מסכת חולין דף ו׳ עמוד א׳

ואי ס"ד לא קבלה רבי זירא מרבי יעקב דר"ג לגמרי אסר מאי קשיא ליה:

לישני ליה לנפשיה כי אסר ר"ג כשאין ישראל עומד על גביו דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול וכי אכל רבי יוחנן כשישראל עומד על גביו:

ושמת סכין בלועך פסוק הוא בספר משלי:

אם בעל נפש אתה אם אדם כשר אתה כדאמר בפסחים (דף מ.) בעל נפש לא ילתות אדם כשר:

בלועך בלחייך. כלומר התחזק על יצרך ולא תעשה זאת:

מצאו להן אותם היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לעבודת כוכבים. ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים היו רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא ביבמות (דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ אמרו לו לר"מ יפה אמרת לא חולצין איש כתיב בפרשה מפני מה לא מיבמין אמר להן קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה ולא אמר רוב קטנים אינם סריסים:

את מושל גדול בתורה:

אם יודע ברבו שאם ישאלנו ישיב לו טעם:

אשכחיה ההוא סבא י"מ דכל מקום שהוא מזכיר ההוא סבא הוא אליהו ואי אפשר לומר כן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי:

בראש הר גריזים במדרש יש שהיא עבודת כוכבים שהטמין יעקב תחת האלה בהר בשכם (בראשית לה):

אם בעל נפש אתה פרוש הימנו דבסיפא דקרא כתיב ואל תתאו למטעמותיו:

אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דתבלין חייבין במעשר ותימה דבפרק בא סימן (נדה נ.) תנן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים ובהעור והרוטב (לקמן חולין דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטמא טומאת אוכלין וקאמר בגמרא מאי קיפה תבלין אלמא תבלין אין להם טומאת אוכלין אלא על ידי צירוף אע"ג דחייב במעשר ויש לומר דמשום מעשר דקאמר הכא לא קאי אתבלין אלא אשאור ושביעית קאי אף אתבלין דהא במאכל בהמה נמי נהגה שביעית:

למאי אי לשחיטה רבן גמליאל גזר אי ליין נסך רבי מאיר גזר הקשה הרמב"ן ז"ל לפירושו של רש"י ז"ל שפיר דרבן גמליאל דהכא היינו בנו של רבי יהודה הנשיא, דאם כן צריכין אנו לומר דרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד ולא על שאר דברים, והיאך אפשר, שמאחר שמצאו להן דמות יונה ורבי מאיר הוא דחייש למיעוטא בודאי נחשדו על כל העבירות דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, אלא ודאי רבן גמליאל זה היינו רבן גמליאל אביו של רשב"ג, שבימי רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא רבו של ר"מ, ולישנא דגמרא דיקא נמי, דקאמר ברישא שחיטה רבן גמליאל גזר והדר ליין נסך רבי מאיר גזר, והכא הכי קא מקשי אי לשחיטה ר"ג גזר והוא הדין לכל האיסורין של תורה מפני שחשש למיעוט זה כדברי רבי מאיר, אבל לא החמיר בהן כל כך שיגזור אפילו בדבר שאסור מדברי סופרים כגון ס"י [סתם יינם], ובא רבי מאיר וחשש יותר מכאן וגו' שיהא כנכרים אפילו לכל דבר שאיסורו מדברי תורה, ושחיטה ויין נסך לאו דוקא, אלו דברי רבינו ז"ל. ונראה לי דאי משום הא דלא תקשי לפירושו של רש"י ז"ל דהא דאקדמיה לרבן גמליאל ואמר למאי אי לשחיטה והדר ביה לרבי מאיר, זו אינה קושיא, דמשום דגזירתו של רבן גמליאל היתה יותר קרובה תפס את הקרוב ראשון, והכא הכי קאמר אי ליין נסך והוא הדין לכל שאר דברים סופרים רבי מאיר גזר וכל שכן שגזר עליהם בכל איסורי תורה, ואי לשחיטה כלומר ואפילו תאמר שרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד משום דסבירא ליה כרב ענן אמר שמואל דמומר לנסך את היין מותר לאכול משחיטתו, דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואתו אינהו גזור על השחיטה וכן לכל שאר איסורי תורה, כבר גזר עליהן רבן גמליאל, כן נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל.

גזור אינהו ולא קבילו מנייהו פירש רש"י ז"ל דמשום שלא היה אפשר להם לפרוש מן הכותים בימי רבי מאיר ורבן גמליאל לא קבלו מהם, אלא בימי רב אמי ורב אסי היה אפשר להם לפרוש מהם וקבלו גזירתם. ולדברי רש"י ז"ל לא היתה אף גזירת רב אמי ורב אסי אלא מחששא דמעוטא, ואנן קיימא לן דאין חוששין למיעוט. והרמב"ן ז"ל פירש דטעמא דלא קבילו מרבי מאיר ורבן גמליאל, היינו משום דאינהו גזור משום שחששו למיעוט, ולית הלכתא כותייהו, אלא כרבנן דלא אזלי בתר מיעוט, ובימי רב אמי ורב אסי ורבי אבהו, נתקלקלו כולם או רובם, ולפיכך גזרו עליהן וקבלו מהם, וראיה לדבר מדגרסינן בירושלמי ובמסכת ע"ז (פ"ה ה"ד) כותאי דקסריה בעו מרבי אבהו [וכו'] אבותיכם לא קלקו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ורבי אבהו היא שהיה כאן בגזירתם, אלמא מפני שתקלקלו בדורות האחרונים הוא שגזרו עליהם, ומיהו לשון גזור אינהו ולא קבלו מינייהו ניחא טפי לדברי רש"י ז"ל.

הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית. פירש רש"י ז"ל שכינתו אשת עם הארץ, ומשמע מכאן דעם הארץ חשוד על השביעית, כן משמע מהא דתנן במסכת דמאי פ"ג (מ"ד) המוליך חטין לטוחן כותי לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, ובתוס' דמסכת דמאי (פ"ד) נמי שנינו המפקיד פירות אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אמר לו נטלתים והנחתי לך ישנים תחתיהם מתוקנים אם אתה מאמינו שנטלו האמינו שנתן אם אין אתה מאמינו שנתן אל תאמינו שנטל, במה דברים אמורים בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח, אבל הניח קיסרי ומצא אגדו הניח אגדו ומצא קיסרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, ועוד שנינו שם בתוספתא השולח ביד עם הארץ וביד כותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי נכרים המורידין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. וקשה לן דאילו מהני מתניתין דמייתין לקמן משמע דעמי הארץ אינן (חוששין) [חשודין] על השביעית, דקתני הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, וקתני נמי הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, משמע דעל המעשרות לבד הן חשודין ולא על השביעית, דאם כן אי עישר מאי הוי, הא איכא למיחש משום שביעית. ובשם רבינו שמואל ז"ל אמרו דכל שהיא קרוב לשביעית כגון שנייה ושלישית חוששין שמא נשתיירו להם הפירות שביעית, וכל שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית אין חוששין שמא נשתייר בידן מפירות שביעית עד עתה ובודאי שחשודין על השביעית הן. וכענין ששנינו במסכת מכשירין פ"ב (קלז) [מ"ט] המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור למכור בשוק חייב מחצה למחצה דמאי וכו', פירות שנייה שרבו על של שלישית ושל שלישית על של רביעית ושל רביעית על של חמישית ושל חמישית על של שישית ושל שישית על של שביעית ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר, אלמא שהולכים אחר הרוב להקל. ורבינו ת"ם ז"ל פירש (שאם) [ד]סתם עם הארץ אינן חשודים על השביעית דחמיר להו, וכל הני דמשמע דחיישינן להו לשביעית דוקא בעם הארץ החשוד לכך. והרמב"ן ז"ל מודה לדברי ר"ת ז"ל דסתם עם הארץ אינן חשודין על השביעית, וראיה לדבר מדתנן בגיטין (סא, א) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבוא ולא תטחון עמה, הדר קתני אשת חבר משאלת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטווחנן עמה, אלמא סתם עמי הארץ לא חשידי אשביעית, אלא שהוא ז"ל מפרש דבכל מקום שהזכירו עם הארץ משמע דאין לו פסול אחר אלא חשש עם הארץ לבד, ואם תאמר אם כן אכתי תיקשי לן כל הני מתניתין דאייתינן לעיל דהזכירו עם הארץ סתם, ואפילו הכי משמע דחיישינן להו אף לשביעית. אלא יש לומר בכולהו דלצדדין קתני, כותים אשביעית ואמעשר ועם הארץ אמעשר לחודיה, וההיא דהנותן לשכנתו דלא תנא כותי' בהדיא לשכנתו חשודה קאמר, דלעיל מינה תני בתוס' דמאי (שם) טוחנין (ומדקדק) [ומרקדין] אצל אוכלי שביעית אבל [לא טוחנין ולא מרקדין] לאוכלי שביעית ולא לעושה בטומאה, והדר קתני הא דשכנתו אלמא בחשודין ממש על השביעית קא מיירי, וההיא תוספתא דקתני בעם הארץ כחזקתן למעשר ולשביעית ולא קתני בה כותים ולא קתני בהדיא אצל עם הארץ החשוד על השביעית. תירץ הוא ז"ל דדילמא לישנא קלילא תניא שביעית לאוכלי [שביעית] ושמא משבשתא היא, וזה כמעט דחיק.

ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. איכא דקשיא ליה דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר, ותנן במסכת נדה (נ, א) כל שהוא חייב במעשר מטמאה טומאת אוכלין, ובפרק העור והרוטב (חולין קיז, ב) תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלים, ואמרינן בגמרא (קכ, א) מאי קיפה אמר רבא פירמ', אמר ליה אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלים (ולא) [אלא] אמר רב פפא תבלין, דאלמא תבלין איצטרופי מיצטרפי והן עצמן אינן מטמאין טומאת אוכלים. ותירצו דלצדדין קתני, שאור משום שביעית ומשום מעשר ותבלין משום שביעית. ועוד יש לומר דלא כל מיני תבלין שוין יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן ויש שאינן כאוכל גמור ואינן מטמאין אלא מצטרפין.

משומד לקצת עבירות ואפי' לחלל שבת הואיל ואינו מחללו בפרהסיא הרי הוא כישראל לענין מבוי ואם לא עירב עם האחרים הדרים עמו בחצר שנמצא אוסר להם הוצאתם מבטל להם רשותו או נותנו ודיו וכיצד הוא עושה אומר לכל אחד מהם רשותי נתונה לך או רשותי מבוטלת לך ודיו ומותרין בהוצאה הוא והם הם מפני שבטל זה רשותו להם והוא מפני שנעשה אצלם האורח ובלבד כשיבטל רשות ביתו וחצרו הא רשותו סתם לא נתבטל בכך אלא רשות חצרו והילכך מבטל בפירוש רשות ביתו וחצרו ואין צריך לזכות באחד ממיני הקניות כגון חליפין או אחד מן הקנינים אבל אם היה מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואוסר להם עד שישכיר להם את רשותו והוא שאמר רשותי קנויה לך בכך או מושכרת לך ונותן לו איזה דבר ושכירות זה מותר אף בשבת כמו שהתבאר במסכת עירובין וצדוקי וביתוסי הכופרים בתורה שבעל פה מגדולי המחברים פסקו שמבטל רשותו ודיו וגדולי המפרשים חולקים בביתוסים וכבר ביארנו עקרי דברים אלו וטעם שלהם במסכת עירובין פרק הדר:

בימי יוחנן כהן גדול בדקו בגבולות ישראל ומצאו על עמי הארץ שלא היו זהירים להפריש מתבואותיהם אלא תרומה גדולה של כהן אבל לא במעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והתקינו שלא יאכל אדם מדברים הראויים להתעשר של עם הארץ עד שיפרישו ממנו תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא חייבו להפריש ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני הואיל ומותרין לזרים אומרין ללוי ולעני הבא ראיה וטול כמו שהתבאר במסכת יומא שמא תאמר היאך אפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפרישו מעשר ראשון תחלה תדע שכך הוא עושה היו שם עשרה סאין מפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ומה שחסר ממה שהפרשתי שאין בו שיעור מעשר יהא במה שסמוך לו ואחר כך אומר מה שאמרתי עליו תחלה שיהא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונותנו לכהן ומפריש מעשר שני ואוכל את השאר ותבואה זו הצריכה לכך היא הנקראת דמאי בכל מקום וכל שהוא אוכל מעם הארץ או לוקח ממנו חייב לעשות בדרך זה:

לקח ממנו דבר שאין בו חיוב מעשרות אלא שנתערב בו דבר שיש בו חיוב דמאי כגון שלקח מורייס שנתערב בו יין והרי אלו היה היין בפני עצמו היתה בו תורת דמאי וכן כל כיוצא בזה מותר שלא גזרו על תערובת דמאי אפי' היה מה שיש בו תורת דמאי נותן טעם בכלו ואם היה תערובת זה עיקר גדול בתערובתו ותקון מחשיב כל האוכל כגון שאור ותבלין הרי כל התערובת חייב משום דמאי ומ"מ לקח היין בעין מעם הארץ אע"פ שלקחו על דעת שיערבנו במורייס הואיל ומ"מ בא מידו של עם הארץ לידו בעין חייב משום דמאי קודם שיערבנו ואין צריך לומר משום ודאי כגון אם אמר לו עם הארץ שאינן מעשרין עבר ועירבן יראה שהוא אסור שהרי אמרו כאן בפירוש כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי למדנו שאם עירב הוא אף בדיעבד אסור:

הנותן לשכנתו אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל ומסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה לו שאינה חשודה להחליף ואם אמר לה להניח שאור ותבלין משלה חושש עליהם משום דמאי ואפי' אמרה מעושר הוא אינה נאמנת שאין עם הארץ מעיד על הדמאי שהרי חשוד הוא בו ותבלין שאמרו כאן שחייבות במעשר פירושו ברטיבאתא שיש עליהם שם אוכל אבל יבישאתא לאו אוכלא נינהו וכמו שאמרו בפרק רוטב שאינן מיטמאות טומאת אוכלין והיתר על ידי תערובת אין כאן שהרי שאור ותבלין אין נתרין בתערובת כמו שביארנו ועוד שהרי מכיון שכמצותו היא עושה הרי הוא כמו שעירב הוא בידים וכמו שביארנו:

היתה שנת שמטה יש מי שאומר שיש לו לחוש אף משום שביעית וכמו שאמרוה בבריתא זו ויש חולקין בה שאם כן כשאמרו בשמועת חמותו מעשר את שהוא נותן לה וכו' משביעית מיהא היאך יעשר ואם תאמר קודם הביעור הרי סתם היא שנויה אלא מעולם לא מצינו שיהו סתם עמי הארץ חשודים על השביעית ובריתא זו ענינה בשהיתה חשודה בפרט על השביעית ומה שאמרו הנותן חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית דאלמא דוקא מה שהופקד אצלו אבל בשלו חשוד הוא עיקר הדברים בה דלצדדין קתני שביעית לכותי ומעשר לעם הארץ וכן אתה מתרץ בדרך זה כמה שמועות שקצתם מוכיחות שעם הארץ חשוד על השביעית וקצתם מוכיחות בהפך וקצת רבנים מתרצים בהם שבקרוב לשביעית חשודים אבל ברחוק לא ומפרשים קרוב ראשונה שניה ושלישית שמא נשתיירו להם מפירות שביעית ומשם ואילך הם קורין רחוק ומביאים ראיה לדבריהם ממסכת מכשירין ממשנת המוצא פירות בשוק ואינה ראיה כלל שלא נשנית אלא לענין מעשרות וודאי אף לדעת האומרים שעם הארץ חשוד על שביעית דוקא עד שלא באו פירות שאחר שנת שביעית מכאן אתה למד בחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל אם אמר לו בשל לי משלך אסור אפי' נתארח אצלו הואיל והוא חשוד אסור לאכול משלו לא אמרו במס' ע"ז וכלן שנתארח בעל הבית אצלן מותר אלא בחשוד למכור אבל לא לאכול לעצמו וכגון זה מותר במתארח או ששלחו לו:

הנותן לחמותו והיא אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל הרי היא חשודה להחליף לו אם נתקלקל התבשיל מפני שהיא רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה והילכך צריך לו שיעשר מה שהוא נותן לה שמא תחליף ותעכב לעצמה את שלו ונמצא הוא נותן מכשול לפניה שמא תאמר והרי אף שלה אינו מעושר וכל שבידה מאותו דבר בעצמו אין בו משום נתינת מכשול כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה שמא היא היתה רגילה לעשר וכן צריך לעשר את שנטל הימנה שמא החליפה ושלה אינו מעושר ומגדולי המחברים פסקו בה שאינה חשודה להחליף והדברים נראין הואיל ואין החשד שבה אלא בשנתקלקל רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן:

בפירש"י בד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין כו' שסוף כל אלו לערב כו' עכ"ל פירוש שמאכל של גריסין עשוי כך שתבלין מעורבין בו בסוף כל אלו לערב המאכל גופי' סופו לערב בדבר אחר ומיניה צריך לעשר ביניהם שלא בתערובת אבל מן התבלין ע"כ א"צ לעשר אף שלא בתערובת דאין תבלין חייבין במעשר כמ"ש התוספות דאל"כ בתערובת אמאי מותרין למ"ד דמלתא דלטעמא עבידא לא בטיל ודו"ק:

בגמרא אינהו גזור ולא קבלו מינייהו וכו' והא דלא משני גמרא דאינהו גזור איין נסך ואשחיטה ואתו ר' אמי ור' אסי וגזרו ועשאום כעובד כוכבים גמורים גם לענין ביטול רשות כדאמר בתר הכי וי"ל דע"כ צ"ל דגזור נמי איין נסך דהא ההוא עוברא דמחמתיה גזרו עלייהו ביין נסך הוה כדאמר רב יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני ר' אמי ור' אסי וכו':

בגמרא ואי ס"ד לא קיבלה מיניה לישני ליה פירש"י ואס"ד דלא קיבלה רבי זירא מרבי יעקב לישני ליה איהו לנפשיה. וקשיא לי טובא דממה נפשך אם נפרש כפשטא דלישנא דרש"י ותוספות דהא דמהדר רבי יעקב למימרא בעי היינו משום לפני עור לא תתן ואפ"ה מספקא ליה לתלמודא אי קיבלה ר' זירא מר"י או לא דאפשר דלא חייש להך דיוקא דלמימרא בעי דאיכא למימר דמקמי תקנת ר"ג היו מותרין לאכול משחיטת כותי לגמרי דחיישי אלפני עור והיינו כפי' התוספות דר"ג דשמעתין היינו ר"ג דיבנה וא"כ כל הנך תנאי דפליגי לעיל במצת כותי ומודו דלא חיישי אלפני עור היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד שראו שחשודין המה בכך א"כ לפ"ז תיקש' אהא דקאמר אי ס"ד דלא קיבלה מיניה לישני ליה דמה שאכל ר"י היינו בישראל עומד ע"ג ומאי לישני ליה דקאמר הא בלא"ה פשיטא דהכי הוי דאי באין עומד ע"ג היאך אכל ר"י דאפילו אי לא שמיע ליה האי תקנה דר"ג וב"ד או דשמיע ליה ולא קיבלה אכתי קשה אטו לא שמיע ליה לר"י דלכולהו תנאי הלכה מרווחת דלא חיישי אלפני עור וטפי ה"ל למיפשט הפשטן בפשיטות מהא עובדא גופא דע"כ מינה שמעינן דתקנת ר"ג היינו באין עע"ג ואם נפרש דודאי להאי ס"ד דר"ז לא קיבלה מיניה דר"י הא דאמר למימרא בעי והיינו כדפרישית דאיכא לאוקמי תקנה דר"ג לענין חותך כזית בשר דודאי למימרא בעי דא"כ השתא נמי לא פשיט מידי מאי דקאמר אי ס"ד ל"ק לישני ליה דלמא לעולם אימא לך דלא קיבלה מיניה וא"כ לפ"ז הא דקאמר ר"נ ב"י דר"י ורב אסי אכלו משחיטת כותים היינו כשראו שהכותים אכלו ממנו או שחתכו לו כזית בשר ובהאי גופא שפיר תהי בה ר"ז ומספקא ליה אי ר"י שמיע ליה ולא קיבלה או דלא שמיע ליה ושפיר פשיט נמי לנפשי' מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי גיטין דהא דקאמר ר"י מעיקרא למימרא בעי היינו משום דהוי פשיטא ליה דאפילו קודם ר"ג היה הדבר פשוט דלא מהני חותך כזית בשר וכר"א דאוסר במצת כותים או כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן דאפי' לת"ק דר"א ורשב"ג נמי אסור דלת"ק כתיבא ואחזיקו בעי וקי"ל כת"ק וא"כ לפ"ז הא דמספקא ליה לתלמודא אי קיבלה ד"ז מר"י או לא היינו משום דאפשר שלא נתחדשה הלכה זו קודם תקנת ר"ג וא"כ לפ"ז תו לא שייך למימר דהא דאכל ר"י משחיטת כותי היינו בחותך כזית בשר דודאי לא הוה עבד עובדא בנפשיה להתיר כיון דרבים פליגי עליה דרשב"ג ורשב"ג גופא לא מתיר אלא בדיעבד אע"כ דמה שאכל ר"י משחיטת כותי היינו באמת באחרים עע"ג א"כ קשה דלישני ליה לנפשיה כן נראה לי נכון ועיין עוד בסמוך:

שם ומ"ט גזרו בהו רבנן כי הא דרשב"א שדריה ר"מ וכו' וגזר עלייהו מאי טעמא א"ר נחמן ב"י דמות יונה מצאו להם כו' ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא. וקשיא לי טובא אכתי אי נימא שרובם היו עובדים דמות יונה אפ"ה אמאי אסרו ר"ג וב"ד שחיטתן אף באחרים עע"ג דהא אפילו בודאי מומר קי"ל באחרים רואין אותן מותר וכדקתני במתניתין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כיון דליכא למיחש למידי ולא אשכחן דלא מהני אחרים רואין אותן אלא בעובד כוכבים ששחט וכיוצא בו בצדוקי שסתם שחיטתו לעבודת כוכבים וכ"ש הכא דלא ידעינן שהוא ודאי מומר ועוד קשה במאי דקאמר ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ופירש"י בשמעתא דגבי קטן וקטנה ובאמת דבלא"ה אשכחן בכמה דוכתין בפשיטות דר"מ חייש למיעוטא אלא דאכתי לא דמי דהא אמרינן להדיא ביבמות בפרק האשה שהלכה ובכמה דוכתין דהיכא דלרובא מסייע לה חזקה מודה רבי מאיר דלא חיישינן כל שכן הכא דמשמע שלא ראו שהכותים עובדים אותה כ"א אותן שהיו בהר גריזים וממילא דכולהו אינך רובי כותים היו בחזקת כשרות ולא שייך נמי בכה"ג בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דודאי שנשחטה בהיתר כיון שאחרים רואין אותו מתחילה ועד סוף ותו לא הוי בכלל איסור שאינה זבוחה ויותר קשה אהא דקאמר ר"מ לטעמיה ור"ג וב"ד נמי כר"מ ס"ל בהא דחייש למיעוטא א"כ אמאי מייתי הש"ס הך גזירה דר"ג וב"ד טפי מן כל איסורין שבתורה דקי"ל הלכה מרווחת דלא חיישינן למיעוטא והנלע"ד בזה דאה"נ דהא דאמרינן הכא ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא לרווחא דמלתא בעלמא נקט דודאי לא דמי הא לדר"מ מכח הנך קושיות דאמרן ועוד דרובא ומיעוטא כה"ג לא אשכחן כיון דהמיעוט ניכר במקומו סמוך להר גריזים מהיכא תיתי נאמר דמשום אותם שוטים שקילקלו במקום זה נחזיק כל הכותים רשעים ועוד דהא מסיק הכא להדיא דטעמיה דר"מ דגזר רובא אטו מיעוטא אלמא דטעמא דידיה משום גזירה בעלמא וגזירה כי הא לא תליא בהך פלוגתא דחיישינן למיעוטא דפליגי ר"מ ורבנן לענין קטן וקטנה ודכותיה דהא בדוכתין טובא אשכחן דרבנן נמי גזרו גזירות לעשות משמרת למשמרת ועכ"פ לולא פירש"י היה באפשר לפרש דבכה"ג גופא פליגי ר"מ ורבנן במשנה דר"פ כל הצלמים דר"מ גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן לא גזרו אלא דלקושטא דמלתא התם נמי נקט לה תלמודא הך לישנא דר"מ דחייש למיעוטא גזר בשאר מקומות ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו וע"ש בתוספות מש”ה נקט נמי הכא האי לישנא גופא. נקטינן מיהא דלפ"ז דלא תליא הך פלוגתא בפלוגתא דר"מ ורבנן בעלמא נתיישבו כמה קושיות שהקשיתי ומש"ה הוכרח נמי רש"י לפרש בסמוך דהא דאסרו ר"מ ור"ג ולא קיבלו מינייהו היינו (כל הגזירות דר"מ ור"ג) משום שלא היו יכולין לפרוש מהם ולא ניחא ליה לפרש כמו שפירש הרשב"א ז"ל דלשיטת רש"י כל הגזירות דר"מ ור"ג ור"א ורבי אסי לא הוי אלא משום חששא דמיעוטא ואנן קי"ל דלא חיישינן למיעוטא וכמו כן כתב הרמב"ן ז"ל דודאי הא דלא קיבלו מר"מ ור"ג היינו משום שחוששין למיעוטא ודלית הלכתא כוותייהו אלא כרבנן דלא חיישי למיעוטא משא"כ בימי ר"א ורבי אסי נתקלקלו כולן או רובן לפיכך גזרו עליהן דלפ"ז הדרו כל הקושיות שהקשיתי לדוכתייהו ולמאי דפרישית א"ש טובא דלקושטא דמלתא דר"מ ור"ג נמי לא הוי עיקר טעמייהו משום דחיישי למיעוטא ממש אלא משום גדר וסייג חיישו הכא טפי למיעוטא וגזרו רוב אטו מיעוט לפי שהכותים מעולם היה חשודין לקלקל כדאשכחן בקרא בעזרא סי' ד' (ועיין שם בפירש"י) ובגמרא דיומא בר"פ בא לו שבקשו הכותים את בית אלקינו מאלכסנדר מוקדן להחריבו והרבה כיוצא באלו שמעולם היו רצועת מרדות לישראל לקלקל אותם אלא לפי שלא היה באפשר לפרוש מהם לגמרי ולעשותם כעובדי כוכבים גמורים עד עובד' דהאי סבא דאמר לרשב"א ושמת סכין בלועך נתן ר"מ על לבו וגזר עכ"פ על יינם כיון שהמעשה שהיה ביין הוי ועוד דלמיעקר פורתא פורתא בעי ועוד שעל השחיטה לא הוי חייש לגזור כיון דבלא"ה לא היו שוחטין כ"א באחרים רואין אותן ובהא ליכא למיחש כדפרישית ובימי ר"ג קלקלו הכותים ביותר וגזרו אף על השחיטה ואפילו אחרים רואין אותן לא מהני שעשאן כמומר לעבודת כוכבים אלא שעדיין לא גזר עליהן להיותם כעובדי כוכבים גמורים לענין ביטול רשות כיון דמומר גופא יכול לבטל רשות כדאי' התם לענין צדוקים ובייתוסים שהביאו תוספות כאן משא"כ בימי רבי אמי ורבי אסי דפגע ביה האי סבא ואמר לית כאן שומרי תורה ולענ"ד יתכן לפרש לעיקר מלתא דהאי סבא מה שאמר לית כאן שומרי תורה נגד כל הכותים דיבר דלית כאן שומרי תורה כלל שאינם שומרי מצות וכוונתו היה שצריכין לפרוש מהם לגמרי שלא ילמדו ממעשיהם וכשסיפר הדברים ר' אבהו לרבי אמי ורבי אשי משום כך לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים גמורין לענין ביטול רשות דכיון דטעמא דלא מהני ביטול רשות בעובד כוכבים גופא אלא עד שישכור היינו מה"ט גופא כדי שיפרוש מהם כו' דעובד כוכבים לא מוגיר כדאיתא בר"פ הדר מש”ה גזרו האי גזירה גופא בכותים כן נראה לי נכון בעזה"י לפי שיטת לשון הסוגיא לולי דהתוספות ורשב"א בחידושיו לא פירשו כן אלא דמדקדוק לשון רש"י שהאריך בד"ה לבטל רשות ומסיק דטעמא דהא דאמרינן בעובד כוכבים עד שישכור מפרש בפ' הדר ואין דרך רש"י להאריך כ"כ לכן קרוב הדבר בעיני שנתכוין למה שכתבתי:

שם מאי כעובדי כוכבים גמורים אר"נ ב"י לבטל רשות וליתן רשות נראה דהא דלא קאמר שעשאן כעובדי כוכבים גמורים לענין דאם קידש בת ישראל דלא הוי קידושין היינו משום דלקושטא דמילתא כתב הטוא"ה בסי' מ"ד דבכותי שקידש בת ישראל הוי עובדא ואצריכו גט רבי יהודאי והר"ר שמואל ריש כלה והנראה בזה דמה שהוצרך הטור להביא דבריהם היינו משום דלכאורה מלישנא דהכא דאמרינן שעשאן כעובדי כוכבים גמורים הוי משמע דאפילו לענין קידושין איירי דאפשר דאפקעינהו רבנן קידושין מינייהו קמ"ל דלא וכ"כ הב"י שם בשם ס' העיטור ע"ש וכבר עלה בלבי לפרש טעמייהו דהנך גאונים לענין קידושין היינו ע"פ שיטת רבי' גרשום מאור הגולה שכתבו בחידושי הריטב"א ותו' רי"ד בשמו דאפילו למ"ד כותים גירי אריות הם היינו הדור הראשון שנתגיירו בימי סנחריב אבל הדורות האחרונים יש מהם שחזרו ונתגיירו ממש והם גירי אמת ובכך היה רוצים לפרש הא דאמרינן התם כותי לא ישא כותית ע"ש ועפ"ז הייתי יכול לפרש הסוגיא דהכא יותר בפשיטות אלא שאין כאן מקומו להאריך יותר וכבר הארכתי בזה בחידושי קידושין דף ע"ד ע"ש ודו"ק:

שם רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתו לקמייהו הני ביצים מעורבות ביין רבי זירא לא אכל ור"א אכל ופירש"י דכיון שהיין על ידי תערובת אייתי לקמייהו לא חשו למלתא עד דאמר ליה רבי זירא אמאי לא חייש מר לתערובת דמאי ובדבור המתחיל אפשר כתב רש"י עוד דלקושטא דמלתא שכח הגזירה ואכל בשוגג וקשיא לי דנהי דר"א שכח הגזירה דתערובת דמאי אכתי היאך אכל דכיון שהפונדק עם הארץ היה וסתם עם הארץ חשודין לאכול פירותיהן בטומאה אם כן היאך אכל משל עם הארץ וכל שכן למאי דמשמע דהאי עובדא בא"י הוי מדחיישי לדמאי שאינו נוהג בח"ל כדמסקי התוספות לקמן בד"ה רבי וא"כ דבא"י הוי האי ר' אסי היינו ר' אסי דלעיל בשמעתין שהיה חבירו דר' אמי ואמרינן בעלמא דר' אמי ור' אסי כהני חשובי דארעא דישראל הוו ובודאי היו נזהרין לאכול פירותיהם על טהרת קודש או עכ"פ על טהרת תרומה וא"כ היאך נתארח אצל ע"ה ומשנה שלימה היא המקבל עליו דברי חבירות לא יתארח אצל ע"ה וכ"ש שלא יאכל משלו אלא דאפשר דשאני פונדק דכיון דלא סגי בלא"ה וזו פרנסתו שמתארחין אצלו בני אדם אף הוא נזהר בכך ושוכר פועלים חבירים שיודעין לשמור הכל בטהרה ומש”ה לא קשיא ליה לר' זירא אלא מתערובת דמאי:

שם ולא גזרו על תערובת דמאי והתניא הנותן לשכנתו כו' ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה ופירש"י דהאי חושש היינו שצריך להפריש עליהן דמאי ואע"ג דתערובת הוא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דנהי דרש"י הוכרח לפרש כן דהאי חושש למעשר היינו לענין שצריך להפריש כיון דלישנא דגמרא מוכח הכי שמזה עיקר הקושיא אכתי יש להקשות מנ"ל להמקשה לפרש כן דהא בכל דוכתא דתנא שביעית ומעשר בהדי הדדי האי מעשר היינו מעשר שני וכדאיתא בכמה דוכתי ובבכורות פ' עד כמה לעניין חשוד על השביעית חשוד למעשרות ומפרשינן לה לענין מעשר שני ע"ש וא"כ בכה"ג גופא מצינן לפרש האי חוששין למעשר דהכא לענין מעשר שני דאסור לאכול שמא של מעשר שני או של שביעית הן וא"כ לפ"ז לעולם דלא גזרו על תערובת דמאי והכא היינו טעמא דאיירי במעשר שני ושביעית:

גמ' כי הא דרשב"א וכו' וכ"ה במד"ר פרשת תצא בשינוי לשון קצת:

שם לא משום שביעית עיין כתובות דף כד ע"א תוס' ד"ה שלי חדש ובבכורות דף ל ע"א תוס' ד"ה מתני':

הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר (משלי כג, ב). פירוש לא אמר לו 'לא אלך' אלא ספר כך אמר לי הסבא שראוי לעשות חומרא כזאת דהא אמר אם בעל נפש אתה ורבי מאיר גזר לאסור מדינא ושאל תלמודא מאי טעמא אסר מדינא? ותרץ דמצאו כבר במועט עבודה זרה בהר גריזים ולפי סברת רבי מאיר דחייש למיעוטא צריך לאסור מדינא אך באמת נתעורר בזה מכח דברי הסבא.

פַּשְׁטֵיה דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ מקשים אמאי לא ניחא ליה לפרש פשטיה כמו שאמר הסבא לענין מעשה האסור משום חומרא ולאו מדינא? ונראה לי בס"ד אם יפרש כך קשא איך יעבור שלמה המלך ע"ה על דבריו ולא נמנע מלשתות יין הרבה בחיתון בת פרעה דהוה ליה למיחש לקלקלה וכמו שהיה אחר כך שבעבור שתייתו ביין הוכיחתו? לכך פירש פשטיה דקרא בתלמיד היושב לפני רבו דאיירי בענין תלמוד תורה. ובזה יובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין' פסוק הוא בספר משלי (משלי כג, ב) וקשא מה בא ללמדנו, ואין דרכו לציין על הפסוקים? ובזה ניחא שבא לרמוז לנו הטעם שלא פירש פשטיה דקרא על דרך שפירש הסבא לזה אמר 'פסוק הוא במשלי' שיסדו שלמה המלך ע"ה ואיך יעבור על דברי עצמו.