מסכת מנחות דף נ״ד עמוד ב׳

כי פליגי כו' ובשר העגל שנתפח אסיפיה קאי שחזר לכמות שהיה בשר זקנה שנתמעט אמיצעיה קאי והכי קאמר אע"ג שנתמעט כשיעור שיש בו עכשיו משערינן הואיל וכבר הוה בהן נמי האי שיעורא ומיחייב מדאורייתא ולא אמרינן בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו והוה ליה כמי שלא היה בו מתחילה והשתא איתא ופטור מדאורייתא ורבי שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן:

טהורין קאי אאוכלין ומת ונבילה ושרץ:

ואין חייבין קאי אנותר ופיגול וחלב:

הניחן בגשמים לאלו עצמן לאחר שצמקו:

תורמין לאו תרומה ממש אלא מעשר:

תאנים לחים גרוגרות תאנים יבשים שצמקו וכווצו:

במנין עשר תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי ממעט במעשר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשתכח בכל עשר גרוגרות דחולין חדא תאנה דמעשר דכלי דמחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מנ' תאנים:

אי אמרת בשלמא לכמות שהיו גרוגרות מעיקרא כשהן לחין משערינן שפיר תאנים מתאנים תרים אלא אי אמרת כמות שהן השתא משערינן הוה ליה מרבה במעשרות לגבי מדה דהיינו עשרה תאנים דתרומה מחזקי קבא וצ' גרוגרות לא מחזקי אפילו חמשה קבין והוה אחד מחמשה:

אלא הכא בתרומת מעשר עסקינן משום דקתני תורמין מוקי לה הכי אבל הוא הדין במעשר ראשון דמקיש נמי אבא אלעזר בן גומל כדאיתא בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נח:):

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד מדאורייתא אין שייך בה אומד דחיטה אחת פוטרת את הכרי כדכתיב (דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך אלא לפי שנתנו בה חכמים שיעור שייך בה אומד ותרומת מעשר יש לה שיעורא מדאוריית' כדכתיב (במדבר י״ח:כ״ו) מעשר מן המעשר דלענין זה ודאי לא מקשינן שתפטור בה חיטה אחת אבל אם במתכוין מוסיף ילפינן שפיר מתרומה גדולה:

ניטלת באומד מצוה לעשות מאומד דמתוך שירא שלא לפחות נוטל בעין יפה ובתוספתא גרסינן אלא מאומד וכן פי' ר"ת ותנן בפ"ק דתרומות (מ"ז) אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וכן בתרומת מעשר ואמרינן עלה בירושלמי תני אבא אלעזר בן גומל מנין שאין תורמין לא במדה כו' וא"ת בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) דמפרש רב אשי בן ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קייץ לא מתקן ליה בעל הבית כור מעשר יש לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקייץ תקוני תקניה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ויש לבעה"ב רשות לתרום תרומת מעשר כמו שיש לו לתרום תרומה גדולה והשתא א"כ ברישא נמי אע"ג דלא קייץ (אמאי) לא ניחוש לתרומת מעשר שבו דאמרינן מאומד תורם דמצוה מאומד ויש לומר דלאו אורחיה דבעה"ב לעשות מאומד תרומת מעשר מפני תרעומת כהן ולוי אם יטעה באומד שלו וא"ת הא תנן במסכת תרומות פ"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן ובירושלמי מקשי לה בפ"ק דתרומות ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ת"ל (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם והרמותם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצוותה באומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר לאשמועינן דפליגי בתרומת מעשר וא"ת דבירושלמי אמרי' אההיא דהמונה משובח ממי הוא משובח אמר רב הונא מן התורם מאומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא דהמונה משובח וקאמר נמי התם א"ר הילל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פירוש מכלל דאיכא שלשה בר משוקל ובתר הכי קאמר ר' חנינא תיפתר בשלשתן ולית ש"מ כלום ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל הא אמרן דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דלאבא אלעזר בן גומל נמי לא ילפי אלא דמועיל מאומד ולא שתהא מצוה מאומד והשתא הא דמשני בירושלמי כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כאבא אלעזר בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל אי נמי מודו רבנן לאבא אלעזר בן גומל דמאומד הויא תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד וא"ת והיכי שרי לרבנן לעשות מאומד א"כ הוה ליה מרבה על המעשר וי"ל דהיינו כשמרבה במתכוין אבל כשמתכוין לאומד יפה לא חשיב מרבה ומיהו מדשריא הכא לאבא אלעזר בן גומל תאנים על הגרוגרות במנין אע"ג דהוה ליה מרבה מעשרות במתכוין משמע דכל מה שירצה להרבות נחשב עין יפה ונראה דלית ליה לאבא אלעזר בן גומל מרבה מעשרות דהא מעשר ראשון נמי איתקש לתרומה כדאמרי' בפרק בתרא דבכורות (דף נח:) ולא משכחת לה אלא במעשר עני או במעשר שני דהנהו לא איתקוש דלא איירי אלא במעשר ראשון כדקאמרינן התם ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב (במדבר י״ח:כ״ד) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה:

כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיבא אלא נקט הכי משום דפשטיה דקרא משמע דמתרומה גדולה יליף דקרא בתרומת מעשר של לוים כתיב והכי משמע ונחשב לכם במחשבה תנו לו תרומת מעשר מן הגורן כדגן מן הגורן כאותה תרומה שניטלת מן הגורן דהיינו תרומה גדולה ונראה דרבנן לא פליגי אמחשבה ובאומד דוקא פליגי אם תמצא לומר דפליגי שמא יש שום טעם דלא מוקמי מחשבה אתרומת מעשר אע"ג דכתיב בגופה כדאשכחן לענין מוקף בפ"ב דתרומות דאמר בירושלמי דכל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו מן המוקף לו ומוקמינן בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כדתנן במסכת ביכורים (פ"ב מ"ה) דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כביכורים והא דפריך בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מפרש ר"ת דהיינו מדרבנן ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קידושין דף מא:) דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה (במדבר י״ח:ל״א) אתם גם אתם ומתוך פי' הקונט' דבכורות (דף נח: ושם) משמע דבמחשבה פליגי גבי היו לו מאה טלאים ונטל עשרה עשרה ונטל אחד ר' יוסי בר רבי יהודה אומר מעשר דסבר לה כאבא אלעזר בן גומל ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן ומעשר דגן קריי' רחמנא תרומה ופי' בקונט' דמשום מחשבה מוקי ליה רבי יוסי ברבי יהודה כאבא אלעזר ומתוך פירושו נמי (הכי) משמע דאפילו בתרומה גדולה לית ליה מחשבה דאי אית ליה לא הוה צריך למימר דאבא אלעזר בן גומל היא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצינו למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה וא"ת ולמה ליה. למימר דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבא אלעזר בן גומל הא כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן נוטל אחד מעשרה אף מעשר בהמה כן ולא בעי העברה תחת השבט אלא שיש עשרה לפניו ונוטל אחד מהן ויש לפרש דמייתי דאבא אלעזר דילפינן תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד אע"ג שלא היה סברא ללמוד זה מזה לגבי הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לו שיעור אפילו הכי מקשינן להו לענין זה אע"ג דהוי כעין אפשר משאי אפשר ה"נ יליף מעשר בהמה ממעשר דגן אע"ג דמפקי קרא ממשמעותיה דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור ומיהו אין מתיישב ללב פירוש זה ונראה לפרש דמשמע ליה דלר' יוסי ברבי יהודה הוי מעשר אע"ג שאינם שוין כגון במכניס לדיר להתעשר דסתמן אין דרכם להיות שוין הלכך צריך לאוקמי כאבא אלעזר בן גומל דשרי מאומד ולא חיישינן אם מרבה במעשר כדפרישית או לכל הפחות שרי בעין יפה כדאיתא בשמעתין ואי לא דאבא אלעזר ה"א דאע"ג דלא חיישינן במעביר לשוין כה"ג שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר סד"א דגם בעינן שוין:

כי פליגי כשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח, פי' ובשר העגל שנתפח אסיפא קאי שחזר לכמו שהיה, ל"ה: ר"ל דלא נפרש שנתפח שלא היה בו שיעור ונתפח אלא שהיה בו שיעור וצמק ונתפח שחזר לכמו שהיה, ובשר זקנה שנתמעך אמציעא קאי אע"ג שנתמעך כבר משיעור שיש בו עכשיו ומתחלה נמי היה בו כשיעור רב ור' חייא ור' יוחנן סברי כמו שהן עכשיו משערינן הואיל וכבר היה בהן שיעורא ומחייב מדאוריית' ולא אמרי' בשעה שצמקו נדחו מאיסורן ופטור מדאוריית' ור' שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאתו דאורייתא, ל"ה. ר"ל דפי' דלכמו שהן ר"ל בשיעור של עכשיו ודכולה מתני' מיירי שהיה בו שיעור מתחלה ונמעט השיעור בנתיים וחזר לשיעורו ומשערין לכמו שהן עכשיו וטמאין אלא דבהא פליגי לרב והנך דעמיה ר"ל טמאין מדאורייתא ולריש לקיש והנך דעמיה ר"ל טמאין מדרבנן: וקשיא דא"כ דבין בשר עגל ובשר זקנה מיירי דהוה ביה שיעור וצמק וחזר ותפח וחזר לשיעור אמאי נקט גבי עגל ותפח וגבי זקנה ונתמעך ומה לי בשר זקנה לא הוה ליה למנקט אלא בשר שהיה בו שיעור וצמק וחזר לשיעורו דבשלמא מעיקרא דבשר עגל דתפח הוי באחרונה ניחא אע"ג דנקט תפח ובזקנה נתמעך כי אורחייהו כדפי' רש"י אבל השתא קשיא: וי"ל דכל חד מתרץ לה לטעמי', למ"ד דטמאין מדרבנן ודסבר דיש דיחוי באיסורין נקט עגל לרבותא דאע"ג דדרכו של עגל לתפוח והוה לן למימר דכשצמק לא נדחה מפני שהוא רגיל לתפוח אפ"ה קרינן ליה דיחוי ולא מטמא אלא מדרבנן וגם בשר זקנה דאין דרכה לתפוח נמי טמא מדרבנן, ולמ"ד דאין דיחוי באיסורין וטמאין ר"ל מדאוריית' נקט בשר זקנה לרבותא אע"ג דאין דרכה לתפוח והוי דיחוי גמור ואפילו הכי דכשנפחה מטמא מדאורייתא דאין דיחוי באיסורין: ופי' בתוס' דמאי דקאמר דכשהוא מעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן הוא דאסור, ר"ל לריש לקיש אבל לרבי יוחנן הוי מן התורה, ונראה טעות לפי דהשתא קיימינן דבעינן שיהא שיעור בין בתחלה בין בסוף ואי הוה ביה שיעור מתחלה והשתא לית ביה קאמר הא לית ביה וטהור הואיל דהשתא לית ביה דליכא לטמא ליה גם בדרבנן הואיל דכשקבל טומאת אוכלין לית ביה כשיעור שהיה בו מתחלה אינו מועיל לטמאותו עכשיו שאין בו אבל כשאין בו מתחילה ועכשיו ישנו ראוי לטמאותו מדרבנן הואיל דבשעת קבלת טומאה יש בו שיעור אע"ג דבעינן מדאורייתא שהיה בו שיעור בתחלה ודלכ"ע לית ביה טומאה אלא מדרבנן גם לר' יוחנן אלא דלר' יוחנן כשחזר לשיעור מטמא מדאורייתא משום דאית ליה דאין דחוי באיסורין אבל כי לא הוה ביה מעיקרא לא מטמא מדאורייתא דאי ס"ד מ"ד מדאורייתא מטמא למה אצטריך לו לטמאות לחזר לשיעורו ראשון מטעם דאין דחוי באיסורין בלא הכי נמי לטמא אפי' לא היה בו שיעור מתחלה הואיל ועכשיו יש בו שיעור אלא ש"מ דליכא דמטמא ליה מדאורייתא אלא א"כ היה בו שיעור ולבסוף בשעת קבלת טומאה נמי יש בו שיעור אלא דלר' יוחנן הוי טמא מדאורייתא משום דאין דיחוי ולריש לקיש דרבנן דיש דיחוי דלא מטמא לריש לקיש אלא היכא דמתחלה היה בו שיעור ועכשיו בשעת קבלת טומאה עומד באותו שיעור שלא פסק ונדחה בנתיים אבל כשפסק וחזר אינו טמא אלא מדרבנן משום דאידחי ליה בהו איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן אית ביה כדפי' בתוס' משום דלא גרע מדמעיקרא לא הוי ביה והשתא אית ביה:

וגרוגרות יבשות במנין, פי' תורמין במנין עשרה תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי חסר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשכח לכל עשרה גרוגרות דחולין חדא תאנה משום דכלי המחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מג' תאנים, ל"ה. ר"ל דיש לו להפריש לפי המנין דהיינו מתשעה גרוגרות תאנה אחת לפי דאזלינן בתר מעיקרא שהיו לחות מתשעה גרוגרות שהיו תאנים תאנה א' וא"כ לט' כלים שכל אחד מחזיק מאה גרוגרות היו לו להפריש מאה תאנים וכשיפריש מתשעה כלים שכל א' מחזיק מאה גרוגרות כלי אחד שמחזיק מאה גרוגרות מלא תאנים הרי לא יפריש כי אם חמשים תאנים על תשע מאות גרוגרות והרי הי"ל להפריש מאה הילכך מפריש לכל ט' גרוגרות תאנה אחת דהיינו לפי מנין: