מסכת חולין דף נ״ד עמוד א׳

וושט נקובתו במשהו תנן (לעיל חולין דף מב.) הלכך דרוסתו נמי פשיטא לי דבמשהו:

קנה נקובתו בכאיסר תנן:

דרוסתו בכמה רוחב צריך להאדים:

אחד זה ואחד זה וושט וקנה דרוסתו במשהו:

מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי ואזיל גרסינן:

מורי בה רב רב היה רגיל להורות שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא:

כפא דידא של יד דהיינו עצם רחבה של כתף אשפלדו"ן בלע"ז:

עד אטמא הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (חולין דף נו:) גבי נחמרו בני מעיה:

אילימא כפא דידא היינו כנגד בני מעים פירש הקונטרס כפא דידא עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו"ן בלע"ז עד אטמא הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (חולין דף נו:) גבי נחמרו בני מעיים וקשה לפירושו דנהי דבלשון משנה וברייתא הוו בכלל בני מעיים בלשון אמוראי לא הוו בכלל כדמוכח לעיל (חולין דף נא:) גבי נפולה דקאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים ומר זוטרא מוסיף כנגד כל החלל משמע דלא מיקרי בני מעיים אלא כרס ודקין ואתא מר זוטרא לאוסופי עד כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד וקורקבן ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנין מאי ואמר ליה רב אשי דקשין הן אצל נפילה וכן לעיל (חולין דף נג:) דקאמר שמואל דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים ואח"כ מוסיף רב חנן בר רבא משמיה דרב כל החלל ונראה דכפא דידא דהכא מסוף כפא דידא עד אטמא דאין בכלל זה אלא כרס ודקין ולהכי פריך היינו כנגד בני מעיים והא דלא משני מתחלת כפא שבא להוסיף אף ריאה וכבד משום דמשמע ליה כפא סוף כפא וגם הוה ליה למנקט כנגד כל החלל וגם ניחא ליה למימר מכפא דמוחא כדשמעינן ליה לרב לעיל (שם) דקאמר צריכה בדיקה נגד כל החלל ואפילו בסימנין:

יביא ויקיף יחתוך סימן זה עצמו שנשחט במקום אחר אם דומה מראית של חתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף חתך הראשון אחר עיקור נעשה וההיא דפ"ב (לעיל חולין כח.) דשחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אין יכול להקיף על ידי שיחתוך הוושט עדיין במקום אחר דממה נפשך לא יהו דומין החתוכין זה לזה אפילו נשמטה הגרגרת קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בוושט ועכשיו אין בו חיות כלל וא"ת ויביא עוף אחר וישחוט בו את הוושט ואח"כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות הללו שוין וי"ל דאין מקיפין אלא באותו עוף עצמו או באותה הבהמה עצמה ולמאי דגרסינן כאן בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף קשה:

ואלו כשרות בבהמה כולהו צריכי כדפרישנא בריש פירקין (חולין דף מב. ד״ה ניקב):

שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה (וכן) ר' יוחנן אמר יבוא ויקיף. כך הגירסא במקצת הספרים, וכן הוא בפירוש רבינו שלמה ז"ל, כלומר יביא אותו הקנה השמוט בעצמו ויחתוך בו חתך אחד, ואם דומין שני החתכין טריפה, דכמו שחתך זה נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחוטה לאחר עיקור, אבל להביא בהמה אחרת ולהקיף בה, כולי האי לא מקילינן. ונראה שדימו ענין זה לענין שאמרו למעלה (נ, א) אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה, ופירש רבינו שלמה ז"ל שם אפילו מאומא לאונא, אבל מבהמה לבהמה פשיטא דלא (מקפידינן) [מקיפין], ולפי גירסא זו קשה למה שפירשנו למעלה בפרק ראשון (ט, א) ובראש פרק זה (מד, א) דעיקור סימנין היינו שנעקר כולו ממקום חבורו בלחי, דמשום טריפה ליכא, דאינה נטרפת בכך, אלא שגזרת הכתוב היא שלא תהני שחיטתה בסימנין עקורין כולן ואף על פי שהן חיין, ואם כן היאך נקיף בו דודאי לא ידמו לעולם שהרי החתך הראשון נעשה בחיותו של סימן וחתך זה השני נעשה לאחר מיתתו. לפיכך נראית גירסת הגאונים ז"ל שגורסין יביא בהמה אחרת ויקיף, כלומר יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימנין ויקיף העיקור אם דומין העקורין ממקום שנעקרו ממחברתן כשרה, דודאי לאחר שחיטה נשמט, ואם לאו בידוע שמקודם שחיטה נשמט, ולפיכך אינן דומין.

רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפס בסימנין כך הגירסא במקצת הספרים, ולפי גירסא זו משמע דרב נחמן חולק הוא לומר שאפילו הקפה אינה מוציא מידי ספק אלא בשלא תפס בסימנין [אבל תפס בסימנין] אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה שפיר, ולפיכך לא תועיל בה הקפה, וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, ואיסורא דאורייתא קתני לחומרא ובעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנין, ואפילו למקצת הספרים [דגרסי] אמר רב נחמן, גם כן יש לפרש דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו, ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעי דלא תפס בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והילכך הוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, הילכך בעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנים, וכן פסק הרב בעל ההלכות גדולות ז"ל, והרמב"ם (פ"ג, הט"ז) והר"ז ז"ל ושאר מחברי הלכות השחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן דהכל הולך אחר תפיסה, ואם תפס בסימנין טריפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה, ונראה דסבירא ליה דרב נחמן אדרב קאי ולא אדרבי יוחנן [ו]אף על גב דתפס בסימנין, הא אפשר להקיף שאין עיקור שלאחר שחיטה דומה לעיקור של קודם שחיטה, והילכך הוה ליה רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו.

אתמר ר' יוחנן אמר וכו' הא דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש באלו טרפות ואלו כשרות דמתניתין, אי אלו דרישא דוקא וסיפא בגררא אי אלו דסיפא דוקא ורישא איידי דבעי למיתני סיפא אלו נקיט ליה, ואמרינן דבדרב מתנה פליגי, דלר' יוחנן כשרה ולריש לקיש טרפה לאו למימרא דאלו דמתניתין דוקא הני דתני בהו בהדיא טריפה קאמרי ולא טפי, דהא איכא בסג״ר ושב שמעתתא, ואתיאן בזה הכלל ולא מיפלגי אלא בדרב מתנה בלחוד, אלא הכי קאמרי אלו וכל הדומות לאלו, וכי קאמר ר' יוחנן חזא תנא לרב מתנה דדמיא לנטולי לא דמיא ממש קאמר אלא דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי. ומשום הכי תנא אלו לומר דאינו דומה ואינה בכלל, והא דלא איפליגו בדרכיש בר פפא דאמר לקתה בכוליא אחת טריפה, דהא לא דמיא כלל להני דמתניתין כדאמרינן בריש פירקין (חולין מג, א) שמנה מיני טרפיות נאמרו למשה ואמרינן למעוטי מאי, ואסיקנא למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמי כלל לכל הני שמנה, איכא למימר דקים ליה לתלמודא דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מכשרי לה דסבירא להו כדעולא דממעט לה לעיל בריש פירקין, ומיהו קיימא לן כרכיש בר פפא, חד מדפרכינן לה לעיל ואמרינן והא איכא דרכיש ולא פרקינן ולא סבר לה כותיה שמע מינה דהילכתא כותיה, ועוד דאמרינן לקמן (חולין נה, ב) אמר רב נחמן שאלית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא ומסתברא דלא אפשר להו לאוקומי פלוגתייהו בדרכיש בר פפא, דבשלמא לריש לקיש ניחא דחזו תנא דלא דמיא לחד מיניה, אלא לר' יוחנן אדרבה כיון דלא דמיא כלל לית ליה לתנא למיתנא משום לתה דידה אלא טרפות דוקא דמנא תיתי לאסור כנ״ל.

ראינו את הארס בקנה אע"פ שאין שם אלא משהו והקנה אין נקובתו במשהו טרפה שהארס שורף כל סביבותיו עד שנשרף רובו וכל שהוא בריא שיעשה הרי הוא כמי שנעשה:

יש מי שאומר שאף לבהמה יש לושט בדיקה שאם תחוש לומר שמא במקום ארס שחט אע"פ כן הארס ניכר סביב החתך ואינו דומה לספק נקב ואין הדברים נראין שמקום החתך מתכווץ הוא ואין אדמימות הארס ניכר בו ולא עוד אלא שיש אומרים שהנקב יש לו בדיקה אף מבחוץ כמו שהתבאר:

בדק ולא האדים הבשר כשרה ומגדולי האחרונים סוברים שאם לא בדק סמוך לדריסתו טרפה שמא משירד הארס לעמק הבשר הבריא מלמעלה ונקב מלמטה באיברים הפנימיים ולא יראה לי כן ואף בבדיקה זו כתבו מקצת גאונים שאין סומכין בה על עצמנו כמו שביארנו למעלה במקצת בדיקות ויש חולקים בדבר:

בדיקה זו לא סוף דבר שהיא בספק דרוסה אלא אף בדרוסה ודאית וחכמי הצרפתים כתבו שהעופות הדקים בדיקתם קשה ואין סומכין בה וכן כתבו קצת חכמי הדור שלפנינו על ארס הנץ שאינו מאדים הבשר ומתוך כך אין בדיקה לו וכלן נסכמים בה בפי' סוגיא זו במה שאמרו ההוא שרקפא דספק דרוסות ר"ל סל מלא עופות שנכנס הנץ לשם ודרס דאתא לקמיה דרב ויש מפרשים שרקפא קן עם קני אגוע תרגומו עם שרקפי אתנגיד ונראה שהכניסו נץ לשם שדרינהו לשמואל וחנקינהו ושדינהו בנהרא ושאלו בה לישדינהו כי לא חנקן והשיב מפרחן ואזלן כלומר איכא תקלה וליזבינהו לגוים דילמא אתי לזבנינהו לישראל ולישהינהו לאחר שנים עשר חדש דילמא אתי בה לידי תקלה ולישדינהו באשפה ולטעמיך ליתבינהו לגוים כי חניקי אלא לפרסומי מילתא דאיסורא והן שואלים ולמה החליטם לאיסור וליבדקנהו ותירצו בה דרכים אלו שכתבנו מהם שפירושו שהעופות הדקים בדיקתם קשה שאין האדמימות ניכר בהם כל כך ומהם שפירשו שהנץ קליש זיהריה ואינו מאדים הבשר ומהם שפירשו שאין בדיקה בדרוסה אלא באותה שאמרו אין חוששין כגון איהו שתיק ואינהו שתקי וספק כלבא ספק שונרא ודומיהם וספקות אלו היו מאותם (שאמרו) שחוששין להם ואין להם בדיקה וזו ודאי קשה מכלם שאותן שאמרו אין חוששין אין צריכות בדיקה כלל ואף בדרוסה ודאי אמרו אע"פ שהאדים בשר כנגד סימנין כשרה עד שיאדימו סימנין עצמן אלמא אף דרוסה ודאי יש לה בדיקה אלא שיש אומרים שאין בדיקה אלא בסמוך לדריסה וספקות אלו רחוק לדריסה היה ומ"מ כל אלו חומרות יתרות הן ועקר הדברים שלא כיון שמואל אלא לפרסם האיסור ולא חשש להפסד דמיגדר מילתא שאני שאין חוששין בה להפסד או שמא לפי' שני של שרקפא עדיין לא היו ראויים לאכילה:

דברים שביארנו בהם שאין דריסה שלהם דריסה כגון כלב בשאר בעלי חיים וכגון חולדה בגדיים וחתול בכבשים וזאב בגסה והדומים לאלו אם דרסו אין חוששין להם אבל אם נקבו עד החלל טרפה חוששין שמא נקב אחד מן הדקין ואין כאן בדיקה שנקב דק אינו נבדק יפה וכן הדין במחט או בקוץ אבל אם לא הגיע לחלל כשרה:

ראינו הארס כנגד מקום שאין בו טרפות אלא בניטל כשרה אין חוששין לנטילת בשר ואם נתמסמס הבשר בסיבתו עד שנעשה בשר מת רואין אותו כאלו אינו ואם נטילתו עושה טרפה הרי היא טרפה ואם לאו כשרה:

ריאה שבשעה שמרימים אותה נופלת תלחים תלחים טרפה הרי זה בשר מת וכאלו אינו ואע"פ שבשעה שעומדת על השלחן אינה מתפרקת:

כבר ביארנו בפרקים שעברו שאם שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה טורפין אותה מספק שמא קודם שחיטה היה מעתה נמצאת שמוטה ושחוטה כשרה שאם נשמטה קודם שחיטה לא היה אפשר לה לישחט ודאי אחר שחיטה נשמטה ואין אנו צריכין להביא בהמה ממקום אחר ולשחטה ולשמוט גרגרת שלה ולהקיפה לזו אם דומה לה אם לאו שאין שמוטה נעשית שחוטה לעולם ואם תפש בסימנים בשעת שחיטה טרפה הואיל ותפש בסימנין (אי) אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה:

תד"ה אילימא כפא כו' ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנין כו' עכ"ל משום דבין הכא ובין התם כנגד כל החלל איכא לפרושי היינו שהוסיף אפי' כנגד הסימנין אי לאו דהתם בתר הכי דבעי רב הונא נגד הסימנין כו' דהשתא ע"כ נגד כל החלל כגון ריאה ולב כו' וק"ל:

בד"ה וחזייה לדרב מתנא כו' וא"ת אמאי מוקי תלמודא כו' דאתיא בזה הכלל ואע"ג דלא דמיא כו' עכ"ל לתירוצם קמא שכתבו לרכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי הקשו כך דנימא הכי לר"י ותרצו דקים ליה דפליג בדרב מתנא דהשתא ע"כ לר"י דלא אתי בזה הכלל אלא דדמי דאל"כ מנליה לר"י למעוטי כולי האי מאלו טריפות דאימא דלא מיעט אלא דרכיש דהוי אתי בזה הכלל אע"ג דלא דמי וק"ל:

בגמרא מחו בגידא נשיא וקטלי וכו' פירוש כשהיו מניחין אותה כך היתה מתה מאליה אבל היתה שוהה מלמות ולכך אתו ושאלו אם שוחטים אותה מיד אחר הצידה קודם שתמות אם מותרת באכילה או נימא כי מיד היא נטרפת מחמת אותה המכה הואיל וחזינן דכשמניחין אותה כך היא מתה מאליה:

בתוס' ד"ה אילימא כפא דידא וכו' ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנים מאי וכו'. הביאו התוס' זה כדי שלא נימא דלעולם בכלל בני מעים הוי נמי ריאה וכבד ומר זוטרא דלעיל אתי להוסיף סימנים והוי נמי בכלל כנגד כל החלל דקאמר וק"ל:

ד"ה וחזיא לדרב מתנא וכו' וי"ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי וכו'. וי"ל לפי תירוץ זה לרכיש לישנא דאלו טרפות ודאלו כשרות מה אתא למעוטי ואין סברא לומר דאיהו טריפות דוקא ואתי למעוטי הא דרב מתנא דהא לפי הנראה הא דרב מתנא מסתבר טפי לאסור מדרכיש דהא דרב מתנא דמי טפי לנטולה וחסורה מהא דרכיש וי"ל דלעולם ס"ל דאלו כשרות דוקא וצריכי דאתי לגלויי בזה הכלל דלא תימא דלא מרבינן בזה הכלל אלא מאי דדמי ליה לכך תני אלו כשרות הני הוא דכשרות אבל הא דרכיש מרבינן בזה הכלל ואי קשיא לך א"כ זה הכלל ל"ל לישתמע הכל מאלו כשרות הא קושיא זו בלאו הכי קשה נמי אריש לקיש דס"ל דאלו כשרות אתי למעוטי הא דרב מתנא אע"ג דלא דמיא כל כך לנטולה א"כ למה לי זה הכלל לישתמעו כולהו שב שמעתתא ממיעוטא דאלו כשרות אלא ע"כ צ"ל דאי לאו כללא דזה הכלל הוה מוקמינן מיעוטא דאלו כשרות לדבר דמסתבר טפי לכך אצטריך תרוייהו ודו"ק:

תוס' ד"ה וחזייה וכו' דקים ליה כעין זה בתוס' שבת דף ט ע"ב ד"ה הא וש"נ: