מסכת חולין דף צ״ה עמוד א׳

אי הוות פייסת מינאי אם היית שלם עמי. שונאים היו זה לזה:

דעבדי אתמול ששחטתי אתמול:

שעשה שלא כהוגן שמכר טרפה לעובד כוכבים למוכרה במקולין והטעה את חבירו ולקח מן העובד כוכבים:

אנו נאסור בתמיה מליקח בשר היום מן העובד כוכבים במקולין הואיל ורוב טבחי ישראל:

מקולין מיישל"ת:

מקולין וטבחי ישראל כלומר מקולין העומדין בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם:

בשר הנמצא ביד עובד כוכבים שם שלוקחו מן הטבחים להשתכר בו דהוא ודאי לא שחטה:

מותר דבתר רוב טבחים אזלינן ולטרפה ליכא למיחש דאם איתא דאיכא טרפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין:

אנן נאסור את כל המקולין מקולין הם אותם עובדי כוכבים שלוקחין בשר מן הטבח להשתכר בו וקאמר דאין לנו לאסור מליקח בשר היום משאר מקולין ולחוש שכמו שמכרה לזה טרפה למוכרה במקולין אע"פ שלא הכריזו כן מכר לאחרים המוכרים במקולין או כמו שמכר זה הטבח טרפה כמו כן עשו שאר טבחים זה אין לחוש ושרו שאר מקולין הואיל ורוב טבחי ישראל לבד מההוא עובד כוכבים דזבנה מיניה:

רבי לטעמיה דאמר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עובד כוכבים מותר ולא חיישינן שמא יביא עובד כוכבים מנבלה שבביתו למכור במקולין או אם מכר אחד מן הטבחים טרפה לעובד כוכבים הבא לקנות ממנו לאכילה ולא כדי למכור במקולין אין לאסור בשביל כך מקולין דעובדי כוכבים דבתר רוב בשר אזלינן שקונים מטבחים ישראל כדי למכור במקולין שהיא כשירה:

טעמא דאיכוון לצעוריה הא לאו הכי אסור והתניא כו' פירוש דשרינן בשר הנמצא ביד עובד כוכבים דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא הביא נבלה מביתו למכור במקולין הכא נמי ניזיל בתר רובא ולא ניחוש לשאר מקולין ומשני שאני התם דאיתחזק איסורא פירוש הוחזק שיש איסור במקולין:

אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור ואפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל דחיישינן שמא עורבין אייתו נבלה מרובא דעלמא וחלפוה וחומרא בעלמא הוא משום עובדא דהוה כדלקמן:

ספקו אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והא דקיי"ל מדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור אבל הכא ידוע האיסור בדוכתיה וחנות המוכרת בשר נבלה ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטיל ואמר כל קבוע כו' כדאמר בפ' התערובת (זבחים עג.) גבי תערובת בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דפריך ונמשוך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני נמשוך בתמיה הוה ליה קבוע וכל קבוע כו' ועיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבעלי חיים לא בטלי כמו דבר שדרכו לימנות:

ובנמצא הלך אחר הרוב וא"ת דבמקום שמכריזין והכריזו משום טרפה אחת אסרינן כל המקולין של עובדי כוכבים ולא אזלינן בתר דישראל דהוי רובא וכשר וכן במקום שאין מכריזין לא אזלינן בתר רוב כשרים ומיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הוו להו קבוע אבל קשה דבשר הנמצא ביד עובד כוכבים שלא במקולין אסור ביום שהכריזו ולא אמרינן הלך אחר הרוב אע"ג דשרינן הכא נמצא ביד עובד כוכבים דמסתברא דהא דאמר רבי לעיל מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עובד כוכבים מותר היינו במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל הכריזו אסור אף על גב דקתני נמצא דמשמע שלא במקולין ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין לקנות מן העובד כוכבים במקולין אע"פ שרוב טבחי ישראל דחיישינן דלמא אתרמי לטבחי ישראל טרפה ולא אזלינן בתר רוב בהמות דכשרות אע"ג דלקמן שרי כבדי וכולייתא דשדו עורבי במעלי יומא דכפורי משום דהיתרא שכיח טפי ולא חיישינן דלמא של טרפות הן כדפירש בקונטרס התם לקמן משום דרוב בהמות אינן טרפות ונראה דתקנתא בעלמא הוא שעשו חכמים במקום שאין מכריזין שלא לקנות מן העובדי כוכבים לכתחלה אע"פ שרוב טבחי ישראל וכן במקום שמכריזין והכריזו שלא לקנות משום עובד כוכבים כי ההיא דאמר (נדה דף סא:) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים דלמא אתי לזבוני לישראל אע"ג דמן הדין לא הוה לן למיחש דאזלינן בתר רובא:

הכא נמי כשנמצא ביד עובד כוכבים וא"ת דאמר בפ"ק דפסחים (דף ט: ושם ד"ה היינו) תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' היינו תשעה חנויות דספקו אסור פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא והשתא כי שקל נמי עכבר מן הצבורים לישתרי כי הכא דשרינן נמצא ביד עובד כוכבים דמה לי נמצא בפי עכבר ומה לי נמצא ביד עובד כוכבים דאזלינן בתר הרוב ויש לומר דהתם איירי שראינו שלקח מן הצבורים שנולד הספק במקום הקביעות ובפ' התערובת (זבחים דף עג:) דפריך ונכבשינהו וניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומאי קושיא והלא כיון דחזינן בשעה שפירש דמתייליד ספקא במקום קביעות הוי כמחצה על מחצה יש לומר דהתם פריך שנעשה בענין זה שלא נראה בשעה שיפרוש וא"ת דהתם משני גזירה שמא יקח מן הקבוע אמאי לא אסרינן הכא נמי גבי נמצא ביד עובד כוכבים משום גזירה שמא יקח מן הקבוע וכ"ת דהתם נמי אם פרשו מעצמם שרו אלא דלכתחלה הוא דאסור לעשות כן גזירה שמא יקח מן הקבוע דא"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמם מותרים ותו הא דאמרינן התם כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירש א' מהם לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין למה לי נתערב ברבוא כיון דפירש הוא מותר דמרובו פריש אלא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ואין סברא לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורים וי"ל דהכא לא שייך כלל למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו ואין חנות המוכרת נבלה מעורבת אלא ידועה במקומה אבל כשהאיסור מעורב אי שרי ליה כי פריש אתי ליקח מן הקבוע ודוקא התם שהאיסור מעורב בהיתר ור"ת היה מתיר כשנכנס זאב בעדר ודרס שנים או שלשה טלאים כל חד וחד מטעם כל דפריש מרובא קפריש ואין נראה אלא דוקא כשהאיסור ידוע כדפירשתי:

והא דאמר רבי אנו נאסור כל המקולין פירש רבינו שלמה ז"ל דאסור בשר הנמצא ביד נכרי במקולין שלנו, ולפי פירושו הא דתניא מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר, בנמצא במקולין קאמר, וכן פירש הוא ז"ל לקמן בסמוך בהא דאמרינן נמצא ביד נכרי מותר, בנמצא במקולין קאמר, וכן פירש הוא ז"ל לקמן בסמוך בהא דאמרינן נמצא ביד נכרי שאני, כלומר במקולין שלנו, ופירוש על דרך מה שאמרו בשקלים ירושלמי (פ"ז, ה"ב) שהזכירו שם בבשר הנמצא ביד נכרי והוא שראה אותה יוצאת ממקולין של ישראל, ולא ירדתי לסוף הענין, דהא ודאי במקולין וטבחי ישראל אפילו נמצא ביד נכרי וביתו של נכרי מותר, דכיון דרוב טבחי ישראל כל הבשר שלוקחין ממקולין לוקחין אותו, ולמיעוט נבילות ששוחטין בביתם לא חיישינן, וכיון שכן מה לי במקולין מה לי חוץ מן המקולין, ומתנית' אמרה כן שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקומו ניכר, ואמרינן עלה בגמרא אבל חתוכה לא, דלמא אתי ישראל למזבן מיניה, ושולח לביתו של נכרי משמע ולא בתוך המקולין, ותניא נמי הכי השולח ירך לחבירו וכו'. ובנכרי בין חתוכה בין שלימה, ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין וכו', ותנן נמי בשר הנמצא בה אם חי הלך אחר רוב טבחין, ואמרינן עלה וכי תימא ה"נ בנמצא ביד נכרי, דאלמא דאי הוה אפשר לאוקמא בנמצא ביד נכרי לא הוה ק"ל אמאי מותר, ואף על גב דנמצא בה חוץ למקולין משמע, ועוד בשר מבושל לאו במקולין מזדבן, מש"ה נראה דנמצא ביד נכרי אפילו חוץ מן המקולין מותר, ומסתברא דאדרבה דוקא חוץ למקולין, אבל במקולין אסור, דהא נולד לנו הספק בקבוע, ולא עוד אלא אפילו ראה אותו יוצא מן המקולין אסור, וכדמוכח בפסחים (ט, ב) וכמו שאכתוב בסמוך.

ובנמצא הלך אחר הרוב ודוקא בשלא ראינוהו שלקח מן הקבוע, דאי בשראינוהו הרי זה ספק נולד לנו בקבוע ואסור, וכדאמרינן בפסחים (שם) תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכברא ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו מתניתין דתשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה, פירוש ואתא עכברא [ושקל] היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר ואפילו פירש אמאי שריא ליה, והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדתנן בזבחים (ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהם שור הנסקל או אחת מחטאות המתות ואפילו הן ברבוא ימותו כולן, ואקשין התם ונכבשינהו כי היכא דניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, ותירץ ר"י ז"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה בשפירש אתי למשקל מן הקבוע, כיון דאין מקומו ניכר, אבל הכא שמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן, דלא ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ותמיהא לי אם כן היכי קאמר רבי ללישנא קמא וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור את המקולין, שהרי לדבריו אפילו מה שלקחו כבר אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע. ויש לומר דללישנא קמא אפילו לקח מכאן ולהבא מן הקבוע היה מתיר רבי ולומר שלא אמרו קבוע אלא בשיש שם ודאי איסור וכמו שפירשתי למעלה לדעת המקשה בלישנא בתרא. ולא מיחוור דהתם נמי אי פריש מנפשיה משרא שרי, וכן דעת ר"ת ז"ל, והתם היינו טעמא דאי שרית ליה לבדורי לכתחלה כי היכי דלשתרי אתי למשקל מן הקבוע, אבל מן הפורש מעצמו לא אתי למשקל מן הקבוע, וכן הדין בההיא דשור הנסקל אם פירש מעצמו, וכן כתב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא והכין כתב ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות ודאי איבדיר מנהון לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהך איתא והנך מיעוטא שריין ודאי משקל חיטרא ובדורינון לא, דלמא אתי למשקל מקביע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו', וק"ל וליכבשינהו ולניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזרה דילמא אתי למשקל מן הקבוע ע"כ. וא"ת וכיון דאסור המעורב בהיתר אמרינן ביה קבוע, היכי משכחי' אסור בטל ברוב, דהא אסור קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי. יש לומר דלא אמרינן הכי אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון שור שהוא חשוב ואינו בטל, ואי נמי כמאן דאמר בעלי חיים לא בטילי, ואי נמי בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, אבל בכל אסור בטל לא אמרינן קבוע, דהא בטל הוא.

הכא נמי נמצא ביד נכרי אבל נמצא מושלך בקרקע, גזרו בה לחוש לרובא דעלמא, דשמא עורבים הביאוהו או החליפוהו, וכתב הראב"ד ז"ל הא אם נמצאת בדרך שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן. כגון שנמצאת תלויה מותרת, וההיא חיותא דתלי בסילתא לקמן (חולין צה ע"ב) מונחת בסל במקום שהשרצים נותנין ונושאין שם, ולפיכך חש ליה רב. וקשיא לי אם כן היכי אקשינא ורב היכי אכל בשרא, דמאי קושיא, דלמא תלי לה, ויש לומר דהכי קאמר ורב מי לא אכיל בשרא אלא אם כן תלויה ועומדת לעולם, ומשני דעביד ביה סימנא בי פסקי. פסק, והסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב (נראה) [וראיה] לדבריהן מהנהו עובדי דלקמן דמשמע דסבירא להו דהילכתא כרב מדבעו סימנא או טביעות עינא, וכן עובדא דההוא דיו דבבא מציעא (כד, ב) דשקל בשרא שדא בי צניאתה דבי בר מריון, ואתא לקמיה דאביי ואמר ליה זיל שקול, ואקשינן עליה והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, אלמא מדפרכינן ופרקינן אליביה שמע מינה דהילכתא כותיה. ואף על גב דאמרינן הכא ורב היכי אכיל בשרא, ולא אמרינן ולרב היכי אכלינן בשרא, לאו למימרא דלדידן לא סבירא לן כותיה דאית לן כותיה לעיל (חולין מד, א) גבי סימנין דאמר רב נחמן אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולה מלחי כשר, ואתקיף עליה רב פפא והא איכא עיקור סימנין, ואקשינן ולרב פפא קשיא מתני', ואף על גב דאנן נמי כותיה סבירא לן דסימנין עקורין טריפה, ובמסכת שבת נמי ולרב מאי שנא הי והוה ליה למימר ולמתניתא מאי שנא הני, וההיא דלקמן (חולין צה ע"ב) דאמר ליה רב כהנא לרב חנן (חנן) זיל שקול דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי אפקיה לבר מהילכתא, דהא ודאי אפילו בעלי יומא דכפורי נמי רוב אוכלי בשר דעלמא נכרים נינהו, ומשום כך השמיט רבינו אלפסי ז"ל, ורב כהנא הוא דאזיל לטעמיה, דרב כהנא ורב אסי הוא דפליגי עליה דרב, כדאמרינן ליה בעובדא דההוא רישא דאיסורא מייתי דהיתירא לא מייתי, כלומר לדידהו לית להו בשר שנתעלם מן העין אסור. אבל רש"י ז"ל והר"ז ז"ל פסקו כלוי, מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא (לימ') [אלמא] דאנן לא סבירא לן כותיה, וכההיא דאמרינן במכילתין (יא, ב) ורבי מאיר היכי אכיל בשרא ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דלא חיישי למיעוטה, ועוד דאמרינן בב"מ (שם) ר' חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו משום שחוטה כרבי חנינא בנו של ר'יוסי הגלילי, דאלמא לא חיישינן לבשר שנתעלם מן העין. וכן ר' אסי אשכח פרגיות שחוטות ואתא לקמיה דר' יוחנן והתיר לו, וכן עובדא דלקמן [בכבדא] וכוליאתא והתיר רב כהנא, וההוא דדיו דפרכינן עליה התם מדרב ופרקינן בעומד ורואה, יש ספרים דלא גרסי התם אתא לקמיה דאביי, אלא אתא לקמיה דרב, ומדרב לרב קא מקשה, ואפילו למאן דגריס אביי לא [קשה] מידי, דשאני התם דחזינן ליה לדיו דמייתי ליה ולא ידעינן מהיכא, והלכך לכולי עלמא איכא למיחש דדילמא מרובא דעלמא מייתי ליה, אבל הכיא שמצאה במקום שהניחה לא חיישינן. ומיהו היא תירוצא לא מיחוור לי, דאם כן ההוא דכבדי ודכוליאתא דשרא ליה רב כהנא, אמאי והא עורבין דשדא להו קמן, אלא אם כן תאמר דרוב אוכלי בשר דעלמא דההוא יומא ישראלים נינהו, מה שאין הדעת נותנת, ומיהו מכל הני אחריני איכא למשמע דהלכתא כלוי. והרב בעל התרומות ז"ל סמך על התירוץ ההוא שכתבנו וכל הנהו דשמעתין דבעי סימנא או טביעות עינא, לפי שנאבדו ובא (ולא) [ו]מצאם שלא במקומם ובעיר שרוב טבחים נכרים, וכתב הלכך אם הניח חתיכת בשר והלך לשוק וחזר [ומצאה] במקום שהניחה אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת, אף על פי שאינו מכירה, אבל כשחזר ומצאה במקום אחר יש לחוש להחליפו עורב, עד שיהיה לו בה סימן או יכירנה בטביעות עינא, ואם הניחה בשוק בין הנכרים או אפילו מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בטביעות עינא או בסימן וכן שלחה ביד נכרי עד כאן. ונראה דמה שכתב שאם הניחה בשוק בין הנכרים אסורה, היינו דוקא ברוב טבחי נכרי, אבל ברוב טבחי ישראל הא אמר לעיל למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין דשרי, וכדפרכינן מבשר הנמצא ומנמצא בה בשר דסבירא ליה למאן דאית ליה בשר שנתעלם [אסור], דבנמצא בקרקע מיירי, ואף על גב דרוב אוכלי בשר נכרים נינהו אם חי הוא מותר, דאזלינן בתר רוב טבחים ורוב ישראלים נינהו, והלכך ברוב טבחי ישראל אפילו הניחה בין הנכרים ובא ומצאה במקום שהניחה דליכא (עורב להחליפה) [למיחש דהחליפה] עורב לא חיישינן לה כלל, כך נ"ל.

ההוא טבחא דאמר לחברי' וכו' זה המעשה נתחבטו בה המפרשים ז"ל בפרושיה ובמהדורא קמא הארכתי בו והריני מקצר בו בכאן ונר' מפרש"י ז"ל שהמעשה היה בעיר שהיו ישראל וכדמוכח ממתניתא דרבי דקא מייתי עלה. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו והטבח הזה העיד על עצמו לפי תומו שעשה שלא כהוגן שמכר ביום הזה שור טריפה לעכו"ם ולא עוד אלא שמכר לו במקולין למוכרו במקולין בלא הכרזה ונסתפק לחכמים לכשחמצא לומר שהטבח הזה בדרך עדות אמר כן ולא לצער לישראל חבירו ונאמין אותו לאסור כל המקולין מפני עדות זו כלומר אם לאסור כל בשר שנלקח אותו היום בכל מקולין אלו וכמו שאמרו בלישנא קמא אלו נאסרים כל המקולין כלומר דאלו אותן שלקחו מן נכרי שנמכר לו אותו שור טריפה פשיטא דאסורין אלא ודאי משאר המקולין הוא שנסתפקו ובלשון הראשון הורו להתיר כמתני. דר'. ואף על גב דההיא במקום שעומדין על קו הדין היא שנוי. הא כתיבנא לעיל במקום שמכריזין ולא הכריזו כמו שורש הדין ביום שלא הכריזו ובלשון האחרון הורו לאיסור כיון דאיתחזק איסורא בחנות אחת ולאו למימרא דמשום חנות אחת נאסור כל בשר הנמצא ביד עכו"ם דהא אפילו נאמר שהחנות הזאת הוי כקבוע על פי עדותו של זה. הא תניא במתני' דתשע חניות דבנמצא הלך אחר הרוב וכ"ש שאין לאסור אותן שידעו ודאי שלקחו משאר חניות שהיו בחזקת היתר. ודיינו אם נאסור אותן שלא ידעו מהיכן לקחו כדין תשע חניות אלא טעמא כדפרש"י ז"ל דכיון שזה הטבח עשה שלא כהוגן למכור שור טריפה לאינו יהודי שלא בהכרזה למכרו במקולין ואף לביתו לא היה לו נמכרו וחיישינן דעשה גם כן שלא כהוגן למכור ממנה או מאחרי' טריפות לאינו יהודי למכור במקולין וערבב את שורת המקולין דהוי רוב חניות דאיסורא וא"ת אם על ערבוב המקולין הוא דחששו מה ענין לזו מתני' דרבי דמיירי בנמצא וי"ל דהא בהא תליא שאם אינו חוששין לערבוב כל המקולין פשיטא דכל בשר הנמצא ביד נכרי אסור ואם לאו אוקמא אדינא שהוא מותר. ובלשון הראשון שהורה רבי להתיר אמר ר' לטעמיה דתניא מקולין ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר וה"נ כיון דלא איתחזק איסורא אפי' לדברי טבח אלא בחנות אחת והשאר רוב שהם כשרים כרוב טבחי ישראל דמי' ובלשון האחרון שהורה ר' לאסור אמרו דלא דמיא הא לההיא מתני' דהתם לא איתחזק שעשו במקולין דבר שלא כהוגן כי הכא שעשה הטבח שלא כהוגן ויש לחוש שערבב בי' כל המקולין ואין כאן רוב טבחי ישראל זו שיטת רש"י ז"ל למעיינין בה כראוי וקרוב לזה פי קצת תוס' כאחד מן הפני' שפי' כאן ומיהו קשי' לי טובא למה הוצרך רש"י ז"ל לפר' במקום שמכריזין ולא הכריז ולא פירשה בעיר העומדין על קו הדין וכפשטה דברייתא דמיתי עלה ואולי טעם דבריו מפני שהביאו המעשה הזה על שמעתת' דלעיל דאיירי כולה בהכין.

ומורי הרב הרא"ה זלה"ה היה מפרש דאלו במקום שעומדין על קו הדין הכל מודים שאין לאסור כל המקולין בעדות זו. אלא שתהא דינו כדין תשע חניות וכמו שאמרנו ואין לנו להוסיף על חטאתו פשע ולהוסיף איסור על זה מה שהעיד הוא וליחוש שערבב כל החניות אבל החשש זה היה מפני שהיה במקום שמכריזין שלפי עדות הטבח נמכר' כאן טריפה בנא הכרזה והיו מסופקים אם מה שקבלו עליהם חומרא לאסור יום הכרזה בהיכר זה דוקא. או כל שנודע לנו בודאי שהיתה שם טריפה דינו כאלו היתה שם הכרזה לאסור כל בשר הנמצא ביד גוי כאילו היה במקולין בשר טריפה שכן הדין ביום הכרזה ובלשון הראשון הורי רבי להתיר דכיון שלא היתה שם הכרזה ממש ואדמנייהו כאדך ברייתא דר' ודיינן לה כדין ט' חניות ובלשון האחרון כיון דאיתחזק איסורא הרי זה כאילו הכריזו. והילכתא כלישנא בתרא לחומרא והפי' הזה נכון מאוד.

ולענין בני אדם שלקחו בשר מן המקולין בחזקת היתר אחר שנשחטו שם בהמו' הרבה ואחר כך נמצא מחט או טריפות אחרות באחת מן המקומות שנמכרו בחניות ההוא ואין הלקוחות יודעין עתה מאיזה מהם לקחו יש אומרים שהכל אסור על ספק כדין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילות שאם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. ועוד בהא איתחזק השתא איסורא בחנות זו וכדאמרי' בלישנא בתרא דר'. ויש מרבותי' נראה שאמרו שאין הנדון דומה לראי' דההיא דתשעה חניות מפני שהחנות של טריפה הוה לה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והכא אין דין קבוע שאין דין קבוע אלא שבאותו הקבוע מבורר וניכר לעצמו במקומו כההיא דט' חניות וההיא דוארב לו וקם עליו דאיתחזק גוי אחד בין ט' ישראלים והוא ניכר שם ומבורר לעצמו אבל דבר מעורב אינו עושה דין קבוע להיות כמחצה על מחצה דא"כ האיך חד בתרי בטל מן התורה. ועוד דאפילו בההיא דט' חניות לא אמרו ספיקו אסור אלא לפי שהתחיל הספק בשעת המקח וקודם שפי' למקום אחר דה"ל ספיקו במקום קביעות אבל הבשר הזה כשפי' לא היה בו ספק כלל ובחזקת היתר עמד עד עכשיו ועכשיו נולד לו ספק על בשר שבביתו ה"ל כנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולא עוד אלא שאם כולם נמצ' בחנות ביחד קודם שפיר' כלום מן הבשר הא בטיל שם דהא היו חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא בבעלי חיים בלחוד או בחתיכה מבושלת הראוי להתכבד לפני האורחים ודקאמרת דהא איתחזק איסורא בחנות זה וכלישנא בתרא דרבי כבר פירש"י ז"ל טעם הדברים ההוא בדרבי ולא שייך בנדון זה כלל שאין כאן מי שעשה דבר שלא כהוגן עד שנאסר כל החנות.

ולענין בשר הנמצא בחנות זו אחר שנודע טרפות זו שהוחזק היום בחנות אם לא פירש מן הבשר כלום עד שנשחטו כולם והיו בחנות הא בטיל איסורי' חד בתרי והכל מותר לפי מה שכתבנו לעיל בלשון האחרון אבל אם נשחטו בזו אחר זו הרי יש לחוש כי אולי זו אחרונה שבכאן היא שהית' טריפה ולא נתבטלו מעולם והרי זו ספק טריפה כיון דאיתחזק טריפה בחנות זו ואין לומר בה כיון שנשחטה הותרה וכן יש לומכ ג"כ בלקוחות כי אולי לקח כל אחד מהם מאותו שהיה טריפה וכשלקח לא היה שם היתר עד דנימא דפריש מרובא ויש לחוש בכולן בספק טריפה כיון דאיתחזק ליה טריפה בחנות זו וכבר נהגו בגלילינו חומרא אף בראשונה כדרך הלשון הראשון ואין לבטל ממנהג קדושים.

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירש"י ז"ל שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שולחנו אסור שמא נתחלף בנבילה עכ"ל. ונראה דשעה אחת לאו דווקא דהא בעובדא דחיותא לקמן לא נתעלם שעה שלימה ונראה דהא דנקט מרן ז"ל שהיה מונח על שולחנו משום דבשולחנו וכיוצא בו איכא למיחש לאחלופי ולאפוקי אם היה תלוי באונקלי וכיוצא בו דהא כול' חששא דרב היינו משום דחייש לעורבים דשקלי להאי. ואתיא אחרינא בדוכתא וכל שהוא תלוי בשפוד או באונקלי ליכא למיחש להכי וכן הור' מורי הרא"ה ז"ל ועובדא דחיותא דלקמן דהוי תליא על המוט הוי תליא. דאפשר לאחלופי וכולה סוגין מוכחא להדיא דרב אסר אפילו ברוב טבחי ישראל וכדאותבי' ממתניתין דמקולין וכולהו אידך דכולהו במקום רוב טבחי ישראל והיינו משום דאזיל בתר רוב' דעלמא דהוי דאיסורא ומשום חששא דעורבים וכדאמרן וכתבו בתוספת דחומרא הוא דאחמיר משום עובדא דלקמן ואע"ג דההיא עובדא דחי' לי' תלמודא משום דפרוותא דא"י הוא הוא דחי' היא דקא מדחי דההיא איכא לדחויי אבל כיון דשמעינן דאמר רב הכי בההיא דנמצא בגבולין דאסור משום נבילות אתברר לן ודאי דהאי עובדא משום בשר שנתעלם מן העין הוא ויש כיוצא בזה בפ' כל הבשר ומיהו אע"ג דחומרא הוא דמחמיר משום עובדא דלקמן משורת הדין אמרה כיון דחזי' ההיא עובדא ולא שאמר כן דרך גזירה כמ"ש קצת המפרשים ז"ל דא"כ מאי הני תיובתא דמותב' לרב א"ו כדאמרן והכי מוכחא ההיא דנמצא בגבולין וזה פשוט.

מיתבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר פירש"י ז"ל מקולין העומדים בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם בשר הנמצאת ביד נכרי שלקחו מן הטבחים מותר דבתר רוב טבחים אזלי' ולטרופ' דטבחי ישראל ליכא למיחש דאילו הוה טריפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין עכ"ל ויש ללמוד מן הלשון הזה שלא התירו אלא בשר שכיוצא בו נמכר במקולין אבל עופות וכיוצא בהן שאין נמכר במקולין לא התירו דבתר רוב העיר אזלינן: ומיהו גדיים וטלאים שנמכרים במקולין אעפ"י שיש ששוחטין בביתם בתר מקולין אזלינן דעיר מעוטא הן לגבי מקולין:

נמצא ביד עכו"ם שאני פרש"י ז"ל שהרי הוא בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטריפה לא מכרוה לו למכר' כאן אבל בשר המונח שמא עורבי' חלפוהו עכ"ל. והא דקאמר שהוא בחזקת המשתמר לומר שהעורבים לא היו יכולין להחליפו מידו מיהו ק"ל מאן לימא לן שלא נתעלם מעיני של נכרי ונתחלף לו. וי"ל שאין אנו חוששין שמא נתעלם והולכין אחר שעת מציאתו. ומ"ש רבינו ז"ל וטריפה לא מכרוה לל' למכרה כאן נר' שרבינו ז"ל סובר שלא התיר רב אפי' בשר הנמצא ביד גוי אלא כשנמלא לו במקולין אבל בביתו חיישינן שמא הוא שחטו בביתו. וזהו ג"כ מה שאמר לעיל בשר הנמצא ביד גוי שלקחו מן הטבחים אבל זה אינו נראה מההיא מתנית' דט' חניות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ואוקמי' רב כשנמצא ביד נכרי עיר שישראלים ועכו"ם דרין בה.

בעומד ורואה פי שלקחו מן המקולין דליכא למיחש לעורבים:

מי שלקח בשר כשרה מן השוק ויש לו בה סימן או טביעות העין והניחו באיזה מקום שבבית והלך לו ובא ומצאה במקום שהניחה מותרת אע"פ שהיא במקום שהעורבים מצויים או חיות או גויים אינו חושש שמא נתחלף אפי' הניחו על גבי הקרקע ואפי' מצאו שלא במקומו בבית אפי' גררו כלב ורדפו אחריו ומצאו הבשר באיזה מקום אפי' שלחו ביד גוי ויראה שמאחר שהותרה לו הותרה אף לאחרים וכן כתבנוה בשלישי של גיטין כ"ז ב' אלא שיש חולקים בזו לומר שאין טביעות עינא שלו מתיר לאחרים ומ"מ יראה אף לדעתם שהבודק הממונה מצד הקהל מתירין בטביעות עינא שלו לכל אדם כדין צורבא מרבנן לא היה לו בו לא סימן ולא טביעת העין אם הניחה במקום מוצנע ומצאה שם מותרת לא מצאה שם או שגררתה חיה ומצאו הבשר באיזה מקום או שהניחה במקום שהעורבים מצויים להחליף או גוים יש אומרים שהיא אסורה ויש פוסקים שמותרת ומחלקת זו תלויה בסוגיא זו שתחלה אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור כלומר אחר שאין לו בה סימן או טביעות עינא ואפי' במקולין וטבחי ישראל ואפי' מצאה במקום שהניחה הואיל ומקום ההנחה מקום שהעורבים מצויים שאלו הניחה במקום המוצנע ושאין עורבים מצויים שם ומצאה במקום שהניחה ודאי אף לדעת רב מותרת ולא אמרה אלא בשנמצאת במקום אחר או אף במקומה אלא שהוא מקום שהעורבים מצויים להביא שם נבלות וטרפות ושהיא מונחת בדרך שהדבר מצוי להיות העורבים מניחים בה כגון בקרקע וכיוצא בו ואע"פ שאמרו חזא חיותא דתליא בסיכתא ולא עלים רב עיניה מנה חתיכה היתה ומונחת במקום גבוה ומגלה במקום שהעורבים מצויים בו וחשש שמא היתה עומדת בדרך שהדבר מצוי לעורבים להעמידה באותו צד:

ונשוב לדברינו והוא שהקשו לרב ממה שאמרו מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ נמצא ביד גוי שאני כלומר בטבחי ישראל ובמקום שמכריזין ולא הכריזו איברים נבלות וכו' והעלו בה לדעת רב איברים בעומד ורואה שנפלו מידו ואיברים טהורים משום נבלה ואסורים באכילה מחשש טרפה שכך דרכן בטרפה לחתכה לאיברים ולהשליכה וחתיכות גדולות מותרות הואיל ורואהו ואין בה חשש עורבים ולוי אמר מותרים באכילה פי' כסתם השמועה והוא נמצא בה בלא עומד ורואהו ומשום דלא חייש לנתעלם מן העין ונמצא בשר שנתעלם מן העין על הצדדין שביארנו מחלקת רב ולוי וגדולי הפוסקים פסקו כרב וממה שאמרו בפרק זה רב חייא איתבד ליה כרכשא ביני דני אמר ליה אית לך סימנא אמר ליה לא אית לך טביעות עינא אמר ליה אין אמר ליה אי הכי זיל שקול אלמא הא לאו הכי לא וכן ממה שהקשו מדבריו של רב בפרק אלו מציאות כ"ד ב' לאביי ומדמקשינן מינה אלמא הילכתא היא ומ"מ רוב פוסקים פסקו כלוי מכמה מקומות חדא דקאמר הכי ורב היכי אכיל בשרא ואלו קים לן כותיה היה לו לומר ולרב היכי אכלינן בשרא ובדומה לה פרק החולץ ור' מאיר דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא וכן ממה שאמרו בפרק זה רב חנן איקלע לבי רב כהנא מעלי יומא דכפורי אתי עורבים שדו כבדי וכוליאתא ואמר ליה זיל שקול אכיל דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי ולא חשש להבאת עורבים מרחוק וכן ממה שאמרו בפרק מציאות כ"ד ב' בר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי ור' אמי פרגיות שחוטות והתירום אלמא כל שרוב טבחי ישראל ובמקום הכרזה שאין לחוש לטרפות אין חוששין לעורבים וכל שכן בבית וכרכשא דביני דני אפשר במחצה טבחים גוים ולא אתא לאשמועינן אלא דין טביעות עינא או שמא תלמידיו של רב היו מה שהקשו מדבריו בפרק אלו מציאות אין בה הכרח כמו שכתבנו שם:

מי ששלח בשר ביד גוי במקום שיש לחוש לנבלות וטרפות או דברים אחרים שיש בהם חשש חליפי איסור יתבאר במסכת ע"ז ל"ט ב' שכל שמשלח דבר בידו שיש בחליפיו איסור תורה כגון בשר צריך שני חותמות וכן ביארנו שם לשיטתנו שאם שלחה בתוך כלי נעול במפתח הרי המפתח כחותם אחד וצריך לחותם שני ואם הוא דבר שאין בחליפיו אלא איסור חכמים די לו בחותם אחד אבל לא במפתח לבד שעכ"פ לחותם אנו צריכים אלא שבמקום שצריך שני חותמות מפתח עולה לחותם אחד:

חותם המובהק שאין הדבר מצוי לזייפו הרי הוא כשני חותמות ומתוך כך הסכימו המפרשים שאם שלח ביד גוי ירך מנוקרת בלא שום חותם הרי זה סומך על אותו חתך אין הגוי בקי בחתוך כזה:

שלח בידו בשר אחר שהוא צריך שני חותמות הסכימו קצת חכמי הצרפתים ששתי אותיות הרי הן כשתי חותמות:

שלח בידו עופות שחוטין יש מי שאומר ששחיטת הסימנין נידון כחותם ואם נשחטו שניהם הרי הן כשתי חותמות וחכמי האחרונים חלקו בזו לומר שאין זה נידון כחותם כלל ומ"מ טביעת עינא בכל מקום מותרת:

בשר שאין לבעליו בו טביעת עינא אלא שיש שם וגררתו חיה ונעלמה מן העין ואח"כ נמצאת לדברי האוסר צריך שיחזר לדקדק אחר סימניו ומ"מ אם לא נולד שם ריעות זה אפי' שלחה ביד גוי פרשו קצת חכמי צרפת במסכת ע"ז שאינו צריך לדקדק אחר חותמיו שמן הסתם הואיל ויש שם שני חותמות אין הגוי טורח ומזייף וכן הדין ביין שהפקידו ביד גוי ומ"מ אם החמיר על עצמו לדקדק ולא מצא כתקנו הרי זה אסור ומה שאמרו בשני של ע"ז השולח חבית של יין ביד כותי וכו' אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור פירשו בתוספות לאו למימרא שיהא צריך לחזר אחריהן אלא שאם חיזר עליהן ולא הכירן אסור:

יתבאר לנו גם כן מבין ריסי שמועות שבמסכת ע"ז ושבמסכת דמאי שהמשלח ביד גוי בשר בלא חותם מן המקולין לביתו הואיל והוא מקום שעוברים ושבים שם מותר מתירא הוא להחליף שמא יתפש עליו כגנב וזהו שאמרו בשני של ע"ז בין הגתות שנו כלומר שהגוים מצויים בדרכים ומתיראים ובתוספות דמאי אמרו השולח ביד גוי חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל אמרו גויים המדרים מן הגורן לעיר ר"ל הנושאים משאותיהם מלשון דרי טונא אינו חושש מפני שהוא חזקת המשתמר ואנו מפקפקין בה כמו שיתבאר במסכת ע"ז פרק שני ומ"מ במקום שאין העוברים מצויים אסור ובעל נפש יחוש בכל:

תד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב כו' משום דמקולין הוו להו קבוע עכ"ל ומעיקרא הוה סברי דמקולין לאו קבוע הוא דהעובדי כוכבים לוקחים בשר מטבח ישראל להשתכר בו והרי כשהוא ביד עובד כוכבים כבר פירש ממקום קביעתו שהוא ביד הטבח וק"ל:

בא"ד אף על גב דשרינן הכא נמצא ביד עובד כוכבים דמסתברא כו' אבל הכריזו אסור כו' עכ"ל פי' דשרינן הכא נמצא ביד עובד כוכבים אע"ג דאתחזק איסורא בחנות העשירי ה"נ אית לן למשרי בהכריזו מה"ט דהלך אחר הרוב ובההוא דרבי במקולין מסתברא דהכריזו אסור מדאסיק שאני הכא דאתחזק איסורא ואי איירי מקולין דרבי בהכריזו א"כ הוה נמי אתחזק איסורא וק"ל:

בא"ד ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין לקנות מן העובדי כוכבים במקולין כו' ולא אזלינן בתר רוב בהמות כו' עכ"ל אף שכבר כתבו דלא אזלינן בתר רוב כשרים במקום שאין מכריזין משום דמקולין הוי להו קבוע הקשו הכא דע"כ קבוע כה"ג דלא אתחזק איסורא לא מקרי קבוע כההיא דשרי כבדא וכוליתא כו' דכיון דלא אחחזק איסורא אזלינן בתר רוב בהמות הכשרים ודו"ק:

תד"ה ספקו אסור וכו' ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטל דאמר כל קבוע וכו'. לאו דוקא מטעם כל קבוע דבדבר המעורב לא שייך לומר כל קבוע אלא עיקר הטעם הוא דכל דבר חשוב אינו מתבטל והיינו טעמייהו דתוס' בסמוך בדבור זה דכתבו בעצמם על לישנא דגמ' דפרק התערובות דפריך למשוך בתמיה הוי ליה קבוע וכו' עיקר הטעם אינו משום קבוע וכו' משום דבדבר המעורב לא שייך טעמא דקבוע וק"ל: