מסכת חולין דף כ״ד עמוד ב׳

ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע:

קול אחד שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד:

שירתת ידיו ורגליו רותתין מאין כח:

ולא הטיל מים קודם טבילה:

לכשיטיל מים טמא שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה (דף מ.):

בילד ובבריא טהור דמעיקרא נפיק כוליה:

שליח ציבור לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס:

משיביא שתי שערות אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן:

נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו תימה דבפ' הקורא את המגילה (מגילה דף כד.) אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו ויש לומר דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה אבל ליעשות שליח ציבור קבוע או להתפלל בתעניות ובמעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרי' במסכת תענית (דף טו.) אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וא"ת דבסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) משמע דאפילו קטן נושא את כפיו דאמרינן קטן שיודע לישא את כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות ובקונטרס פירש לאו דוקא קטן אלא מיירי כשהביא שתי שערות ולא משמע הכי אלא קטן ממש דומיא דקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו דמוקי לה בגדול עומד על גביו וי"ל דהא דקטן נושא את כפיו היינו עם הגדולים כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדין וצערי הלוים היו נקראים בפ' אין בערכין (ערכין יג:) אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיביא ב' שערות:

וגבו טהור היינו דלא מיטמא מגבו אבל אם נטמא מתוכו נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כדאמרינן בת"כ מרובה מדת דלטמא מליטמא שכלי חרס מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ואמרינן נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו ונראה דגבו טהור אפילו נגע שרץ ביד שבו דלא אמר יד להכניס בכלי חרס והא דפריך בריש העור והרוטב (לקמן חולין דף קיח.) ואימא יד להוציא אבל להכניס לא ומשני יד יתירא כתיב תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לרבות את הידות ה"ק לרבות את הידות להוציא ואייתר יד דזרעים להכניס אבל יד דתנור וכירים לא מכניס כדמשמע בתוספתא דכלים דאמר אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט (הזב) ע"ג אבן מסמא ולא חשיב שיש לו טומאה מידו ועוד דקרא דמטהר כלי חרס המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש לו ידים:

או אינו אלא אם כן נגע וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו שמע מינה דמקבל טומאה מאוירו וי"ל דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלים הנתלים תוך תוכו דטהורין ומיהו קשה מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ש"מ דמטמאין מאוירן וי"ל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי ה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר ולא יקבלו טומאה שאר כלים אפילו במגע אלא מגבן (ולי נראה דקרא קמא [הוי] מוקמינן שמקבל טומאה מאויר ולא דרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר אלא [בתר] (בתרא) דקיימא לן מקרא אחרינא שמקבל טומאה מאוירו) (גליון):

אלא א"כ נגע ותוכו דכתב רחמנא ע"כ למעוטי גבו וא"ת והא מקרא דצמיד פתיל נפקא ועוד הקשה הר"י כהן אם כלי חרס אינו מקבל טומאה מאויר למה לי הוא דכתיב גבי צמיד פתיל למימר הא שאר כלים אפילו מוקפות צמיד פתיל טמאים הא כיון דכלי חרס אינו מטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה ומיהו לשינויא קמא שפירשנו לעיל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא אתי שפיר דאכתי איכא ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן ומה כלי חרס שמטמא אחרים מאויר אינו מקבל טומאה מגבו שאר כלים לא כ"ש אבל למה דפריך דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה וי"ל דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא מצינן למידרש מכל כלי פתוח הא דדרשינן בסמוך איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והשתא ודאי לא היינו יודעים היאך לדרוש הפסוק:

התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה לא נקט חרדל דוקא אלא כלומר ואפילו מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי דדרשינן (פסחים דף יט.) כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ויש לומר מדכתיב הכא כל משמע אפילו נתלה באויר ועוד התם דרשינן צירוף מדכתיב אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת אבל הכא לא כתיב אחת:

נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו [הא] (מ)דקתני למנותו שליח צבור ופירש רש"י ז"ל דשליח היינו שממנין אותו שליח להלקות ולרדות ולהיות פרנס על הצבור, וכן ראוי לירד לפני התיבה להתפלל, ואינו מחוור, דההוא לאו ש"ץ הוא אלא שליח בית דין, ועוד דאפילו ש"ץ הממונה על הכנסת לאו ש"ץ מיקרי בשום מקום אלא חזן הכנסת. אלא הכא חדא קתני ראוי למנותו שליח צבור לירד לפני התיבה. ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שתתמלא זקנו, ואילו במגילה (כד, א) תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות, אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו. ויש לומר דהכא אינו ראוי קאמר, כלומר אינו ראוי שימנו אותו הציבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור, אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה, ודיקא נמי דהכי קתני ראוי להיותו שליח צבור ולא קתני כשר או יורד לפני התיבה, והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי שערות. ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שזה [ש]אמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא, אבל ודאי במקום [ד]מבטל קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח צבור, דקאמרינן (ר"ה כט, א) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת סוכה (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות, דאלמא אפילו קטן שלא הביא שתי שערות נושא את כפיו. כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל ופירש שם קטן שהביא שתי שערות. ומיהו אינו מחוור דהא לא משמע הכי, דרישא קתני קטן, וסיפא נמי קתני קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, וההיא ודאי בשלא הביא שתי שערות הוא, דאי לא אפילו בשאין גדול עומד על גביו אוכלין משחיטתו. אלא יש לומר דהתם לאו נושא את כפיו קאמר, אלא יודע לישא קאמר, כלומר שיודע הלכות נשיאות כפים לפי שבא לכלל כהן משרת מחלקין לו תרומה, אבל אינו נושא עד שיביא שתי שערות, ובתוס' מפרשינן שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר, וכדתנן בערכין (יג, ב) ובין רגלי הכהנים היו עומדין וצעירי לוייה היו נקראין.

כלי חרס תוכו טמא גבו טהור פירוש אם נגע בגבו טהור, אבל אם נטמא תוכו נטמא אפילו גבו, ובהדיא אמרינן בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א) דאמרינן התם כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו, ובתוספתא תניא מרובה מדת לטמא מליטמא דכלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים מגבו, ועוד הביא ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא יט, ב) גבי חבית מלאה גרוגרות איפומה לבר היא גופה תיחוץ, לא צריכא דפומא לגאו. ואם איתא דאפילו ניטמא תוכו אין גבו טמא אם כן אפילו פומא לגאו תיחוץ דהא גבו אינו טמא וחוצץ.

הקרי מטמא כשרץ ומי שראה קרי יש לו להטיל מים תחלה כדי שיצאו צחצוחי קרי הנשארים ואחר כך יטבול ומי שראה קרי וטבל קודם שיטיל מים אם היה זקן או חולה לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי קרי נשארים לשם ואין יוצאין אלא בהטלת מים ואם היה ילד או בריא אינו טמא מפני שהוא יורה כחץ וכבר יצא כלו לשעתו עד כמה הוא נקרא לענין זה זקן או חולה לא בשנים הדבר תלוי אלא בכח וכל זמן שעומד על רגלו אחת ונועל או חולץ רגלו האחר אפי' היה בן שמונים הרי זה ילד ואם אינו יכול לעשות כן הרי זה נדון לענין זה כזקן וכחולה:

מי שנתמלא זקנו אם היו בו תנאים הצריכים לשליח צבור כמו שנתפרשו במקום אחר ראוי לעשותו שליח צבור לירד לפני התיבה ולישא את כפיו ואם לא נתמלא זקנו אפי' היה חכם גדול אין כבוד לצבור בכך וקצת גאונים כתבו שכל שהוא בן עשרים אע"פ שאין לו זקן הרי הוא כנתמלא זקנו ולא הוצרכנו לכך אלא למי שאינו בן עשרים וכבר ביארנו במסכת מגלה שמשלש עשרה שנה ואילך אם הביא שתי שערות פורס על שמע אלא שזו פירושה דרך אקראי ושלא בקביעות אבל כל שבקביעות אין כבוד לציבור בכך ויש גורסים ראוי לעשותו שליח צבור ולירד לפני התיבה ופירשו בו שליח צבור להחרים ולנדות ולמנותו פרנס ומ"מ זה אינו קרוי שליח צבור אלא חזן הכנסת או פרנס אלא ודאי חדא קתני כמו שביארנו:

אע"פ שביארנו על כהן שהוא כשר לעבודה משיביא שתי שערות אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים מפני שגנאי הוא להם להיות קטן עובד עמהם ומ"מ אם התחיל אין נוטלין אותה מידו אלא גומר עבודתו ויורד שהרי אף פסול סופרים אין כאן וכסתם הבריתא ויש פוסקים כר' ופסול מדברי סופרים ואפי' התחיל נוטלין אותה מידו אלא שאם עבד עבודתו כשרה:

בד"ה וגבו טהור כו' נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כו' עכ"ל וצ"ל דאיכא שום דרשא בכלי חרס בלטמא אחרים דאפילו מגבו דמק"ו מכל הכלים דמטמאו אחרים מגבן ליכא למילף דאיכא למימר טומאת עצמן תוכיח דהוה בכל הכלים במגבן ואינו בכלי חרס ועוד דאיכא למעוטי טומאת אחרים מגבן בכלי חרס מגזירה שוה לטמא מליטמא וק"ל:

בד"ה או אינו אא"כ נגע וא"ת והא כו' וי"ל דאפילו לא מקבל כו' וי"ל דה"א אם אינו ענין כו' עכ"ל משמע להו דודאי לפי האמת דרשינן תוכו ולא תוך תוכו אף בליטמא אלא לפום סברא דהשתא דבליטמא אינו מקבל טומאה מאוירו לא אצטריך תוכו ולא תוך תוכו אלא בלטמא אחרים והשתא דרשא דתוכו של זה ולא תוכו של אחר ע"כ מההיא תוכו דגבי דליטמא הוא דכתיב דרשינן ליה ולכך הוצרכו לומר לפום סברא דהשתא דאוקימנא ליה באא"ע ליטמא תנהו לטמא אך קשה למאי דבעי תלמודא התם בלטמא מנלן דמטמא אחרים מאוירו תקשי ליה הא מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ומדכתיב תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמיטמא מאוירו מיהת לטמא אחרים ויש ליישב דהא פשיטא להו אי לא הוה כתיב טומאת אויר כלל לא ליטמא ולא לטמא הוה ידעינן למדרש תוכו של זה ולא תוכו של אחר ותוכו ולא תוך תוכו אלא דקרא קמא ודאי מוקמינן מיהת לטמא אחרים ולא למדרש תוכו של זה ולא תוך תוכו וכמ"ש בגליון ולי נראה דקרא קמא כו' דאף ליטמא בעי למימר דמוקמינן ליה טפי ולא דרשינן תוכו של זה כו' ודו"ק:

בא"ד ולי נראה דקרא קמא מוקמינן כו' עכ"ל אין זה מלשון התוספות אבל הוא גליון וק"ל:

ד"ה נתמלא זקנו וכו' וי"ל דכשהביא ב' שערות וכו' אבל ליעשות שליח צבור קבוע וכו'. ויש לתמוה דאהא דקתני נושא את כפיו לא תירצו התוס' כלום וצ"ל דס"ל לתוס' דלענין נשיאות כפים נמי יש לחלק הכי דמשהביא ב' שערות יכול לישא את כפיו אפי' הוא לבדו בלא כהנים אחרים גדולים אבל לא בקביעות כ"א באקראי אבל אינו נושא כפיו בקביעות ובתעניות בלא כהנים אחרים עד שנתמלא זקנו וכן הוא בתוספות דמגילה דף כ"ד ד"ה ואין נושא כפיו ועוד שם בתוס' דהא דקתני הכא נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור וכו' היינו שליח צבור בקביעות ודלא כפי' רש"י הכא דפירש לתקוע שופר ולנדות וכו' ולירד לפני התיבה היינו שמורידין אותו לפני התיבה להתפלל בתענית צבור כדתנן אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל כן מוכיח שם מתוס' בד"ה ואינו עובר לפני התיבה ומהדבור שאחריו המתחיל ואין נושא כפיו וכו' וא"כ היה נראה להגיה כאן בתוס' אבל ליעשות שליח צבור קבוע או להתפלל בתענית וכו' אינו נעשה עד שיתמלא זקנו וכו' וכן הגיה בספר ח"ש:

בא"ד כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הכהנים היו עומדים וכו' עיין בערכין דף י"ד דשם הגירסא במתני' בענין אחר ובלוים איירי:

ד"ה וגבו טהור וכו' אפי' נגע שרץ ביד שבגבו וכו' כצ"ל ובהיסט ע"ג אבן מסמא כצ"ל:

ד"ה או אינו אלא א"כ נגע וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמקבל טומאה מאוירו וכו'. דברי התוס' תמוהים דמה ענין זה לקבלת טומאה מאוירו וצ"ל דהתוס' הוה ס"ד בקושייתם דאי לא דמקבל טומאה מאוירו מה צריך קרא למעט תוך תוכו דמהיכי תיתי שיטמאו האוכלין המונחים בכלי הפנימי כיון שהכלי הפנימי עצמו אינו נטמא אלא ודאי ה"א דכיון דהטומאה באויר החיצון הוי כאילו הוא נמי באויר הפנימי שהפנימי נטמא מהאויר החיצון הנכנס לאויר הפנימי:

בא"ד ול"נ דקרא קמא הוה מוקמינן שמקבל טומאה מאוירו ולא דרשינן תוכו ולא תוכו של אחר אלא בתר דקי"ל מקרא אחרינא וכו' כצ"ל וגליון הוא ור"ל דאי לא כתיב ההוא ריבויא דילפינן מניה ג"ש דמקבל טומאה מאוירו הוה מוקמינן לההוא קרא דממעטינן מיניה השתא תוכו של אחר הוה מוקמינן ליה לקבל טומאה מאוירו ולא הוה דרשינן כלל תוכו של זה ולא תוכו של אחר אבל השתא דאיכא עוד ריבויא דילפינן מיניה שמקבל טומאה מאוירו אז מוקמינן ההוא תוכו השני לתוכו של זה ולא תוכו של אחר וק"ל:

ד"ה אלא א"כ נגע כו' ועוד הקשה הר"י כהן וכו' למה לי וכו'. והא דלא הקשה נמי אק"ו הראשון דל"ל קרא דוכל כלי פתוח וכו' למילף מיניה דלא יהא כלי חרס מיטמא מגבו מק"ו דהא כיון דכלי חרס אינו מיטמא מאוירו תו ליכא ק"ו משום דאיכא לתרץ דה"א דכלי חרס מיטמא מגבו משום דבסתם כלים כתיב וכל הכלי אשר יגע בו הזב וגו' וק"ו דנקיט לקמן לא נקטי' אלא לרווחא דמלתא כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך ד"ה ומה כלים וכו':

בא"ד אבל למה דפרישית דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה. ר"ל דכיון דכבר הוי ילפינן מתוכו שאין שאר כלים מטמאין מתוכן במגע א"כ היאך אפשר למילף מק"ו דמה כלי חרס שמיטמא מתוכו במגע אינו מיטמא מגבו שאר כלים דאינן מיטמאין מתוכן במגע וכו' דגם מגבו לא יקבלו טומאה א"כ היכי מצינו טומאה לשאר כלים:

גמ' התורה העידה עיין לקמן דף קיח ע"ב תוס' ד"ה אין יד: