מסכת חולין דף נ״ז עמוד א׳

באחוזת עינים ולא נגע בו ולא הזיקו אלא דנדמה לאביו כאילו נשחט לפי שלא היה רוצה ליגע במעיים שלא יהפך בהן:

צנא סל:

דאנקורי עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה מארכובה ואין העצם יוצא לחוץ. ובתשובת הגאונים מצאתי עוף שחור הוא ושל מים הוא ובמצחו חברבורות לבנות ועל שם כך נקרא אינקורי שהוא מנומר כמו ניקוב פינטור"א ובעיר הזאת יש מהן:

בצומת הגידין שיהו ששה עשר חוטין קיימין כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (לקמן חולין עו:) והוא בשפולו של עצם השוק סמוך לארכובה:

יד כתף:

שמוטת ירך בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה:

שמוטת גף פרק עליון המחובר בגבה:

טרפה דחיישינן שמא ניקב הריאה לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מתנתקת הריאה עם הגף:

שמוטת יד בבהמה כשרה וה"ה נחתכו דדוקא נחתכו רגליה טרפה אבל ידיה כשרה ולקמן (חולין דף נח:) נמי אמרינן בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלשה ה"ז מום ואמר רב הונא לא שנו אלא שחיסר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוה:

שמוטת ירך פי' בקונטרס בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה והדין עמו דכולה שמוטה דשמעתין באיעכול ניביה איירי בבהמה ובעוף אבל לא איעכול כשר כך פסיק לעיל (חולין דף נד:) והלכתא אפילו אפסיק נמי כשרה עד דאיעכול איעכולי והשתא ניחא מה דנקיט בכוליה שמעתין שמוטה ולא נקט דשף מדוכתיה כדנקט רב מתנא לעיל (חולין דף נד:) משום דרב מתנא אסר בלא איעכול ניביה אבל הכא דאיירי באיעכול ניביה שייך לשון שמוטה ולהכי מייתי לעיל דרב מתנא גבי אלו כשרות דוקא ולא מייתי דרב יהודה דהכא ועוד דרבי יוחנן קאמר לעיל אלו טרפות דוקא למעוטי הא דרב מתנא ורבי יוחנן קאמר לקמן שמוטת ירך בעוף טרפה וה"ה בבהמה נמי טרפה מדתני לוי ולא חשיב ליה גבי יתר עליהן עוף ולא משמע דפליג עליה מדמקשינן לעיל מיניה אדרב ושמואל ועוד דלקמן בסוף שמעתא הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טרפה וה"ה בבהמה כדפירשי' ולעיל (חולין דף נד:) פסקי' הלכה דאפילו אפסיק כשרה עד דאיעכול איעכולי ולכך נראה דכולה שמעתין איירי דאיעכול ניביה:

למה ליה למר כולי האי והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה - השתא ס"ד דשמוטה וחתוכה הכל אחד ואע"ג דבהמה טרפה כדמוכח מתניתין (לקמן חולין דף עו.) דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה מ"מ בעוף כשרה ושמא לא ידע השתא ברייתא דלוי דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ולפי המסקנא דמחלק בין שמוטה לחתוכה ניחא ולרב הונא אמר רב דמכשיר שמוטת ירך בעוף כמו כן בבהמה מדתני לוי ומכשיר אפילו באיעכול ניביה כדפרישנא דכולה שמעתא באיעכול ניביה ואע"ג דאפילו מאן דמיקל לעיל גבי ואלו כשרות מודה באיעכול ניביה רב הונא אמר רב מיקל בכולהו ומיהו קצת תימה דלא מישתמיט בכולה שמעתין למינקט בחד דוכתא שמוטת ירך בבהמה כשרה ולא מסתבר למימר כלל דנקט עוף לרבותא וגם רבי ירמיה שהביא ראיה לדבריו וא"ל אנא מתני' ידענא לא דקדק אלא מהא דאמר רב עלה וכן בעוף אבל מהא דאסרה מתניתין בבהמה לא רצה לדקדק ולומר כ"ש בעוף דזוטר חיותיה ולכך נראה דדוקא בעוף מכשיר רב הונא אמר רב ולא בבהמה ולית ליה ברייתא דלוי ואע"ג דמקשינן מיניה לרב לעיל היינו אליבא דרב יהודה ודוחק:

דילמא שני ליה בין שמוטה לחתוכה פי' בקונטרס דשמוטה כשרה ואפילו ניטלה כולה ובחתוכה טרפה אפילו בצומת הגידין לבדן ותימה מה רוצה לומר שמפרש שאם ניטלה כולה כשרה אם רוצה לומר שאם ניטל הירך ממקום שהיתה מחוברת באליה כשרה וחתוכה דטרפה כגון באותו עצם האמצעי שבו צומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה הוא תחוב בעצם הקולית שהוא עצם התחוב באליה ואע"ג דבאותו עצם האמצעי טרפה מ"מ בעליון שהוא עצם הקולית כשרה כדמפרש שחותכה מכאן וחיה מכאן ומתה וזהו תימה דאפילו נבלה נמי מקריא אם ניטלה ירך וחלל שלה ניכר כדאמר רבי אלעזר פ"ק (לעיל חולין כא.) וליכא מאן דפליג ומה שייך לקרות זה שמוטה וזה חתוכה שתיהן חתוכות נינהו כיון דאיירי אפילו ניטלה כולה והיה לו לפרש כאן בפשיטות דשמוטה כשרה כגון דלא נחתכו רגליה אלא דשף מדוכתיה עצם הירך שקפץ ממקומו מחור שבעצם האליה שהוא תחוב בו אבל נחתכו טרפה אפילו בצומת הגידין:

אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה שמוטת יד בבהמה כשירה שמוטת ירך בעוף טריפה שמוטת גף בעוף טריפה. כבר כתבתי למעלה (נו, א) דשמוטת ירך דאמר רב יהודה היינו בוקא דאטמא ובדאיעכול ניביה קאמר, כדאפסיקא הילכתא בגמרא בהדיא לעיל (חולין נד, ב), והא דמייתינן עלה לקמן (חולין נז ע"ב) מתניתין דוכן שנטל צומת הגידין אותו עצם, מכ"ש קא מייתי ראיה דיש בכלל מאתים מנה. ואיכא מרבוותא דפירשו דשמוטת ירך דאמר ר' יהודה לא היינו בוקא דאטמא, אלא ראש העצם האמצעי המחובר בין עצם הירך ועצם הרגל, וראש העצם (השלישי) ההוא בו נצמתים הגידים והראש השני המחובר עם עצם הירך בו נאמרו דברי רב יהודה, וקראו ירך ללמד על הראש המחובר לעצם הירך, וזה שהביא עליו הא דתנן וכן שנטל צומת הגידין ודרב יהודה לחוד ובוקא דאטמא לחוד. והא רב יהודה אפילו בדלא איעכול ניביה היא אמורה. ואינו מיחוור משום דר' יהודה מה שאסר בירך כנגדו התיר ביד, ויד ודאי היינו העצם המחובר עם (העצם) הגוף שנשמט מן השדרה, והראיה שהרי אסר בירך שבעוף מה שאסר כנגדו בבהמה, ואסר גם כן גף בעוף אף על פי שכנגדו התיר יד בבהמה, וגף [ה]נאסר בעוף היינו ודאי ראש העצם המחובר עם הגוף, שהרי לא מחמת עצמו אסרו אלא מחמת חשש נקיבת הריאה המחוברת לו, אם כן מה שאסר בגף התיר כנגדו ביד שבבהמה, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר בירך, אם כן אין לומר כלשון האחרון אלא כראשון וכבר הארכנו בבירור הענינים למעלה (נד, א) כן נ"ל.

הכי גרסינן ושמואל אמר תבדק וכן אמר ר' יוחנן תבדק. ולפי גירסא זו קיימא לן כשמואל ור' יוחנן דאמר תבדק, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, ומקצת נוסחאות יש דלא גרסי כלל וכן אמר ר' יוחנן, והוה ליה רב ושמואל וכל רב ושמואל באיסורי קיימא לן כרב באיסורי, והילכך לית לה בדיקה כלל. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל. ודוקא שמוטת גף, אבל שבורת גף כשרה כדתנן נשתברו גפיה כשרה, וסתמא קתני בכל מקום שנשתברו בין בעצם הראשון או באמצעי ואפילו בשלישי הסמוך לגוף, ובלבד שלא ישבר סמוך ממש לגוף דא(י)[ז] אפשר דחיישינן לנקיבת הריאה הסמוכה לו שמא בהשבר קורטא מינ' ניקב לפנים, ודבר זה שמעתי מרבותינו ז"ל שהחמירו בדבר אף על פי שאינו נראה כן מעיקר הגמרא, ובהלכות דרבי אלדד הדני שהחמיר בשבירת העצם השלישי לא נתחוורו דבריו, ומיהו אם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור. כדאמרינן לקמן (חולין עו, ב) בפרק המקשה בנשבר העצם למטה מן הארכובה ואבר עצמו אסור, ומקום חיתוך נמי אסור, דבכל מקום [מקום] חתך אסור חוץ מן הזרוע בשלה בשל איל נזיר, וכדאיתא לקמן בפרק גיד הנשה (חולין צט, א) רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי, ופירש רש"י שם בכל היתר ואסור המחוברין כגון הוציא העובר ידו וכגון האבר המדולדל בה כולן משום חתוך אסורין כדאמרינן בבהמה המקשה, ודוקא לישראל אבל לבן נח אפילו האבר עצמו מותר ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול, דאפילו לישראל אין בו אלא מצות פרוש כדאיתא לקמן (חולין עד, א) והילכך לנכרי שרי ואפילו לכתחילה.

צריך אתה לידע ששלש עצמות יש ברגל הבהמה הראשון נקרא ירך וראשו העליון מחובר עם הגוף כבוכנא באסיתא וראש זה נקרא בלשון תלמוד בוקא דאטמא וכל העצם על פני ארכו נקרא קולית וראשו התחתון מחובר עם העצם השני שנזכיר עכשיו העצם השני הוא הנקרא שוק וראשו העליון מחובר עם ראשו התחתון של ירך וראשו התחתון עם ראש העצם השלישי שנזכיר עכשיו העצם השלישי הוא הנקרא רגל והוא נמכר עם הראש ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל וכנגדן בעוף ומה שיצטרך לבאר מאלו מענין צומת הגידין ועקר מקומן וצורך בדיקתן יתבאר בפרק רביעי ומה שנתגלגל כאן על ידי גלגול:

נשתברו גפיה בצנא דנקורי ר"ל סל של עופות שנשתברו ארכובותיהם והוכשרו בבדיקת צומת הגידין שם יתבאר באיזה מקום דיו בבדיקה או צריך בדיקה ובאיזה אין צריך ובאיזה אף בדיקה אינה מכשרת אבל מה שאנו צריכים לבאר באלו עכשיו הוא שאם נשמט ראש העצם העליון והוא בוקא דאטמא אם נפסקו הגידין ונרקבו טרפה ואם לאו כשרה וזהו הנקרא בתלמוד בוקא דאטמא דשף מדוכתיה כמו שביארנו למעלה בשמועת אמר רב מתנא בוקא דאטמא וכו' ויש מפרשים שזו היא שמוטת ירך שהוזכרה כאן בשם רב ור' יוחנן שאמר שמוטת ירך טרפה אלא שרב מתנא היה מבבל והזכירה בלשון ארמית כלשונו ורב ור' יוחנן היו מארץ ישראל והזכירוה כלשונם בלשון עברי וראיה להם עוד מדברי רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך טרפה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף טרפה שמא ניקבה הריאה אלמא שמוטת גף בעוף כנגד שמוטת יד בבהמה ומה שמוטת גף בעוף איסורא בראש התחוב בגוף כך הכשר שמוטת יד בבהמה בראש התחוב לגוף וכנגדו אסר בירך אלמא שמוטת ירך היא היא בוקא דאטמא ואם כן לא אמרו טרפה אלא בנפסקו ונתעכלו הגידין וזהו גם כן שקראוה שמוטת ירך שהרי כל אותו עצם נקרא ירך וכשנשמט מן הגוף נקרא שמיטת זו היא שיטת גדולי הרבנים ותוספות והוא הענין שלא הזכירו שמוטת ירך בשב שמעתתא שהרי הוזכרה שם בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והיא היא אלא שמגדולי לוניל מכריעים שבבהמה דוקא בדאיעכול ניביה ובעוף אף בלא איעכול ניביה וזהו שר' יוחנן אמר שמוטת ירך בעוף טרפה והיה מתיר בוקא דאטמא כדאיתמר לעיל בסוגיית אלו טרפות דוקא משום דרב מתנא היה אוסרה אף בלא איעכול ניביה כמו שאמרו אחר כן ורבא אמר כשרה ואי איעכול ניביה טרפה ואע"פ שאם כן אין הלכה כרב מתנא והיאך הביאוה בשב שמעתתא מפני שהוא עיקר השמועה הביאוה בשמו ומ"מ אמסקנא דידה סמיכי ר"ל באיפסיק ואיעכול ניביה ולשטה זו אם נשמט ראשו התחתון הדבוק לראש עליון של שוק כשרה ואפי' נפסקו הגידין ונרקבו ודין צומת הגידין אין כאן כמו שיתבאר בפרק רביעי ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין בוקא דאטמא ושמוטת ירך ענין אחד אלא בוקא דאטמא הוא מה שביארנו תחלה ושמוטת ירך הוא ראשו השני הדבוק לראש עליון של שוק וטרפה בהשמטתו אע"פ שלא נפסקו הגידין ולא נתעכלו מתוך שהוא דבק לעצם אמצעי ר"ל השוק שבו צומת הגידין מחמירין בו וזה שקראוה שמוטת ירך ולא שמוטת שוק שלא נטעה ממנה לנשמט ראשה התחתון המחובר לרגל ומה שלא נמנית בשב שמעתתא הואיל והוזכרה בוקא דאטמא שהוא עצם אחד עמה נכלל הוא עמו דומיא דהמסס ובית הכוסות ואף הם מביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו ר' אבא אשכחיה לר' ירמיה דהוה בדיק בצומת הגידין ר"ל שמוטת ירך שבאה לידו ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב שמוטת ירך כשרה כלומר ומה אתה צריך לבדיקה אמר ליה מתניתא ידענא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין אע"פ שארכובה קיימת והיה סבור שחתוכה ושמוטה בנפסקו הגידין הכל אחד ואם כן הואיל ונשמטה הרי היא כנחתכת וכל שניטל צומת הגידין טרפה עד שביררו שאין שמוטה כחתוכה שהחתוכה טרפה אף למטה מן הפרק והשמוטה כשרה אע"פ שאם נחתכו למטה ממנה טרפה וקס"ד אפי' ניטלו הגידים ומ"מ אין אנו מבררים עכשיו הדין הראוי כאן מצד צומת הגידין ושמוטה וחתוכה ומה ביניהם עד שנגיע לפרק רביעי אלא שגדולי המפרשים מביאים ראיה הואיל והקשה מדרב אדרב מענין צומת הגידין נראה שנשמטה מראש עצם השני שבו צומת הגידין וכשנשמט הרי הוא כניטל והרי הלך כל צומת הגידין וזו אינה ראיה שאף בבוקא כל שנפסקו הגידין קרוי ניטל צומת הגידין וקל וחומר וראוי לו להקשות מה ענין שתבדוק בגידין והרי הואיל ונשמט כנחתך לסברתך הרי הלך צומת הגידין ואע"פ כן אמרו שמוטת ירך כשרה בעוף ומתוך כך נראין הדברים כדעת ראשון:

במקום אחר מצאתי לגדולי המפרשים שפירשו בשמוטת ירך הכף התחוב בשדרה שנשמט מן השדרה וראשו התחתון הוא באסיתא שראש עצם הקולית נכנס לתוכו כבוכנא באסיתא וכשנשמט הבוכנא מן האסיתא הוא ענין בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ונפסק באיפסוק ואיעכול ניביה אבל ראשו העליון התחוב בשדרה נפסל אף בלא איפסוק ואיעכול ואע"פ שהדין בודאי כך הוא זו ודאי לא הוצרכה:

שמוטת יד והוא שנשמט ראש העצם שברגל שלפניה התחוב בגוף השדרה כשרה אפי' נפסקו (בידיו) [גידיו] ונתעכלו (אף) [אין] ברגלים הראשונים שום טרפות בשום מקום שבה:

שמוטת גף בעוף הרי היא כשמוטת יד שבבהמה וכשרה בכל מקום אלא שאם נשמטה בראשה התחוב בגוף טרפה לא מצד עצמה אלא מצד שאנו חוששין לנקיבת הריאה ואם בדק את הריאה ועלתה בנפיחה כשרה:

שמוטת ירך בעוף הרי היא כשמוטת ירך שבבהמה וכל האמור בזה אמור בזה כל אחד לפי שטתו:

עוף שנחבט אין צריך בדיקה משום ריסוק בריאה שלו וכן אם נפל לאור אין צריך בדיקה בריאה שלו אם נחמרה והוא שאמרו עליה בגמרא שאין לו ריאה לא לינפל ולא ליחמר הא אם נתגלה לנו בה רסוק או שנחמרה מצד האור טרפה לדעת קצת מפרשים כמו שהתבאר:

בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין וכן בעוף ודבר זה מסתעף לכמה סעיפים ובפרק רביעי יתבאר ככל הצורך:

תד"ה למה ליה למר כו' וגם ר' ירמיה שהביא ראיה כו' אבל מההיא דאסרה מתני' בבהמה לא רצה לדקדק ולומר כ"ש בעוף כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא למאי דס"ד השתא שמוטה וחתוכה א' הוא ע"כ לית ליה הך סברה לאטריף בעוף טפי אלא אדרבה דהא בעוף שמוטה כשרה ובבהמה קתני במתני' דחתוכה טרפה כמ"ש התוס' לר' אבא וי"ל דר' ירמיה כיון דידע האמת דאיכא לפלוגי בין שמוטה לחתוכה כדמסיק בפירוש אמר רב כו' וא"כ לא אצטריך לן לפלוגי בין עוף לבהמה ואית לן למימר כסברא האמיתית דכ"ש דעוף דזוטר חיותיה דזאת הסברא היא סברא מבחוץ דלכך נקט למסקנא שמוטה כשרה בעוף לרבותא וכ"ש גבי בהמה ודו"ק:

בא"ד דמקשינן מיניה לרב לעיל היינו אליבא דרב יהודה כו' עכ"ל ודמקשינן והונא חברין אמר רב בדיק בידא ומכשר והתניא לוי כו' היינו דמסתמא לא פליג רב יהודה אעובדא דקאמר רב הונא דבדיק רב בידא ומכשר ודו"ק:

תד"ה שמוטת ירך וכו' ולא משמע דפליג עליה מדמקשינן לעיל מיניה וכו' ואע"ג דלפי מה שפירשתי לעיל כוונת התוספות בד"ה והא תני לוי וכו' לא היה יכול להקשות מידי מדתני לוי ארב ושמואל וטפי ה"ל להקשות אלוי גופיה מ"מ מדחזינן דפריך לה מיניה ארב ושמואל ש"מ דהכי קים ליה לגמרא דלית מאן דפליג אברייתא זו דתני לוי וק"ל: