מסכת חולין דף מ׳ עמוד ב׳

מחתך בעפר הוא דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ. ואע"ג דאמרינן בפירקין (לעיל חולין דף כט:) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת כוכבים ושחיטת חוץ דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עליה ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה הוא דמחייב אע"ג דלאו שחיטה היא וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת עבודת כוכבים היא אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא:

הכא בחטאת העוף עסקינן דמליקתה בסימן אחד בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) וחיוב שחיטתה דידיה נמי בחוץ בסימן אחד דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב והמולקו בחוץ פטור כדתנן בזבחים בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קיא.) ויליף מאו אשר ישחט לרבות את העוף:

דכולהו בהדי הדדי דכיון דשם עבודת כוכבים לא חייל עד גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה בקדשים הואי:

ועולא מעשה כל דהו קאמר דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכא למילתיה אדעולא אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר דהא סימן אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא הלכך ע"כ סימן אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן ואפילו מוקמת לה בחטאת העוף הוי תיובתיה מכי שחיט בה פורתא פקע שם קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן וחיתוך עפר הוא:

אלא אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר דהשתא לא פקע שם זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולהו:

אי הכי דטעמא דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה:

מאי איריא חטאת דנקט ליתני השוחט את הזבח דמשמע כל זבחים ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף שמע מינה בחטאת העוף קאי ועולה לא מצי למינקט משום דעולת העוף בעי שני סימנין ולאו באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאי אינו עובדה אלא בגמר זביחה אמאי איכפל לאשמועינן עוף בבהמה נמי חייל. והאי פירכא לאו לאותובי לרב הונא נקט לה דכי מדלית רב הונא מהכא ותימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בגמר מעשה איכא למיפרך נמי מאי שנא חטאת דנקט אלא הכי קפריך אי איתא דטעמא משום גמר זביחה הוא מאי שנא עוף אלא על כרחך טעמא אחרינא הוא:

אלא אמר מר זוטרא הא מתניתא מסייע ליה לרב הונא ומש"ה נקט חטאת העוף דהכשרו בסימן אחד דאי תנא זבח ליכא לחיוביה בשחיטת חוץ משום דמיתסר בתחילת שחיטה ופקע שם קדשים מיניה כרב הונא אבל בעוף משכחת שלש חטאות וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דמתכשר בפנים ומחייב עליה משום שחיטת חוץ וחיוב חוץ ומעשה כל דהו דעבודת כוכבים ונטילת נשמה דשבת בהדי הדדי אתו:

אי הכי מאי איריא חטאת לישמעינן זבח לפירוש שני שבקונטרס דלרב הונא פריך [דאי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"ש דנקט חטאת לאפוקי שלמים שהם שלו צ"ל דסבר השתא דאתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דלרבנן לא חשיב שום זבח שלו כדמוכח בזבחים בפ' בתרא (דף קיד.) דפריך בשלמא רובע שהקדישו ולבסוף רבעו אלא מוקצה ונעבד היכי משכחת לה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי משמע דלרבנן אין אדם יכול לאסור ומיהו קשה לפירוש זה דבסמוך פריך מההיא ברייתא לרב נחמן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודייק מדאוקמינן בחטאת העוף טעמא דחטאת העוף אבל זבח אחר לא ומאי קושיא הא מתוקמא שפיר בחטאת בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים ושמא מתחלה ניחא ליה בחטאת בהמה כל כמה דלא אסיק אדעתיה שינויא דחטאת העוף ובחצי קנה פגום אבל לסוף מסתבר ליה שינויא דחטאת העוף דאי בחטאת בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים ה"ל למנקט עולה כדפי' בקונט':

לא הויא חטאת תיובתיה דמאי מעשה מעשה רבה תימה לפי' ראשון שבקונטרס שלא להקשות על רב הונא מדקדק לאשמועינן זבח א"כ היכי מצי למימר מעשה רבה הא ע"כ מדנקט חטאת דייקינן מיניה סייעתא לרב הונא דמעשה כל דהו ושמא יש לומר דהא דנקט חטאת לאשמועינן דאע"ג דקניא ליה לכפרה אפ"ה לא חשיב כדידיה לאוסרה במעשה כל דהו:

רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו - ובמס' ע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד.) אמילתיה דעולא דלעיל דאמר להו רב נחמן אמרו ליה לעולא כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דסבר כרב הונא אלא כלומר לא הודעתנו שום חידוש שכבר השמיענו זה רב הונא ואם תאמר בעובדא (ע"ז דף נז:) דעל עובד כוכבים לחנותא והוה חמרא בדוולא שדא ביה עובד כוכבים ידא ושיכשך ביה ואתא מריה דחמרא ושקליה בריתחיה ושדייה לדנא וגרסינן התם איקלע רב נחמן למחוזא ואסריה בהנאה אמאי אסריה והא אין אדם אוסר דבר שאין שלו ולמסקנא דקאמר אפילו למ"ד אוסר אדם דבר שאינו שלו הני מילי עובד כוכבים ורב נחמן מצי סבר כתנא קמא ניחא אבל למאי דסלקא דעתך דאתי רב נחמן כר"י ולא כתנא קמא קשה:

השוחט בהמת קדשים בחוץ לשם ע"ז בשוגג אינו חייב אלא חטאת אחת והיא של ע"ז אבל לא של שחוטי חוץ שהרי משהתחיל לשחוט כל שהו נעשית של ע"ז ונעקר מעליה שם קדש היה שבת חייב שתי חטאות לא נתכון לע"ז אלא בגמר שחיטה או עוף של קדש שהיה חצי קנה שלו פגום ושחטו בחוץ חייב שלש חטאות אחד משום שבת ואחד משום ע"ז ואחד משום שחוטי חוץ ואף לדעת האומר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והרי חטאת של כהנים היא מ"מ הואיל והוא מתכפר בה הרי היא כשלו:

בפרש"י בד"ה מחתך בעפר כו' דאמרינן בפירקין שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד כו' עכ"ל יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' התם לפ"ה דההיא דשחט סימן אחד בחוץ כו' בעוף קדשים קמיירי דהיינו עולת עוף מאי קושיא הא למאי דקיימינן השתא בחטאת בהמה איכא למימר דכ"ע בעי שני סימנים בחוץ דהכי הכשר שחיטתו ואפשר לפרש"י נמי לאו דוקא נקט עוף קדשים דה"ה בהמת קדשים מה"ט שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ועי"ל דהוצרך לכל זה לפי' שני שבקונטרס לקמן דמסיק דאיירי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום אלא נקט עולת עוף בכה"ג משום דלא סגי לן בסימן אחד שחיטת חוץ הכא בעבודת כוכבים מה"ט שפרש"י ומה שיש לדקדק בשמעתין לפי' התוס' שם מבואר שם ודו"ק:

בא"ד וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה כו' עכ"ל אין זה מדוקדק לכאורה דהא אפי' למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף אמרי' התם דחייב אסימן אחד בחוץ מה"ט שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ וצ"ל מאי דקאמר משום דישנה לשחיטה מתחלה כו' לא נתכוין להאי לישנא דאמר תלמודא לעיל למ"ד ישנה לשחיטה כו' ולאפוקי למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אלא דר"ל דהתם ישנה לשחיטה מתחלה כו' דמתחלה ועד סוף שם שחיטה עליה דהאי סימן אחד בפנים נמי שהוא הסוף שם שחיטה עליו ולאפוקי הכא דסימן שני לא אישתחיט כלל דחותך עפר כו' ודו"ק:

בד"ה מאי אריא חטאת כו' דכי מדלית רב הונא מהכא כו' איכא למפרך נמי מ"ש חטאת דנקט כו' עכ"ל להאי לישנא קמא דס"ל דשום זבח לא חשיב שלו כרבנן דר"י הגלילי ולקמן מותבינן לרב נחמן בפשיטות בלאו קושיא דהל"ל עולה דהא לאו קושיא היא דמה לי חטאת ומה לי עולה אלא דה"ל למנקט זבח סתם דכל הזבחים במשמע דזבח נמי לאו דידיה נינהו ולא מיתסר בתחלת שחיטה כנראה כל זה מדברי התוס' דללשון שני דוקא כתבו דצ"ל דס"ל כר"י הגלילי ולא מותבינן לרב נחמן אלא מדה"ל למנקט עולה אבל ללשון ראשון ניחא דס"ל כרבנן דר"י הגלילי ומותבינן לרב נחמן בפשיטות וק"ל:

תוס' בד"ה לא הוה חטאת תיובתיה כו' תימה לפי' ראשון שבקונטרס שלא להקשות על רב הונא כו' עכ"ל יראה כבר הרגיש רש"י ז"ל בזה ופי' לא הוה חטאת תיובתיה דעולא ארישא כו' הוה ס"ד דבבהמה קאי כו' עכ"ל דהשתא דתקשי לן אמאי נקט חטאת ולא זבח ע"כ דבחטאת עוף איירי ודאי דלא מצינן למימר מעשה רבה אבל התוס' ימאנו בזה דמשמע להו דבין מעיקרא ובין השתא לא הוה חטאת תיובתיה דרב הונא וק"ל:

בא"ד ושמא י"ל דנקט חטאת לאשמעינן דאע"ג דקניא ליה כו' עכ"ל וליכא לאקשויי לפי זה להאי לישנא נמי דכי מדלית דרב הונא ותימא אין אדם אוסר שאינו שלו אלא בגמר מעשה ליכא למיפרך מ"ש חטאת דנקט דאיכא למימר דנקט חטאת לרבותא דאע"ג דקניא ליה לכפרה כו' כמ"ש התוס' ועוד מאי פריך מהך ברייתא לרב נחמן הא מתוקמא שפיר בחטאת בהמה ונקטה לרבותא די"ל דרב נחמן ס"ל דאפי' במעשה רבה אינו אוסר שאינו שלו כמו שהוכיח רש"י מדפריך ליה ממנסך והשתא לרב נחמן ודאי דליכא למימר דנקט חטאת לרבותא דאע"ג דקניא ליה לכפרה לא חשיב כדידיה לאסר בכל דהו דהא אפי' במעשה רבה אינו אוסרו והא ליכא למשמע מהך ברייתא והשתא ניחא מעיקרא דמותיב רב נחמן לרב הונא ומוקי לה באומר בגמר זביחה קאמר תלמודא סייעתא לרב הונא דאי הכי מאי אריא חטאת כו' דכי מדלית נמי דרב הונא ותימא כרב נחמן איכא למפרך מ"ש חטאת דנקט כיון דלרב נחמן בכל הזבחים אינו אוסר דאין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה רבה ולא הוה חטאת רבותא אלא ע"כ דבחטאת עוף קמיירי אבל בשאר חטאת אוסר בכל דהו כרב הונא ורב פפא ה"ק דאי לאו דאמר רב הונא סימן אחד לא הוה חטאת תיובתיה כו' ולא הוה אצטריך לאוקמי בחטאת עוף אלא דנקטה לרבותא אבל לרב נחמן דאפי' במעשה רבה אינו אוסר וליכא רבותא בחטאת הוה חטאת תיובתיה דע"כ צריכין לאוקמי בחטאת עוף אבל לא ניחא להו לבעלי התוס' למימר די"ל דמאי מעשה מעשה רבה ונקט חטאת עוף משום דבכל קרבנות הוו כדידיה וכדמסיק לרב נחמן לקמן דהא ע"כ רב פפא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא מדמייתי רב פפא גופיה סייעתא לרב הונא מדנקט חטאת עוף ופריך ליה תלמודא לרב נחמן בסמוך מהך ברייתא:

ודע דתמיהת התוס' תפול נמי באידך דרב פפא דקאמר אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו כו' דחבריה לא מצי אסר הא ע"כ מדנקט חטאת אית לן למימר דבחבירו אוסר נמי בכל דהו וצ"ל נמי כתירוצם דאיכא למימר דנקט חטאת לרבותא אבל ק"ק דהמקשה דפריך פשיטא כיון דלא אסיק אדעתיה הך סברא דקניא ליה לכפרה תקשי ליה תמיהת התוספות ודו"ק:

ד"ה אי הכי מאי אריא וכו' דלר"ה פריך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"ש דנקט חטאת וכו' כצ"ל: