מסכת מנחות דף ק״ד עמוד ב׳

אחד עשר מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים איכוין ועד דממלי להו לי"ב לוגין לא קרבי דהא יש קבע לנסכים ולא אמרינן ליקרבו שמנה לוגין לשני אילים ושלשה לוגין לכבש אחד או דלמא למנחה הראויה לשני אילים וכבש איכוין:

ה"ג תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא כלומר מי הוי אורחא לאינדובי או לא:

מתני' מתנדבין יין בלא שמן וסלת ומנסכו לשיתין בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין:

מתנדבין שמן וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין:

מה מצינו כו' דאמרן לעיל אזרח מלמד שמתנדבין נסכין ורבי עקיבא מוקי לה ביין (כדחזינן) כדקתני מתנדבין יין ולא שמן:

אף שמן שהוא בא חובה במנחת נסכים בא נדבה בפני עצמה:

עם חובתו בפני עצמו אע"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעורב במנחה תאמר בשמן כו' וכיון דלא אשכחן ליה דליתי בכלי בפני עצמו השתא נמי לא לייתי:

אפילו פרידה אפי' גוזל א' מתנדבין:

מה נשתנית שנאמר בה נפש דאי משום דאין באה בשותפות הוה ליה למיכתב איש או לשון אחר דמשמע יחיד דוקא:

חמשה מיני טיגון לא היה מטגן מנחת סולת מאפה תנור אלא מנחת מחבת ומרחשת לחודייהו אלא קורא טיגון מה שיש בכולו שמן:

מתני' הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה פירוש מחמשת מנחות אבל במנחת נסכים לא איכוין אע"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום דסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח:

מנחה מין המנחה פירוש או אמר מין המנחה:

גמ' אלא מנחה שנאמר נפש עי' זבחים דף ה ע"ב תוס' ד"ה נפש:

מַה נִּשְׁתַּנָה מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן הַלָּלוּ נראה לי בס"ד הוא אזיל לפי דרשתו שדרש 'הָעָנִי כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ' וידוע דהנפש בלולה מן חמשה חלקים של נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] כי כל אחת מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] יש בו כללות נרנח"י ולפי זה מובן הטעם שאמרו במנחתו חמשה מיני טיגון כדי שיכוין העני לכלול חמשה חלקים של נפשו עם המנחה שמקריב בחמשה מיני טיגון דאז על ידי כך מעלה עליו כאילו הקריב חמשה חלקים של נפש.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעוּדָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מֵהֶן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. יש להקשות משמע דתולה הא בהא דמחמת שעושה לו מיני טיגון אז יהנה ממנו ואיך תליא הא בהא אדרבה אם יעשה מיני תבשילין יהנה יותר? ונראה לי בס"ד הכוונה אף על פי שזה העני אפשר שילוה מעות מאחרים ודוחק עצמו לעשות מיני תבשילין לכבוד המלך אם יעשה כך לא יאמרו העולם דהמלך אהב אותו על כן אכל ונהנה ממנו אלא יאמרו זה העני מנין לו מעות לעשות הוצאה מרובה במיני תבשילין ובודאי כי המלך נתן לו מעות לקנות בשבילו בשר ועופות ומיני פירות כדי לעשות לו התבשלין והמלך אכל ונהנה מכיסו וזה העני הוא כמו המלצר ומה כבוד יש לעני בדבר זה, ומהיכא מוכח שהמלך אוהב את זה ובא לאכול משלו? אבל אם העני הזה לא יביא למלך מיני תבשילין אלא יעשה לו מיני טיגון שהוא מאכל עניים אי אפשר לומר שהמלך נתן לו פרוטות לעשות לו בהם סעודה של עניים ובודאי זו הסעודה של מיני טיגון עשה אותם העני מכיסו כי המלך אהב אותו ורצה לאכול משלו ועשה זה כפי יכלתו ונמצא המלך נהנה מן העני ולא נהנה ממעות שלו, ולכן אמר לו אף על פי שאתה תדחיק עצמך או תלוה מאחרים ותעשה לי מיני תבשלין לא תעשה כן יען שאם תעשה כן לא יאמר אני נהניתי משלך אלא יאמרו אני נתתי לך מעות שתעשה לי בהם סעודה ואתה שליח כמו המלצר המבשל בביתי על כן תעשה לי מיני טיגון שהוא אכילה של עניים ובזה יוודע כי לא ממעותי עשית כי איך אפשר שאתן לך מעות לעשות לי סעודה של עניים אלא ודאי משלך עשית ואני אינני אוכל משלי אלא אוכל משלך ונהנה ממך ובזה ניכר שאני אהבתיך. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כונת המאמר משל למלך שבא לעיר אחת מערי ממשלתו עובר אורח ובאותה העיר נמצאים שרים ועשירים גדולים אשר יש לאל ידם להביא לפני המלך סעודה של מלכים ויש עוד שם בעיר ההיא איכרים בעלי צאן אשר מחייתם היא מן הצאן אוכלים מחלבן ולובשים מצמרן וכאשר שמעו השרים שבא המלך לעיר כל אחד מן הגדוליהם הכין בביתו סעודה גדולה הראויה למלך כי כל אחד בא לפני המלך להזמינו על סעודה בביתו וכולם יצאו לקראתו כדי להזמינו על הסעודה אך המלך רצה לאכול אותו היום אצל איכר אחד בעל צאן כי אהב אותו הרבה וחשב דודאי לא יניחוהו השרים והגדולים לאכול אצל האיכר כי יאמרו אין זה כבוד מלכות, מה עשה? כשהגיע זמן הסעודה והיה כל אחד מקוה שיחפוץ המלך לבא לאכול בביתו אמר המלך לכל העומדים לפניו אני אינני יכול היום הזה לאכול תבשילין של בשר ומזגי מחריכני לאכול חמאה וחלב וגם חלב חמוץ שקורין בלע"ז יגורט'י ובערבי 'לבן' וגם לשתות בשביל רפואת גופי מי חלב שקורין בערבי רו'ב על כן מוכרח אני לילך שעה זו אצל האיכרים בעלי הצאן אשר נמצא אצלם מוכן ומזומן חמאה וחלב ויגורט'י וגם מי חלב שקורין רו'ב ובזה שתקו כל השרים והגדולים ולא ענו דבר כי אכילה ושתיה זו היא מוכרחת לפי מזג גופו ורפואתו דאי אפשר לאכול תבשיל בשר, ואז ממילא זכה אותו האיש האיכר בעל הצאן שיבא המלך לתוך אהלו ויאכל מן המאכל הנמצא אצלו. וכן הענין כאן זכר הכתוב חמשה מיני טיגון במנחת העני מפני שהטיגון הוא מאכל עניים ורצה הקדוש ברוך הוא לעשות שבח להעני שתהיה מנחתו הקלה נמנית עם קרבנות היקרים והחשובים ומכובדים להודיע כי הדלות של העני היא סיבבה שיהיה נבחר קרבנו כמו קרבנות המכובדים והחשובים כי כיון שהשם יתברך צוה שיביא מיני טיגון נעשית הבאה זו חשובה ויקרה כהבאת קרבנות החשובים מאחר שהשם יתברך צוה בכך ורצה בכך ורצונו זהו כבודו.