מסכת מנחות דף י״ט עמוד א׳

מקרא הכהן נדרש לפניו לויצק:

ולאחריו וקמץ משם באצבעו:

ולקח ולקח (קבלת) הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות וגו':

אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין:

נתינה מתנת הקרן דמזבח:

וכי נאמרה יד כלומר וכי נאמרה אצבע בולקח והלא בונתן הוא אמור:

וי"ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון [וכ"ת וי"ו דונתן נמי יהא] מלמד קבלה מנתינה תריץ ליכא למימר הכי דאי כתיב ונתן באצבעו הוי גמירא ולקח מונתן בוי"ו מוסיף על ענין ראשון אבל השתא באצבעו הפסיק הענין:

ואי מה סמיכה לר"ש פריך וסמך ידו על ראש קרבנו אלמא סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ולא באחר זריקה לא בעינן בבעלים דכהן זורק:

במקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי וא"ת מנלן דבהכי פליגי דילמא טעמא דרבנן כדאסיקנא בפ"ק (לעיל מנחות דף י.) ופרק שני דזבחים (דף כד:) דכל מקום שנאמר אצבע או כהונה אינו אלא ימין ור"ש בעי תרתי וי"ל דלשון הברייתא משמע משום דקאי עליה באצבעו כדקתני באצבע ולקח והא דלא מפרשי רבנן טעמייהו מדכתיב הכהן משום דאיצטריך הכהן בכיהונו ואע"ג דבפ' שני דזבחים (דף כד:) קאמר אליבא דר"ש ואלא הכהן ל"ל ומשני הכהן בכיהונו הוא הדין דלרבנן איצטריך נמי אלא נטר עד לבסוף דמקשי לר"ש ומשני ליה והוא הדין לרבנן וא"ת דבפ' השואל (ב"מ דף צה. ושם) פליגי תנאי במקרא נדרש לפני פניו ופריך תנן השואל את הפרה כו' והא שומר חנם דלפני פניו לא קתני וליטעמיך שומר שכר דלפניו מי קתני מאי קושיא לימא דההיא משנה ר"ש היא דקסבר הכא ובפ' ב' דזבחים (דף כד:) דמקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וי"ל דהתם [טעמא] דר"ש משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרינן הכא גבי והביאה וא"ת ואמאי לא אמרינן הכא דקאי אתרוייהו כמו תתננה ואכלה ומכור בפ' כל שעה (פסחים דף כא:) ובפ' כל הבשר (חולין ד' קיד.) ובפ"ק דמסכת ע"ז (ד' כ.) וגבי נשך ומרבית בפ' איזהו נשך (ב"מ דף סא.) דלא דמי לתקום והדרת בפ"ק דקדושין (דף לב:) ומיהו לא דמי לתתננה ואכלה דתרי מילי נינהו אבל הכא חדא מילתא דבאצבעו חדא קאי דכי האי גונא מחלקין אה' מקראות דאין להם הכרע שאת מחר משוקדים ארור וקם וכי תימא באצבעו נמי לא יהיה לו הכרע ויש לחלק משום דאשכחן ונתת על קרנות המזבח באצבעך כדאמרינן. בפ' ב' דזבחים (ד' כד:) וצריך עיון במסכת תענית (ד' טו.) דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה דאמרינן צדיקים לאורה וישרים לשמחה ולא אמרינן דקיימי אתרוייהו כמו תתננה ואכלה:

אלא ה"ט דר"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אפילו לא ידרוש ר"ש לפניו ולאחריו וי"ו מוסיף דריש וגבי ולקח ונתן לא אמרינן וי"ו מוסיף למילף קבלה מנתינה בימין כדפי' בקונטרס דבאצבעו מפסיק בין ולקח לונתן דה"ל למכתב ולקח הכהן ונתן מן הדם באצבעו וא"ת בפ' ב' דזבחים (ד' כד:) דא"ר אלעזר בן שמוע כל מקום שנאמר אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר והיכן נאמרה אצבע בנתינה דכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו לימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ושמא ר"א בר ר"ש לית ליה וי"ו מוסיף על ענין ראשון א"נ לא דריש וי"ו מוסיף כדי לדרוש המקרא לפני פניו:

גלי רחמנא גבי פרו של אהרן כו' משמע הכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה ואף ע"ג דמסקינן בפרק קמא דזבחים (דף יד.) לר"ש שחיטה לאו עבודה היא ל"ק מידי כדפי' בפ"ק (לעיל מנחות ד' ה.):

ואמר רב תנופה מעכבא בנזיר ממתני' הוה מצי לאקשויי דתנן (לקמן מנחות ד' כז.) ב' מינין שבנזיר מעכבין זה את זה אלא ניחא ליה לאקשויי דרב אדרב א"נ משום דאפילו תנופה שהיא שירי מצוה בשאר קרבנות מעכבת בנזיר:

ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר לקמן איתא בפ' התודה (מנחות ד' עח.):

תורה בעיא חוקה וחוקה לא בעיא תורה אומר ר"ת דכל מקום דאמרי' חוקה עיכובא לא ממשמעותא אלא מג"ש ילפינן לה בריש פרק ב' דזבחים (ד' יח. ושם) דאמרי' אשכחן מחוסר בגדים פירוש דאם עבד חילל שתויי יין מנלן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמעכב כדיליף התם לעיל אף שתויי יין לעכב ואם ממשמעותא הוא ל"ל למילף ג"ש ומיהו מעיקרא ודאי הוה בעי למימר בשמעתין ממשמעותא דהוה בעי תורה וחוקה:

חוקה לא בעיא תורה וא"ת ותורה למאי אתא דכה"ג פריך בפ"ק (לעיל מנחות ד' י.) גבי אצבע לא בעיא כהונה דפריך אלא כהן ל"ל וי"ל דתורה אתא לשום דרשה:

ושאני התם דאמר קרא מגרשה ומשמנה פירש בקונטרס דמצי למיכתב מגרש ומשמן וכתב מגרשה ומשמנה שמע מינה הכי אמר רחמנא מגרשה שלם משמנה שלם שאם חיסר כל שהוא פסול ובסמוך דאמר שמואל גרש ושמן מעכבי' ואין דבר אחר מעכב משמע דבריו סותרים זה את זה דתלי טעמא בחזרה ולא בה"א יתירא וע"ק אמאי לא מייתי קרא דמסלתה דדרשי' מיניה בפ"ק (לעיל מנחות ד' ט:) שאם חיסר כל שהוא פסולה [שמע מינה] דה"נ מטעם שינה הכתוב קאמר ונראה דהכא מיירי לענין שיעכבו זה את זה דבעי דשנה עליו הכתוב וסמיך אמסלתה ומשמנה דגבי מנחת העומר כתיב (ויקרא ב׳:ב׳) מגרשה ומשמנה ובשאר מנחות כתיב מסלתה ומשמנה וגרשה וסלתה הכל סולת ולקמן בפירקין (מנחות דף כז.) גבי סולת ושמן מעכבין זה את זה מייתי מגרשה ומשמנה ומסלתה ומשמנה אבל לגבי דמיעוטן מעכב את רובן מייתי מסלתה ומשמנה וכן גבי עיכובא דנפשיה לא בעי שנה לעכב אבל לגבי מעכבין זה את זה בעי שנה לעכב:

וכי דנין אפשר, שחיטה דאיפשר בבעלים, משאי איפשר, זריקה דאי אפשר בבעלים דכתיב וזרקו בני אהרן, ל"ה. וקשיא דנדון לה מאיפשר דהיכא דהבעלים כהנים לא זרקי הדם אלא כהן אחר המותר דלא אשכחן דאצטריך קרא לעשות זריקה בבעלים כשהם כהנים, וי"ל דהיינו מאי דקאמר וכי דנין אפשר משאי אפשר דזריקה אי אפשר שהבעלים ישראל דשם אינה בבעלים אבל כשאפשר לה להיות בבעלים כגון שהבעלים כהנים אימא דבעינן בעלים דנהי דלא אשכחן דאצריך קרא בכהן בעלים מ"מ נוכל לומר דבעיא בעלים דנימא מאחר דאית לן למימר דשחיטה בעיא בעלים מטעם דכתיבא בבעלים א"כ דכ"ש זריקה שהוא בבעלים ושהיא אפשר לה להיות בבעלים כגון של כהנים, ואפי' אם נבוא לומר דגם כשהכהנים בעלי' לא בעינן בעלים מאחר דבישרא' אינה נעשית בבעלים ויש לנו לומר דלא חלק הכתוב בין כהנים לישראל מ"מ אין ללמוד שחיטה מזריקה ולומר שכמו שזריקה אינה נעשית בבעלים דכמו כן תהא שחיטה משום דהוי אפשר משאי אפשר דנהי כשהכהנים בעלים הוי אפשר מ"מ אי אפשר קרי לזה מאחר דמה שאינה נעשית בבעלים הוי מפני שלא רצה הכתוב לחלק בין ישראל לכהנים וגבי ישראל הוי אי אפשר א"כ טעם דאי אפשר גורם לומר דגם בכהנים אינה נעשית בבעלים דגם גבי כהנים נמי הוי אי אפשר גלי רחמנא ביום הכפורים ושחט כו' מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים: ויש להקשות נמה הוצרך להאריך ההוא לא מצית אמרת ק"ו כיון דלאו הוכחה היא כדפריש' וכי נימא אין דנין אפשר משאי אפשר אלא הוכחנו דשחיטה אינה בבעלים הויא משום מדגלי רחמנא ביום הכפורים כו' א"כ לא היה לו להביא כי אם טעמא מדגלי רחמנא ביום הכפורים ולימא הכי הא לא מצית אמרת דגלי רחמנא ביום הכפורים דשחיטה בבעלים דבעלמא לא בעינן בעלים, דנוכל לומר דבעלמא נמי בעינן בעלים אלא דביום הכפורים בעינן נמי שהשחיטה להוי בכהן גדול ושכל העבודות אינן כשרות אלא בו אבל מדילפינן הק"ו דמה זריקה דלא בעינן בעלים אית לן למדרש קרא דושחט כו' אתא לגלויי בעלמא דלא בעינן בעלים וה"ק ומה זריקה כו' א"כ למ"ד דדנין אפשר משאי אפשר הוכחנו דשחיטה אינה בבעלים, וכ"ת דאין דנין אפשר משאי אפשר ואינה הוכחה גמורה כיון דאינה הוכחה למ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר אפ"ה לגבי מילתא כי האי דגלי קרא דושחט דאיכא למדרשיה לומר הא בשחיטה בעלמא לא בעיא בעלים אהני ק"ו דזריקה לומר דנדרשיה הכי דמאי דאין דנין אפשר משאי אפשר ה"מ למגמר מילתא ממילתא לגמרי אבל מ"מ מהני מאי דאיכא למגמר אפשר משאי אפשר לגבי בעלים דהא איכא קרא דמצינן למדרשיה בהאי ילפותא דבעינן למגמר אפשר משאי אפשר דדרשי' ליה האי ילפותא ולא לדרשה אחריתי שהרי ילפותא דאפשר משאי אפשר אינה כי אם לעשות גלויא בעלמא דנדרוש לקרא במאי דסלקא הילפותא:

גמ' אף שחיטה בבעלים עי' לקמן דף צג ע"א תוד"ה לפי: