מסכת חולין דף פ״א עמוד ב׳

אלא אפילו שחט עולה ונזרק דמה ואחר כך שחט חולין פטור לרבי שמעון:

בשתי אכילות הכתוב מדבר לענין פגול שאם שחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו או על מנת להקטיר חוץ לזמנו פגול:

מתני' השוחט פרת חטאת פרה אדומה דלאו לאכילה היא:

ושור הנסקל לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:):

ועגלה ערופה דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה:

רבי שמעון פוטר דשחיטה שאינה ראויה היא:

ונתנבלה בידו שלא מדעת:

והנוחר והמעקר סימנין מדעת פטור ואפילו לרבנן דהא ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה דלעיל כלל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

עולה לאו בת אכילה היא תימה א"כ היכי משכחת לר"ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה וכ"ת דחיבת הקדש משויא ליה אוכל אם כן למה ליה לר"ש גבי פרה טעמא דהואיל והיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש משויא ליה אוכלא דע"כ מהניא ביה חיבת הקודש כדאמר בהמנחות והנסכים (מנחות קב:) אלא ודאי לא מהני ביה חיבת הקדש אלא לענין דאף על גב דכשרוף דמי משויא ליה אוכל אבל לא מהני לעשות אוכל האסור כמותר ויש לומר דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה אבל לענין שחיטה ראויה לא הויא שחיטה ראויה אלא הראויה לאדם דומיא (בראשית מ״ג:ט״ז) דטבוח טבח והכן:

כיון דאילו אתרו ביה פטור כו' תימה מנלן הא בשלמא חייבי מיתות שוגגין וממון נפקא לן (כתובות דף לה.) מדתני דבי חזקיה דלא חילקת בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון אלא מלקות מנליה וכ"ת דיליף מממון כי היכי דלא חילקת בממון הכי נמי במלקות אם כן מאי קאמר בסמוך אי אשמועינן בהא בהא קאמר ר"ל דפטור פי' בקונטרס גבי מלקות אבל גבי ממון אימא דחייב והא במלקות לא ידעינן דפטור אלא מממון ועוד קשה לפי' הקונטרס דקאמר ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן משמע דלריש לקיש לא מצי למיעבד צריכותא הא איכא למעבד צריכותא איפכא דהוה אמינא דוקא מממון פטור משום דחד בגופיה וחד בממוניה לא עבדינן אבל במלזקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא כדקעביד לה באלו נערות (כתובות דף לז:) לרבי מאיר דאית ליה תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דגבי מזיד איכא קראי דלא עבדינן תרתי לא בגופיה ולא בממוניה צריך לעשות בהם צריכותא אחרינא ונראה לפרש אי איתמר בההיא דאלו נערות דפטר ריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ה"א דווקא התם פטר מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהא דממון אימא מודה לריש לקיש מדתנא דבי חזקיה:

פרה מטמאה כו' מה שהקשה בקונטרס למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים אין נראה קושיא זו דהא אין מטמאה אלא מתעסקים בה בלבד כדתנן במסכת פרה (פ"ח מ"ג) השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמן פרה ופרים ושעיר אין מטמאין בגדים והרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואת טימאתני ומיהו יש לומר דדעת הקונטרס היא כיון דמטמא אדם ובגדים דהיינו מתעסקין בה אם כן כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין ומיהו י"ל דאע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה לא היה מטמא טומאת אוכלין ומשקין דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהניא אלא לענין דלא צריך הכשר מים ושרץ אבל לא מהניא להחשיבו אוכל להכי צריך טעמא דשהיה לה שעת הכושר כיון דחשיבא אוכל מטמא אוכלין ומשקין בלא הכשר מים ושרץ משום דסופו לטמא טומאה חמורה וגרסינן מטמא ולא מיטמא דלענין טומאה חמורה עצמה אין נפקותא ובמרובה (ב"ק דף עז.) מפורש באורך וכן יש בתוספתא [פרה פ"ו] בהדיא דפרה ופרים מטמא אוכלין ומשקין ומפי' הקונטרס נמי משמע דגרסינן מטמא ואע"ג דהקשה למה לי קבלת טומאה לא משום דגרסינן דמיטמא אלא שר"ל אי מחמת עצמה מטמאה למה לי שעת הכושר:

הואיל והיתה לה שעת הכושר תימה דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לרבי שמעון בשבועות (דף יא:) דפרה קדשי בדק הבית היא ואית ליה לרבי שמעון נמי דקדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה ונראה לפרש דמיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה כבר דמה ואפילו הכי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא"ת והא כל העומד להזות כמוזה דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא אמרינן דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא דכל העומד לישחט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמר כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין למאן דשרי אברים בהנאה לרבי שמעון דכיון דעומד לדחות לצוק כדחוי דמי וי"ל מידי דהוה אבן פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפילו הכי חיותה מטהרתה לרבנן דפליגי ארבי יוסי הגלילי בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.):

המשנה השניה והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין אלו עצמן שדין אותו ואת בנו נוהג בהם ואמר על זה השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו אמר הר"מ פי' ר' שמעון אינו חולק על מי ששחט פרה אדומה או עגלה ערופה שהוא חייב משום אותו ואת בנו הואיל ושחטם לפי שאין באמרנו עליו שהיא עגלה ערופה או פרה אדומה דין השחיטה משתנה בהם והוא מה שאמרו פרת חטאת וכו' ועגלה ערופה אינה משונה אבל בשור הנסקל חולק ר' שמעון ואומר הואיל ונגמר דינו לסקילה אין שחיטתו שחיטה ומה שאמר השוחט לע"ז אין ר"ל שאם שחט הראשון לע"ז והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה והשני לע"ז שהוא חייב על השני משום אותו ואת בנו ולא יהיה זה אלא כשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז שאם התרו בו משום ע"ז קם ליה בדרבה מניה כמו שביארנו בשלישי מכתובות והמעקר הוא שמעקר הסמנים ולא ישחטם שהוא כמו ששוחט בחנק או בעריפה וכל זמן שיעקר ואפי' אחד מן הסימנים קודם שחיטה הרי היא נבלה בין בעוף בין בבהמה וזהו העקר בחמשה דברים המפסידים את השחיטה והעקור אינו אלא מצד הראש ר"ל שיעקרו מן הטבעת שבה מחוברין הסימנין ואינו הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה ונמצאת שחיטה זו שחיטה שאינה מכשרת לאכילה וכן השוחט לע"ז שהרי אסורה בהנאה ושתי אלו אתה יכול לפרשן בין (באב) [באם] בין בבת אבל השוחט פרת חטאת ר"ל פרה אדומה בהכרח אתה צריך לפרשה על הבת שאין האם ראויה להיות פרת חטאת שהרי משעלה עליה זכר פסולה אלא לשחיטת הבת נאמרה ופרת חטאת אינה עומדת לאכילה:

וכן שחט שור הנסקל ר"ל שנגמר דינו ליסקל ושחטו אחר אמו או פרה הנסקלת ר"ל שנגמר דינה ליסקל אחר בתה שהרי שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה וכן עגלה ערופה ר"ל עגלה שהוזמנה לעריפה שהיא אסורה בהנאה משירדה לנחל איתן אע"פ שלא נתערפה וגם זו אתה צריך לפרשה בבת אבל לא באם שהרי משעלה עליה זכר נפסלה ר' שמעון פוטר בכל אלו ששחיטה שאינה ראויה לדעתו אינה שחיטה והרי זו כמתה בלא שחיטה ואין המתה שלא בשחיטה מפקעת שחיטת השניה כמו שיתבאר וחכמים מחייבים שמ"מ שחיטה היא והלכה כדבריהם אבל השוחט ונתנבלה בידו בשהייה או בדריסה ובכל כיוצא באלו או הנוחר והמעקר לדעת אם בראשון מותר לשחוט את השני ואם בשני פטור לדברי הכל וכן כתבו הגאונים בגוי ששחט שמותר לשחוט את בנו לאלתר ואין דנין אותה כשחיטה לע"ז אלא כנבלה ואע"פ ששחיטת מין ישראל לע"ז חמורה הימנה כמו שכתבנו בפרק ראשון לענין זה מיהא זו אינה קרויה שחיטה כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שהזכרנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שביארנו במשנה בשוחט לע"ז שחייב משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שחיטה היא לא נאמרו הדברים אלא בששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור שהרי בשעה שחל עליו חיוב אותו ואת בנו נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו וכן בכל העושה דבר שיש בו מיתה ומלקות בזמן שיהא המלקות בא מצד אחר כגון אותו ואת בנו אבל לאו האמור לאזהרה על המיתה אע"פ שהתרוהו ממנו למלקות אין לוקין עליו:

שחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה לא ישחוט את השני ואם עבר ושחט אינו לוקה:

יתבאר בפרק כסוי הדם על חרש שוטה וקטן ששחטו אם בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהן את השני שהרי נבלה היא ואם באחרים עומדים על גבן הרי שחיטתן שחיטה ואסור:

אע"פ שביארנו בחיוב מיתה ומלקות שאם התרו בו למלקות ולא למיתה לוקה הואיל ואין כאן מיתה הואיל והמלקות בא מצד לאו אחר שלא מכח לאו האמור לאזהרה על המיתה במיתה וממון אינו כן אלא כל שנתחייב בעבירה שיש בה מיתה וממון כגון שבא על בתו והרי יש לה קנס אם התרו בו למיתה ופטור מן התשלומין שאין תשלומין במקום שאלו התרו בו היה שם מיתה:

בפרש"י בד"ה חייבי מיתות שוגגין כו' ויש בה עוד חיוב ד"א כגון מלקות כו' או יש בה חיוב ממון עכ"ל היינו למאי דמסיק דשמעינן ממימרא דהכא דהאי חייבי מיתות שוגגין וד"א דקאמר משמע בין מיתה וממון בין מלקות וממון מיהו אי לאו מימרא דהכא לא הוה שמעינן מחייבי מיתות שוגגין וד"א אלא ממון דומיא דחייבי מלקות שוגגין וד"א דהאי ד"א לא משמע אלא ממון ודו"ק:

תוס' בד"ה כיון דאילו אתרו ביה כו' ומיהו משום דגבי מזיד איכא קרא דלא עבדינן כו' עכ"ל ר"ל דודאי ניחא ליה לתלמודא הכא למיעבד הך צריכותא דפלוגתייהו בחדא סברא אלא דהתם גבי מזיד דהוצרך למיעבד צריכותא אתרי קראי הוצרך לדחוק למיעבד צריכותא אחרינא בסברא מהופכת ודו"ק:

בא"ד ה"א דוקא התם פטור מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא כו' עכ"ל (לפי' דהא) (פי' ה"א) דוקא בממון ומיתה מדתנא דבי חזקיה ומשום דחד בגופא וחד בממונא לא עבדינן אבל במלקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא קמ"ל דנילף מלקות מממון כי היכי דלא חלקת בממון ה"נ במלקות ואע"ג דבמזיד אצטריך קרא נמי למלקות מ"מ כיון דגלי לן במזיד דאין חילוק בין ממון למלקות אית לן למימר נמי הכי בשוגג דאין חילוק ודו"ק:

בד"ה פרה מטמאה כו' וכן משמע בפ' טבול יום ובמרובה מפרש וגרסי' מטמאה ולא מיטמאה כו' אין נפקותא כיון דחשיבא אוכל כו' דסופו ליטמא טומאה חמורה ובמרובה מפורש באורך כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' שלפנינו בדפוס ישן יש עירבוב שהקדימו המאוחר ובדפוס חדש מחקו ובמרובה מפורש מדברי התוס' ואין צורך דר"ל ובתוס' דמרובה מפורש מהו הראייה מפ' טבול יום ע"ש וכן מ"ש אהא דגרסי' מטמא כו' ובמרובה מפורש באורך דבריהם בזה ע"ש:

בד"ה הואיל והיתה לה שעת כו' דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לר"ש כו' עכ"ל יש לדקדק דבלאו הך דקאמר ר"ש דקדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה תקשי להו בפשיטות מהך דהכא דאומר היה ר"ש פרה נפדית על גב מערכתה דהיינו לאחר שנשחטה וא"כ אמאי קאמר והיתה לה שעת הכושר דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא ואפשר לומר דאיכא למימר הא דנפדית ע"ג מערכתה היינו כשעדיין היא מפרכסת דהויא בת העמדה והערכה כדאמרינן בפ"ה והשתא שפיר קאמר דלאחר כך נמי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר אבל מההיא דשבועות קשיא להו שפיר דלעולם היא בת פדייה כיון דלא בעי העמדה והערכה וק"ל:

ברש"י ד"ה לא שנו וכו' דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשחיטה בתרייתא והדר אשחיטה קמייתא כצ"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאילו אתרו ביה פטור וכו' כדעביד ליה לר' מאיר וכו' אלא משום דגבי מזיד איכא קראי וכו'. לפום ריהטא ר"ל אע"ג דהתם באלו נערות במסקנא דשמעתין אינו מספיק צריכותא זו לרבי מאיר אלא אצטריך עוד שם לצריכותא אחרינא כדמסיק התם אלא אמר רמי בר חמא אצטריך סלקא דעתך אמינא ה"מ היכי דסימא את עינו והרג וכו' כדאיתא התם מ"מ לא חזר מצריכותא הראשון דאצטריך קרא למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דבלאו קרא דלא יהיה אסון וגו' דקאמר התם במתני' איתא קראי אחריני דמיניה ילפינן דלא עבדינן תרתי גבי מזיד להכי אצטריך עוד לההוא צריכותא דרמי בר חמא כדאיתא התם ועיין שם אבל מ"מ הצריכותא הראשונה נשארת במקומה אם כן ה"ל למעבד הכא ג"כ צריכותא איפכא כן הוא כוונת התוס' הכא אלא שהלשון הוא מגומגם ויש עוד לפרש כונת התוספות בדרך אחר אלא שאין להאריך: