מסכת חולין דף נ״ד עמוד ב׳

וחזייה תנא לדרב מתנא דאי לא ממעט ליה אתיא ליה לכלל טריפות בזה הכלל:

דדמיא לנטולי דמתני' דהא נטולה היא ומן טרפות הוא כדאמרינן בניטל הכבד הילכך תנא אלו בטרפות למעוטי ואיידי דתנא אלו בטרפות תנא נמי אלו בכשרות ואע"ג דלא ממעט מידי:

הני נטולי הוא דטרפה אבל דרב מתנא כשרה:

ולנטולי נמי לא דמיא דהא לאו נטולה לגמרי היא:

הני נטולי הוא דכשרות ניטל הטחול והכליות אבל נטילת ירך דרב מתנא טרפה:

בוקא ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א:

ניביה גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד:

מתעכל נרקב:

(שייך לע"ב) וחזייה לדרב מתנא דאתיא בזה הכלל מ"ט דדמיא לנטולי וא"ת דהכא משמע בין לר"י בין לר"ל דלא מרבינן בזה הכלל אא"כ דמיא להנך דמתניתין ואם כן ההיא דרכיש בר פפא דלקתה בכוליא אחת היכי אתיא האמר בריש פירקין (לעיל חולין מג.) דלעולא דאמר ח' טרפות מנו חכמים דאתי למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמיא וי"ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי ורבי יוחנן ור"ל פליגי עליה כמו עולא א"נ סבר כר"ל דאלו כשרות דוקא ואתיא מאלו כשרות כי היכי דאתי דרב מתנא לר"ל אע"ג דלא אתיא בזה הכלל וא"ת ואמאי מוקי תלמודא פלוגתייהו בדרב מתנא לוקמה בדרכיש דרבי יוחנן סבר חזייה לדרכיש דאתיא בזה הכלל ואע"ג דלא דמיא ואתא אלו טרפות למעוטי ור"ל סבר דחזייה לדרכיש דלא אתיא בזה הכלל משום דלא דמיא ותני אלו כשרות למימר דהני הוא דכשרות הא דרכיש בר פפא טרפה וי"ל דקים ליה למסדר הש"ס דפליגי בדרב מתנא:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפניהם פ"ה בעלי אומניות שעוסקים במלאכת אחרים וליישב לשון רשאים פירש כן ונראה דאפילו עסוק במלאכתו לא מחייב כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף לג. ושם) מה [קימה] שאין בה חסרון כיס אף [הידור] שאין בה חסרון כיס והר"ר יעקב בר שמעון היה מיישב לשון רשאין אפילו עסוק במלאכתו דאין רשאין כמו אין חייבין כי ההוא דתנן פרק המקדיש שדהו (ערכין דף כח:) שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאינו רשאי ופירושו אע"פ שאינו חייב כדמתרגמינן לא תהיה לו כנושה לא תהא ליה כרשיא וכן יש לפרש ההיא דפ"ק דקדושין (דף לג:) אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים ולא שיהא אסור אלא אינו חייב לעמוד קאמר ומיהו ברוב ספרים גרס בההוא דערכין אע"פ שאינו חייב אבל בספר שהועתק מאותו ספר שכתב רבינו גרשום כתוב אע"פ שאינו רשאי וגם רש"י הביא ראיה בתשובה מספר רבינו גרשום דרשאי הוי כמו חיוב:

כסלע כיתר מכסלע פ״ה דקאי אפלוגתא דשדרה וגולגולת דקאמרי בית הלל כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה [אמר שמואל] בריש פרקין (חולין דף מב:) וכן לטרפה ואמרינן בבכורות פרק על אלו מומין (בכורות דף לז:) כמה ינטל מן החי וימות ואמר שמואל כסלע ואיכא דאמרי התם במתניתא תנא כסלע ור״ת מפרש דקאי אהא דאמר בסמוך (דף נה:) גבי גלודה ואם נשתייר בה כסלע כשרה וקשה לפירושם דמלתא דפשיטא הוא דסלע הוי כיתר מכסלע דלא קתני בהו עד וי״ל דאשכחן בכמה דוכתי דהוי כמו עד אע״ג דלא קתני בהו עד בפרק הזהב (ב״מ דף נא:) כמה תחסר ויהיה בה אונאה ד' איסרין ופריך בגמרא ורמינהי כמה תחסר ולא יהיה בה אונאה כו' ומשני תנא דידן קא חשיב (מלמעלה למטה) ותנא ברא חשיב (מלמטה למעלה) ובפרק הכונס (ב״ק דף סא.) עברה גדר ארבע אמות (חייב) והתניא (פטור) ומשני תנא (ברא) חשיב מלמעלה למטה ותנא (דידן) חשיב מלמטה למעלה ומיהו אכתי קשה דגלודה גבי כשרות מיתניא וכי חשבת מלמעלה למטה ד' סלעים ג' וב' כשרה עד כסלע הוה ליה עד ועד בכלל כיון דאמרת דכסלע כיתר מכסלע וכן גבי גולגולת דקאי אכמה חסרון וטהורה א״כ מאי פריך מחבל המטה ומהדקין שבכלי חרס וכי חשבת נמי בגלודה ובגולגולת מלמטה למעלה הויא ליה עד ולא עד בכלל ואם כן הוה להקל ובמסקנא מוכיח דכל דוכתי הוי להחמיר ונראה דקאי אנקדר כסלע דאמרינן לעיל (חולין דף נ:) טרפה דלכשתמתח תעמוד על טפח ור' חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יתר מכסלע טרפה ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע כיתר מכסלע ולא איירי כלל לענין עד ועד בכלל אבל בכאיסר אשמועינן דעד ולא עד בכלל דע״כ מלמטה למעלה חשיב דאאלו כשרות קאי:

הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהם כו' למאי דגרסינן הן משמע דכלי חרס בתחלתן לא חשיב כלי בפחות מכדי סיכת קטן ועד לוג דקתני לא מצי קאי (אהך) אלא אשברים קאי אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והא דתנן במסכת מקואות (פ"ד משנה ג) החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרס ברביעית היינו דוקא לקבל צרורות והתם נמי פליג רבי יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא ולא קאמר רביעית אלא בשברי חרס ובסדר המשנה לא גרסינן הן במסכת כלים בפרק שני (משנה ב) אלא גרסינן התם הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן כו' ומשתמע כמו הן כיון דגרס וקרקרותיהן:

גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה אבל לא איעכל ניביה כשרה. זו גירסתן של רבותינו הגאונים ז״ל וכך היא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ז״ל. ולפי גירסא זו קשיא לן בהא טובא, חדא, דאם כן מחלקותן דר' יוחנן וריש לקיש אפילו באיעכול ניביה הוא ובכי הא דשרי ר' יוחנן, והילכתא כריש לקיש, דהא קיימא לן דבאיעכול ניביה טריפה, וכדאפסיקא הילכתא בהדיא לקמן (חולין נז, ב) דאמר ליה רבי יהושע בן לוי לר' יוסי בן נהוראי הלכה רווחת בישראל היא שמוטת ירך בעוף טריפה, ואם כן אמאי לא מני להא בפרק החולץ (יבמות לו, א) בהדי הני תלת דפסק רבא הילכתא כריש לקיש במקום ר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן גופיה הוא דסבר לה הכי לקמן (שם) דאמרינן אמר ר' חייא בר אשי שמוטת ירך בעוף טרפה וכן אמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ואם תאמר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף הואיל וחיותו מועט אבל בהמה לא. לא היא, דאדרבה לפי שיטת שמועתינו דלקמן משמע להפך דבבהמה ליכא מאן דפליג [אלא] בעוף הוא דאיכא מאן דאמר כשרה. ותדע שהרי רב יהודה אמר רב בבהמה ובעוף הוא דקאמר איפכא משמיה דרב בעוף כדאמרינן אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, וכולה שמעתתא בהכי רהטא דמשמע דדוקא קאמר עוף ולא בהמה, ועוד דכי אקשי ליה רבי אבא לרבי ירמיה דיתיב ובדיק בצומת הגידין, אמר ליה והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואהדר ליה אנא מתניתין ידענא, דתנן (לקמן חולין עו, א) בהמה שנחתכו רגליה מהארכובה ולמטה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב עלה וכן בעוף, אם איתא דרב הונא אמר [רב] כי נקט עוף לרבותא נקטיה, כלומר וכל שכן בבהמה דחיותה וכחה גדול דכשרה, אם כן למה הוצרך ר״י להאריך ולומר ואמר רב עלה וכן בעוף, דכיון דשמעינן בבהמה כל שכן בעוף, ועוד רבי אבא מאי קא מקשי, אטו רבי אבא מתניתין לא שמיעאט ליה, אלא ודאי אית לן למימר דאפילו מאן דמכשיר בעוף טריף בבהמה, וטעמא דמילתא בעוף דפורח ואינו נשען כל כך על ירכו אין טרפותו מחמת שמוטת ירכו גדול כבהמה שנשענת על ירכו ומכבדת עליו מתוך כך כאבה רבה ומתה. והגירסא הנכונה כמו שנמצאת בנוסחאות שלנו, והכי גרסינן אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה, ואי איפסיק ניבה טרפה. והלכתא אפילו נפסק ניבה כשרה עד דמתעכל איעכולי, בהכי איפרוקו להו כולה קושי' דרב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסיק טריף, ובכהאי גוונא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, והלכתא כר' יוחנן דלבא איעכול כשרה, וכדפסק תלמודא בהדיא הכא דכשרה עד דאיעכול ניביה, וההיא דלקמן נמי רבי יהודה אמר רב בדאיעכול נמי מיירי מדלא נקט הכא ולימא וקא מיפלגי בדרב יהודה אלא דרב מתנה לחוד ודרבי יהודה לחוד, והיינו נמי דפסיק ר' יוחנן לקמן (חולין נז, ב) שמוטת ירך בעוף טרפה. ונראה לי שיש על גירסא זו ראיה מוכרחת מדאמר ר' יוחנן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, כלומר דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי כלומר ותנא אלו טרפות כלומר שאינה דומה דלאו נטילה ממש היא, ואהדר לה לריש לקיש דליכא מאן דטעי בהא דלא לנטולי דמיא ולא לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ואם איתא דבאיפסוק ואיעכול קא מיירי רב מתנה ודאי לפסוקי ולנטולי דמי ותרווייהו איתנהו, דהא איפסיקו ניביה ואינטילו דהא איעכול, ולדברי הכל באלו טרפות דמתניתין היא, אלא בדלא איפסיק ולא איעכול פליגי, ומשום הכי קאמרי דלא דמי לחד מינייהו, ואם תאמר אם כן היאך הקשינו ממנה בריש פירקין (חולין מב, ב) והא איכא דרב מתנה דמשמע דהלכתא הוא, דלגירסת הגאונים אתיא שפיר, אבל לגירסת הספרים שלנו קשיא, איכא למימר דרב מתנה (דהיכי) [דהיינו] בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודאי טרפה היא, אלא דרב מתנה סבירא ליה בלא איעכול ותלמודא סבירא ליה בדאיעכול, ומשום דרב מתנה הוא מרה דשמעתא נקט ליה דרב מתנה ולא מדרב מתנה ממש קא פריך, והא דלא פריך מדר' יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה ולישבקיה לדרב מתנה, דלית הלכתא כוותיה, משום דגבי שמעתא דרב מתנה פליג רבה ואמר והוא דאיפסיק ניביה ועלה פסיק בהדיא תלמודא והוא דאיעכול ניביה, וגבי מימרא דרב יהודה לא איתפרש בהדיא בדאיעכול, משום הכי נקיט ליה דרב מתנה וסמיך אמאי דפסק עלה תלמודא והוא דאיעכול ניביה.

כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי אמר זעירא כגון אתון דלא מיתחמי לכון. כלומר שלא ראיתם איסר האיטלקי שיעורו כדינרא קורדיאנא אמר אביי ומשתכחי ביני פשיט' דפומבדיתא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין איסר) ואנן דלא מיתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמכל מקום אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה, וכדאמרינן לגבי עופות לעיל (חולין מה, א) בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אליעזר מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טרפה ואם לאו כשרה, אמר ר' פפא וסימנך (כעבי דבכנפיא) [כעביד בכנפיא] וההיא בנקבים שיש בהן חסרון מיירי, אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותו גדול, וצ"ע.

אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע פירש רש״י ז״ל דאחסרון דגלגלת דאפליג בה בית שמאי ובית הלל קאי כדתנן (אהלות פ״ב, מ״ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח והוא כסלע נירונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פירקין (חולין מב, ב) וכן לענין טרפה, ואמרינן בבכורות (לז, ב) בפרק על אלו מומין כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, ואיכא דאמרי התם במתניתין תנא כסלע, ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע שיעורו, סלע מצומצם וכאיסר היינו דמתניתין דכמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וכאן גלה לנו רבינו ז״ל דרב יהודה דאמר וכן לענין טרפה אפילו אגולגלת נמי קאי כדעת הגאונים ז״ל דאמרו דגולגלת בלא קרום נמי מטרפי בה בכסלע מיהא (דאמר ר״י וכבר כתבנו למעלה דהא) [ד]לא פריך מיניה לתנא דבי ר' ישמעאל, משום דשיעוריה דבית הלל לא מתניא בהדיא במתניתין. ואם תאמר אם כן היכי תניא סתמא במתני' נפחתה הגולגת כשירה דהוה ליה לתנא לפרושי בהדיא כמה תפחת ותהא כשרה (כדתניא) [כדתנן] בהדיא בחסרון דגרגרת כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה לי דקושיא זו אפילו לדברי ר״ת ז״ל שפירש דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת איכא לאקשויי דכולי עלמא מיהת שפיחת רובא דגולגלת, לכאורה משמע טריפה דאפילו נחבסה ברובא טריפה וכל שכן נפחתה, ואפילו תאמר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה. ושמא נחבסה כאיב ליה טפי מנפחתה וכדאמרינן (לקמן חולין נה, א) בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה ובריסוק איברים טרפה ובנטילתן או בנקיבתן כשרה, יש לומר דתנא דמתניתין פעמים נועל פעמים פותח, ותמה על עצמך בנסדקה הגרגרת דלא תנא שיעורא, ואילו לרב דוקא בנשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, ולר' יונתן נמי דקיימא לן כותיה (בפי') [בעינן] מיהא שנשתייר בה משהו הא כולה ממש טרפה, ורבינו הרב ז״ל דדחי לה להאי סברא ואמר דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת בסלע אפילו בטפח, לפי שמעלה ארוכה, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והא דקתני בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, הכי קאמרי כדי שינטל מן החי וימות בלא בידור סימנין, והילכך לענין אהל מיהא חשבינן לה חסרה, דחסרה היא חסרון שאינו חוזר לשלמותו, אבל לענין טריפה כל היכא דאי מבדר ליה סימנין וחיתה כשרה, אבל חסרון דחוליא אי אפשר לחזור לאיתנו לעולם אפילו בבידור סימנין, והילכך אף לענין טריפה כן זו היא שיטת רבינו ז״ל, ואפילו שהענין נכון ומתקבל על הלב, שיטת רבותינו הגאונים ז״ל נראית עיקר, מדאמרינן לקמן (חולין נז, ב) אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חדש, ואותבינן עלה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב״ג אומר משבח' והולכת וכו', רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ואוקימנא לה בתנאי דתניא (לעיל חולין מה, א) ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא (חירוק) [חידוק] של קירויה וחיתה, אמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו [ו]כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה, אלמא משמע מיהא דפחיתת גולגולת לענין טריפה איתמר דאפילו על ידי בידור סימנין נמי אינה חיה, שאם אין אתה אומר כן מאי קא מייתי ראיה ר' יוסי בן המשולם מההיא שנפחתה גולגלתה, דהא על ידי רופא חיתה, ודילמא סמנין הוא דאיבדר לה, ואפילו הכי העיד עליה ר' שמעון דכיון שנכנסה בה צנה מיד מתה, ואף על גב דחזינן להו עכשיו דחיין בבידור סימנין ועל ידי הרופא ואף על פי שנפחתה הגולגולת אפילו ברובה, אין אומרים בטריפות אלא מה שמנו חכמים כנ״ל. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל תפסו על רבינו שלמה ז״ל דאי רב נחמן אכסלע דחסרון שבגולגלת, קאי מאי עד ועד איכא התם דהא לא תנינן ביה עד כסלע, ושמואל נמי דפריש לה כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע אמר ולא עד כסלע. ותירצו הם ז״ל דאשכחן כמה מקומות דאף על גב דלית בהו עד דהוי כמו עד, כאותה ששנינו בבבא מציעא (נא, ב) כמה תחסר ויהא בה אונאה, ארבע איסרין, ופריך בגמרא והתני' כמה תחסר ולא יהא בה אונאה ארבע איסרין, ומשני תנא דידן [חשיב ממטה למעלה] וכן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא, א) עברה גדר ארבע אמות חייב והתניא פטור ומשני תנא ברא חשיב מלמעלה למטה תנא דידן חשיב מלמטה למעלה. ונראה שרש״י ז״ל נשמר מן הקושיא הזאת בפירושו, שכך פירש אלמא קא סבר רב נחמן הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה עד ולא עד בכלל, ע״כ פירש לנו רבינו ז״ל דהאי עד ולא עד בכלל לא קאי אלא אמתני', ויפה פירש ואין לנו צורך לתירוץ רבותינו בעלי התוס' ז״ל. ועוד הקשו עליו ז״ל דאם איתא דרב נחמן אחסרון דגולגלת קאי, ועלה קאמר דכסלע כיתר מכסלע לומר דסלע מצומצם קאמר, אם כן הוה ליה לקולא, ואנן הא אסיקנא בשילהי שמעתין דכל שמנו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש״י ז״ל, ונראה לי דזו אינה קושיא כלל, וכבר הרגיש בה רש״י ז״ל בעצמו, ונשמר ממנה, שהרי הוא ז״ל לא רצה לפרשה בכסלע דטומאת אהל, אף על פי שהוא עיקר מחלקותן של בית שמאי ובית הלל וכדאמרינן לעיל (חולין נב, ב) כי איתשיל לענין טומאה איתשיל. דהוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ופירשה ז״ל בכסלע דלענין טריפה דייק רב יהודה מדברי בית הלל, ולענין טריפה ודאי כי משערינן ליה בצמצום להחמיר הוא. ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרינן לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה, אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא דאמרינן הכי, אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה, ודוגמתה אמרינן בשמעתין גבי חבל חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה, ובזה נתישבו דברי רבינו שלמה ז״ל על אופניהם. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל פירשוה לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה בכסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה, ואתא רב נחמן לאשמועי דכסלע דקאמר היינו מצומצם, וסלע שלם הרי הוא כיותר מכסלע, ולדבריהם גם כן צריכין הן ז״ל לומר דלא איירי כלל בהא עד ועד, אבל בכאיסר אשמעינן דעד [ו]לא עד בכלל. ואיני יכול להולמו, דרב נחמן אמאן קאי, אי אדרב אסי, הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה דהא כסלע קאמר דטריפה, ואי אדרבי חייא בר אבא, ליתיה, דהא איהו יותר מכסלע טריפה קאמר, ואי למיפלג אדרב חייא ולמיפסק כרב אסי לעיל גבי פלוגתייהו, הוה ליה למימרה, ודברי רש״י ז״ל נ״ל יותר נכונים.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים שבה עם שאר דברים שנתגלגלו אלו הן ראש עצם הירך המחובר בתוך הגוף ועומד בתוכו כעלי בתוך המכתש ונקרא ראש עצם זה בלשון תלמוד בוקא דאטמא אם ניטל ממקומו ונרקבו גידין שבו מחמת חולי עד שכשאתה מושכם הם נשברים לשעתם מחמת הרקבון טרפה הא אם לא נרקבו אע"פ שנפסקו בכח אדם ושלא מחמת חולי כשרה ואין צריך לומר בשלא נפסקו ורקיבת גידין אלו נקראים בלשון תלמוד איעכול ניביה וניבין אלו הם חוטין שבראש בבינונית עצם הבוכנא שמחברין אותו (בהם) בחור באמצע האסינא והוא קצר הרבה ויש מפרשים גידין שקושרין הבוכנא לתוך האסינא בסביבותיו וגדולי הרבנים פרשו כדעת ראשון:

בעלי אומנות העוסקים במלאכתם אינן מחוייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עוברים לפניהם כבר התבאר במקום אחר מה הדור שאין בו בטול מלאכה קימה שאין בה בטול מלאכה ואם עשו כן אין מוחין בידם ואם היו נשכרים למלאכת אחרים אין רשאין לעשות כן ואם רצו לעשות כן מוחין בידם ועל זו אמרו כאן שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין וכו' ששלחני היה ומשתכר בהחלפת מעות של אחרים וכן אמרו בתוספתא המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו:

בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפני מביאי הבכורים ומכבדין אותם ואע"פ כן מפני תלמידי חכמים אין עומדין לא הותרה בהם אלא שלא תהא מכשלן לעתיד לבא:

כבר ביארנו במשנה על כאיסר האמור בגרגרת שכאיסר מצומצם כיתר מכאיסר ועל כסלע האמור בגולגולת שכסלע מצומצם כיתר מכסלע וכן בכל השיעורין האמורים בדברי חכמים אם היתר על השיעור הוא חמור דנין השיעור עצמו כיתר מכשיעור ואם הפחות מן השיעור הוא החמור דנין את השיעור עצמו כפחות מן השיעור:

החבל אינו מהדברים המקבלים טומאה ואע"פ כן אם היא מסורגת על המטה טמאה עם טומאת המטה וזה מקצת החבל יוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור אע"פ שהמטה טמאה מפני שאין מותר זה מכלל המטה ואין המטה משתמשת בו לכלום:

מחמשה ועד עשרה הרי המטה משתמשת בו לפעמים שראויה היא לשלשל בה את המטה או מפני שהיא ראויה לשלשל בה קרבן הפסח שכך היה דרכם לקשור את פסחיהם בכרעי מטותיהם על שם והיה לכם למשמרת וכן על שם אסרו חג בעבותים והרי היא טמאה בכלל טומאת המטה מעשרה ולמעלה אין ראויה לדבר זה ונמצא שאין ממנה תשמיש ראוי למטה כלל ועומדת היא לינטל וטהורה:

חמשה מצומצמים כמחמשה ולמעלה וטמא עשרה מצומצמים כמעשרה ולמטה וטמא מפני שבכל השיעורין אנו הולכין להחמיר:

כלי חרש שנשבר אם יש שם מכתת חרש שראויה לקבל בדרך שלא יהו צריכין בקבלתו לסמכו אלא שהם מקבלים בהושבה פשוטה הרי הם מקבלים טומאה ובלבד שהיו מקבלים כשיעור המיוחד להם איזהו שיעור המיוחד להם הדקים שבכלי חרש ר"ל כלי חרש הקטנים הם וקרקעותיהם ודפנותיהם ר"ל הן שהם עצמם שלמים עדין הן שנשברו ונשארו קרקעותיהם ר"ל השולים שלהם או דפנותיהם הואיל והם יושבין שלא מסומכים שבזו יש עדין שם כלי עליהם שיעורן לקבל טומאה כל שיחזיקו שמן בכדי סיכת קטן ר"ל סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמו שהתבאר בשיעור הוצאת שבת והוא שיעור קטן מאד ופירשו בו בסדר זרעים אחד מתשעים וששה בלוג ואע"פ שבמסכת מקואות פירשו בחוטט בצנורת לקבל צרורות שבשל חרס שיעורו ברביעית ליקרא כלי אחר שחקקו בתלוש אין זה דומה לקבול צרורות שהוא צריך לשיעור יותר גדול ושיעור זה שבשברים עד לוג ר"ל כשהיה הכלי בעודו שלם מחזיק משיעור סיכת קטן עד לוג וכל שהוא כן שיעור שבריו בכדי סיכת קטן ואין אומרין להצריך בשבריו יותר משיעור זה אבל אם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מלוג ולמעלה עד סאה שיעור שבריו לקבל טומאה עד רביעית וסאה עצמה בכלל זה:

בד"ה כסלע כיתר כו' ונראה דקאי אנקדרה כסלע וכו' עכ"ל והרשב"א כתב על פירוש זה ואינו יכול להולמו דרב נחמן אמאן קאי אי אדרב אסי איהו נמי אמר בהדיא נקדרה כסלע טריפה ואי אדר' חייא כו' עכ"ל ונראה ליישב דלעיל ליכא פלוגתא דגניבא גופיה דאמר משמיה דרב אסי כסלע טרפה פירשה לר' חייא ב"א דהיינו יתר מכסלע אבל כסלע מצומצם כשרה ורב נחמן הכא פליג ואמר דכסלע מצומצמת הוי כיתר מכסלע וטרפה ומייתינן נמי עד ולא עד בכלל וטרפה וק"ל:

בד"ה הדקין שבכלי כו' אלא אשברים קאי כו' והא דתנן במסכת מקואות כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה אשברים קאי אמנם בשום מקום לא מצאנו דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והא דתנן כו' עכ"ל ואפשר שהביאו לזה ממה שכתבו והתם נמי פליג ר' יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא דמשמע לרבנן נמי בשאר כלי חרס בכל שהוא אבל בדברי הר"ש בפ"ד דמקואות אהך מתניתין כתב ג"כ כהאי תירוצא דהתם דוקא לקבל צרורות וכתב דבשאר כלי חרס יש שיעור כדי סיכת קטן וצ"ל כל שהוא דקאמר רב יהודה לאו דוקא אלא סיכת קטן שהוא שיעור היותר קטן מקרי כל שהוא וכן נראה דעתם ממאי דמסקי נמי בסוף דבריהם הכא דא"נ ל"ג בסדר המשנה הן משתמע כמו הן מדקתני וקרקרותיהן בוי"ו ודו"ק:

רש"י ד"ה אלמא קסבר הא דקתני מתניתין עד כאיסר וכו' דע"כ עד דמתניתין אכשירות קאי וכו'. ר"ל וכי תימא מאי פריך המקשה דשמא נימא דלעולם קסבר רב נחמן עד ועד בכלל והכי פירושא דמתניתין לרב נחמן ומלמעלה למטה קא חשיב ג' ב' איסרים טרפה ער כאיסר וכאיסר עצמו ג"כ טרפה והיינו עד ועד בכלל זה אינו דע"כ מלמטה למעלה קא חשיב דהא אאלו כשרות קאי ושייך למימר עד כמה תגדיל החסרון ויהיה כשרה עד כאיסר וכיון דרב נחמן ס"ל דכאיסר טרפה ע"כ ס"ל עד ולא עד בכלל דא"א לפרש דמלמעלה קא חשיב משום דלא איירי מתניתין מקודם זה בטריפות דנימא דתיפול עליה לשון עד כמה תחסר ותהא טרפה עד כאיסר ואי עכשיו התחלת הדבור ורוצה לאשמועינן שיעור חסרון דמיטרפא ביה הכי הל"ל כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר ודו"ק דבזה מתיישב שפיר לשון רש"י דנראה לפום ריהטא מגומגם כאשר מובן מעצמו:

בתוס' ד"ה אין בעלי אומניות וכו' כדאמרינן בפ"ק דקדושין מה הידור שאין בו חסרון וכו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מה קימה אין בו חסרון אף הידור שאין בו חסרון וע"ש בקדושין ותמצא כי כן הוא:

ד"ה כסלע כיתר מכסלע וכו' בפרק הזהב כמה תחסר וכו' ובפרק הכונס עברה גדר ארבע אמות וכו'. וי"ל הנהו תרי משניות היכי מיתרצו דהא מתניתין דפרק הזהב מלמעלה למטה קא חשיב והוי עד ועד בכלל דד' איסרים יש בהן אונאה כדאיתא התם ומתני' דפרק הכונס קא חשיב מלמטה למעלה והוי עד ולא עד בכלל כדמוכח התם ואפילו לפי המסקנא דהכא לא מיתרצו דבכל דוכתי הוי להחמיר ושם בפרק הכונס הוי להקל ויש לתרץ דסוגיא דהכא לא איירי אלא בדיני איסור או בדיני טומאה אבל בדיני ממון כדהתם פרק הזהב ופרק הכונס לא שייך שם קולא וחומרא ולכך אשכחן שפיר דזימנין הוי עד ועד בכלל וזימנין עד ולא עד בכלל מ"מ מייתו התוספות שפיר ראיה משם אלישנא דתנא דאשכחן דוכתא דלא תני בהו עד והוי כמו עד וק"ל:

בא"ד ונראה דקאי אנקדר כסלע וכו' ר"ל ולא מיירי כלל בעד אלא אשמועינן דכסלע טריפה לאפוקי מרבי חייא בר אבא דאמר כסלע כשרה אבל אגולגולת ואגלודה לא שייך לפרש דא"כ תקשה ליה פשיטא כדלעיל ורבא דמותיב לרב נחמן לא מותיב ליה אמה דאמר כאיסר כיתר מכאיסר:

ד"ה הדקין שבכלי חרס וכו' אלא אשברים קאי בספר ח"ש מגיה כאן אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן וכי' עכ"ל ומלשון התוס' משמע כן:

אָמַר רַבִּי חַנָּא פְּתוֹרָאָה עִילָאִי מִינָאִי הֲוָה קָאִי בַּר נַפְחָא, וּבָעָא מִינָאִי דִּינְרָא קוֹרְדִּינָאָה לְשִׁעוּרֵי בֵּיהּ טְרֵיפָתָא. יש להקשות למאי הוצרך לפרש עִילָאִי מִינָאִי, לימא בא אצלי בר נפחא ובעא וכו'? ונראה לי בס"ד כדי שלא יקשה השומע אליו למה לא קם מפניו בהיותו בא בתוך ארבע אמות ואז שם אינו יכול לתפסו שלא יעמוד מפניו כיון דעודנו רחוק ממנו לכך פירש עלאי מנאי הוה קאי שלא בא מצד שלפניו כדי שיראהו קודם שיגיע אליו אלא בא מאחורו או מן הצד ולא הרגיש בו אלא עד שבא אצלו ממש דעל כן כשרצה לקום לא הניחו דעכבו בידו שלא יקום והוצרך לפרש שרצה הדינר לשער בו טרפות ללמדנו שבחו של רבי יוחנן אף על פי שהיה מופת הדור ומאריה דארעא דישראל ויש לו תלמידים הרבה ושמשים הרבה לא שלח אחד מהם להביא לו דינר אלא הוא בכבודו בא לבקש הדינר כדי להורות בו דין לאחרים.

אָמַר לִי שֵׁב, בְּנִי שֵׁב. הא דכפל דבריו נראה לי בס"ד 'שֵׁב' ואל תעשה קימה שב ואל תעשה אפילו הידור שהוא חצי קימה. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני כבוד חכמתי ושב ואל תקום מפני כבוד זקנתי 'כי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב' היה זקן מופלג. או יובן 'שֵׁב' ואל תעשה קימה כשבאתי אצלך ושב אל תעשה קימה בעת שאלך מאצלך לחזור למקומי. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני ושב ואל תזוז ממקומך להושיב אותי במקומך שהוא מכובד יותר.