מסכת חולין דף כ״ג עמוד ב׳

מייתי ומתני דסבירא ליה ספק הוא והכא קא מבעיא לן אליבא דבר פדא במאי מסתפק ומאי מתני ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) וקא מיבעיא לן הכא מאי מתני מי פשיטא ליה לבר פדא דלאו בריה הוא אלא ספק איל ספק כבש הוא וכי מתני איל וכבש הוא דמתני אי איל הוא ליהוי כוליה דידיה ואי כבש הוא עשרון סולת רביעית היין ליהוי דידיה ואינך לנדבה אבל בבריה לא צריך לאתנויי ולמימר אי בריה הוא ואינו ראוי לנסכים ליהוי כולהו לנדבה וגבי בעיין דלעיל כיון דודאי לאו בריה הוא יוצא ידי נדרו ממ"נ דהא או כבש או איל הוא והוא נדר באיזה שירצה:

או דלמא בבריה נמי מספקא ליה לבר פדא דלמא בריה הוא וגבי נסכים מייתי ומתני דאי בריה הוא ליהוי כולהו נדבה וגבי בעיין נמי לא נפיק דדלמא לאו איל ולאו כבש הוא:

תודה טעונה מ' חלות שלשים של מצה וי' של חמץ:

מן החמץ או מן המצה י' חלות מאיזה מין שארצה ולקמן בעי היכי מייתי י' חלות לחודייהו:

שיאור שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא:

ר"מ ורבי יהודה פליגי באלו עוברין (פסחים מח:) לר"מ שיאור בהכספת פנים ואפילו אין שם סדק ואם נסדק אפי' כקרני חגבים מיקרי סידוק וחייב כרת ושיאור בהכספת פנים אמרינן בריש אלו עוברין (שם) דר"מ חייב מלקות ורבי יהודה אית ליה תרי קולי חדא דהכסיפו פניו אפילו שיאור לא מיקרי וכקרני חגבים הוא דמקרי שיאור ועוד קולא אחריתי דבהא דקרי ליה ר' יהודה שיאור לא מחייב עליה מלקות:

שיאור דמאן אי שיאור דר"מ דהכסיפו פניו:

לרבי יהודה כלומר וקא מיבעיא לן אליבא דרבי יהודה אי נפיק בהאי שיאור אי לא הא ודאי לרבי יהודה מצה מעליא הוא ונפיק משום מצה:

דאמר מייתי ומתני הקשה ריב"א בשלמא נסכים יכול להביא שיעור נסכי איל ולהתנות שאם הוא כבש שיהא המותר לנדבה כרבי עקיבא דאמר בפרק כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מנסכו לספלים ואפילו לרבי טרפון דאמר לאישים משמע דלא פליגי אלא באומר הרי עלי יין סתם ולא פירש לנסכים אבל אם פירש מודה דאזיל לספלים אבל במנחה היכי מתני הא אין בלילתן שוה דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון ותנן פ"ק דמנחות (דף יא.) ריבה שמנה או שחיסר פסולה ותנן נמי אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהיה נדבה אי אפשר לעשות כן דמנחת נדבה נקמצת ומנחת נסכים כולה כליל כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות (מנחות דף עד:) ותירץ ריב"א דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והשתא יכול להתנות שפיר:

אי שיאור דר"מ לרבי יהודה מצה מעלייתא היא וא"ת והא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש התם דהיינו שיאור דר"מ לרבי יהודה משמע דאסור באכילה וי"ל דמדרבנן בעלמא אסור דמדשרי ליתנו לפני כלבו שמע מינה דהוי מצה מעלייתא:

ואי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא וא"ת ודילמא שאני לענין פסח דרבייה קרא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) מדכתיב כל וכי תימא נילף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן אבל האי דלא חשיב חמץ גמור לענין פסח לא חשיב חמץ לענין תודה מיהו מצינו לפרש דהכי קאמר דפשיטא דלא יצא משום מצה דלענין מצה ילפינן תודה מפסח אבל קשה דבריש כל המנחות באות מצה (מנחות נג.) קאמר ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וקאמר שיאור דמאן כו' ואי דר"מ לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ומאי קושיא גבי פסח הוא דחשיב חמץ דרבייה קרא ונראה דיש שום יתור (כתוב) בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו והא דמשמע התם דלכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה גבי תודה דקאמר אין מחמיצין בתפוחים והתם משמע דחמץ נוקשה הוי (גבי תודה) היינו לכתחלה דכשבא לחמץ שתי הלחם וחלות תודה מצוה לעשות בחמץ גמור:

ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו והוא הדין דה"מ למפרך הכי אצל חולין וקדשים אבל נקט פרה ועגלה ששניהם ענין אחד דשניהם קדשים הנשחטים בחוץ ודמו אהדדי ליפסל בעול וכמה דברים וא"ת למה לי הנך מיעוטי למעוטי פרה מעריפה ועגלה משחיטה נימא כיון דאיכא למעבד ק"ו הכי ואיכא למעבד ק"ו איפכא כדעביד בסמוך כל חד וחד תיקום אדוכתיה כדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף יז:) גבי ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מק"ו וי"ל דהתם כל ק"ו סותר את חבירו לגמרי שבתחלה אומר ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור מק"ו דכהן גדול שהותר אנינות אפילו בקרבן יחיד ואח"כ עושה ק"ו להפך דלא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מק"ו וכן אחריני דהתם להכי קאמר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה אבל הכא גבי פרה ועגלה שבא ליתן את האמור של זה בזה ולא הוי ק"ו אלא כמו מה מצינו לא שייך למימר הכי דאי לאו מיעוט הייתי לומד זה מזה במה מצינו ואי הוה עביד ק"ו לא תותר פרה בשחיטה אז הוי כההיא דזבחים וכן תהא אשה יוצאה בחליצה מק"ו או יבמה בגט מק"ו הוי כמו מה מצינו וא"ת מה לעגלה שכן אינה מטהרת וכמה חומרות יש בזה מה שאין בזה וי"ל דלא עביד ק"ו מכח עגלה ופרה אלא מכח שחיטה ועריפה ומה שחיטה שאינה מכשרת בעגלה מכשרת בפרה כו' אבל קשה דא"כ ק"ו גמור הוא ולא מה מצינו דשחיטה מעריפה ליכא למילף במה מצינו אלא מק"ו א"כ נימא כל חד וחד תיקום בדוכתיה וי"ל דבכל מקום דעבד ק"ו הכי והכי כגון הכא ולקמן (חולין ד' כה.) גבי אויר כלי חרס וגבי כהנים ולוים ובפ"ב דבבא קמא (ד' כה:) גבי ותהא שן ורגל חייבין ברה"ר מק"ו והדר קאמר לא תהא שן ורגל חייבין ברשות הניזק אלא חצי נזק צריך לומר דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו אחד יותר מאחר וכיון שהיינו עושין ק"ו אחד אצטריך קרא למעוטי מעתה היינו עושין ק"ו להפך:

פרה שהיא כשרה בשחיטה אין ללמוד בענין זה מק"ו שתהא פרה כשרה במליקה מק"ו מעוף שלא הוכשר בשחיטה הוכשר במליקה דהא לקמן בריש השוחט (חולין ד' כז:) דרשינן ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר ואין ללמוד בעוף שיוכשר בשחיטה מק"ו דבהמה שלא הוכשר במליקה דלמאן דיליף רוב שנים מהלכה אין דנין ק"ו ובנין אב מהלכה כדתנן בנזיר בפ' כהן גדול (נזיר דף נו:) ונ"ל דכיון דאיכא מיעוטי בפרה ובעגלה לענין שחיטה ועריפה תו לא מצי למילף עוף מבהמה ובהמה מעוף לענין שחיטה ומליקה דאיכא למימר עריפה תוכיח שאינה כשרה בפרה וכשרה בעגלה ואפ"ה אין שחיטה כשרה בה אף אני אביא מליקה וכן איפכא:

הכא במאי עסקינן דלא אמר לפטור מיפק גברא ידי נדריה נפיק או לא נפיק. פירש רש"י ז"ל: מי נפיק ידי נדריה ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק. ובתוס' אמרו שאי אפשר כמו שפירש רש"י ז"ל, דכיון דנדר זה להביא על חברו עשר לחמים אם הוא פודה קודם שישחט הזבח לא עשה ולא כלום, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטתה זבח, וכיון דלא קדשי קודם שישחוט הזבח אם הוא פודה אותה לא הביא בשביל חבירו כלום. ואם שחט עליהן הזבח קודם פדיה, שוב אין להן פדיון עולמית. ועל כן אמרו בתוספות שדין עשר חלות אלו כדין אותן שנחלקו בהן חזקיה, ורבי יוחנן (מנחות עח, א) דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו וכדין אותן ארבעים הנותרים לדעת חזקיה כן דין עשר חלות אלו, ומיהו אותן ארבעים לא נתפרש מה יעשה בהן.

קרבן השלמים יש ממנו שהוא בא דרך הודאה לשם על נס שאירע לו והוא נקרא שלמי תודה והוא טעון להביא עמו ארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ כמו שיתבאר במקומו:

מי שאמר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלי תודה ולא כיון אלא להזכיר סוף הקרבן אמר הרי עלי לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני מביא אותו פלוני את התודה וזה מביא את הלחם לפטור תודתו וכן אם אמר הרי עלי עשר לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני מביא זה עשר של חמץ או של מצה ומביא חברו את השאר אמר הרי עלי לחמי חודה לפטור תודתו של פלוני והביא עסה שהיא ספק חמץ ספק מצה כגון הכסיפו פניה לא יצא שהרי אין חבירו פטור בכך ואפי' אמר עשר לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני והביא עסה כזו לא יצא ידי נדרו שהרי אין חברו יודע אם היא חמץ שיביא מצה אם היא מצה שישלים השאר בחמץ ונמצא שלא נפטר חברו בלחמו של זה וכל שלא נפטר חברו בלחמו לא יצא הוא ידי נדרו אמר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא עסה זו לא יצא שהרי חייב הוא בתודה ואין זה הלחם כדי לפטור אמר הרי עלי עשר לחמי תודה מן החמץ או מן המצה לתודתו של פלוני ולא אמר לפטור מביא עשר לחמי תודה ויפלו דמיהן לנדבה לתודה אחרת הביא עתה ספק חמץ ספק מצה יש אומרים שיצא ידי נדרו ויפלו דמיהן לנדבה אחרת הרי מ"מ או חמץ או מצה הוא ויש אומרים אף בזו שאפשר שאינו לא חמץ ולא מצה ולא יצא ידי נדרו:

בד"ה ותהא פרה כו' כיון דאיכא למיעבד ק"ו הכי ואיכא למיעבד ק"ו איפכא כו' עכ"ל ובהנך ק"ו דתורים ובני יונים דלעיל לא קשיא להו הכי לשיטתם דהתם בלא ק"ו נמי הוה תורים משמע בין גדולים בין קטנים וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי אויר כלי חרס ע"ש אבל בתוס' פ"ב דזבחים הקשו כן גם אתורים ובני יונה וצ"ל דהיינו לשיטת רש"י דלעיל ודו"ק:

בד"ה פרה שהיא כשרה בשחיטה אין ללמוד בענין זה מק"ו שתהא פרה כשרה במליקה מק"ו כו' עכ"ל לכאורה מאי קושיא דאימא דתלמודא לית ליה הכא שום סברא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר בהני ק"ו דפרה ועוף ולהכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה אלא דהאמת קאמרי דליכא למילף הכי ק"ו דפרה מעוף וק"ל:

בא"ד דלמאן דיליף רוב ב' מהלכה אין דנין כו' עכ"ל ויש לדקדק דא"כ היכא בעי תלמודא למילף בק"ו להכשיר שחיטה בעגלה הא רוב שנים דגבי פרה הלכה היא ואין דנין כו' ויש ליישב דודאי עגלה דבהמה הוא כיון דגמרינן בק"ו שהוכשרו בשחיטה אין דנין רוב שנים בק"ו אלא אוקמא אדין שחיטה דבהמה דהוי רוב שנים אבל בעוף ליכא לאוקמא אדינא דאיכא למ"ד דליכא כלל שחיטה בעוף מן התורה ולמ"ד נמי דיש שחיטה לעוף מן התורה היינו בסימן אחד והשתא אי הוה גמרינן בק"ו בעוף דקדשים להכשיר ביה שחיטה מפרה ע"כ כדין פרה הוה גמרינן ליה ברוב שנים ואין דנין ק"ו מהלכה ודו"ק:

בא"ד פרה כו' ונראה לי דכיון דאיכא מיעוטא כו' דאיכא למימר עריפה תוכיח כו' עכ"ל גליון הוא זה בספרים ואינו מלשון התוס' ולפי תירוץ התוס' דלעיל דאיכא מיעוטי פרה ממליקה ועוף משחיטה צ"ל דלא שייך למימר תוכיח בכה"ג דאם לא כן לא הוי צריכין מיעוטי דממעטין פרה מעריפה ועגלה משחיטה דהא איכא למימר פרה ועוף יוכיח ודו"ק:

ד"ה דאמר מייתי ומתנה וכו' וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד וכו' אי אפשר לעשות כן וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים דסתירה זו אינו מקושרת עם הוכי תימא דהא בלא וזה נמי אפי' איירי דמייתי הכל בכלי אחד נמי חיה יכול להקשות היאך יכול להתנות שיהא המותר לנדבה הא אינם שוים דמותר נסכים כולה כליל ומנחת נדבה היא נקמצת וק"ל:

ד"ה ואי דר"מ לר"מ וכו' מיהו מצינו לפרש דה"ק וכו' ר"ל דאין כוונת המקשה שהקשה מדלקי חמץ הוא דר"ל פשיטא דיוצא בה משום חמץ אלא ר"ל פשיטא ראינו יוצא בה משום מצה וחמץ גמור נמי לא הוי א"כ פשיטא דלא יצא בה כלל ואי פשיטא לך דילפינן חמץ דתודה מחמץ דפסח אע"ג דאינו חמץ גמור א"כ פשיטא דיצא בה משום חמץ כן הוא כוונת המקשה וק"ל:

בא"ד והא דמשמע התם דלכ"ע אין מחמיצין בחמץ נוקשה וכו' והתם משמע דחמץ נוקשה הוי היינו לכתחלה וכו' כצ"ל וע"ש במנחות ריש דף נ"ד:

ד"ה ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו וה"ה דה"מ למפרך הכי אכל חולין וקדשים כצ"ל. ור"ל וה"ה דה"מ למפרך דכל קדשים וכן כל חולין יהיו כשרים בעריפה מק"ו ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה וכו':

ד"ה פרה שהיא כשרה וכו' ול"נ דכיון דאיכא מיעוטא בפרה וכו' כצ"ל וגליון הוא ואינו מדברי התוס':