דף ביאור

מסכת זבחים דף נ״ד עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת זבחים דף נ״ד עמוד ב׳

מסכת זבחים דף נ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־265 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

דגייז ליה אחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה:

ופרכינן והא אבנים שלמות כתיב שיהא חלק ולא פגימות פגימות ואי אפשר לסתירה להיות חלקה:

דמחית מידי מתותיה כלומר במקומו על (כנגד) חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועוביו כעובי המלבן וחלק [והניח] בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע"י שפיכת המיחוי של סיד וקוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק:

קרנות של מזבח חלולות היו נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו:

כמזרק כזיות מזבח אלמא בית קיבול יש כמזרקים:

דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמין [דקים] נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלוקים ולא הוצרך לפגום בפגימות לנקבים:

שהן יושבים ברמה בעירו של שמואל:

נויו של עולם למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה:

ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Zevachim 54b · Sefaria

תוספות

דגייז ליה תימה מעיקרא ליעבד מלבן בענין זה:

אבנים שלמות כו' תימה דהוה ליה לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויש לומר שהש"ס קיצר כאן ורוצה לומר כמו שמדקדק הש"ס במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל כתיב ואם תאמר וליעביד על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח בסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח.) דקתני משמתו נביאים הראשונים בטל אורים ותומים [והיינו בית ראשון] משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חורבן הבית כדתניא בגמרא משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא (דף כא:) ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל התם משחרב בית המקדש ניטל טעם פירות ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירותיהם מתברכים בימי שמעון בן שטח שנעשו חיטין ככליות של שור הגדול (תענית דף כג.) ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה שמו דפרק קמא דקדושין (דף לא.) ובפרק שני דמסכת ע"ז (דף כג:) שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח:) מדכתיב במלואותם ואפי' רבי יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש מודה דאבני אפוד נמי בעו שמיר כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף סח.) גבי בנין בית המקדש שעשה שלמה דקאמר היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחין רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה בעי שמיר למקדש ועובדא דבן נתינה בבית שני דקאמר הדר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה עשה משה שניה עשה עזרא כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"ה) וכמו כן קשה בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב:) אמאי גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום אנשי יון כיון דאפשר על ידי שמיר ויש לומר דשמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה הצפורן ופרק קמא דחולין (דף יח.) אמרינן וכמה כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומיהו קשה בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה וקאמר רבי יהודה דהוה שמיר לבית המקדש:

ומלאו כמזרק כזוית מזבח הוה מצי לאתויי מתני' דמסכת מדות (פ"ג מ"ב) ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים היו נתונים על יסוד דרומית יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון אלא ניחא ליה לאיתויי דרב כהנא משום קרא ובקונטרס פירש שהנקבים היו בד' קרנות שיפול דם חטאת לתוכן ויבלע ותימה לפירושו שלא היו המתנות למעלה אלא כנגד חודה מבחוץ:

Tosafot on Zevachim 54b · Sefaria

בן יהוידע

מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת (דברים יז, ח). נראה לי בס"ד דיליף זה מן פסוק 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' (דברים יז, ח) דלשון זה כפול לכן דריש וְקַמְתָּ משאר ארצות לארץ ישראל שהיא גבוהה מה וְעָלִיתָ מן ארץ ישראל לירושלים ששם המקדש שהיא גבוהה מן ארץ ישראל.

וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנָּא בֵּיהּ דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי בְּדָוִד (תהלים סט, י) קשא למה נתקנא מדבר זה שכיון בו דוד המלך ע"ה להלכה והלא הוא תמיד היה מכוין להלכה בכל ענין וכאשר הוא עצמו הגיד לשאול המלך ע"ה דבר זה על דוד המלך ע"ה שאמר לו 'וַהֳ' עִמּוֹ' (שמואל א' טז, יח) שהלכה כמותו בכל מקום דהוה גלי מסכתא בכל דבר ודבר (שבת נו.) ומאי רבותיה דדבר זה שכיון בו להלכה? ונראה לי בס"ד דראה דבר זה שכיון בו להלכה נעשה ממנו הכרח דהמלוכה היא לדוד המלך ע"ה ולא לשאול המלך ע"ה והיינו כי שתי מצות נצטוו ישראל לקיים בכניסתם לארץ שהן לשום מלך ולבנות בית המקדש ושתי מצות אלו נצמדים יחד והנה מקום המקדש לא נאמר לנביא בפירוש והיו צריכין לידע מקומו מן הכתובים וכאשר באו שמואל ובית דינו וכל הסנהדרין וחכמי הדור ועשו אסיפה גדולה בית המדרש כדי לברר מקום המקדש מן הכתובים נתעלם הדבר מהם ולא היו יכולין לכוין עד שבא דוד המלך ע"ה וכיון להלכה את מקומו שצריך לבנותו בנחלת בנימין משום דחזא טעמא רבא בדבר זה דבכלהו שבטים כתיב 'וְיָרַד' (יהושע יח, טז) ובנחלת בנימין כתיב 'וְעָלָה' בלבד ולא כתיב 'וְיָרַד' ועוד כיון דבר אחר דסבור לבנותו בְּעֵין עֵיטָם שהוא גבוה יותר ובא דוד המלך ע"ה והסביר להם ד'נִתָּתֵי בֵּיהּ קָלִיל' דכתיב וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן (דברים לג, יב) וכולם הסכימו על דברים אלו וידעו שכן הוא האמת. והנה באמת מה שחידש דוד המלך ע"ה דברים אלו מן הכתובים אין בזה חכמה נפלאה שראויה להתעלם מעין הבדולח של אדונינו שמואל הנביא ע"ה וכל חכמי הדור ההוא לכן יש לומר כיון דבאמת נתעלם דבר זה מהם והשיגו דוד המלך ע"ה לבדו נעשה מזה הכרח גדול לומר שהמלוכה הנצמדת עם בנין בית המקדש היא ראויה לדוד המלך ע"ה כי כמו שבית המקדש רק הוא השיג מקומו מן הכתובים כן המלוכה הוא לבדו ישיג אותה וראויה אליו מאחר דשימת מלך ובנין בית המקדש תלוים זה בזה ונצטוו בהם ביחד. ועל דרך זה אמר פרעה ליוסף הצדיק ע"ה אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מא, לט) והיינו רצונו לומר זה הפתרון שפתרת הוא קרוב לשכל ואין זה חכמה עמוקה שראוי שתתעלם מעיני חכמי מצרים ומאחר שנתעלמה מהם ונגלית רק לך, זו הוכחה שרצה האלקים להודיע לנו שאין נבון וחכם כמוך וראוי לך שאתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. וכן הדבר אצל דוד המלך ע"ה מאחר דמקום המקדש נתעלם מכל החכמים ולא השיגו אלא רק דוד המלך ע"ה לבדו, הורו בזה מן השמים שגם שימת מלך ראויה לדוד המלך ע"ה דוקא כאשר זכה לבדו להשיג מקום המקדש ולכן דואג שראה בעין שכלו דאחרי זה יבואו להכריח מחמת השגה זו שתהיה המלכות לדוד המלך ע"ה דוקא נתקנא בו והוכרח להוציא שם רע בפיסול היחוס כדי לפסלו ח"ו מהיות מלך. ועוד נראה לי בס"ד שנתקנא דואג בראותו שכיון המקום מחמת שידע כי על ידי זה יכריחו שהמלכות היא ראויה לדוד המלך ע"ה דווקא ולא לשאול המלך ע"ה והיינו דמצינו במדרש רבה בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מט, כז) מדבר במלכותו מה זאב חוטף ואוכל אף שאול חטף המלוכה שנאמר 'שָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה' (שמואל א' יד, מז) רבי פנחס פתר קרא במזבח מה הזאב חוטף אף מזבח חוטף הקרבנות עד כאן. והנה לדרשה ראשונה משמע שאין המלוכה שייכה לשאול אלא חטף אותה משל אחרים והיינו משל דוד המלך ע"ה אבל לדרשה שניה דפתר לקרא במזבח ליכא למשמע דא ולעולם שאול ראוי למלכות ולקח את שלו, וכיון ששתי דרשות אלו נדרשים מנא ידעינן איזה דרשה היא עיקר? ברם אחר שמצינו שדוד המלך ע"ה כיון להלכה במקום בית המקדש שלא לבנותו בְּעֵין עֵיטָם אלא למנחת ביה קליל לבנותו בִּירוּשָׁלַיִם דכתיב 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' (דברים לג, יב) ולא כתיב 'בְּרֹאשׁוֹ' וכיון דנבנה בירושלים אז ממילא נעשה מקום המזבח באותה רצועה של יהודה כי בעין עיטם ליכא רצועה דכן מפורש בגמרא דיומא (יומא יב.) רצועה היתה יוצאת מחלקו בחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי נמצא עיקרו של מזבח היה בחלקו של יהודה באותה רצועה והשתא אי דרשינן 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' (בראשית מט, כז) כדרשה של רבי פנחס דקאי על המזבח מה זאב חוטף אף מזבח חוטף הקרבנות קשא והלא המזבח לא היה בחלק בנימין אלא בחלק יאודה באותה רצועה וכמפורש בברייתא דיומא הנזכר לעיל? על כן מוכרח לפרש הכתוב 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' על המלוכה שלא היתה שלו וחטף אותה, ועל כן ודאי אחר שנטרד שאול המלך ע"ה ממנה יבא דוד ויקח את שלו והוא ימלוך בודאי דאם היתה המלוכה של שאול אפילו שנטרד ממנה מכח מלחמת עמלק יבא בנו ויקחנה אבל אם שאול חטף אותה לפי שעה הנה ודאי אחר שנטרד ממנה יבא מי ששלו היא ויקחנה, ולכך נתקנא בדוד המלך ע"ה כי ראה שבודאי הוא ימלוך ולכן חיפש לו צד פיסול ח"ו מצד היחוס דאתי מרות המואביה. ובזה מדוקדק היטב דברי רבא דאחר שאמר הדרשה שדרש דוד המלך ע"ה שלא לבנות המקדש בעין עיטם אלא למיחת ביה מעט לבנותו בירושלים משום דכתיב 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' אמר ועל דבר זה נתקנא דואג דבר זה דייקא.

Ben Yehoyada on Zevachim 54b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

דְּגָיֵיז לֵיהּ, ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב!

קטע 2

דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ – דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״; הָכָא נָמֵי ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ; הָכָא נָמֵי, דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ.

קטע 3

דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנוֹיוֹת בָּרָמָה״? וְכִי מָה עִנְיַן נוֹיוֹת אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם.

קטע 4

אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא;

קטע 5

אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה) הַגְּבוּל״, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״; בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.

קטע 6

סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם – דְּמִדְּלֵי; אָמְרִי: נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

קטע 7

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְּבִנְיָמִין, וְאִי מְדַלִּינַן לֵיהּ – מִתְפְּלֵיג טוּבָא; מוּטָב דְּנִיתַתֵּי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

קטע 8

וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״, וּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ וְגוֹ׳, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ׳, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ וְגוֹ׳״.

קטע 9

״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״; ״בְּאֶפְרָתָה״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דְּקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם. ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״ – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.

קטע 10

מַתְנִי׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת – אֲשַׁם גְּזֵילוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי;

קטע 11

שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים – לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, לְכׇל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

מסכת זבחים דף נ״ד עמוד ב׳

מסכת זבחים דף נ״ד עמוד ב׳

רש"י

תוספות

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור