מסכת חולין דף ז׳ עמוד ב׳

חבטינהו בנפה חבטינהו לנקותם וויניר"א בלע"ז. וליכא למימר לשון דישה דמעיקרא היו עומדים בקליפתן דאם כן אמאי לא אכלה מעיקרא הרי לא נתחייבו במעשר עד שיתמרחו בכרי דכתיב ראשית דגנך ותנן בהדיא (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד אשר ימרח דכל אכילת בהמה חשיב אכילת עראי:

נקרינהו בידים מן האבנים והפסולת:

ומי מיחייבא מאכל בהמה הנלקח מעם הארץ כלום גזרו עליו משום דמאי ואע"פ שאילו ודאי לא עישרו היה מחייב לעשר על ספק מיהא לא גזור דתנן הלוקח מעם הארץ פירות מן השוק לזרע ולבהמה אע"פ שהזרע ומאכל בהמה בכלל שאר תבואה הן וחייבין במעשרות לא גזרו עליהם משום דמאי דמסתמא רוב עמי הארץ מעשרין הן ולא החמירו חכמים על הדמאי כל כך:

לעורות לעבדן:

והתניא בניחותא. והנך שעורים לאדם לקחום מתחלה:

שמע רבי דהוה קאתי ר' פינחס:

רצונך סעוד אצלי יהי רצונך לסעוד אצלי:

צהבו פניו שמח מפני שלא היה ר' פינחס רגיל ליהנות משל אחרים כדלקמן:

הא אתמר עלה אמר רבי יוחנן כו' במסכת שקלים (פ"ה ה"א) ובמסכת דמאי בירושלמי ובבראשית רבה (פ' ס') לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה:

ויש שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה איקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת:

מסרהבנא ממהר אני כדמתרגמינן וימהרו לשפוך דם (משלי א) ויסרהבון:

גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם כו' פירש בקונטרס דדריש ממה שהחיה בנגיעה בעלמא כדכתיב ויגע ויחי וקשה דא"כ מאי פריך ודילמא לקיומי ברכתא דאליהו מ"מ היה גדול במה שטרח להחיותו בחייו יותר מבמותו ונראה דנפקא ליה ממה שבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היה לו רשות להתעכב אצלו:

מדות האדם בנדיבות או בכילות חלוקות לכמה פנים יש מבני אדם שהוא רוצה ואין לו וכל כיוצא בזה אסור ליהנות ממנו שלא לביישו ולדחוק לו את שעתו ומהם שיש לו ואינו רוצה וראוי לכל חסיד ובעל מדות שלא ליהנות ממנו וכמו שאמר שלמה אל תלחם את לחם רע עין וגו' וכל שכן מי שאין לו ואינו רוצה ומהם מי שיש לו ורוצה וזהו שראוי לכל בן מעלה ליהנות ממנו אא"כ יש בו דבר שאינו הגון ואינו רוצה לשוב ממנו או שאי אפשר לו ועל דבר זה נמנע אחד מגדולי חסידיהם שלא לסעוד אצל רבינו הקדוש כשראה בביתו בהמות שהיזקן מצוי וכשאמר לו שימכרם הוא השיבו שיש בה נתינת מכשול וכשאמר לו שיוציאם מביתו ויפקירם אמר לו כל שכן שאתה מרבה בהיזק וכשאמר לו שיעקר את רגליהם שלא יהו מזיקות השיבו איכא צער בעלי חיים וכשאמר לו שיהרגם אמר לו איכא בל תשחית עד שמתוך כך גדל הרחוק בין שניהם הרבה:

מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן (האדם) ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים והוא שאמרו דם ניקוף כדם עולה ואמר דרך צחות בגודל ימין מפני שהוא הולך בו במהירות ונוקף בכח ומצטער הרבה וכל שכן בניקוף שני עד שלא נתרפא הראשון שהוא מכאיב ביותר:

הלוקח מעם הארץ פירות לזריעה או להאכיל לבהמה וקמח לעורות כדי לעבדן או למלוגמא או לרטיה ושמן להדליק בו את הנר או לסוך בו את הכלים כל אלו פטורין מן הדמאי ואם לקחן מתחלה לאכילה הרי נתחייבו בידו ואפי' נמלך עליהן לאחד מאלו לא הופקעה חובתן ולא יאכילם אפי' לבהמתו או בהמת חבירו וכן לא ימכרם אפי' לגוי עד שיעשר:

שם ומי מחייבא והא תנן כו' דליכא למימר שאותן שעורין שהיו דמאי והיא היתה יודעת שלא עשרינהו דהא ודאי אין דעת בבהמה ולא שייך בבהמה גופה איסור אכילה דאינה מצווה כלל אלא שהקב"ה אינו מביא תקלה על ידה לבעלה שיתן לה מה שבעלה אסור לתת לה ומן השמים מנעו הבהמה לאכול שלא יהיה באכילתה תקלה לבעלה וכיון דהנך שעורין דמאי הוה ובעלה לא ידע שהן בודאי אינן מעושרין ומותר לתת אותן לבהמה אין זה תקלה לבעלה אף אם לא היו מעושרין באמת ובהכי יתיישב ג"כ מה שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר וק"ל:

בפרש"י בד"ה חבטינהו בנפה כו' דא"כ אמאי לא אכלה מעיקרא כו' עכ"ל וליכא למימר דמעיקרא לאו משום מעשר לא אכלה אלא משום שלא היו טובים לאכילה כך עם הפסולת ואחר שחבטינהו לא אכלה משום חיוב מעשר שנתחייב אז דא"כ מה אשמעי' תלמודא בהא דלא אכלה עד דחבטינהו מעיקרא ודו"ק:

גמ' ישראל קדושים הם כו' עיין בפרש"י ותוספות ול"נ לפרש דה"ק אין אני מודר הנאה אבל ישראל קדושים הם והנהנה מהם כאילו נהנה מדבר קדוש וכאילו מעל דיש רוצה ואין לו ואסור ליהנות ממנו כדאמרינן אסור ליהנות מסעודה שאינה מסתפקת לבעלה ויש שיש לו ואין רוצה ואסור ליהנות ג"כ ממנו דכתיב אל תלחם גו' ובמסכתא סוטה אמרי' הנהנה מצרי עין עובר בלאו שנאמר אל תלחם גו' וק"ל:

שם בכה רבי ואמר אם בחייהן כך כו' עיין בפרש"י שהוא דחוק לפי עניינו ונראה לפרש דאהא דגבה טורא בינייהו קאמר בכה רבי אם בחייהן כך שניתן לצדיק זה מחיצה המבדלת בפני עצמו שגבה טורא ביני ובינו במיתתו אעכ"ו שהרי הצדיקים בדבר זה במותן יותר מבחייהן שהרי באלישע לא מצינו לו מחיצה בפני עצמו בחייו ושם במותו לא היה יכול הרשע להתעכב במחיצתו כמו שפירשו התוספות וק"ל:

ד"ה הא אתמר עלה וכו' במס' שקלים ובמסכת דמאי וכו' לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה עיין במסכת שקלים בגמ' ירושלמי ששם הביא המעשה קצת בענין אחר שנתנו לה שעורים ולא רצתה לאכול ואמרו לרבי פנחס אמר מתקנן אינון א"ל אין ארימתון דמאי א"ל תלמידיו ר' לא כדין אלפינן הנותן זרע לבהמה פטור מן הדמאי א"ל מה נעביד לה היא מחמרא אנפשה והיינו מ"ש התוס' אלא השיב להם וכו':

גמ' שמכחישין פמליא של מעלה עיין תשובת הריב"ש סי' צב:

עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים קראה עֲנִיָּה כי ממעשיה נראה שמגולגלת בה נפש אדם והיא אשר היתה מעוררת אותה בדברים של חסידות לעשותם וכיון דנפש אדם מתגלגלת בבהמה ודאי אין עניות יותר מזה ולכך קראה עֲנִיָּה דקאי על נפש המגולגלת שבה והרב פתח עינים ז"ל כתב בשם המקובלים שהיה מגולגל בה נפש ישמעאל עיין שם. ובדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות מפורש ענין חמורתו של רבי פנחס בן יאיר שהיה בקי בכל אותם הדברים שספרו חכמינו ז"ל עליו עד שכמעט יתבהל האדם בדברים ההם ויש מהם מוציאין הדברים מפשטן שאינן יודעין לדרוש! אבל דע שורשו של דבר כי הדברים הם כפשטן וטעם הדבר הוא כי החמור ההוא היה מבורר ומתוקן לגמרי בכל הצריך לו כפי בחינתו ולא נתברר כשאר הבהמות המתבררות על ידי אדם אמנם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו והוברר ממש כמו שאר הבהמות שנבראו בששת ימי בראשית. ודע שאותם הבהמות שהובררו מששת ימי בראשית היו מעולים יותר ממדרגת האדם של עתה אחר חטא אדם הראשון ולכן אין לתמוה מן החמור ההוא שהיה מכיר מה שלא היו מכירין החכמים אשר בזמן ההוא וזהו מה שאמרו בגמרא (שבת קיב:) על רבי זעירא שאמר אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ומזה תוכל לשער מדרגת האדם אחר אשר יוברר ויתוקן בכל הצריך לו כמה מעלתו גבוה לאין קץ וכו' עיין שם. ונמצא לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא נתברר כשאר בהמות המתבררות על ידי אדם כי אם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו ובזה יובן מה שאמר להם ' עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ ' הולכת דייקא שאינה צריכה לתיקון של אחרים כי היא מתוקנת מעצמה לעשות רצון קונה ' וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים ' אתם דייקא שמדרגתכם פחותה ממנה כי מדרגתה מעולה ממדרגתכם מאכילים אותה טבלים דייקא שהוא דבר שאינו מתוקן הלא בטבל אי אפשר להכשל אלא רק אדם שאינו מבורר ומתוקן דאז אפשר שיכשל בטבל שאיני מתוקן מפני שהוא עצמו טבל אך זו כבר מתוקנת ומבוררת, איך תכשל לאכול טבל שאינו מתוקן? על כן הרגישה וידעה זאת ולא אכלה. ולפי זה מובן שפיר נמי מה שקראה עֲנִיָּה כי מדרגתה מעולה ומתוקנת יותר משאר בני אדם ודא עקא שלמראה עינים נחשבת כשאר בהמות הפחותים מבני אדם.

שָׁמַע רַבִּי, נָפַק לְאַפֵּיהּ בסוף שער הגלגולים כתב מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל דתרי רבי פנחס בן יאיר הוו והראשון נפטר בחיי רשב"י כנזכר בריש אדרא של האזינו והשני היה בן בנו של הראשון והוא אשר נפק רבי לאפיה ודבר עמו במכלתין עיין שם וזה אמת וברור.

יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם עיין פירוש רש"י ז"ל. ויש להקשות שכח של קדושים הוא מצד ערוה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ומה שייכות לזה הכא בענין אורחים? ונראה לי בס"ד כונתו לומר אל תחשוב שאני נמנע לבלתי התארח אצל בעל הבית מפני שחושש אני פן תבא אשתו של בעל הבית ותדבר עמי או תלך לפני ואבא לידי הרהור ח"ו זה אינו כי ישראל קדושים הם ויש להם צניעות גדולה לנשים שהוא גדר ערוה וברור לי שלא תתראה לפני וכל שכן שלא תדבר עמי. ודע כי מה שאמר לו 'רְצוֹנְךָ סְעֹד אֶצְלִי' ואמר לו 'הֵן' השיבו הֵן על הרצון רצונו לומר שיש לו רצון בכך אבל אין הכי נמי הוא אינו יכול לקיים אותה שעה את הרצון הזה בפועל מפני שהיה טרוד במצוה.

כִּי אָתָא אִיתְרַמִי עַל בְּהַהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווּ קַיְּמִין בֵּיהּ כּוּדְנַיְתָא חִיוַרְתָּא. קשא איך רבינו הקדוש הכניס לביתו מזיקין אלו, ומאי סלקא דעתיה מעיקרא? ונראה לי בס"ד דאותם הכודנייתא שלח אותם המלך אליו מנחה כי היה אוהבו הרבה ומשום כבוד מלכות הוכרח להניחם אצלו דגנאי למכרם או ליתנם במתנה והא דאמר קטילנא להו הכונה על ידי סם דליכא צער בעלי חיים.

גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (מלכים ב יג, כא) פירש רש"י ז"ל דדייק לה משום דבמיתתו החייהו בנגיעה ולא הוצרך לטרוח כאשר טרח בבן השונמית שהחייהו בחייו. והקשו התוספות אם כן מאי פריך 'וְדִלְמָא לְקִיּוּמֵי בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ' דאין הכי נמי החייהו לקיומי ברכתא דאליהו? אך אכתי משמע דגדולים במיתתם כי אחר מותו החייהו בנגיעה בלא טורח ובהיותו בחיים הוצרך לטרוח עד שהחייהו. ונראה לי בס"ד דמה שהחייהו בנגיעה בלא טורח אין זה יתרון כי זה הדבר מוכרח להיות כך יען כדי לקיים ברכת אליהו זכור לטוב צריך להחיות שנים בעודו בחיים וזה שהחייהו אחר מותו אין בו כדי סיפוק להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב כיון דלא החייהו בעודו בחיים כאשר ברכו אליהו זכור לטוב ועל כן הוצרך הדבר להיות כך לפייס דעתו של אלישע הנביא ע"ה שיתרצה בכך להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב דאף על גב דברכתו שיחיה שנים בעודו בחיים הנה צריך שיחייהם שניהם בטרחה ויגיעה אך עתה אף על פי שהחיה השני אחר מותו יש כאן יתרון דהחיהו בלי טרחה ויצא זה היתרון שהחיהו בנגיעה כנגד היתרון שהיה ראוי להיות שיחייהו בחיים. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל אדרבה יש לדון להפך דהא בחייו החייהו לגמרי ואחר מותו לא החייהו לגמרי דהא קאמר לביתו לא הלך? נראה לי בס"ד דאם לביתו לא הלך אלא חזר ומת אין זה החסרון מצד הנביא ע"ה כי הוא החייהו ממש אך מזלו גרם שיחזור וימות. ומה שהקשה עוד הרי"ף ז"ל הלא גם בחייו לא הוצרך להניח פיו ברפואת נעמן? עיין שם. ונראה לי בס"ד ברפואת נעמן עשה תפלה כי מה שאמר לו וישוב בשרך לך וטהר דברי תפלה הן שנתכוון בהם לתפלה ולפי זה עיקר ההפרש היא משום דהכא בקש רחמים והתם בקבר לא בקש ולא דבר כלום והחייהו בנגיעה בלבד.