מסכת תמיד דף ל״א עמוד ב׳פרק 4 לא היו כופתין

הָרִאשׁוֹן – בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, וְחוֹטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ, קַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, בֵּית שְׁחִיטָתוֹ מִלְּמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ. הָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשֵּׁנִי – בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.

הַשְּׁלִישִׁי – בָּעוֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעוֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדוּלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת עִמּוֹ. הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הָרְבִיעִי – בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִּימִינוֹ וְהַגֵּרָה בִּשְׂמֹאלוֹ, וְצַלְעוֹתָיו בֵּין שְׁנֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. הַחֲמִישִׁי – בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשִּׁשִּׁי – בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִים בְּבָזֵךְ, וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶן מִלְּמַעְלָה.

הַשְּׁבִיעִי – בַּסּוֹלֶת. הַשְּׁמִינִי – בַּחֲבִיתִּים. הַתְּשִׁיעִי – בַּיַּיִן. הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה, בְּמַעֲרָבוֹ. וּמְלָחוּם, וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע.

גְּמָ׳ תָּנָא: יָד וָרֶגֶל, כַּעֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: מִשּׁוּם בִּזְיוֹן קֳדָשִׁים. וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם דִּמְהַלֵּךְ בְּחוּקֵּי הָעַמִּים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּכַפְתֵיהּ בְּשִׁירָאֵי. אִי נָמֵי, בְּהוּצָא דְּדַהֲבָא.

תְּנַן הָתָם: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. שְׁמוֹנָה שֶׁל שַׁיִשׁ בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִים, שֶׁעֲלֵיהֶם מְדִיחִין אֶת הַקְּרָבַיִם.

שְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב שֶׁל כֶּבֶשׁ, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִין אֶת הָאֵבָרִים, וְעַל שֶׁל כֶּסֶף כְּלֵי שָׁרֵת.

וּבָאוּלָם שְׁנַיִם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתְנִין לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ.

שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

מִכְּדֵי אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת, אַמַּאי עָבְדִי דְּשַׁיִשׁ? נַיעְבְּדוּ דְּכֶסֶף, נַיעְבְּדוּ דְּזָהָב! אָמַר רַב חִינָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַסִּי, וְרַבִּי אַסִּי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְתִּיחַ.

שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, כְּנֶגֶד הַיּוֹם.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״ – כְּנֶגֶד הַיּוֹם. אַתָּה אוֹמֵר נֶגֶד הַיּוֹם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – הֲרֵי חוֹבַת הַיּוֹם אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״ – נֶגֶד הַיּוֹם.

הָא כֵיצַד? תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.

עֲשָׂרָה דְּבָרִים שָׁאַל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן אֶת זִקְנֵי הַנֶּגֶב, אָמַר לָהֶן: