דף ביאור

מסכת חולין דף ל״ג עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף ל״ג עמוד ב׳

מסכת חולין דף ל״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־304 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כל שהוא מן התורה טהור וסופרים גזרו עליו טומאה כגון הידים והכלים שנטמאו במשקין והבא ראשו ורובו במים שאובין וכל האמורים ביציאות השבת אצל שמונה עשר דבר כולם טומאת שני לטומאה גזרו עליהם ומטמא את הקדש עד שעושהו שלישי וטמא הוא שעושה רביעי:

ופוסל את התרומה דשלישי בתרומה פסול ולא עביד רביעי. במסכת סוטה נפקא לן מטבול יום בקל וחומר:

וחכמים אוסרים במעשר אלמא שאני מעשר מחולין:

ממאי ילפת מדרבנן דשני עושה שלישי במעשר:

דלמא עד כאן לא קאסרי רבנן אלא דאסור לאכול מי שידיו מסואבות או הבא במים שאובים לא יאכל במעשר דאסורין במעשר אכילה משמע אבל באכילה דחולין מודו ובנגיעה דמעשר נמי לא אסרי ומתניתין אסר להו אפילו בנגיעה:

מדקתני נאכלין ולא קתני אוכלין מי שידיו מסואבות דנידוק מינה הא יצא דם לא יאכלם אלא נאכלין לאחרים על ידי מי שידיו מסואבות:

דקספי ליה חבריה ובהא דייקינן הא הוכשרו אין נאכלין לאחרים אלמא פסלא בהו נגיעת שני והא ליכא למאן דאמר:

מי לא עסקינן כו' כלומר מי לא משמע נמי נאכלין לאחרים ואפילו הכי דייק מתניתין הא יצא מהן דם אין נאכלין:

ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 33b · Sefaria

תוספות

ודלמא עד כאן לא פליגי אלא באכילה אע"ג דנקט לשון דלמא נראה שכן הוא האמת וברייתא מוכחת כן דאסורין במעשר משמע באכילה ובפרק חומר בקדש (חגיגה דף יח:) לא גריס ודלמא בשום ספר:

ובאכילה דחולין לא פליגי לא היה צריך כאן לאכילה דחולין אלא אגב דנקטיה במס' חגיגה (ג"ז שם) נקטיה הכא:

והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין וא"ת ואפילו אם היה תנן אוכלין יכול לדקדק דבנגיעה איירי דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהן דם כיון דאין גופו טמא ומותר ליגע ויש לומר דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אף על גב דמותר ליגע:

דכולי עלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפילו לריש לקיש דאמר (זבחים דף לב:) טמא שהכניס ידו לפנים לוקה היינו דוקא במקדש דדרשינן מדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת במקדש שמה ביאה:

הני מילי בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן לא תימה דבפרק ה' דסוטה (דף ל.) א"ר אסי רבי מאיר ורבי יהושע סברי אין שני עושה שלישי בחולין רבי מאיר דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כו' ומותר בחולין ומאי ראיה מייתי מיניה הא רבי עקיבא מודה בטומאה דרבנן כדאמר הכא דמשמע דאתא לאפוקי מדר' עקיבא דאמר התם לעיל שני עושה שלישי בחולין וי"ל דרבי אסי לית ליה דיחוי דהכא והשתא לרבי אסי ההיא דפרק קמא דשבת (דף יג:) דאלו פוסלין את התרומה דמשמע תרומה ולא חולין אתא דלא כר"ע דאפילו בטומאה דרבנן סבר דשני עושה שלישי בחולין:

האוכל אוכל ראשון ראשון בפ"ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל משקין דתרומה ושדי בפומיה וא"ת ואמאי הוי ראשון בשני סגי וכ"ת משום מעשר שני דאין שני פוסלו והלא אפילו משקים חולין נעשים ראשונים על ידי שני ויש לומר דרבי אליעזר משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי:

Tosafot on Chullin 33b · Sefaria

רשב"א

דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר פירשו בתוס' דהאי דילמא עיקר הוא דהכין משמע מלשון הברייתא דקתני וחכמים אוסרין, ולשון אוסרין ומתירין לא שייך אלא באכילה, והכין הוא מוכרח בעיני, דהא אמרינן בפרק קמא (יח, א) גמרא השוחט במגל קציר פוסלים ומכשירים אוסרים ומתירים חדא מילתא היא, עוד הביאו ראיה מדפרכינן הכי להדיא הכא ובחגיגה (יח, ב) ואי לאו דעיקר הוא לא הוה פריך מינה כל הכי להדיא. ועוד דהתם לא גרסי בשום ספר דילמא אלא מתקיף לה רב שימי בר אשי, ע"כ לא פליגי רבנן וכהאי יש לנו אחרים בתלמוד דילמא שהן נאמרין בעיקר בנדרים (מז, ב) אמר רבא [דלמא] לכתחלה הוא דלא הא עבד עבד. וההוא על כרחין לאו בספק קאמר, דליכא מאן דאמר שיכול להחליף לכתחלה איסורי הנאה וליהנות בחליפים וכמו שכתבתי שם, ועוד בפרק אלו נדרים (נדרים פג, א) דלמא מיין הוא דהפר לה מחרצן וזוג לא הפר לה שאינו מתענה.

הכי גרסינן רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון ידים תחלות לחולין. ולא גרסינן משום ר' מאיר דגרסי בספרים דאי ר' מאיר כיון דרוב סתמי ר' מאיר נינהו לא הוה להו למימר ורבי שמעון בן אליעזר היא אלא ר' מאיר היא.

הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כר' יהושע כלומר דלא כרבי יהושע אבל לר' אליעזר אתיא מדלא מסיים בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדמסיים בה ר' יהושע, ומשום דרבי יהושע מתלמידי בית הלל ורבי אליעזר מתלמידי בית שמאי וכדאמרינן ר' אליעזר שמותי הוא ניחא ליה לאוקומי כר' יהושע כל היכא דמצי לאוקומי כותיה, אבל כר' אליעזר לא מוקי אלא מדוחק, ולפיכך (לא) קאמר הכא ודלא כר' יהושע ולא קאמר ור' אליעזר היא, ואי נמי מסתברא דמשום דרבי אליעזר לא קאמר בהדיא לא מצי מוקי כר' אליעזר, דדילמא הא דקאמר בסיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה אתרווייהו קאי, או דילמא לאו אתרווייהו אבל דלא כרבי יהושע ודאי אתיא.

Rashba on Chullin 33b · Sefaria

מאירי

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ר"ל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו בו טומאה כגון ידים וכלים שנטמאו במשקין והבא ראשו ורובו (בסוכה) במים שאובין כלם גזרו עליהם טומאה שניה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי וכן לפסול את התרומה ליעשות שלישי לפסלה אבל לא שתעשה היא רביעי שהשני עושה שלישי בתרומה והשלישי עושה רביעי בקדש וכן פוסלין במעשר שני ובחולין שלקחן בירושלים בכסף מעשר שני ובחולין הנאכלין בטהרת תרומה כמו שיתבאר וגדולי המחברים פוסקין שחולין ומעשר אין נפסלין בשני כלל אלא ראשון עושה אותן שני לפסול ואין שני עושה בהן שלישי כלל כדין חולין גמורים ויש פוסקים שהם אוסרין את המעשר מליאכל לזה אבל לא שיפסלנו במגעו וכדעת האומר בסוגיא זו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא באכילה אבל בנגיעה לא ולשתי שטות אלו אי אפשר לפרש משנתנו לענין פסק שהרי משנתנו בנגיעה היא מתפרשת ממה שנאמר בה ונאכלין ולא אמר ואוכלין כלומר שנאכלין לזה על ידי מי שידיו מסואבות שנתן לו וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:

מה שביארנו שאין השני עושה שלישי בחולין לא סוף דבר בטומאה של סופרים אלא אף בטומאה חמורה של תורה אין שני עושה שלישי בחולין כלל:

מי שהכניס ידיו לבית המנוגע גופו טהור שביאה במקצת אינה קרויה ביאה לענין זה ומ"מ ידיו טמאות מגזרת חכמים אע"פ שהיו טהורות בשעה שהכניסן וטומאה זו אינה אלא טומאה שניה וכלל הדברים בטומאת ידים שאינן תחלות לעולם אא"כ בטומאת הגוף כמו שביארנו אע"פ שביארנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש שהן כחולין גמורים לענין מדרגות הטומאה ושאין שלישי שבהם פסול לעולם ואין צריך לומר רביעי מ"מ חולין שנעשו על טהרת תרומה הרי הן כתרומה לענין זה ושני עושה בהן שלישי ושמא תאמר היאך אפשר להחמיר בחולין שנעשו על טהרת תרומה יותר מאותן שנעשו על טהרת הקדש מתוך שטהרת הקדש בחולין לא היתה מצויה אלא בזריזים ואנשי מעלה יתרה לא החמירו בה אבל טהרת תרומה היתה מצויה אצל הכל והחמירו בה כדי להזהר בה ביותר:

Meiri on Chullin 33b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה והא נגיעה כו' וא"ת ואפילו אם היה תנן אוכלין כו' דאי בנגיעה שרי כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם (א) אמאי לא תקשי להו הכי בפשיטות לעיל דקאמר ע"כ [לא פליגי] רבנן כו' אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה כו' דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהן דם כיון דאין גופו טמא ומותר ליגע ויש לומר דלעיל איכא לפרושי נגיעה דשרי היינו דמותר ליגע במעשר שאיט עושה איסור בנגיעה כמו בתרומה דיש בה שלישי ואסור לפוסלה כיון שהוא שני ומיהו בנגיעתו במעשר נמי בין הוא בין אחר אסור לאוכלו ולכך סמכו קושייתם הכא דהך נגיעה דקאמר הכא היינו שאסור לאכול אחר אם כן בלאו הא דקתני ונאכלין אי הוה קתני אוכלין נמי היה יכול לדקדק דבנגיעה אסור לאכול אפי' לאחר וצ"ע:

בד"ה האוכל אוכל ראשון כו' ושקיל משקין דתרומה כו' ואם תאמר ואמאי הוה ראשון בשני סגי כו' עכ"ל אבל שני ודאי ניחא מטעמא דקאמר התם דשקיל משקין דתרומה כו' ואין להקשות דאכתי למה לי האי טעמא הא אי נמי דהאוכל שני הוי הוא שלישי דהא אמרינן לקמן דגופו נפסל מלאכול בתרומה דיש לומר באוכל ג' של חולין עט"ת כיון דאיכא ג' בתרומה בג' האוכל שלישי של טהרת תרומה נמי גופו פסול לתרומה אבל התם לשני של חולין גרידא קמיירי דלית בהוא ג' כלל אי הוה הגוף ג' לא הוה פסול גופו מלאכול תרומה לכך הוצרכו למיעבדיה שני מהאי טעמא דקאמר דשקיל משקין דתרומה כו' ובהכי ניחא נמי בתוס' בד"ה שני שני למה כו' שכתבו התוספות דאיכא למיגזר כו' שדי לפיו משקין דמעשר כו' דנקטו מעשר ושבקו לישנא דתלמודא דפ' קמא דשבת דנקט משקין דתרומה יש לומר נמי דלקמן שני שני למה כו' אליבא דרבי יהושע קיימינן דאיירי דוקא בחולין על טהרת תרומה דשלישי דידיה נעי נפסל גופיה מלאכול בתרומה ולא הוצרכו לעשותו שני אלא משום מעשר ודו"ק:

Chidushei Halachot on Chullin 33b · Sefaria

מהר"ם

בתוס' ד"ה והא נגיעה היא וכו' וא"ת ואפי' אם היה תנן וכו' אמאי לא יאכל וכו'. דברי התוספות תמוהים דאי ס"ד דאין לחלק בין אכילה לנגיעה א"כ מאי פריך דלמא ע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילת מעשר וכו' נימא נמי דאם איתא דבנגיעה שרי אמאי לא יאכל אלא ע"כ צ"ל דגמרא פשיטא לה דיש לחלק בין אכילה לנגיעה ואפי' היכי דנגיעה שרי באכילה אסור וא"כ מאי מקשו התוספות וי"ל בדוחק דהתוספות ס"ל דפשיטא היא דבמעשר ובקדשים ודאי יש לחלק בין נגיעה לאכילה שהרי באכילת טומאה יש איסור מיתה וכרת מה שאין כן בנגיעה אבל מתניתין דאיירי בחולין ס"ל לתוס' השתא דאין לחלק בין נגיעה לאכילה דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כיון דאין גופיה טמא וכו' ודו"ק:

ד"ה האוכל אוכל ראשון וכו' בשני סגי ר"ל דאפי' אם אין גוזרים על האוכל ראשון שלא יהא אלא שני לא אתי לאכול אוכלין טמאים ולמשתי בתר הכי משקין של תרומה שיודע הוא דכשהוא שני שהוא פוסל התרומה:

בא"ד וי"ל דר"א משוה מדותיו וכו' ר"ל משום דע"כ כשהוא אוכל אוכל שני היו מוכרחים לגזור עליו שיהיה ג"כ שני כמו המאכל משום האי גזרה גופה כדי שלא יבא לשקול משקין דתרומה בפומיה דאם לא היה אלא שלישי לא היה פורש עצמו מן התרומה שהרי אין שני עושה שלישי בתרומה ולכך היו מוכרחים לעשות האוכל כמאכל ולכך גבי אוכל ראשון נמי עשו אוכל כמאכל:

Maharam on Chullin 33b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

כׇּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

קטע 2

וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר.

קטע 3

מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וַאֲכִילָה דְחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי.

קטע 4

וְהָא נְגִיעָה הִיא, מִדְּקָתָנֵי נֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא סָפֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ?

קטע 5

אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּיָדַיִם תְּחִלּוֹת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, וּשְׁנִיּוֹת לַתְּרוּמָה.

קטע 6

תְּחִלּוֹת לְחוּלִּין – אִין, לִתְרוּמָה – לָא? הָכִי קָאָמַר: תְּחִלּוֹת – אַף לְחוּלִּין, שְׁנִיּוֹת – לִתְרוּמָה אִין, לְחוּלִּין – לָא.

קטע 7

וּמִי אִיכָּא יָדַיִם תְּחִלּוֹת? אִין, דְּתַנְיָא: הִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנוּגָּע – יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.

קטע 8

דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה, וְהָכָא בִּגְזֵירָה יָדָיו אַטּוּ גּוּפוֹ קָא מִיפַּלְגִי.

קטע 9

מָר סָבַר: יָדָיו – כְּגוּפוֹ שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, וּמָר סָבַר: יָדַיִם – כְּיָדַיִם דְּעָלְמָא שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן.

קטע 10

וְלוֹקְמַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יָדָיו תְּחִלּוֹת הָוְיָין? דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים, דַּחֲמִירִי, אֲבָל לְחוּלִּין – שְׁנִיּוֹת הָוְיָין.

קטע 11

וְלִיהֶוְיָין נָמֵי שְׁנִיּוֹת, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.

קטע 12

דִּתְנַן, בּוֹ בְּיוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ וְגוֹ׳ יִטְמָא״, ״טָמֵא״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִטְמָא״ – לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִימֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.

קטע 13

דִּלְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא.

קטע 14

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, שֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שְׁלִישִׁי.

קטע 15

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה.

קטע 16

בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה.

קטע 17

עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – אִין, עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – לָא, קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לֵית בְּהוּ שְׁלִישִׁי.

קטע 18

וְלוֹקְמַהּ