמול וא"כ אינו זכאי בהרמתה ובסמוך גרסי' ולרבי משכחת לה וכו':

איכא דאמרי מחלוקת בשבלים אבל בקטניות ד"ה לא טבלא והקשה הר"ר שמשון מקוצי דבכל התלמוד לא מצינו איכא דאמרי כה"ג שהוא להפך מן הראשון דודאי. מצינו בשאר מקומות לישנא קמא דברי הכל ואיכא דאמרי בהא נמי פליגי או איכא דאמרי בהא פליגי ובהא דלישנא קמא דברי הכל אבל כה"ג לא דכל הפחות הוה לי' למימר דבקטניות מחלוקת אבל בשבלין כ"ע מודו ותירץ דה"ק לישנא קמא מחלוקת בשבלין היכא שפירש בהדיא שהכניסן לשבלין אבל בקטנית שפירש למוללן ד"ה טבלא וה"ה דפליגי בקטניות סתם ובשבלין סתם ולאיכא דאמרי ה"ק מחלוקת בשבלין סתם שלא פירש למוללן אבל בקטניות סתמא כ"ע מודו דלא טבלו וה"ה בקטניות שהכניסן למוללן פליגי וכן בשבלין פליגי והשתא ניחא דלא הוי להיפך לגמרי דהא דקאמר לישנא קמא דפליגי מסיק הכא בדאיכא דאמרי ד"ה [לא] טבלא וא"ת והא לא מיירי כלל בפלוגתיה רק במפרש שהכניסן לשבלים יש לומר דמה דקתני סיפא למוללן במלילות משום דמסתמא כמו למוללן במלילות דכל שלא פיר' דהוו לעשות מהן עיסה הוי כמו למוללן במלילות בשבלים אבל תימה להאי פירושא דמקשה בסמוך מאי לאו בטבל וכו' מאי פריך לשני ליה דמיירי בדמפרש והכא מיירי בסתם ויש לומר דמשמע דמיירי בכל ענין אפילו בסתמא ועוד דבעי אליבא דכלהו תנאי:

ואנו שנינן לדברי הכל אין זכאי בהרמתה ופרקינן לא קשיא הא דתני מוללין ומפרכין ביו"ט לר' יוסי בר' יהודה שפוטר המלילות מן התרומה והא דתני המולל מלילות מעיו"ט ואמרינן מעיו"ט אין ביו"ט לא. לר' דתניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור למוללן במלילות רבי מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר. ר' סבר כיון שחישב עליהן למוללן הוקבעו למעשר ולתרומה וכיון שהיה לו לעשר מאתמול ולא עישר מוקצה הוא ואסור למוללן ביו"ט ור' יוסי בר' יהודה סבר אין חייב אא"כ עשאן כעין גורן. אבל המכניס למלילות פטור הוא בחול כ"ש בי"ט לפיכך מוללין ביו"ט. ואמרינן ולר' נמי משכחת לה הא דתניא.

ואוקימנא ר' יוסי ב"ר יהודה דמחייב ביו"ט במלתא דלא הוה אפשר לו לעשותו מעיו"ט. וכל מלאכה [שהוא] צורך אוכל [נפש] שאי אפשר לעשותה מעיו"ט מותר לעשותה ביו"ט. והוא כגון הלש עיסה מעיו"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו"ט. והלש ביו"ט מפריש חלתה ביו"ט. הכא נמי כגון שהכניס שבלין לעשות עיסה דאפילו ר' מתיר לאכול מהן עראי בין בחול בין ביו"ט. ונכנס ביו"ט ואח"כ נמלך עליהן ואמר איני עושה מהן עיסה אלא מלילות אני עושה אותן כולן שנמצאו היום ביו"ט מתחייבין ולא היה בהן חיוב מאתמול כגון האי הכי נמי דאיבעי כו' למיכל מינייהו אסור אלא מאי אית לך למימר מתקנן ואוכל: ירושלמי מטלטלין את האיסתנוסין דר' ירמיה הורי לבר גירונטי אסיא מטעיניה בסדינה מיעול מבקרא בישיא בשובתא. מיישא בר בריה דריב"ל מטען בסדיניה מיעול מדרש בציבורא בשבתא לא סוף דבר שצורך הרבים בו. אלא שמא יצטרכו לו רבים. תני לא את המפתח וב"ה מתירין. הדא דמתירין ב"ה מפתח של אוכלין אבל מפתח של כלים לא שרא. והא ר' אבהו הוה יתיב ומתני ומפתחא של פלמטירין בידיה פלפלין הוה ליה בגווה. תני הלש עיסה ביו"ט מפריש חלה ביו"ט מעיו"ט ושכח ולא הפריש חלתה אסור לטלטלה כו'. תיפתר בעיסה טמאה שאינו יכול להפריש חלתה אלא לבסוף. ובדין הוה בעיסה טהורה שלא יפרישנה אלא בסוף תקנה תקנו להפרישה בתחלה שלא תטמא את העיסה. והא דתנן אין זכאי בהרמתה רוב תרומה היא ולא כל התרומה ויתבו לפרקי' שיזדמן כגון זו ויש לו להרים התרומה ביו"ט אם צריך לאכול מהן כגון אפייה ובישול שהן מותרין וכגון הלש עיסה ביו"ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט הכא נמי אפילו לר' יוסי בר' יהודה מאי תרומה דתנינן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה רוב תרומה.

אמר אביי מחלוקת ר' ור' יוסי בר' יהודה בשבלין של תבואה אבל בקטניות דברי הכל איסורייתא טבלא לימא מיסייעא מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל כו'.

איכא דאמרי אמר אביי מחלוקת בשבלין אבל בקטניות דברי הכל איסורייתא לא טבלא. ומותבינן עליה מהא דתנן בתרומות פ"ט מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל הרי זה כותש ומחשב כמה זרע יש בהן ומפריש על הזרע ואין מפריש על העץ מאי לאו תרומה היא זו דקתני ומפריש על הזרע. והנה מצינו כי נתחייב בחבילות שהן איסורייתא להפריש מהן תרומה. ואיך [אמר] איסורייתא דברי הכל לא טבלי. כלומר אין חייבין עד שיפרשו ודחה לא זה ששנינו ומפריש תרומת מעשר היא ולא תרומה גדולה. פי' כגון שיש לו לבעל הבית אלף חבילי תלתן ונתן מאה מהן מעשר ללוי. חייב הלוי לכתש עשר חבילות מהן שהן מעשר מן המעשר.

מהא דקתני בברייתא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהם עראי. משמע דדוקא עראי הא אכילת קבע לא, והכי נמי משמע מדרבי הושעיא דאמר (פסחים ט, א) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה, ומשמע דוקא כדי שתהא בהמתו אוכלת לפי שאכילת בהמה כעראי לגבי אכילת אדם אבל אכילת אדם חייב. ואיכא למידק מדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (סז, א) מירוח הגוי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין, פירוש שלא יערימו לפטור דגנם על ידי מירוח גוי, ופריך אי הכי חלה נמי ופריק חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח, תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר' הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וגו', ואם איתא דר' הושעיא לא פטר אלא באכילת בהמה לבד מאי קושיא דהא במירוח הגוי פוטר תבואתו אפילו באכילת קבע [ו]אי עבד לה כדרבי אושעיא לא פטר לה אלא מאכילת עראי, ואם כן עדיין ראוי לתקן ולחייב מירוח הגוי משום גזירת בעלי כיסין שלא יפטרו דגנם אפילו מאכילת קבע. ותירצו מקצת מרבני הצרפתים ז"ל (תוס' שם ע"ב ד"ה כדי) דמירוח הגוי נמי לא פטר מן הדין אלא מאכילת עראי, משום דמירוח ישראל מחייב בעראי אף על פי שהיה מותר בעודה במוץ שלה ומירוח הגוי אינו מחייב אבל מיפטר [לא] פטר והילכך הרי הוא כאלו לא מירח והרי הוא כאלו עדיין במוץ שלה. והני מילי בתבואת ישראל שהיתה אסורה באכילת קבע במוץ שלה אבל מירוח הגוי בשל עצמו פוטר אפילו מאכילת קבע לפי שאפילו קודם מירוח היתה מותרת אפילו באכילת קבע, והילכך שפיר קאמר מירוח נמי אפשר דעביד לה כדרבי אושעיא דאי בעי פטר לה איהו נמי מאכילת עראי. והקשו הם ז"ל מדתנן במסכת (מעשרות) [פאה פ"א מ"ו] הקדיש תבואתו ומרחה פטורה מן המעשרות, ואמאי אחר הקדש ומירוח [פטורה נימא] דאסורה באכילת קבע מיהא, ויש לומר דכיון דאכילת קבע בעודה במוץ שלה אינה חייבת אלא מדרבנן לגבי הקדש פטורה לגמרי והעמידוהו על דין תורה משום פסידא דהקדש.

מאי לאו טבל טבול לתרומה גדולה וכו' ללישנא קמא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דלעיל נקט לישנא והכא קתני לישנא.

כותש למה לי ואם תאמר דילמא עצה טובה קא משמע לן שיכתוש כדי שלא יפריש גם על העץ, יש לומר מכל מקום מדקתני כותש משמע שחייב לכתוש על כרחיה.

מי שהכניס שבלים לביתו על דעת שיגמור את תקונם כדי לעשות מהם עיסה אוכל מהם עראי בלא תרומה ומעשר שהרי לא נגמרה מלאכתן עד שידוש וימרח אבל אם הכניס שבלים על דעת שיאכל מהן מלילות הרי הכנסתן בשובליהן הוא גמר מלאכתם והוקבעו למעשר וכן אם הכניסן לכונת עיסה ונמלך עליהם למללן הוקבעו למעשר לפי דרכנו למדנו שהתבואה שנמללה חייבת במעשר ואם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביו"ט שמאחר שאתה מתיר את המלילה ביו"ט ובשבליהן אין דרך לתרום הרי שבאו לכלל חיוב ביו"ט בשעת מלילתן וא"כ זה שאמרו במשנתנו בתרומה שאין זכאי בהרמתה על רוב תרומה נאמרה ומיני קטנית אע"פ שהכניסן למלילות לא הוקבעו למעשר עד שימללו או יפרכו והוא שאמרו מחלוקת בשבלים אבל בקטניות דברי הכל איסורייתא לא טבלה ר"ל שאין הכנסתן בחבילה מחייבתן עד שימללו או יפרכו:

תלתן הוא מין קטנית ומטעימין בו את התבשיל וטעם עצו וזרעו ועלה שבו שוה ואם היו לו חבילי תלתן של טבל וכתש זרעו ועלה שבו ביחד אומד בלבו כמה יש בו מן הזרע ומפריש עליו תרומה ומעשר שאין חובת המעשר על הקליפה ועל העלה אלא על הזרעים:

בד"ה איכא דאמרי מחלוקת כו' וה"ה דפליגי בקטנית סתם כו' עכ"ל יראה דללישנא בתרא ודאי הוצרכו תוס' למימר ה"ה דפליגי בפירש למוללן בין בקטנית בין בשבלין ולא רצו לפרש דבפירש בין בקטנית ובין בשבלין כ"ע מודה דטבלא דהא לא מיירי פלוגתייהו אלא בפירש למוללן בשבלין ומיהו בסתמא נמי פליגי דכל שלא פירש לעיסה כמו שפירש למוללן הוא כמ"ש התוספות לקמן וכיון דפליגי בשבלין בפירש למוללן ע"כ דפליגי נמי בקטנית למוללן דהא עדיפי להאי לישנא שבלין מקטנית דבשבלין פליגי בסתם ובקטנית כ"ע מודו דלא טבלא בסתם אך ללישנא קמא צ"ע מי הכריח אותם לפרש דה"ה דפליגי בקטנית ובשבלים סתם דהא איכא למימר בין בקטנית סתם ובין בשבלין סתם כ"ע מודו דלא טבלא וי"ל דמשמע להו דהני לישני לא פליגי בהאי דקאמרי מחלוקת בשבלין אלא דפליגי בהא דקאמרי בקטנית ד"ה וא"כ כיון דהשתא ע"כ ללישנא קמא נמי פליגי בשבלין סתם כדקאמר ללישנא בתרא מחלוקת בשבלין סתם ע"כ דפליגי נמי בלישנא קמא בקטנית סתם דהא עדיפי קטנית משבלין להאי לישנא דבשבלין שפירש למוללן פליגי ובקטנית שפירש כ"ע מודו דטבלא ודו"ק:

הא רבי הא רבי יוסי ברבי יהודה פירש רש"י ז"ל לכולי עלמא מולל מלילות ביום טוב ולרבי אין הכי נמי דרשאי להרים ביום טוב. ומשנתינו ר' יוסי בר' יהודה דפטר מלילות משום דלא נגמרה מלאכתן למעשר לפי שהכתוב תלאן בגורן. ואיפשר דאיהו תני מתניתין. ואקשינן ולר' יוסי בר' יהודה נמי משכחת לה כו' כלומר דרשאי להרים ביום טוב וכגון שהכניס שבולין לעשות מהן עיסה דירדה עליהן ויקת תרומה בדישה ומירוח וכשנמלך לעשות מהן מלילות נעשה הכנסתן גרנן.

אלא מאי אית לך למימר מאי תרומה רוב תרומה כלומר דלכולי עלמא מוללין מלילות ביום טוב ומאי תרומה דקתני במתניתן רוב תרומה שרוב התבואות מכניסן לעיסה וישנן על ידי דישה ומירוח ובהנהו אינו זכאי בהרמתה. אבל מלילות מיעוטא דמיעוטא הוא. ויש מקשים דלרבי יוסי באכילת קבע מחייב ואפילו נפח ונתן לתוך חיקו חייב. דהא קתני בברייתא לקמן המולל מלילות מערב יום טוב מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב. וההיא ר' יוסי היא דאילו לרבי מאי איריא נפח דאפילו במלילות מיחייב. ומורי נר"ו אמר דהא לא קשיא דדילמא רבי קתני לה ודילמא התם מיירי כגון שהכניסן לעשות מהן עיסה שאוכל מהן עראי. ומולל מלילות ומנפח על יד ואוכל. ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב דהוי קבע. אלא אי קשיא הא קשיא דהא ברייתא דקתני הכניס שבולין לעשות מהן עיסה כו' סתמא קתני ואפילו הכניסן בחול. ואם כן כשמוללן ביום טוב אמאי זכאי בהרמתה דהא כיון שהכנסתן קובען למעשר אם כן הוטבלו מאמש והיה לו לתקנן מערב יום טוב. ומורי נר"ו אמר דהא לא קשיא דרש"י ז"ל מפרש לה כגון שהכניס השבולין ביום טוב לצורך מלילות דכיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה ביום טוב. אלא דאכתי איכא לאקשויי דמנא לן דרבי יוסי מחייב כשהכניסן לעיסה מפני שנמלך עליהן למלילות. ורבינו תם ז"ל מפרש הא רבי הא רבי יוסי ברבי יהודה כלומר מתניתן רבי היא דאיהו סבר דהמכניס שבולין לעשות מהן מלילות חייב לעשר משעת הכנסה דהכנסתן זו היא גורנן וגמר מלאכתן ומלילה שלהן כטחינה והוה ליה מלילה כשהכניס שבולין לעשות מהן עיסה וטחנן דכבר נקבעו למעשר משעת מירוח. והא דקתני למוללין במלילות רבי מחייב בחול קאמר אבל ביום טוב לא כיון שהכניסן מערב יום טוב ויכול להפריש מערב יום טוב. ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר מן המעשר עד שימלול דמלילתן גמר מלאכתן. ולרבי יוסי זכאי בהרמתה ביום טוב לפי שלא הוטבלו מאמש משעת הכנסתן בבית עד שעת מלילה. ואם כן רבה כרבי יוסי ברבי יהודה אמרה. ואקשינן ולרבי נמי משכחת לה כגון שהכניס שבולין לעשות מהן עיסה כו'. כלומר והא דקתני במתניתן שאינו זכאי בהרמתה כמאן. וקשיא לי ואמאי לא אקשינן ולרבי משכחת לה כגון שהכניס השבולין ביום טוב לצורך מלילות דכיון דהוטבלו ביום טוב מפריש תרומה ביום טוב. וי"ל דכיון דעד השתא אוקמה בשהכניס השבולין מאמש משום דהכי אורחא דמלתא אוקמה נמי השתא בהכין כן נראה לי.

איכא דאמרי וכו' דברי הכל איסורייתא לא טבלן. פירוש לפי שאין צריכין כתישה מפרכן כולן כאחת ואין גמר מלאכתן עד אותה שעה. מאי לאו רבי יוסי ברבי יהודה. פירוש אפילו רבי יוסי וכל שכן רבי דמחייב בשבלין.

הא דאמר רבה קנסא פירוש מפני שהפסיד תרומה מן הכהנים כדלקמן ולא כמו שפירש רש"י ז"ל.

מתיבי מי שהיו לו חבילי תלתן וכו' והקושיא מדקרי ליה חבילין של טבל דאפילו בחבילין קרויין טבל.

בתוס' בד"ה הא ר' יוסי וכו' משמע לפירושו דלר"י אפי' אכילת קבע וכו' ותימא וכו' עד סוף הדיבור ועיין מ"ש מ"ז בספר מג"ש לתמוה על תוספות דמהיכי תיתי משמע להו דלרש"י מותר אפי' אכילת קבע דהא אפילו בשדה אסור לאכול קבע אע"כ דבמלילות לא שייך קבע דכולהו עראי מיקרי ע"ש באריכות. ואני הקטן בדעת לא זכיתי להבין דבריו ואף לא דברי התוס' דהא לקמן דף הסמוך מייתי להדיא מתניתין דמעשרות דקתני המולל מלילות של חיטים מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב במעשר אלמא חזינן להדיא דשייך קבע במלילות כשנתן לתוך חיקו דלא כדברי מ"ז וממילא דקשה למאי דס"ד לתוספות בשיטת רש"י דלר"י מותר אפילו קבע ולרבי אסור אפילו עראי וא"כ האי מתניתין דלקמן דמתיר להדיא לאכול על יד על יד דהיינו אכילת עראי ומחייב בקבע אמאן תרמייה לא ר' ולא ר' יוסי. אמנם כן לענ"ד לק"מ לשיטת רש"י מי שמעיין בלשונו שכתב למוללן במלילות הכניסן לאכלן מעט מעט ע"י מלילות נראה מזה שאין דרך לעשות כרי לצורך מלילות אלא מכניס מעט מעט ומש"ה פוטר ר"י דכיון שלא נעשו כרי לא נגמרה מלאכתן ושרי לאכול עראי דהיינו על יד על יד אבל אם מלל ונתן לתוך חיקו הרי עשאן כרי וחייב כדקתני לקמן והכי משמע להדיא בפרק הפועלים דכה"ג מקרי כרי כדכתיב כי קבצם כעמיר גורנה. מיהו לא תקשי א"כ אכתי מצינו בי"ט שזכאי בהרמתן וכגון שמלל ונתן לתוך חיקו דחל עליו החיוב ביום טוב הא ליתא דמעיקר הדין אין אנו מתירין לו למלול ביום טוב אלא על יד על יד ומשום דהוה ליה דישה כלאחר יד משא"כ במלל ונתן לתוך חיקו דאמרינן לקמן וכן לשבת דחייב חטאת ופרש"י לקמן דכה"ג לא מיקרי כלאחר יד אלא דישה גמורה וממילא דלפ"ז אסור לכתחלה בי"ט אף שהוא אוכל נפש כיון דאפשר מאתמול כנראה להדיא מל' רש"י לעיל בשמעתין גבי מאי לאפרוכי ובד"ה מוללין מלילות וכו' ואף דלכאורה יראה לי שדבר זה נוגע במחלוקת הרשב"א וה"ה ז"ל לענין בורר אי שרי בי"ט לברור ולהניח לבו ביום ע"ש ובטור או"ח סי' תק"י מ"מ שיטת רש"י כשיטת הרשב"א ז"ל דאסור ובאמת דבריו נראין עיקר כמ"ש הט"ז שם ובסי' תק"ד וכמו שאבאר לקמן גבי הבורר קטניות ע"ש. נמצא דלפ"ז נתיישבה שיטת רש"י על נכון וקושיא השניה שמקשין התוספת לשיטת רש"י לר' נמי היכן מצינו וכו' שהרי נתחייבו אתמול מעי"ט וכו' קושיא זו איני מבין כל עיקר דמאן יימר דבהכניסן מעי"ט איירי דהא אשכחן שפיר חיוב תרומה כשהכניסן בי"ט דודאי שרי להכניס בי"ט חיטים לצורך מלילה לקדירה ודבריהם צ"ע וממילא דלפ"ז קשה נמי למסקנת התוס' שכתבו להיפך דלר' לא משכחת דזכאי בהרמתן דמעי"ט חל החיוב ואכתי קשה דמשכחת שזכאי בהרמתן כשהכניסן בי"ט. והנראה דאפשר שכוונת תוספות דלענין הכנסה לבית לא מהני לענין תרומה מה שהכניסן בי"ט דמ"מ הו"ל להכניסו מאתמול כיון שנגמרה מלאכתו ומתוך מ"ש מ"ז נראה שסברא זו מוכרח' דאלת"ה תקשי בפשיטות דמצינו תרומה שזכאי בהרמתן כגון פירות שנגמרה מלאכתן מעי"ט ולא ראו פני הבית נמצא שחל עליהם החיוב בי"ט אע"כ דאפ"ה אסור לתרום דהו"ל להכניסן מערב יו"ט והכי נמי לענין מלילות דכוותן אבל לענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן ולענין הקושיא של מ"ז יבואר בסמוך דלק"מ וא"כ דברי תוספות צ"ע ודוק:

בגמ' ולר' יוסי נמי משכחת לה וכו' ונמלך עליהם למוללן וכו' ופרש"י דכה"ג מודה רבי יוסי דטבלן ביומיה דכיון שהכניסן לשם גורן גמור ירדה להם תורת תרומה ומעשרות ובשנמלך למוללן נעשה הכנסתו גורן וכו'. ולכאורה דבריו תמוהין מאד דמה מועיל מה שהכניסן בתחלה לשם גורן סוף סוף לא נגמרה מלאכתן ולא ירדה להם תורת מעשר ומה שנמלך למוללן נמי לא מהני דהא פירש"י דמלילה לא מיקרי גורן. וע"ק דאף אם עשה מהן עיסה גמורה תוך הבית ע"י דישה ומירוח נמי שרי לאכול עראי כיון שלא נגמרה מלאכתן קודם שראו פני הבית כדמוכח בדוכתי טובא והיינו דאמר ר' אושעיא מערים אדם על התבואה ומכניסה במוץ שלה וכ"כ רש"י לקמן בפרק המביא בסוגיא דעומד אדם על מוקצה ע"ש. וא"כ כ"ש דמה שנמלך למוללן לא מהני כיון דבשעת הכנסתן לבית עדיין לא נגמרה מלאכתן ומ"ש מ"ז בספר מג"ש דכשנמלך למוללן הוציאן וחזר והכניסן דרך שער הבית נראה דוחק:

אמנם כן לפמ"ש בסמוך א"ש דמ"ש רש"י לעיל דרבי יוסי סובר דאין דגן אלא קיבוץ בכרי כוונתו משום דאין דרך לעשות כרי לצורך מלילות אלא דרך להכניס מעט מעט וכ"ש בי"ט עצמו לא שייך כלל כרי לענין מלילות שאין דרך להכניס אלא לצורך אכילתו מיד כשהכניסו מעי"ט חל החיוב מאתמול. ועוד דלא שרינן ליה למלול וליתן תוך חיקו דאסור משום דישה ומש"ה לא מצא הש"ס מקום להקשות דמשכחת שזכאי בהרמתן אלא בכה"ג שהכניס הרבה מעי"ט לעשות עיסה ונמלך למוללן דבכה"ג הו"ל כרי גמור כיון שאין סופו לבוא לידי גורן אחר דנגמרה מלאכתן לענין מלילה. וזה שדקדק רש"י לפרש דנמלך להצניע כולן למלילות הו"ל כרי גמור. ונראה לענ"ד ברור דבכה"ג מהני להו ראית פני הבית אף שנעשה קודם גמר מלאכה דכיון שנמלך למוללן איגלי מלתא למפרע דנגמרה מלאכתן קודם שראו פני הבית שהרי הכנסתן בחבילות מיקרי גמר מלאכתן לענין מלילה והא דשרינן לקמן לאכול על יד על יד היינו שאין בדעתו להצניע כולן למלילות דכה"ג לא מיקרי כרי אלא במה שנותן לתוך חיקו. ועוד דבירושלמי דמעשרות איתא להדיא דהא דשרינן לאכול עראי בקציעות תאנים ואשכול ענבים משום דלא נגמרה מלאכתן היינו דוקא לבני ביתו אבל הוא עצמו אינו רשאי לאכול דכיון שנמלך לאוכלן לא מנכרא מלתא שלא נגמרה מלאכתן אלמא דמהני מה שנמלך לאכילה אע"ג שנמלך לאחר שראו פני הבית והיינו ע"כ דמיחזי כמאן דנגמרה מלאכתן קודם ראיית פני הבית והכי נמי כיון שנמלך למוללן והשבלים הם בבית לא מינכרא מלתא שהיה בדעתו לעשות עיסה וא"כ איגלאי מלתא למפרע שנגמרה מלאכתו לענין זה קודם שראו פני הבית וזה נ"ל ברור ואין אנו צריכין למ"ש מ"ז דאיירי דאפקיה והדר עייליה כן נלע"ד ומ"ש רש"י לקמן פרק המביא דבעינן ראית פני הבית קודם גמר מלאכתן היינו משום דהתם בעומד על המוקצה איירי דהיינו במקום הקצאתן דשם מנכרא מלתא טובא דלא נגמרה מלאכתן וליכא למגזר מידי. ובמ"ש נתיישב לי ג"כ מאי דקשיא לי בפשיטות הול"ל דמצינו תרומה שזכאי בהרמתן אליבא דכ"ע כגון בפירות שאין גמר מלאכתן תלויה במלאכה גמורה כגון בבצלים דאמרינן לקמן משיעמיד ערימה אע"ג דלא הוי מלאכה גמורה וא"כ מצינו שנגמרה מלאכתן בי"ט ולפמ"ש א"ש דלעולם לא מיקרי כרי אלא מה שהוא הדרך להכניס לקיום למחר וליומא אוחרא וא"כ לא משכחת כה"ג בי"ט דנהי דהעמדת ערימה לא מיקרי מלאכה גמורה אפ"ה ודאי אסור בי"ט לצורך מחר משום עובדא דחול. אבל מ"מ קשה דמשכחת בקשואין ודלועין שפקסו בי"ט דחל החיוב בי"ט ולמסקנא דרוב תרומה קאמר א"ש:

ומה שהקשה עוד מ"ז דמשכחת שזכאי בהרמתן בפירות שנגמרה מלאכתן מערב י"ט ולא ראו פני הבית עד י"ט נמצא שחל החיוב בי"ט ולענ"ד הקלושה לק"מ חדא דהא מסקינן בפרק הפועלים לשינויא בתרא דלא קאמר ר' ינאי אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו דסתמן לסחיטה קיימי אבל בחיטין ושעורים מודה והן הן דברי הראב"ד בפרק ד' מהלכות מעשרות והתמיה על הכ"מ שלא הרגיש שזה מוצא מקום הדין של הראב"ד והרבה יש להאריך בזה בשיטת הרמב"ם והראב"ד ואין כאן מקומו. ואף דרש"י כתב בפרק הפועלים דר' אושעיא דאמר מערים אדם להכניס במוץ לית ליה שינויא בתרא ואנן אמרי' בברכות ר"פ אין עומדין דההיא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא ועומדין מתוכה להתפלל אלמא דלא קי"ל כהאי שינויא בתרא כבר כתבתי ליישב בפרק הפועלים בעז"ה. אמנם כן לא באנו למדה זו דבלא"ה אפילו לרבי ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו דאין חייבים עליו אבל מודה מיהא דעיקר הפרשת תרומה ומעשרות היינו קודם ראית פני הבית אלא משעה שנגמרה מלאכתן תדע דהא אמרינן להדיא בירושלמי הובא בדוכתי טובא דחזקה שאין הגורן נעקר ממקומו אא"כ הפריש עליו תרומה גדולה וכיון שהופרש תרומה גדולה ממילא דנקבע נמי לענין כל המעשרות דהא תרומה קובעת למעשרות לכו"ע בדבר שנגמרה מלאכתן וא"צ ראית פני הבית כדאיתא לקמן פ' המביא וא"כ א"ש דלא משכחת שזכאי בהרמתן בפירות שנגמרה מלאכתן דעיקר החיוב חל בשעת גמר מלאכה אלא שאין חייבים משום טבל אלא לאחר ראית פני הבית וא"כ הו"ל לאפרושי מאתמול ומה שהקשה מורי זקני עוד דמשכחת שזכאי בהרמתן שאוכל קבע בי"ט והיינו אף בשבולים לעיסה לא זכיתי להבין דבריו כיון דלעולם לא משכחינן שיבולים שיהיו ראוין לאכילה אלא ע"י מלילה או ע"י דישה ומירוח לעיסה וכיון שהדישה ומירוח אסורין בי"ט לא משכחת אלא ע"י מלילה והיינו דמקשה ונמלך למוללן ודוק. ועיין בתוספות פרק הפועלים ד' פ"ח בד"ה לא משיפקסו שכתבו דהא דבעינן גמר מלאכה קודם ראית פני הבית דוקא היינו דוקא במידי דשייך מירוח ודישה ולא במידי דאתיא ממילא ואם כן יש ליישב בפשיטות דבהא דנמלך למוללן לא בעינן דאפקיה והדר עייליה אבל מ"ש הוא ג"כ נכון אליבא דהלכתא ובפרק הפועלים יבואר באריכות אי"ה:

בפירש"י בד"ה תלתן מין קטניות הוא ומעט נותנין בקדירה ליתן טעם עכ"ל נראה שכוונתו בזה לפמ"ש לעיל דלרש"י נמי שייך קבע במלילות אלא שאין דרכו בכך להכניס חבילה למלילות אם לא דמלל ונתן לתוך חיקו הוי נמי קבע וא"כ תקשי מאי סייעתא מייתי ללישנא קמא ותיובתא ללישנא בתרא דמשמע מברייתא דתלתן טבלא דלמא התם איירי באכילת קבע לכך פרש"י שאין נותנין ממנו אלא מעט בקדירה ליתן טעם וא"כ לא שייך בהו קבע כלל וק"ל:

בתוס' בד"ה א"ד וכו' והקשה הר"ש מקוצי וכו' ולכל הפחות הו"ל למימר דבקטניות פליגי אבל בשבלים כ"ע מודו עכ"ל. ותמיהא לי טובא האיך מצי למימר דבשבלים כ"ע מודו הא עיקר פלוגתייהו איירי להדיא בשבלים למוללן אם לא שנדחק ולומר דסיפא דמוללין במלילות לא קאי אשבלים דרישא אלא אקטניות וזה דוחק. ועוד דלכאורה ל' מלילה לא שייך אלא בשבלים ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד ותירץ דה"ק לישנא קמא וכו' והשתא ניחא דלא הוי להיפך לגמרי עכ"ל ואע"ג דהשתא נמי הוי איפכא לגמרי דללישנא קמא שבלים גריעי מקטניות וללישנא בתרא קטניות גריעי משבלים אלא דבזה י"ל דודאי לעולם סברא פשוטה היא דלענין דמפרש שרוצה למלול ודאי קטניות עדיפי שדרך המולל בקטניות לעשות מהם חבילות דהיינו כרי כדמצינו האי לישנא בחבילות של תלתן וכ"ש בשאר קטניות אבל בשבלים דאף כשפירש שמכניס למוללן מ"מ אין דרך לעשות כרי משבלים למלילה וכמ"ש לעיל משא"כ לענין סתמא הוי איפכא דסתם שבלים שכיחי טפי למלילה מקטניות דסתם קטניות סתמן למירוח כדפרש"י וא"כ ללישנא קמא נמי מודה בהא אלא דסובר דנהי דסתם קטניות גריעי מסתם שבלים אפ"ה פליגי בתרווייהו אבל במפרש לא פליגי אלא בשבלים וזה מוכח מדקאמר בלישנא קמא אבל קטניות ד"ה טבלא ולא קאמר נמי להיפך דזימנין ד"ה לא טבלא אע"כ דלענין סתמא פליגי בתרווייהו וללישנא בתרא הוא להיפך דאע"ג דהדעת נותנת דלענין מפרש למלילה קטניות עדיפי משבלים למלילה אפ"ה במפרש פליגי בתרווייהו ודוקא לענין סתמא יש לחלק ביניהם והיינו דקאמר ד"ה לא טבלא ולא קאמר נמי איפכא וזה נ"ל ברור אף שהוא לגמרי דלא כשיטת מהרש"א ודו"ק:

גמ' אוכל מהן עראי עיין מנחות דף סז ע"ב תוס' ד"ה כדי שתהא:

גמרא, הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי אף אחר שכבר נגמרו לאכילת עראי ע"י דישה מ"מ כיון דהכניסן בשבלים שרי כדאיתא פ"ק דפסחים (דף ט ע"ב) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ. ורש"י ז"ל פירש כל זמן שלא דשן ולא נגמרה מלאכתן, ואינני מבין: