מסכת חולין דף פ״ג עמוד ב׳

רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי לשחוט. קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו היא ובנה אי נמי מדכתיב יום אחד דמשמע יום מיוחד למאי יחדינהו אי לאו להטעין כרוז:

מתני' כסוי הדם משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו:

במוקדשין חטאת העוף ועולת העוף:

במזומן ובשאינו מזומן משום דגבי שלוח הקן אצטריך למיתני לקמן (חולין דף קלח:) שאינו מזומן אבל לא במזומן. מזומן עוף הגדל בבית:

ונוהג בכוי גרס:

ואין שוחטין אותו ביום טוב משום דלמא בעי כסוי ומספקא לא מחללינן י"ט אם שחטו:

גמ' עפר למטה עפר תיחוח ולא על קרקע קשה:

וכסהו עפר משמע דלא בעי עפר אלא בכסוי. בעפר משמע כולו עטוף בעפר תיחוח:

מתני' כסוי הדם:

ונוהג בחיה ובעוף למעוטי בהמה קא אתי דלא תימא שיהא בכלל חיה:

במזומן ובשאינו מזומן פי' בקונטרס דמשום שלוח הקן איצטריך למיתני דתנן לקמן דאינו נוהג אלא בשאינו מזומן וקשה לפירושו דאם כן בכל הני פירקין הוה ליה למיתני באותו ואת בנו (לעיל חולין דף עח.) ובגיד הנשה (לקמן חולין דף פט:) ובכל הבשר (לקמן חולין דף קג:) ונראה לפרש דאיצטריך למיתנייה הכא משום דכתיב (ויקרא יז) (כי) [אשר] יצוד דלא תימא דוקא באינו מזומן:

במוקדשין מ"ט לא בקדשי מזבח נמי קא בעי כדמוכח הסוגיא ואף על גב דהנוחר והמעקר פטור מלכסות (לקמן חולין דף פה.) היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקתו וגבי כסוי הדם לא כתיבא שחיטה אלא שפיכה:

צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה עפר שלמעלה מצוה שיתן הוא דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות (לקמן חולין דף פז.) אבל עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש עפר הרי כאילו נתן הוא העפר והא דאמרינן לעיל בפ"ב (חולין דף לא.) דמזמני לכולה בקתא היינו במקום שהיה הקרקע קשה היה חופר משום דבעינן שיהיה עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך:

קא מוסיף אבנין והא דאמרינן בפ' קדשי קדשים (זבחים דף סא:) שכשעלו בני גולה הוסיפו על המזבח ד' אמות מן הדרום התם קרא אשכח ודריש מה בית ששים אף מזבח ששים ור"ת מפרש קא מוסיף אבנין ולא הוה מרובע והתם יליף דריבוע מזבח מעכב ואין נראה דאכתי כשבא לכסות ידביק עפר גם סביב המזבח עד שיהא מרובע ועוד דקרא דרבוע יהיה הוה ליה לאתויי ולא קרא דהכל בכתב וגו':

שחט חיה ואחר כך בהמה פטור מלכסות תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה דליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין:

דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה כו' מלתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג:) גבי הא דתנן הרי עלי ס"א עשרונים כו' כדפירש בקונטרס ותימה מאי פריך והא תנן אם לא בלל כשר דנהי דכשר מ"מ מצוה לבלול לכך יביא בשני כלים דוקא דהא כי אמר הרי עלי להביא בכלי אחד תנן התם לעיל דלא יביא בשני כלים אבל סתם יביא כמו שירצה וי"ל דהא סיפא דס"א קאי אהך דקתני רישא מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס"א כו' כלומר מנחה של ס"א דהשתא כיון דקאמר מנחה לקרבן גדול קא מיכוין והוי כאילו אמר בכלי אחד לכך פריך כיון דאם לא בלל כשר צריך להביא בכלי אחד:

הכי גריס בפירושי רבינו חננאל ז"ל רבי אומר יום אחד המיוחד מה יום המיוחד טעון כרוז. כלומר טעון להודיע אמה מכרתי לשחוט ומה יום המיוחד היום הולך אחר הלילה אף זה היום הולך אחר הלילה.

מתני' מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמא דגריר ליה. ואם תאמר מנא לן דגריר ליה דילמא במקומו מכסהו. ויש לומר מדקתני חייב לכסות ולא קתני נותן עליו עפר, משמע ליה דחייב לכסות כדרך הכיסוי שנותנין עפר למטה ועפר למעלה דהיינו דגריר ליה ומכסי ליה.

פרק כסוי הדם מתניתין כיסוי' הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית הא פשיטה ולא קתני לה אלא משו' דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין וכדמפרש בריש שילוח הקן.

בחולין אבל במוקדשין פי' רש"י ז"ל במוקדשין כגון חטא עוף ועולת העוף דהכין מסקנא דגמרא דאפי' בקדשי מזבח אין כיסוי הדם נוהג ומקראי מייתי לה וא"ת והא קדשי מזבח במליק' הם שהיה בנחיר' ואנן ס"ל הנוחר והמעקר פטור מלכסות י"ל דהא לק"מ דבקדשי' נחירתן ומליקתן זו היא שחיטתן דהא שרי' רחמנא לכהנים חטאת עוף ואשר יאכל קרינא ביה דגבי כיסוי הדם לא כתיב ושחט אלא אשר יאכל ושפך את דמו והאי נמי אשר יאכל קרינא ביה.

ונוהג בחיה אף ע"ג דבהדיא כתיב בקרא נקיטי אגב אידך ולאשמעינן נמי אגב אורחיה דדוקא בחיה ולא בבהמה ולא אמרי' דבהמה בכלל חיה.

במזומן ושאינו מזומן פירש"י ז"ל דלא איצטריך למיתני אלא דנקט לה שלא לצורך משו' דבעי למיתני בשלוח הקן שאינו נוהג במזומן ומקשי' עליו דא"כ אמאי לא קתני הכי גבי גיד הנשה ואותו ואת בנו ובשר בחלב נראה דלא קשי' דשניא היא שהיא מצוה שנוהג' בעוף כההו' דשילוח הקן אבל הא קשיא דבפ' שלוח הקן דמני תלמודא מאי דקתני בהני פרקים שלא לצורך אמאי לא אמר נמי הא ובחנ' דחיק רבי' ז"ל אלא דמשום דכתיב אשר יצוד דמשמע בשאינו מזומן איצטריך למיתני שנוהג אף במזומן וכדנפקא לן מברייתא מדכתיב ציד: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק וסתמא דלא כר' יוסי דאמר כוי ברי' בפני עצמה הוא כדאיתא ביבמות:

גמ' במוקדשין מאי טעמא אילימ' וכו פי' דסתם מוקדשין משמע ואפי' בקדשי מזבח.

ולבטליה פיר' דהשתא ליכא חציצה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל פי' מקרא הוא בענינו תכונו' הבית שאמר דוד לשלמה בנו לומר כי כל שיעורי בית כול' מפי השם ואין להוסיף ולגרו' בהם וא"ת הא אמרי' בפ' קדשי קדשים שכשעלו בני הגול' הסיפו במזבח ד' אמות מן הדרום י"ל דהא מפרש התם דקר' אשכחו ודרוש מה בית ששים אף מזבח ששים ועוד דהתם בתחלת בנינו והכ' כשהי' במזבח כל שיעורו. לייתי ולא ליבטלי' פי' דהא לא חשיב תוסיף הוי חציצה פירו' וכתיב ונמצה דמי על קיר המזבח שלא יהיה דבר חוצץ בין דם למזבח.

פרק ששי בעזר הצור:

כסוי הדם וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות כסוי הדם בשלמות כל עניניה ורוב הפרק יסוב על שמנה ענינים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו השני להודיע באותן המינין שמצוה זו נוהגת בהן באיזו שחיטה נוהגת ושלישי לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו ונכלל בזה החלק ענין ברכות השחיטה והכסוי הרביעי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר"ל אם אפשר באחר זולת השוחט אם לאו החמישי לבאר על איזה צד חייב לחזור ולכסות אם נתגלה ועל איזה צד פטור הששי לבאר בדם שנתערב על איזה צד יבטל עד שלא יהא חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל השביעי לבאר אם צריך כסוי לכל הדם אם לאו השמיני לבאר במה מכסין ובמה אין מכסין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו ואמר על זה כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחט אין מכסין את דמו אמר הר"ם פי' אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב כסוי וכבר אמרנו שהכוי בריה בפני עצמה ולא הכריחו חכמים אם מין חיה או מין בהמה ולפיכך אם כסו דמו ביום טוב ידמו שהוא חיה ויבאו לאכל חלבו לפיכך אין מכסין את דמו עד מוצאי יום טוב:

אמר המאירי כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ שהרי חובת הגוף הוא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר"ל במציאות הבית והוא בזמן שבית המקדש קיים ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהרי הוא צריך לזריקה על המזבח ופי' מוקדשין לענין זה עולת העוף וחטאת העוף שהרי בהמה אינה בכלל כסוי כמו שיתבאר בסמוך וחיה אינה בכלל מוקדשין ונוהג בחיה ובעוף אבל לא בבהמה שהרי כך כתוב ציד חיה או עוף במזומן כגון אווזין ותרנגולין וחיות הגדלות בבית ובשאינו מזומן כגון חיות ועופות המדברים ונוהג בכוי מספק שהרי הא ספק חיה ספק בהמה ואין שוחטין אותו ביום טוב שמא אינו טעון כסוי ואין מחללין יום טוב לכסותו מספק או שמא הרואה יתיר חלבו כמו שהתבאר בפרק שלפני זה ואם שחטו אין מכסין את דמו עד לערב ולערב אם רישומו ניכר מכסה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוחט לא ישחט על גבי קרקע קשה ויכסה אלא צריך שיתן עפר תיחוח למטה וישחוט ויכסה באותו עפר עצמו או באחר שנא' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ואם עבר ושחט על גבי קרקע יראה מסוגיא זו שהוא צריך לגררו ונותנו על גבי עפר תיחוח ומכסה בעפר ויש חולקין לומר שאין צריך גרירה אלא שעל הסכין ולא יראה כן מסוגיא זו שהרי על שניהם הוא אומר דגריר ליה ומכסי ליה ואם נבלע בקרקע ואי אפשר לגררו יתבאר למטה שאם רישומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות:

שחט חיה ואחר כך בהמה או בהמה ואחר כך חיה וכלל הדברים כל שנתערב דם הטעון כסוי עם דם שאינו טעון כסוי יתבאר למטה שרואין את הדם שאינו טעון כסוי כאלו הוא מים ומשערין באומד הדעת אלו היה מים אם היה מבטל מראה הדם עד שלא ישאר אדום ואם הוא כן פטור מלכסות ואם לאו חייב לכסות ואין הפרש בין שדם בהמה תחלה לדם חיה תחלה:

תכונת המזבח במדת ארכו ורחבו וגבהו ידועה על הדרך שביארנוה במסכת יומא וצריך להתכוין בה כונה יתירה שלא יוסיף ושלא יגרע בה נתן עפר תיחוח על המזבח כדי להיות הדם נזרק עליה אם בטלה הרי זה מוסיף על הבנין ואם לא בטלה הרי זה חציצה ומפני זה לא יתן אלא על גופו של מזבח ולא יקפיד על הכיסוי כלל שהמוקדשין אין דמם צריך כסוי לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית ואף אחר זריקה אין צריך לגררו ולכסותו כלל שנא' ציד חיה או עוף מה חיה אין בה קדש ולא חלקת בה אלא כל חיה בחיוב כסוי אף עוף אין בו כסוי אלא באותן שאינן קדש הא של קדש אינן בתורת כסוי כלל:

בפרש"י בד"ה ואין שוחטין כו' ומספיקא לא מחללינן י"ט אם שחטו עכ"ל הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה שחט חיה כו' תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה כו' עכ"ל דע"כ ליכא למפטריה משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדבעי למימר מעיקרא כיון דאפשר בגרירה כההיא דסכין דחייב לכסות למעלה ע"י גרירה דאין סברא לחלק בין למעלה בין למטה דתרווייהו מקרא דבעפר נפקא וק"ל:

בד"ה אין בילה מעכבת כו' דסברא הוא בכל כי הני שיש שום דרשא כו' עכ"ל כצ"ל:

בתוס' ד"ה אין בילה מעכבת בו וכו' עד מיהו בנגמר הדין גבי נקטעה יד העדים פטור ואיכא דמחייב התם דלא בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם למה כצ"ל. ור"ל דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ולכך איכא מ"ד דפטר ליה התם דבעי קרא כדכתיב וכיון דנקטעה יד העדים א"א לקיים הקרא ואיכא מ"ד דמחייב דלא בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם אמאן דאמר דמחייב דהא מסקינן בכל הני דוכתי דמ"מ ראוי מיהא בעינן כדבתיב בקרא וק"ל: