מסכת חולין דף ז׳ עמוד א׳

מקום הניחו כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם:

להתגדר להתגדל:

מכאן שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע"פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת. אין מזיחין אין מבדילין אותו משמועתו לאמר חזור בך:

מזניחין משקצים את דבריו:

מזחיחין לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין אותו מדבריו:

זחוחי לשון גבוהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם:

הוריש וגו' אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם:

אשתמיטתיה ליהודה בריה דר"ש בן פזי:

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו תימה דלא משני הכי בפרק במה בהמה (שבת דף נו:) דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה (אותם בער יאשיהו) כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן אף כו' ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדמשני הכא ויש לומר דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה על פי הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שהיה אסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות:

ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר וא"ת דתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ספק חשכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה לא אמאי כיון דאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אם כן יהא מותר להפריש בשבת כדמוכח בפרק נוטל (שבת דף קמא:) ד רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך בגמרא (שם דף קמב.) והא מתקן הוא ומשני הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולהכי לא חשיב תקון בשבת כשמעלה ויש לומר דשאני מדומע שכבר היה נתקן אבל תחלתו של טבל לא שרי על ידי דאפשר ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. [וע"ע תוספות גיטין לא. ובמנחות נה. ובבכורות נט. ד"ה במחשבה]:

אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך כו' שמא שר של ים השיב לו כך אי נמי רבי פנחס היה מחשב בלבו שלכך היה מניח מלחלוק לו וכענין זה צריך לפרש בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף יז.) גבי רבי אליעזר בן דורדייא דאמר שמים בקשו עלי רחמים:

הירק מותר לאכול ממנו אכילת עראי בלא מעשר עד שיוקבע למעשר ואיזה דבר קובעו לכך אם היה ירק שדרכו ליאגד משיאגד ואם אין דרכו ליאגד משימלא ממנו את הכלי:

תלמידי חכמים אסור להם להפריש ממה שאין לפניהם על מה שלפניהם כגון שיאמר על פירות שיש לו במקום פלני שיהיו מעשר על אלו שלפניו כדי שיוכל מעכשיו לאכול את אלו שמא אותם שסמך עליהם נאבדו באותה שעה ונמצא שאכל טבלים למפרע ומ"מ במה שלפניו רשאי ליתן עיניו בצד זה ולקרוא לו שם מעשר אע"פ שאין מפרישו עכשו משם ואוכל מצד שני:

תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחדשת הן דרך הוראה הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל אע"פ שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו וזהו שאמרו ברבינו הקדוש כשהתיר את בית שאן חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר דרש להם מה שנאמר בחזקיה וכתת את נחש הנחשת וכו' אפשר בא אסא ולא ביערו וכו' אלא מקום הניחו לו וכו' מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ר"ל שאין מסירין אותו מדעתו מצד המנהג הקדום ואמרי לה אין מזניחין אותו כלומר שאין מעמידין אותו בחזקת שכחן ומורה בדרך שלא נתקבל בה כן:

ממדותיהם של תלמידי חכמים שכל מי שנתלוה עמהם בדרך אפי' לא היה מכירו וכן אפילו הוא משאר עממין יהא מסביר לו פנים וחולק לו מכבודו ולא שיתיאש ממנו ויניחהו למקרים שלא יאמרו עליהם כך עושין לבני לויה:

בא"ד ול"ג נמי מעשר כו' אלא תרומה כו' עכ"ל וההיא איסורייתא דחרדלא דפ"ק דביצה נמי בתרומה קמיירי כדקאמר התם א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' והתוספות לעיל דנקטו מעשר בדבריהם שגירת לישנא הוא דאכתי לא אסקי אדעתייהו דאיכא לפלוגי בין תרומה למעשר וק"ל:

גמ' א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו כו' יראה שהיתה התשובה בזה שהספק שלי התלוי בבחירה שלי טוב מודאי שלך שאתה עושה שיוכל ליבטל שהנה גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם שאז ודאי אי אתה עושה ואני ספק עושה וכמאמר החכם שההכרח לא ישובח ולא יגונה ובין ודאי עושה ובין ודאי אי אתה עושה מוכרחים בגזירה וספק שלי התלוי בב? כדאמרי' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים טוב מהם וק"ל:

בא"ד אמר ר' זעירא ר' יהודה בשם שמואל אומר וכו' ומשמע דקאי אר' יוחנן וכו'. משום דנראה הואיל דהני אמוראי כולהו אמרי מלתייהו בשם שמואל רב יהודה בשם שמואל רבי אבא בשם שמואל ר' שילא בשם שמואל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

בא"ד ולפי זה לא קשה מידי וכו' שהורמה מהן תרומה גדולה וכו' וכן צ"ל בפ"ק דביצה גבי אושפזיכנא דרבה בר בר חנא דה"ל איסורייתא דחרדלא דמשמע מתוך הסוגיא דאסורים משום טבל. היינו טבל רתרומה אבל לא משום טבל דמעשר והתוס' דכתבו בתחלת הדיבור דמשמע מתוך הסוגיא דחייב במעשר כתבו כן משום דסלקא אדעתן א) [נראה דצ"ל ומיושב בזה קושית התוס' וקושית מאי עורבים שהקשה הוא דווקא לדעת המתרץ דע"פ הדיבור היתה] דאין דאין חילוק בין מעשר לתרומה:

ד"ה אלא מקום הניחו לו אבותיו וכו' וי"ל דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה ע"פ הדבור טעו בו הראשונים וכו'. משמע בהדיא דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דפירש מקום הניחו לו וכו' כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם דמשמע מפירושו שהאבות הניחו זאת מרצונם לבניהם אחריהם שלפי' התוס' א"א לפרש כן אלא ע"כ צריך לפרש לפי' התוס' שר"ל שהקב"ה נתן מקום לטעות לאבותיו של חזקיה שלא ביערום כדי שעל ידי סבה זו יניחו מקום לחזקיה להתגדר בו וק"ל:

אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ הנה בודאי הם לא עלה בלבם דבר זה ונתעצלו בו אלא מחמת תגבורת הסטרא אחרא העלימה דבר זה מלבם ולא הניחה אותם לשום לב לזכרו ולתקנו אך בדור האחרון נחלשה הקליפה ולא היה בה כח להשכיח כל זה מלב חכמי הדור ההוא וזכו לתקנו וליסדו.

אָמַר לֵיהּ גִּינָאִי, חֲלֹק לְמֵימֶיךָ וְאֶעֱבֹר בְּךָ. הנה בודאי עם המלאך הממונה על אותו נהר היה מדבר וכמו שכתבו התוספות ז"ל וקראו בשמו כי כל דבר אותיות שמו הם צינורות השפע שלו ובהם מתלבש אותו המלאך הממונה על אותו דבר לכן כאן הזכיר שם הנהר כדי לעורר אותו המלאך שהיה מתלבש באותיות גינאי כדי שישיב לו תשובה ויעשה רצונו. או אפשר שאותו המלאך נקרא גִּינָאִי בשם הנהר כמו שאמרו רבותינו ז"ל על מלאך שבא לאשת מנוח שנקרא פֶלִאי (שופטים יג, יח) על שם הנזירות שבא לדבר עמה בעבורה.

אָמַר לוֹ אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנְךָ, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי. מקשים למה גִינָאִי נַהֲרָא הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו? ועוד למה לא כלל דבריו יחד דהיה לו לומר אתה הולך לעשות רצון קונך בספק ואני הולך לעשות רצון קוני בודאי? ועוד יש להקשות גינאי בא בטענה ורבי פנחס בן יאיר לא השיב לסתור טענתו אלא דבר עמו דרך גזרה ואם יגזור עליו כך הלא הוא דבר בטענה גדולה? ונראה לי בס"ד דידוע דמחצב הנשמות הוא למעלה מן מחצב המלאכים ובזה יש יתרון גדול לצדיק על המלאך מפני שתיקון שיהיה במצות שלו הוא עולה במקום גבוה ועליון לפי מדרגת המחצב של נשמתו, ועוד השפע שיורד מן מעשים שלו משתלשל ויורד גם למחצב המלאכים והם נהנים מן השפע ההוא כי כל אחד יוכל להוריד שפע ולהשפיע להתחתון ממנו, אמנם יש יתרון למלאך על הצדיק מצד אחר כי המלאך לא יחטא ואין חשש שיקלקל מעשיו אבל הצדיק אף על פי שהיום הוא צדיק ומעשיו עושין תיקון ושפע גדול בעולמות אפשר דח"ו יקלקל מעשיו אחרי זה ואינו בטוח שישאר בצדקתו כל זמן שהוא בעולם הזה ואם הלך עת הזאת לעשות מצוה במקום אחר אפשר כשיגיע לאותו מקום נהפך לבו ולא יחפוץ לעשות המצוה או שמא ימות קודם שיעשה המצוה ונמצא אינו בטוח שיעשה המצוה אלא עד שיעשנה מה שאין כן המלאך שממונה על דבר אחד לעשותו הנה הוא בטוח בעשיית מצותו כאשר נצטווה מאת השם יתברך. והנה כבר כתבתי לעיל כי גִינָאִי נַהֲרָא שהיה מדבר עמו רבי פנחס בן יאיר הוא המלאך הממונה על אותו הנהר ונקרא על שם אותו הנהר ואמר לו רבי פנחס בן יאיר שיחלוק את הנהר והשיב לו המלאך הן אמת שיש לך קדימה מצד המעשה של המצוה שאתה עושה המצוה במקום גבוה יותר ממקום שתגיע אליו מצותי מפני שמקום מחצב נשמתך הוא עליון וגבוה על מקום מחצב נשמתי ולכן זכר מעשה מצותיו של רבי פנחס בן יאיר קודם מעשה עצמו לרמוז על קדימה שיש לרבי פנחס בן יאיר מצד מחצב הנשמות אך עם כל זה אני יש לי יתרון עליך כי אתה מצוה שלך שאתה הולך לעשות היה עודנה בספק דשמא קודם שתגיע למקום פדיון השבויים אחר שתעבור הנהר תחזור בך ולא תקיים או תסתלק מן העולם אחר שתעבור הנהר ולא תגיע למקום פדיון שבויים או יוולדו עוד סבות אחרות בביטול המצוה אבל אני בטוח בקיום מצותי בודאי שאין לי כל אותם סיבות הנמצאים באדם בביטול המצוה. והשיב לו רבי פנחס בן יאיר אם לא תחלוק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם אין כונתו על מי הנהר אלא כונתו על השפע הנקרא מים שנמשך מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים על ידי מצות שעושים הצדיקים ואני אוכל לגזור דהשפע היורד על ידי מצות שלי מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים לא יגיע לך ממנו חלק כי המים האלה שלי הם ואוכל לגזור שלא יעברו בך לעולם מאחר שאתה אינך מקבל דברי לעשות רצוני לחלוק לי כדי למהר לעשות מצותי ונמצא אתה מפסיד השפע המגיע לך משל מצות שלי וכיון ששמע כך חלק לו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהקדים המלאך מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשה שלו כי יש יתרון במעשה רבי פנחס בן יאיר על מעשה שלו בכמה דברים האחד שרבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבויים שיש בזה פקוח נפש והצלת נפשות ונפיק מינה חורבא אם יתעכב אבל הליכת מי הנהר לים אף על פי שזו היא מצוה לקיים גזרתו יתברך שגזר כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (קהלת א, ז) אם יתעכב איזה רגעים לא נפיק מינה חורבא ואפילו אם לא ילכו מי הנהר כלל אינו יוצא מזה תקלה ועוד כל מצוה שיעשה האדם יש לה יתרון גדול על מצות המלאך כי יש בזה פאר גדול לַמְּצַוֶּה וכבוד שמים מפני שהאדם חומרי והחומר שלי ויצרו הרע מונעו לעשות המצוה ועם כל זה נלחם ביצרו ועושה מה שאין כן המלאך לית גביה הכי ולכן הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו אך עם כל זה טען שאינו חייב לחלוק מפני ששלו ודאי ושל רבי פנחס בן יאיר ספק.

וְדִילְמָא הָכָא נַמִּי חֲדָא זִימְנָא פירש רש"י שהוא היה מתירא פן אחר שיעבור הוא ישטפו המים את ההולכים אחריו ולכך אחר שנעשית הבקיעה לפניו צוהו שתשאר הבקיעה עד שיצא אותו גברא מן הנהר לעבר השני ליבשה ועד שיצא אותו טייעא נמי. ודע דאין להקשות למה הוצרך לצוות כך, יוליך את השנים לפניו והוא אחריהם ואז אין כאן חשש? דיש לומר לא רצה לעשות כן מפני שראה דהמלאך עובר לפניו בראש ואיך יניח אותם השנים בינו ובין המלאך דנמצא המלאך הולך לפני הדיוטות אלו במקום הבקיעה ולכן הוא הלך ראשון והשנים הולכים אחריו.

אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא עדיין קשא איך רבי יוסף אמר להדיה נפיש ממשה וששים רבוא? ונראה לי בס"ד כונת רב יוסף לומר נפיש מעין משה וששים רבוא כי מ"ם של מִ מֹּשֶׁה אינו מ"ם היתרון אלא רצונו לומר מעין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ (שופטים ה, כד) דאם הוא מ"ם היתרון מאי נינהו נשים באהל שרה רבקה רחל לאה, וכי אורח ארעא לומר הכי שתהיה יתירה עליהם? אלא מאי 'מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל' מעין נשים באהל והכא נמי הכי קאמר נפיש חיליה מעין חיליה דמשה וששים רבוא. אי נמי הכי קאמר נפיש בנס זה מחמת הנס של משה וששים רבוא כי מקור הנס של בקיעה שנפתח אצל משה רבינו ע"ה וששים רבוא ממנו יצא שפע נס בקיעה זו.