מסכת ביצה דף י׳ עמוד ב׳

אבל ביום טוב כשבא לבררן ביום טוב כלומר שלא ברר דבריו מבעוד יום וסומך על בדיקת מחר שיבדוק את כולן:

דזימנין דמשתכחי שמנים כחושין וכחושין שמנים אותם הנראים שמנים למראה עיניו נמצאים כחושין במשמושן והכחושים נמצאים שמנים:

מידי דלא חזי ליה כל אותן שטלטל יותר על צרכו מוקצים היו:

אי נמי גרסינן אי נמי זימנין דמשתכחי כלהו כחושין וקא ממנע משמחת י"ט וכל זה על ידי שלא ברר אתמול דבריו לפיכך סמך על שקר לומר אי אפשר שלא יהו שנים או שלשה טובים ולמחר נמצאו כולם רעים אבל כשאתה מזקיקו לברר שוב אינו סומך אלא על אלו בין היו שמנים או כחושין ולדעת כן זמנן ובא ונוטלן ולא ממנע:

מתני' זמן שחורים ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים ודאי המזומנים הלכו להם ואלו אחרים דאתו להו מעלמא לשובך וכן שנים ומצא שלשה ואינו מכיר את המוכנים כולם אסורים:

שלשה ומצא שנים מותרים האחד הלך והשנים נשארו ולא אמרינן הואיל והאחד הלך כן הלכו כולם ואלו אחרים הם:

זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן ובתוך הקן לא מצא כלום הרי אלו אסורים ובגמרא מפרש לה:

גמ' כגון שזמן שחורים ולבנים בשני קנין וכל הקנין מובדלין במחיצות ועליות כדרך כל שובכין עשויין עליות הרבה וכל עליה יש בה מחיצות הרבה:

איכא חד דמערב בהו וא"ת ולבטיל ברובא וי"ל דבעלי חיים לא בטלי דחשיבי אי נמי ה"ל דבר שיש לו מתירין לאחר יו"ט וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל:

חד מנייהו אזל לעלמא וא"ת וכי תלינן לקולא בדבר שיש לו מתירין ויש לומר דהואיל ונשארו שנים במקומם ודאי בכה"ג תלינן לקולא:

חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה פ"ה בורר מנה היפה שבשניהם ויאמר אם זה של מעשר מוטב ואם האחר של מעשר הרי זה מחולל על זה ותימה דמפרש בפרק הזהב (ב"מ דף מה.) דאין מחללין כסף על כסף ולא מעות על מעות לכך נראה דמחלל בתחלה המנה של מעשר על פרוטות של נחשת ואח"כ מחללו על מנה היפה שבשניהם:

הכל חולין שאני אומר הוא לקח מעות של מעשר שני והני אחריני נינהו ותימה דהא לא אמרי' שאני אומר להקל אלא כשהוא מדרבנן כדאיתא בפסחים (דף י.) דקאמר שאני תרומה דרבנן לפיכך אני תולה להקל לומר שאני אומר וכו' וי"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן שפיר לקולא ואמרי' ודאי לקח אלו משם ושכח ואחר כך הניח אלו שם:

שאם תאמר לו במיכן אני נוטל למחר סגיא יאמר בדעתו כל השובך היכנתי לי ומותר לי ליטול איזה שאברור וחיישינן דלמא מטלטל ושביק כדי לבחור לו השמנים אי נמי משתכחי כולהו כחושים כו':

[מתני'] זימן שחורים ומצא לבנים כו' אוקמא רבא כגון שזימן שחורים בצד מזרחי ולבנים בצד מערבי ובא ביו"ט ומצא לבנים במזרח ושחורים במערב וכגון דאיכא בדף ההוא אחרים הרבה שחורים ולבנים שלא זימן אותן דחיישינן שמא מאותן שלא זימן מהן שהן רוב ואין עוד בדף אחר עמהן שהן קרובין נמצאו האסורין מרובין וקרובין לפיכך גם הן אסורים. ג' ומצא ב' הרי אלו מותרים ואוקימנא דסבר האי תנא חד מינייהו אזל לעלמא ואשתיירו תרי והן הן שזימן ואמרינן מתני' רבי היא דתניא הניח מאתים זוז ממעות מעשר שני ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל. כלומר מי שנטל לא רצה ליטול הכל ונטל מנה והניח מנה וזה המנה מעשר שני הן וחכמים אומרים הכל חולין. כלומר מעות מעשר שני כולן ניטלין ואלו אחרים הן ופריק רב אשי לעולם משנתנו אפילו לרבנן והכא בג' גוזלין מקושרין קמפלגי זימן וכן הניח ב' כיסין מקושרין בכל כיס מנה גוזלין עבידי דמנתחי ואפילו רבנן מודו דחד מינייהו ניתח ועריק ואשתיירו הני תרי והן הן ולפיכך מותרים.

אבל כיסין דלא מנתחי ליכא למימר הכי לפיכך מי שלקח הכל לקח.

מתני' זמן שחורים ומצא לבנים וכו'. במדדין ואי נמי בפורחין פריחה מועטת דמטי להו בחד שיחיא דלית בהו משום צידה כדאיתא לקמן בריש פרק אין צדין (ביצה כד, א), הא במפורחין אפילו (לא) מצא אותן שזימן ממש גם הן [אסורין] משום (צדין) [צידה] כדאמרינן בפרק אין צדין (שם) הצד יוני שובך ויוני עליה וצפורים שקננו בטפיחין או בבירות חייב. והא דאמרינן לקמן (ביצה יא, א) במאי עסקינן אילימא במפורחין ליחוש דילמא הנך אזלו לעלמא, התם נמי במפורחין פריחה מועטת, ואי נמי אפילו מוקי לה במפורחין ממש לא ניחא לאקשויי והרי צד משום דניחא ליה טפי לאקשויי במאי דאיירי ביה עד השתא כלומר באיסור [הכנה] (ד)[ו]כיון דאוקי לה במדדין איתרצא לה כולה מילתא.

לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר ר' חנינא רוב וקרוב וכו' פירוש: ואפילו בקורבא דמוכח, דבקורבא דלא מוכח כולי עלמא מודו ביה דאזלינן בתר רובא כדאיתא בפרק לא יחפור (ב"ב כג, ב) בפלוגתא דרבי חנינא ורבנן.

מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו נראה לי פירושו אי בפלוגתא דרבי ורבנן דהניח מנה ומצא מאתים כולן חולין כרבנן דאמרי הני אחריני נינהו הני נמי אחריני נינהו (דאי) [ואי] התם לא אחריני נינהו אלא מנה מונח ומנה מוטל. הא איכא חד דמערב בהו. ואם תאמר כי מערב חד בהו ליבטיל חד ברוב, יש לומר משום דכולהו דבר שיש לו מתירין דאסקה רב אשי לעיל (ק, ב) אפילו בדרבנן לא בטיל, ואזלינן נמי בספיקתו לחומרא והיינו דאזלינן בכולהו ספקי דמתניתין לחומרא, ועוד דבעלי חיים לא בטילי כדאיתא בריש פרק התערובות (זבחים עג, א).

וחכמים אומרים הכל חולין ואם תאמר למה מקילין בהו רבנן כולי האי דמכל מקום ספיקא דאורייתא הוא וניזיל בהו לחומרא, ויש לומר במעשר שני דרבנן, ואי נמי אפילו בשל תורה דכודאי נשתנו משוו להו רבנן והילכך אזלינן בהו בתר רובא דעלמא ורובא דחולין נינהו.

הכא בכיסין קשורים והא דמייתי לה בפרק קמא דפסחים (י, א) גבי הניח עשר ומצא כו' באנו למחלוקת רבי ורבנן, התם נמי בצבורין מונחים בכיסין מקושרים קאמר למאן דמוקי לה הכא לפלוגתייהו בכיסין קשורים.

המשנה הששית זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין אמר הר"ם פי' רוצה בזה המאמר כשזימן שחורי' ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורי' ביום טוב כי נאמ' אותם שזימן פרחו והלכו להם ואלו שמצא אחרים הם שבאו ממקום אחר וזו היא התועלת שהשמיענו וכמו כן כשהניח שנים ומצא שלשה נאסרו ממה נפשך אם נוסף עליהם שלישי הרי נתערב המוקצה במוכן ואם הם אחרים הרי כלן אסורין ואמרו ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין בתנאי שלא יוכלו לעוף ואם יש שובך שני בקרוב מזה השובך אבל אינו עומד בשורתו אלא שיהיה בקרן זוית למדנו מכאן שלא נאמ' מן השובך השני נדדו לזה השובך לפי שהם כשמדדין משובכן והולכי' אינם מדדין והולכין אלא בשוה לשובכם ואינן נוטים ממנו:

אמר המאירי זימן שחורים וכו' כונת המשנה לבאר במי שהזמין את גוזליו מבערב הכנה הראויה להם כמו שהתבאר ענינה במשנה שלפניה ונפל ספק בהזמנתו כיצד הוא דינו ואמר על זה שאם זימן שחורים ומצא לבנים במקום שחורים או לבנים ומצא שחורים אסורים שהרי אלו שמצא לא הוזמנו וזו לא הוצרכה אלא שפירשו בגמרא שאפילו זימן שחורים ולבנים ומצא לבנים במקום שחורים או שחורים במקום לבנים שהיה לנו לומר אלו הן שהוזמנו אלא שנתהפכו להם אסורים שאנו אומרים אותם שהוזמנו הלכו להם ואלו ממקום אחר באו ואפילו לא היו באותו שובך יונים שחורים אלא אלו הרי אנו חוששין שמשאר מקומות באו שכל דבר שאתה מסופק מהיכן בא ואם תדינהו שבא ממקום קרוב אע"פ שהוא מיעוט יהא בו היתר או איסור ואם תדון בו שממקום רחוק בא מפני שיש ברחוק מקום רוב אותם הדברים יהא בו הפך מה שדנת בו בקורבת מקום יש לך לדונו אחר הרוב ולא אחר הקרוב והילכך יש לנו לומר שמשאר מקומות שהן הרוב באו ולא מן הקרוב והוא שאמרו רוב וקרוב הלך אחר הרוב אחר שהרוב מצוי כגון זאת שיונים שבשובכין מצויין לבא משובך לשובך ואף כשתפקפק בזו של רוב וקרוב אע"פ שהלכה היא בזו יש בה קרוב גם כן וכמו שאמרו בגמרא בדף כלומר שיש דף אחד לפני חורים שבשובך שיוני שאר שובכין באים לשם לשוט ואין נכנסים לקנים שבשובך שיוני הקנים אין מניחין אותם אבל כשיוצאין יונים אלו שבקנים לשוט אלו שבדף נכנסים ונמצא רוב וקרוב לאיסור ואע"פ שהקן עצמו קרוב יותר מן הדף כל ששניהם קרוב אין מדקדקין בכך ודוקא שובכים שבתוך חמשים אמה שהרי באפרוחים המדדים אנו עסוקין ולא במפרחים כל צרכן כמו שביארנו והמדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה:

שנים ומצא שלשה אסורין שהרי על כרחך אחד מהם מוקצה ואותם שהזמין אינו מכיר והילכך אסורים ממה נפשך אם כלם הלכו ואלו ממקום אחר באו הרי כלן אסורי' ואם תמצא לומר שזה נוסף עליהם הרי מ"מ נתערב ביניהם אחד שלא הוכן ואינו מכירו ובטול ברוב אין כאן שהרי בריה הוא ובעל חיים ודבר שיש לו מתירין שלשה ומצא שנים מותרין אע"פ שאינו מכיר את המוכנים הואיל ובמקומם מצאם אלו הן שהוכנו והשלישי הלך לו ואפילו היו מקושרים שהגוזלות מנתחי אהדדי ומתפרקי:

זימן בתוך הקן ר"ל בתוך חור אחד שבשובך ולמחר לא מצא כלום בתוך אותו הקן אבל מצאו לפני הקן בדף אחד קטן שאדם מניח לפני כל קן וקן שהיונים יוצאין לשם לשאוף הרוח כל אחד לפני קנו חוץ מאותו דף שבשובך האמור למעלה וחוזרין לקיניהן ואמ' שאע"פ שמצאו במקום הרגיל לצאת לשם הואיל ולא במקומו מצאו שמא זה המוכן הלך לו וזה ממקום אחר שבשובך בא ואפילו לא היה בשובך יון שחור אלא זה שמא מתחום חמשים בא שהרי רוב וקרוב הלך אחר הרוב:

ואם אין שם קן אלא הם הרי אלו מותרין פי' בגמ' כל אלו שאסרנו מחמת ספק הנולד בהם אם אין בשובך עצמו קנים אחרים שלא הוזמנו שנחוש בהם ואין סביבותיו בתוך חמשים אמה שובכים אחרים שנחוש למדדים שבהם ויונים אלו אינם מפרחים שנחוש לרחוק מקום ואפילו היה שובך בתוך חמשים אמה אם הוא בקרן זוית שאם ידדה עד שובך זה יתעלם שובכו ממנו ולעולם אין זה המדדה מדדה ביותר מכדי ראיית קנו בכל אלו מותרין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספ' בד"ה חולין ומעשר שני כו' ואח"כ מחללו על מנה היפה שבשניהם עכ"ל אין פירושו דלא סגי בלאו הכי דודאי אי בעי מעלה הפרוטות לירושלים אלא עצה טובה קמ"ל דאי בעי להעלות מעות הראשונים שהם קלים מחללן על מנה יפה שבשניהם וק"ל:

בד"ה הכל חולין שאני כו' ותימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי"ל כו' עכ"ל וצ"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש"י דא"כ מאי קא קשיא ליה מגוזלות דהאי טעמא לא שייך בגוזלות ולמאי דמסיק שאני גוזלות כו' ניחא וק"ל:

גמ' ורבי אמר לך כיסים נמי כו' משום דמשמע ליה השתא דלא פליגי אלא בכיסים מקושרים אבל בכיס אחד ממש מודה רבי מש"ה הוצרך למימר השתא דטעמא דרבי כיסים נמי כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה חד מינייהו וכו' עד וי"ל דהואיל ונשארו וכו' בכה"ג תלינן לקולא ר"ל דרגלים לדבר הוא דאותן שהזמינום הן:

אי נמי זמנין דמשתכחי כולהו כחושים כו' פירוש אי בעית אימא דכל שאמר מבערב מכאן אני נוטל ליכא למיחש לשמא מטלטל ומניח דלא מטלטל מאי דלא חזי ליה. אלא טעמא הוא דכל שלא סיים מקום דעתו להכין כולם ואיכא למיחש שמא ימצא למחר כולם כחושים ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. אבל כשאתה מזקיקו לברר דבריו מבעוד יום ולסיים מקום ולומר זה וזה אני נוטל שוב אינו סומך אלא על אלו הן כחושים הן שמנים. ולבית שמאי לא סגי עד שינענע דאכתי איכא למיחש לאימלוכי. ולא הוי טעמא דבית שמאי משום מוקצה כמו שאומרים רוב המפרשים ז"ל. בתרנגולים שבביתו נצריך לומר מבעוד יום זה וזה אני נוטל משום חשש שמא ימצא אותן כחושים ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. ולטעמא קמא ניחא. ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי יונים שההוצאה יתירה על השבח איכא למיחש להמלכה משום חורבן שובכו. אבל בתרנגולים שהן עומדים לאכילה מאי דאשכח אכיל. ולי נראה דשאני תרנגולים שהוא מבקרן תדיר ויודע מה הן וליכא למיחש. מה שאין כן ביונים שאין דרך לבקרן אם שמנים אם כחושים. כן נראה לי:

מתניתין זימן שחורים ומצא לבנים פירש רש"י ולא היו שם עוד עד כאן. כלומר שלא היו שם עוד שחורים. וכתב מורי הרב נר"ו דהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן משום דרבא אוקמה למתניתין כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים בבקר ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים דאמרינן הני אזלו לעלמא והני אחריני נינהו. דמסייע בגמרא מינה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב כלומר דאמרינן דמעלמא קא אתו. אלמא משמע דמתניתין מיירי דליכא בשובך לא שחורים ולא לבנים אלא אותן שזימן לבד דאילו לא כן מאי סיעתא לר' חנינא דהא כלהו קרובין נינהו. ועוד אמאי איצטריכינן לדחויה ולאוקומה בדף דאפילו ליכא דף נמי אמרינן דהנך דמזדמני אזלי לעלמא והנך משחורים ולבנים שהיו בשובך שלא היו מוזמנים. וא"ת אם כן דמתניתין מיירי בדליכא בשובך שחורים ולבנים אלא אותם שזימן דוקא אמאי דחקינן לאוקומא בדף לוקמא בדאיכא שחורים בשובך מלבד אותם שזימן ולא הוי סייעתא לר' חנינא. תירץ מורי נר"ו דלישנא דמתניתין קשיתיה דתני זימן שחורים דמשמע דכולהו זמינהו. אבל הריטב"א אינו סובר כן אלא דאיכא בשובך יונים הרבה ולרווחא דמילתא נקט דמעלמא אתו והם אותן שהן תוך חמשים אמה. וסייעתא לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר רוב בדקורבא דמוכחא קאמר כגון הכא דאיכא קורבא דמוכחא שנתאחלפי הם עצמם דמיירי שהיו קרובים זה לזה אלא שהיונים שבשובך הם רוב. ודברי מורי נר"ו נראין עיקר. אלא דקשה לי קצת דהא סיפא דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן על כרחין בדאיכא אחריני בשובך קא מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הן. וכיון שכן רישא דקתני שלשה ומצא שנים כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי. וצריך עיון. ולפירוש הריטב"א ז"ל אביי דאוקמא בדף הכי פירושו דליכא ריחוק כלל אלא כולן קרובין שכולם רגילים לנוח שם ואיכא למיחש. וזה דחוק.

שלשה ומצא שנים וכו' וחד מנייהו אזל לעלמא. והקשו בתוס' וניזיל לחומרא דבדבר שיש לו מתירין אפילו בספיקא אזלינן לחומרא כדאמרינן. וי"ל דהכא יש הוכחה טפי דטפי יש לנו לומר דחד מינייהו אזל לעלמא מלומר כולהו אזלי והני אחריני נינהו.

גמרא לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן. פירוש כולה מתניתין דאילו רישא דשנים ומצא שלשה אפילו כרבנן אתיא אלא סיפא דשלשה ומצא שנים דוקא רבי היא ולא רבנן כן נראה לי.

חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה פירש רש"י ז"ל דנוטל היפה שבהן וכו' ודוקא בשני מנים של שני מלכים דבכי הא מתחללין דאי לאו אין כסף מחללין על כסף כדאיתא בפרק הזהב. דהיינו דפירשו ז"ל נוטל היפה שבהן:

בגמרא לימא מסייע ליה לר' חנינא וקשה מאי סייעתא איכא מהכא לר"ח דלמא לעולם אימא לך רוב וקרוב כי הדדי נינהו והיכא שמכחישים זו את זו הו"ל ספיקא ומש"ה אסורים במתני' דהא קי"ל ספק מוכן להחמיר ול"ל דהא דקאמר לימא מסייע ליה היינו להקשות אמאן דאית ליה קורבה עדיף מרובא הא ליתא דאף למ"ש התוס' דר"ח אפילו בקורבה דמוכח איירי אפ"ה לא אשכחן מאן דפליג עליה רק שהתוי"ט בספר פלפולא חריפתא פ' לא יחפור ר"ל דהא דאמרינן התם לימא רבינא לית ליה דר"ח היינו משום דפליג אדר"ח בקורבה דמוכח וה"נ קורבה דמוכח הוא כמ"ש התוס' שם מ"מ לא מצינו דאמר רבינא דקורבה עדיף אלא אפשר דכי הדדי נינהו והדרא קושיא לדוכתא ובלא"ה כל הפוסקים הסכימו דליכא מאן דפליג אדר"ח והא דקאמר אביי גופא פרק לא יחפור אף אנן נמי תנינא ומייתי מהא דאמרינן חזקתו מן המקור התם לא שייך לומר דמשום ספיקא אוסר גבי נדה מדקתני חזקתן מן המקור וכ"כ רש"י ותוס' שם ול"ל דהכא נמי לא שייך לומר דמשום ספיקא אוסר במתני' דא"כ יש להתיר מכח ספק ספיקא ספק שהם מהשובך הקרוב שהזמין ונתחלפו דהו"ל קורבה דמוכח ואת"ל דמרובא דעלמא אתו דלמא מהשובך של עובד כוכבים אתו ומותרין דקי"ל של עובד כוכבים א"צ הכנה כמבואר. אלא דא"כ השתא נמי דרובא עדיף אכתי לישתרו משום ספק ספיקא ועוד דרובא דעלמא עכו"ם נינהו אע"כ דאיירי הכא שאין כאן ספק לתלות בשובכים רחוקים דהא במדדין מוקמינן לקמן כולה מתני' אלא הספק שהם מהרוב השובכין שלו שלא הכין וא"כ שפיר י"ל דאסורות משום ספק. והנראה בזה דלא שייך כלל לומר דרובא וקורבה כי הדדי נינהו דהא מסברא רובא עדיף דבכל התורה אזלינן בתר רובא ולענין קורבה לא מצינן אלא בעגלה ערופה אע"כ דעיקר מימרא דר"ח דלא תימא ע"כ קורבה עדיף מדאורייתא מדכתיב בעגלה ערופה והיה העיר הקרובה אע"ג דאיכא אחרינא דנפישא מיניה כדמקשה הש"ס פרק לא יחפור ואיצטריך ר"ח לאשמעינן דלא וקרא איירי בדליכא וא"כ מקשה הכא שפיר דאכתי מאי קמ"ל ר"ח מתני' היא ודו"ק:

שם כדאמר אביי בדף ה"נ בדף וכתב מהרש"א ז"ל בשם תוס' ישנים דמקשו אביי גופא אמאי לא אמר למילתיה ארישא דמתני'. ולענ"ד לק"מ כיון דעיקר הקושיא מאי קמ"ל ר' חנינא וא"כ מבבא דהכא לא שייך להקשות כן דאיכא למימר דמאן דאית ליה קורבה עדיף מוקי למתני' להיפך כגון דרובא דהתירא כגון שהזמין כמה שובכים שחורים ולבנים רק אותן השובכות הקרובות לאותן שהוחלפו לא הזמין וקמ"ל דאזלינן בתר קורבה ואסורות א"נ דרובא דעובדי כוכבים נינהו ואינן צריכין הכנה וא"כ מצינן למימר דר"ח דיוקא דמתני' קמ"ל וא"כ הא דקאמר הכא לימא מסייעא ליה אמילתא דרבה קאי לימא משום דס"ל כר"ח אוקמא הכי כדמקשה פרק לא יחפור אמילתא דרבינא משא"כ לקמן דמשנה מפורשת היא בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורה מקשה שפיר והתם ע"כ ליכא לאוקמי להיפך מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הן מותרות משמע דאיסורא משום הנך דאסירי אם כן מקשה שפיר ודו"ק:

בתוס' בד"ה חולין ומעשר פ"ה וכו' ותימא דאמרי' פרק הזהב עכ"ל יש לתמוה דהתוס' כתבו בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ה) דההיא דאין מחללין כסף על כסף אתיא כר"מ אבל חכמים מתירין ומייתו משנה מפורשת כן לפי גרסתם ועיין מ"ש שם בחידושי באריכות וגם בדף נ"ז מייתי הש"ס ברייתא דבמעשר שני של דמאי כ"ע מודו דמותר וגם שם הארכתי בחידושי ע"ש ועיין בספר מג"ש בפסחים. ונראה דמשמע לרש"י דהכא בדמאי איירי דאי בודאי לא היו חכמים מקילין לומר הכל חולין דמידי ספיקא לא נפקא אבל במעשר שני של דמאי א"ש דהו"ל ספק ספיקא ועוד דבדרבנן אמרי' שאני אומר כמ"ש התוס' ודוק:

בד"ה הכל חולין וכו' ותימא וכו' וס"ל דכיון שאין אדם מניח עכ"ל וכה"ג צ"ל נמי בסיפ' בהניח ר' ומצא ק' דסברי חכמי' הכל חולין משום דאיכא הוכחה גדולה מדלא העלן לירושלים כמו שפרש"י וא"כ לפ"ז מאי מקשה לענין יוני שובך דהכא ליכא שום הוכחה כלל וכיון דליכא שום ריעותא באותן שנים שנשארו למה נחזיק ריעותא ומהיכי תיתי לא נוכל לומר דחד אזיל והנך אחרינהו נינהו מיהו למאי דמסקינן דבגוזלות מקושרין עסקינן א"ש דלמאי דלא ס"ד דעשויין לדדות היה סובר דה"נ איכא הוכחה לומר דכל המקושרים יחד אזלו לעלמא או אדם בא ונטלן והני אחריני נינהו וק"ל:

שם אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרין וכו' וכתב הר"ן ז"ל דאע"ג שהניחן מקושרים ומצא שנים מותרים מקשירתן ואפ"ה שרי משום דמנתחי אהדדי ונ"ל שזה מוכרח דבהכי עסקינן דאי במקושרין ומצאן מקושרים פשיטא דמותרין דלא שייך כלל לומר דמעלמא אתו וכ"כ הט"ז דלא כהב"ח ז"ל ויש לי לדקדק הרבה בדבריהם ובדברי ב"י יוסף במ"ש בענין מקושרים ואין כאן מקומו אולי יזכיני השם לבאר הלכות י"ט ושם יתבאר באריכות אי"ה:

שם ור' אמר לך כיסין נמי וכו' ויש לדקדק מאי קשיא ליה במלתא דר' עכשיו טפי ממאי דהוי ס"ד מעיקרא דאפילו בכיס אחד פליג ר' וא"כ תקשי ליה מ"ט דר' ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דטעמא דר' דבשום ענין לא תלינן אף דאיכא הוכחה ואפ"ה חיישינן להחמיר ותלינן שמא שכח ונטל קצת מהם כדמשמע מפרש"י אבל למאי דקאמר עכשיו בשני כיסין כעין כיס אחד וע"כ הא דמוקי ליה הכי היינו משום דמשמע ליה דבכיס אחד אפילו ר' מודי דהכל חולין דהוכחה גדולה היא ולשמא שכה לא חיישינן אלא עיקר החששא בשני כיסין כמין כיס אחד היינו שמא אדם אחד בא ונטל אחד מהם וא"כ מקשה שפיר מ"ט דר' דכיון דמקושרין היו פשיטא שאם אדם אחד בא ונטלן לגוזלות דלא הוי טרח להתיר קשירתן אלא היה לוקח הכל וע"ז משני זימנין דמתעכל קטרייהו וכפרש"י וק"ל וגם בזה לשון הט"ז מגומגם וצ"ע: