דף ביאור
מסכת חולין דף פ״ה עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף פ״ה עמוד ב׳
מסכת חולין דף פ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־387 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לא לכל אמר רבי מאיר לא לכל הדברים אמר רבי מאיר שמה שחיטה כדמפרש דמודי ר"מ שאינה מתירתה באכילה ולקמן פריך פשיטא:
בן ט' חי דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולענין שחיטה משתרי בשחיטת האם:
סד"א האי נמי נשתרי בשחיטת הטרפה:
קמ"ל דאינה מתירתה ובעי למשחטיה ושחיטת עצמו מתירתו כדקי"ל (לעיל חולין דף עד.) דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בבן תשעה חי:
והא אמר ר"מ בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.):
בן פקועה אפילו היא כשרה טעון שחיטה:
לא צריכא הא דר' אבא אלא משום דרבי סבר לה כר' מאיר באותו ואת בנו כדאמר לעיל:
וסבר לה כרבנן בבן פקועה דלא שמעינן ליה דפליג מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לרבי שמעון כדקי"ל בפרק בהמה המקשה (שם) ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הילכך לאו ירך אמו הוא לאיתסורי משום טרפות דידה ואימא לרבי דסבר ליה כרבי מאיר תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי למשחטיה דהא שחוטה היא קמ"ל:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 85b · Sefaria
תוספות
אימא תהני ליה שחיטת אמו דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה ואע"ג דאמר באלו טרפות (לעיל חולין דף נח.) דולד טרפה לא הוי ירך אמו היינו לפי שהוא חי ואין חיותו תלוי באמו וא"ת והיכי ס"ד דמשום דרבי סבר לה כר"מ באותו ואת בנו דתיהני ליה שחיטת אמו הא בכסוי הדם סבר לה כרבי שמעון וי"ל דבכל מילי סבר לה כר"מ דאשכחנא במרובה (ב"ק דף ע.) דסתם לן כר' מאיר בתשלומי ארבעה וחמשה:
פשיטא דאמר רב יהודה וכי ימות מן הבהמה כו' והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה (לעיל חולין דף עב:) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה כו' משום דהוה מצי למיפרך בן ח' חי יוכיח:
סלקא דעתך אמינא הואיל וא"ר שמעון מותר בהנאה לא מצי למינקט שוחט טרפה והיא אותו ואת בנו וסד"א דכיון דפטור הוא לאו שחיטה היא כלל ולא מיטהרה מידי נבלה דאיכא למימר דלענין שוחט הוא דלא הויא שחיטה אבל לענין גופה הויא שחיטה לכך מייתי ראיה דאף לענין גופה שתחשב חולין בעזרה לאסור בהנאה לא הויא שחיטה:
אין והתנן רבי שמעון אומר כו' משנה היא בפ' בתרא דתמורה (דף לג:) וממתני' דהכא דפטרינן חולין בעזרה מכסוי לא מייתי משום דלא נזכר בה ר"ש אלא וחכמים פוטרים ורבי קתני לה אבל ממתני' דמרובה (ב"ק דף ע.) דפטר רבי שמעון חולין בעזרה מארבעה וחמשה הוה מצי למידק דאי לא הויא דאורייתא הוה חייב כדמוכח התם בגמרא (דף עב:) שמא הכא בעי לאוכוחי דאסור בהנאה וה"ק מכלל דסבר רבי שמעון דחולין בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא לכך לא מייתי ההיא דמרובה (שם דף ע.) דמהתם לא הוה מצי למידק איסור הנאה אלא איסור אכילה וא"ת ומאי קשה ליה דקא מתמה וסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וי"ל משום דאיכא ברייתא בהאיש מקדש (קדושין דף נח.) דקאמר רבי שמעון דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת ומכח ההיא דמייתי מוקי התם בטרפה ואין נראה דא"כ הוה ליה לאתויי הכא ההיא ברייתא ולאוקמי בטרפה כדמוקי התם ונראה לר"ת דקש"ל הך מתניתין גופה דמייתי דקתני וכן חיה משמע דחיה הוי דרבנן מדקתני וכן וא"כ בהמה נמי דרבנן וקתני וכן משום דגזרינן חיה אטו בהמה דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני אין והתנן כלומר ומטונך דמההיא גופה יש לדקדק שהיא דאורייתא דאי דרבנן הוי חיה גזירה לגזירה:
היינו דגזרינן חיה אטו בהמה בהאיש מקדש (שם דף נח.) מייתי נמי מהך מתניתין דסבר ר"ש דחולין בעזרה דאורייתא ואין מאריך שם כמו כאן ופירש בקונט' דדייק מדהויא בשריפה דאי דרבנן לא היה טעון שריפה ואי אפשר לומר כן דבהדיא מדקדק כאן מכח חיה וא"ת דהכא משמע דאפילו הויא דאורייתא הויא חיה דרבנן והתם מייתי קרא לאסור בהמה חיה ועוף וי"ל דרבי שמעון פליג אההיא ברייתא ועי"ל דלא פליגי ונפרש כאן כפירוש הקונטרס דהתם ואשריפה קאי הכא דאי אמרת בשלמא דאורייתא בין בהמה ובין חיה ועוף היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה אטו בהמה אע"ג דבהמה גופה לא הויא בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהם בשריפה ובחיה ליכא למטעי אטו קדשים ולא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזירה אבל אי דרבנן אמאי חיה בשריפה:
Tosafot on Chullin 85b · Sefaria
רשב"א
ותסברא והא אמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרב סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כרבנן. הקשה הרמב"ן ז"ל ולימא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה חי דלישתרי בשחיטת אמו, דאפילו ר' מאיר מודה בהא דאינו טעון שחיטה, ותירץ דילמא רבותא קאמר דאפילו בן תשעה חי דלא מהניא שחיטת אמו אלא שאין צריך הוא לשחוט לא מהניא, ואין צריך לומר בבן תשעה מת שאין שחיטה דטריפה מתרת טרפה אחרת באכילה, שהרי הנפל הזה בעצמו אסור הוא ונבלה הוא, ומיהו נראה דאכתי לא נתיישב היטב דהא כיון דאמר רבי לא לכל אמר ר' מאיר, הוה משמע דרבי אפילו לכל מאי דסבירא ליה לר' מאיר קאמר, והא לא איצטריכא אלא אליבא דר' מאיר בחדא ואליבא דרבנן בחדא, ואילו היה מתרץ לא צריכה אלא לבן תשעה מת או לבן שמנה חי הוה ליה צריכותא טפי דאשמעינן אפילו אליבא דר' מאיר בעצמו, אלא נראה שיש לתרץ דההיא מפשט פשיטא לן דליכא מאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה כזו מהניא, דכיון דשחיטה זו לא מהניא לגופה של בהמה להתירה באכילה דטריפה היא ושליל דבגופה נמי לאו בר שחיטה הוא, דאי בן תשעה מת הוא לא שייך ביה שחיטה ואם בן שמנה חי הוא הא אין במינו שחיטה, היכא הוי א"ל דתהני להו שחיטה זו אינה צריכה ופשיטא, אבל בבן ט' חי ודאי איצטריך לאשמועינן דכיון דשייכא ביה שחיטה הוה אמינא דשחיטה זו כמאן דשחיט ליה לבן דמי, ואף על פי דשחיטה שאינה וראויה לגבי האם כיון דשמה שחיטה לר' מאיר תהני להאכיל הבן על ידה קא משמע לן, ומשום הכי דחקינן ולא אוקימנא כר' מאיר בחדא וכדרבנן בחדא כנ"ל אלא דרבנן ארישא נמי פליגי דשתקי לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגינן עליה. ואסיקנא דהלכתא כר' מאיר כדשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר דאמרינן כרבנן מי לא אורי, אלא שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה, הלכך חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, ואם בינן לבין עצמן שחטו פטור מלכסות, וכן לענין אותו ואת בנו אם אחרים רואין אותן ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם, ואם בינן לבין עצמו שחטו שוחטין לכתחלה אחריהן, וטעמא כדאמרי בשלמא לרבנן חומרא אלא לר' מאיר מאי טעמא אמר רבי יעקב אמר ר"י מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה לפי שרוב מעשיהן מקולקלין, והשוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט את הטריפה פטור מלכסות, דהלכתא כרבנן בהא דאמרי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דראה רבי דבריו של רבי שמעון לגבי כיסוי וסתם לן כותיה.
Rashba on Chullin 85b · Sefaria
ריטב"א
ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ואפי' בכשרה שנמצא בה' בן ט' חי וא"ת ולוקמי' בבן פקועה שהוא בן שמונה חי או בן ט' מת דמודה ר"מ דבכשרה אינו טעון שחיטה ואשמועינן ר' דאפ"ה בטרפה אין שחיטת אמו מתירה. ואע"ג דלדידיה שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למינקט בן ט' חי אליבא דרבנן. דהילכתא כוותייהו וכדמפרש ואזיל. א"נ דלרבותא נקטי' דאפילו בבן ט' חי דאית ליה חיותא באנפי נפשיה ולא מיטרף בטריפת אמו ה"א דכיון דבכשרה לרבנן שחיט מתירתו שאף בטריפה כן כיון דשחיט שאינה ראויה שמה שחיטה קא משמע לן דאפילו בהא אין שחיטחו מתירתו וכל שכן בבן ט' מת או בבן ח' חי שאין לו חיות בפני עצמו וראוי לטרוף כמותה דכיון דלדידהו לא מכשרי לדידיהי נמי לא מכשרי כנ"ל:
פשיטא דאמר ר' יהודה וכו' וא"ת ואמאי לא מייתי לה ממתני' דתנן בפרק המקשה בהדיא מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה וי"ל משום דאיכא פריכא עליה מתניתין בן ח' יוכיח וכו' והוצרכה לפרש מהא מתניתא דר"י אמר רב ונקט להא.
רבי שמעון מתיר בהנאה פי' דכיון דטריפ' היא ושחיטתה אינה ראויה לא שמה שחיטה ואין בו משום שוחט חולין בעזרה וגבי חולין זביח' כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת.
סד"א כיון דאמר ר"ש מותר בהנאה כלומר דשחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' כמאן דקטלי דמי ומידי נבלה לא מטהרה וא"ת ואדמייתי לה מהא דהוי' מתניתי' לייתי ממתני' דקתני באותו ואת בנו וכיסוי הדם דשחיטה שאינ ראוי' לא שמה שחיטה דכיון דכן להוי כמאן דקטלה ומידי נבלה לא מטהרה. וי"ל דהא מתניתא עדיפא טפי דחשיב לה שאינ' שחיט' לענין גופא של בשר להתירו בהנאה מחא"כ בהנהו דמתני' שאין דינו לגופי' של בשר אלא לפוטרו מלכסות או לפוטרו ממלקות על אותו ואת בנו:
וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא פרש"י ז"ל דדייק לה ממתני' דקתני ר"ש מתיר בהנא' משו' דלא הוי שחיטה ראוי ולא קרינ' בי' וזבחת דאי ס"ל דאיסור חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בכשר' וטעמא דאסירי משו' קדשי' בחוץ וכדאיתא לקמן שהרואה ששחטו בפנים כסבור דקדשי' הם וכשאוכלים בחוץ אתי למשרי אכילת קדשים בחוץ וכיון דכן אף בטריפה היה לו ליגזור דלא ליתי למישרי בהנאה קדשים פסולין בחוץ ובתוספו' הקשו דדילמא קדשים פסולים לא שכיחי ומילתא דלא שכיחי' לא גזרו בה לכך פירשו דדייק לה ממאי דמשנינן דסד"א דתהוי כמאן דקטלה ותטמא בנבלה דאם איתא דמדאורייתא שחיטה מעליות' היא ואין בהם שום איסור' היכי הוי ס"ד לומר משום דאסרוה רבנן נימא דתהוי כמאן דקטלה ותיטמא בנבלה ולא תהא שחיט' ראוי' של תורה מטהרת מידי נבלה ונכון הוא.
אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חי אטו בהמה פרש"י ז"ל דלאו בדוקא נקט לישנא דגזרינן דהא במסכת קידושין מוכח דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אף בחי אמר לה אלא דנקט ליה' משום מאי דבעי' למימר אא"א דרבנן וכו היא גופא גזירה נקט הכא אגב ריהטא לומר דאפילו לא הי' חי' דאורייתא הוה לן למגזר בה אטו בהמה דאיסור דאורייתא ובתו' פירשו דשפיר נקט גזרי' וקאי אמאי דקתני ישרפו דאפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אין דנין בשריפה ורבנן הוא דגזרו בה שריפה אטו פסולי המקודשים הילכך גזרו בחי' אטו בהמה כיון דתרווייהו אסורי מדאורייתא ואע"ג דחי לא שייכי במקודשים אלא א"א חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בבהמ' וכולהו איסורי' אינו אלא מדרבנן דגזרו משום קדשים בחוץ למה להו להפריז באיסורים למיגזר שריפה אף בחי' דהא גזירה לגזירה היא:
זיל שקל עופא וכחט וכו' וקים ליה דלא מעלי למיעבד הא אלא דם עוף טהור א"כ בעי לאשמועינן דאפילו בעוף טהור שהוא בתורת שחיטה וכיסוי מותר לעשות כן וכדמפרש תלמודא ואזיל.
Ritva on Chullin 85b · Sefaria
מאירי
השוחט את הטרפה ומצא בה עובר אם בן שמנה חי או בן תשעה מת הרי הוא בכלל טרפות האם אבל אם מצא בן תשעה חי הרי יצא מכלל האם וניתר בשחיטת עצמו ארבעה סימנין ניתנו לבן פקועה שהוא ניתר בשנים מהם או סימני אמו או סימני עצמו כמו שהתבאר:
החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח וכו' ואם עושה כן הרי הן אסורין בהנאה ויקברו ואם נשרפו אפרן אסור אפי' שחט לרפואה או להאכיל לגוים או להאכיל לכלבים אבל השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט שם את הטרפה או ששחט שם בהמה וחיה ועוף הטמאים כלם מותרים בהנאה:
השוחט ואינו צריך אלא לדם כגון ששירץ תולעת הנקרא יאניבא בפשתנו בתוך המשרה והוא צריך ליתן שם דם עוף שאותו תולעת שונאו ויריח בו ויברח חייב לכסות שלא השוחט לאכילה בלבד צריך לכסות אלא השוחט לאיזה דבר הואיל ושחט שחיטה הראויה וכבר ידעת שאין הכסוי מעכב האכילה כלל כמו שביארנו אם כן הצריך לדם היאך הוא עושה נוחר או עוקר ומשתמש בדם:
Meiri on Chullin 85b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה אין והתנן כו' דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני כו' יש לדקדק שהיא דאורייתא כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דהמקשה הוה סבר דמההוא קרא דאסרינן בהמה יש לאסור נמי חיה כדאיתא בפרק האיש מקדש והמתרץ השיב לו דע"כ בהמה דאורייתא וקתני וכן דחיה אינו אלא מדרבנן ור"ש פליג אההיא ברייתא כמ"ש התוס' לקמן לחד תירוצא וכן לתירוץ שני דלא פליג ר"ש וחיה נמי דאורייתא אלא לענין שרפה קתני וכן כמ"ש לקמן וק"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 85b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה פשיטא דאמר רב יהודה וכו' והא דלא מייתי מתני' דבהמה המקשה לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה וכו'. דברי התוספות אינם מדוייקים דלא הוה להו לאתויי אלא הא דקתני התם לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו' ועיין לעיל בפרק הנזכר (חולין דף ע"ב:)
ד"ה היינו דגזירה וכו' ועוד י"ל דלא פליגי וכו' ואשרפה קאי הכא דאי אמרת דאורייתא בין בהמה וכו'. פי' מדאורייתא אסורה בהנאה אלא שמדאוריתא לא היתה צריכה שרפה אפילו בהמה גופה אלא קבורה כשאר איסורי הנאה מדאורייתא ומדרבנן מצרכינן שריפה בבהמה משום גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ וגזרינן תו בחיה שרפה אע"ג דלא שייכא בקדשים אטו בהמה והוכרחנו לפרש דברי התוספות כן משום דאי רצונם לומר הא דקאמר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו איסור אכילה והא דקאמר אע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים וכו' ד"ל דלא אסורה בהנאה דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן אטו קדשים א"כ תקשה לך הא פירשו התוס' בדבור שלפני זה דבא להוכיח מכאן דלר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי א"ש וק"ל:
Maharam on Chullin 85b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אתא לקמיה דרבי עיין ירושלמי פרק ה' דמעשר שני:
Gilyon HaShas on Chullin 85b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף פ״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־387 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 133 מילים
נפתחת ב״לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ…״
- קטע 223 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר…״
- קטע 331 מילים
נפתחת ב״לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ…״
- קטע 48 מילים
נפתחת ב״וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן…״
- קטע 527 מילים
נפתחת ב״לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר…״
- קטע 616 מילים
נפתחת ב״כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, תַּהֲנֵי…״
- קטע 744 מילים
נפתחת ב״וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ…״
- קטע 827 מילים
נפתחת ב״לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וְהִיא חוּלִּין…״
- קטע 923 מילים
נפתחת ב״סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:…״
- קטע 1038 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְסָבַר רַבִּי…״
- קטע 1120 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא?…״
- קטע 1221 מילים
נפתחת ב״רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם…״
- קטע 1417 מילים
נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: ״צֵא טְרוֹף״…״
- קטע 1510 מילים
נפתחת ב״לְמַאן דְּאָמַר ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא…״
- קטע 1633 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן…״
לשון המקור
לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה; וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה.
אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה. פְּשִׁיטָא! טְרֵפָה בִּשְׁחִיטָה מִי מִישְׁתַּרְיָא?
לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָמַשְׁמַע לַן.
וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה!
לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.
כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה. פְּשִׁיטָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵי זוֹ זוֹ – טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.
לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וְהִיא חוּלִּין בַּעֲזָרָה. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, זֶה וָזֶה חוּלִּין בַּעֲזָרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַלְמָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֵימָא: מִידֵי נְבֵלָה נָמֵי לָא מְטַהֲרָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חוּלִּין בַּעֲזָרָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְהָתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה יִשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא – הַיְינוּ דְּגָזְרִינַן חַיָּה אַטּוּ בְּהֵמָה.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא? דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל קָדָשִׁים בַּחוּץ, הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?
רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל עוֹפָא וּשְׁחוֹט עַל בּוּבִיתָא דְּמַיָּא, דְּמוֹרַח דְּמָא וְשָׁבֵיק לֵיהּ.
הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ, אוֹ עוֹקְרוֹ.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: ״צֵא טְרוֹף״ אֲמַר לֵיהּ, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: ״צֵא נְחוֹר״ אֲמַר לֵיהּ.
לְמַאן דְּאָמַר ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר ״צֵא נְחוֹר״?
וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה.