מסכת חולין דף כ״ב עמוד א׳

אוחז בראש ובגוף ומזה לאחר מליקה הויא הזאה כדכתיב בחטאת העוף גבי שמיעת קול (ויקרא ה) והזה מדם החטאת וגו':

מאי קאמר דהא אוחז בראש ובגוף משמע שצריך לאוחזן שניהן בתוך כף ידו ולא סגי ליה לאחוז בראש או בגוף ומנא ליה הא בחטאת:

כשהוא אחוז הראש בגוף שמחובר הראש בגוף בשעת הזאה דהא כתיב ולא יבדיל:

אף כאן כו' דע"כ היקישא להכי אתא דהא מול עורף מג"ש נפקא ליה לקמן וכמשפט חטאת בהמה לא אמרינן דהא מעוף סליק:

והקריבו דבעי הבדלה במקצת:

והקריבו למה לי לחלק דלא נימא כמשפט חטאת העוף בסימן אחד דהא אתקש מליקה להקטרה:

ה"א כמשפט חטאת העוף דסליק מיניה:

ואי משום ומלק והקטיר ההוא הוה מפקינן ליה לדרשא אחרינא דמיניה נפקא לן מליקת עולת העוף דלמעלה מחוט הסיקרא היא בראש המזבח דאילו מליקת חטאת העוף למטה כדילפינן לה בזבחים (דף סד:) על קיר המזבח זה קיר התחתון כו' בפרק קדשי קדשים וכיון דמיבעי לן למילתא אחריתא לא אלים למעקר היקישא דכמשפט מההוא דסליק מיניה דאיכא למדרש היקישא דמליקה והקטרה לענין ראש המזבח והיקישא דכמשפט לענין אחיזת ראש וגוף:

ואידך כהונה בעי אצבע בסוף התודה (מנחות פג.) משני ידו הימנית כדי נסבה ובסוף דם חטאת (זבחים דף צח.) משני תרווייהו כי הכא ונראה דלמ"ד דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש צ"ל דכדי נסבה דאצבע חטאת גופיה יליף בגזרה שוה ממצורע דהיינו ימין בפ"ק דזבחים (דף יג) ובפ"ק דמנחות (דף י.) ואם כן היכי מצי למילף עולת העוף מחטאת מהיקישא דכמשפט:

נמצא כשר בתורין כו' אברייתא דהכא לא שייך למידק האי נמצא למעוטי מאי כדדייק לעיל אמתניתין דנמצא כשר בשחיטה פסול במליקה דהך ברייתא אמתניתין קיימא לפרושי דתורין גדולים כשרים כו' והדר מסיים נמצא כמו שאמרה משנתינו אבל לעיל לא צריך למתני כלל נמצא דכבר אשמועינן רישא דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף ואם שינה בזה ובזה פסול:

שיכול והלא דין הוא בשום דוכתא ל"ג תרווייהו דשיכול משמע דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא הכי אבל והלא דין הוא משמע דבלאו האי קרא היה לו לומר כן:

שיכול ומה בני יונה כו' פירוש אי לאו קרא דתורים הייתי מכשיר אפילו קטנים מקל וחומר ואם תאמר ואי לא כתיב קרא דתורים לא הוה ידעינן תורין כלל דכשרים לקרבן ויש לומר דהכי פירושו שיכול אי לאו דאקיש רחמנא תורים לבני יונה דמינה ילפינן בסמוך דתורין קטנים לא אלא היה כתוב תורים רחוק מבני יונה דהשתא היה משמע תורים בין גדולים בין קטנים ואפילו בלא קל וחומר הוה ידעינן אלא דניחא ליה למנקט למילף בקל וחומר אי נמי דהוה מצי למכתב בני יונה ותורים דהשתא לא הוה מקיש תורים לבני יונה דאיכא למימר דקאי נמי בני אתורים ומכל מקום גדולים כשרים מדלא כתוב בהדיא בני יונה ובני תורים והוה אמינא מקל וחומר דכולם כשרים ת"ל תורים דמשמע גדולים דוקא כדמפרש לקמן דומיא דבני יונה:

ותנא קמא (ורבי שמעון בן אלעזר) [ורבי אלעזר ב"ר שמעון ממול עורף מנא להו גמרי מליקה [מ]מליקה. ואם תאמר לימא איפכא, ונגמור עולת נדבה מחטאת העוף להבדלה ממליקה מליקה והקריבו לחלק שלא תהא מליקתו ממול עורף. ויש לומר דמסתברא דמליקה מליקה למול עורף שהיא עיקר המליקה, וכענין גלוי מילתא בעלמא הוא. ואיכא למידק אשמעתין דהכא אמרי דלרבי אלעזר ב"ר שמעון בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרי' מחטאת העוף, ואלו בזבחים (סה, ב) אמרינן אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדיל בעולת העוף ומאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ויש מי שתירץ דבשמעתין נמי הכי קאמר מה להלן [אם ירצה] אוחז בגוף ומזה אף כאן אם ירצה אוחז בגוף ומזה. ואינו מחוור דהא אמרינן לעיל (חולין כב ע"א) גבי ברייתא דקתני חותך שנים או רוב שנים כמאן אי כרבנן ב' דוקא אי כרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים דוקא, דאלמא לרבי אלעזר בר' שמעון אם רצה להבדיל אינו מבדיל. אלא יש לומר דהתם משמיה דרביה והכא דידיה, ודיקא נמי דקתני התם שמעתי ודכותה בעירובין (לה, ב) גמ' נתגלגל חוץ לתחום. ומי סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא והא אמר ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. ומשני הא דידיה הא דרביה. עוד יש לומר דההוא מקשה דלעיל [חולין לא] סבירא ליה כמאן דאמר התם מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ובפירקין דלקמן (חולין כט, א) נראה לי שיש לנו לומר כן על כרחינו כמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד בגמ' רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה (בד"ה ור' אלעזר ב"ר שמעון).

פר חטאת שהיה כהן גדול מביא ביום הכפרי' משלו היה בא ולא משל צבור וכן אינו יכול לפטור בו עצמו במעשרותיו או בנדרים ונדבות שלו על הדרך שביארנו:

המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמשי מן הפרק במה שבא בו על ידי גלגול בשני גופים שהכשר באחד פסול בחבירו ואמר על זה כשר בתורים פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורים תחלת הצהוב בזה ובזה פסול אמר הר"ם פי' בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנ' בני היונה אבל התורים שיהיו גדולים שנ' תורים ותחלת הציהוב הוא תחלת צבע הנוצה ואם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי לא הגיע בכלל גדולים כדי שיקראו תורים ולפיכך אינן מותרות כשר בפרה פסול בעגלה ערופה כשר בעגלה ערופה פסול בפרה כשר בכהנים פסול בלויים כשר בלויים פסול בכהנים טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ החייב בשקדים מרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים פי' פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנ' ושחט אותה לפניו עגלה ערופה דינה עריפה שנ' וערפו שם את העגלה בנחל והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנ' כל איש אשר בו מום לויים יפסלו בשנים לא במומין שנ' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה והתורה הזאת אינה מכלל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלויים אלא במשכן בית עולמים ולעולם לא יפסל לוי במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר"ל כשיפסל קולו ולא יפסל במום אחר כל עקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הכהנים והלויים והכשר באלו פסול באלו ומעקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי ואפי' נסמך בו ונגע בו השרץ או זולת מן המטמאים והוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפי' לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהם וגו' זהו דין כלי חרס בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בהם בהפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופן כל עקר אינן מטמאים לפי שנ' בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה טומאה בהם נטמא ואפי' נגעה בחוץ והרמז אל הקבלה שביאר שכל הכלים מטמאין ואפי' מגבן שנ' וכל כלי פתוח באה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרש לפי שנאמר פתוח אמרו אי זהו כלי שטומאה קודמת לפתחיו זה כלי חרש כמו שביארנו ממה שנ' תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא וזה בלבד ר"ל כלי חרש שמדבר בו הוא שנ' בו אם יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר הכלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל עליו טמאים הנה עלה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתפרש ענין ההפרש שבין כלי חרש לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו כלים אותם ויש להם צורת כלי אלא שחסרים ייפוי ותקון כגון הגרידה והחליקה והחכוך וחתוך הקצוות היתרות ולשום להם בית יד אם יש לאותן הכלים הם הנקראים גלמי כלי עץ ומקבלין טומאה וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם שם חומר הדבר והם קורין לדבר כשאין לו צורה שלמה גולם ואין מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחות הכתיבה והדומה להן שלא השלימה מלאכתן טהורין ר"ל שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו הסכין והסייף והשפוד והדומה להם מקבלים טומאה ודע שאין כונתי בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא דברתי לך מעקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ממנו הפרש שנתכון לזכור בכאן אבל תשלום הדבור בכל מין מאלו אם יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אינן מטמאין ואיזה מהן מדאוריתא עוד יתבאר זה בסדר טהרות כראוי כל מין ומין במקומו ועוד ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבין במעשרות ואיך חייבין בכך עד שיהיו ראויים אבל אם עדין הם פגים לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בשולם הם ראויים לאכילה לפי שאינם מרים עד שיתבשלו ולפיכך חייבים במעשר כשהן פגים וכשנגמרים אינם חייבין במעשר והשקדים המתוקים בהפך לפי שכשהן פגין אינן ראויים לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונת המעשרות חייבין במעשר:

אמר המאירי כשר בתורים פסול בבני יונה וזה שממה שנאמר בתורה בקרבנות עוף תורים ובני יונה ולא נשמט לעולם לכתוב מלת בני אצל תורים ולא לכתוב יונים אלא במלת בני ר"ל שלא אמר לעולם מן היונה ומבני התורים למדנו שהתורים אינן כשרים לקרבן אלא כשהם גדולים והיונים דוקא בקטנים ושיעור קטנן הוא קודם שהתחיל נוצה שבהם להצהיב בשום מקום וגדלן הוא מאחר שהצהיבה בכל מקום רגיל להצהיב בהן כגון בצוארן ובראשי הכנפים ותחלת הציהוב הוא כשמתחלת נוצה שבצואר להצהיב ולא נוצה אחרת ובשעה זו יצאו מכלל קטנות ולכלל גדלות לא באו ובתורים פסולין הואיל ולא נכנסו לכלל גדלות ובבני יונה פסולין הואיל ויצאו מכלל קטנות:

כשר בפרה אדומה פסול בעגלה ר"ל עגלה הבאה על החלל שלא נודע מי הכהו שהפרה בשחיטה ועגלה בעריפה ואם ערף את הפרה או שחט את העגלה פסולה:

כשר בכהנים פסול בלויים והוא שהכהנים אין שנים פוסלין בהן ולא נפסל לעבודה לרוב זקנה עד שירתת אבל לויים נפסלו מחמשים שנה ומעלה וכן הכהנים רשאים להתחיל בעבודה משהביאו שתי שערות ולויים נכנסים לעזרה מבן חמש ועשרים ולמדין חמש שנים ונכנסין לעבודתם בני שלשים ודבר זה לא נאמר אלא בזמן שהיו נושאים את המשכן ממקום למקום וכמו שאמרו על זו בגמרא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף אבל בשילה ובבית עולמים ר"ל בית המקדש לא היו הלויים נפסלין עד שיתקלקל קולם מרוב הזקנה וכן פרשו בגמרא ואף בזו כתבו מגדולי המחברים שלא נפסלו אלא לומר שירה ומ"מ יהא חלקו עם השוערים כשר בלויים ר"ל אם הם בעלי מומין פסול בכהנים:

טהור בכלי עץ והוא כלי שהוא פשוט ואין לו בית קבול אע"פ שהוא כלי נגמר וראוי למלאכה טמא בכלי מתכות אם הוא כלי נגמר וראוי למלאכה כגון שפודין ודומיהן אבל חתיכת ברזל פשוטה אינה מקבלת טומאה טהור בכלי מתכות כגון כלי שראוי למלאכה שהוא נעשה בשבילה אלא שמ"מ עדיין מחוסרים איזה דבר שאדם רגיל לעשות בגמר ענינם אפי' לא היתה אותו ענין אלא לנאותן כגון להחליקם או לצחצחם או לשופם ולשבצם אע"פ שבית קבול שלהם גמור וראוי למלאכה שנעשה בשבילה אינו מקבל טומאה מפני שדרך כלים אלו הוא שהם נעשים לכבוד ולהתכבד בהם לפני האורחים שאין מכבודם להשתמש בכלי עץ ואחר שכן אין דרכם של אלו גם כן להשתמש בהם עד שיגמר ענינם מכל וכל וכלים אלו הם הנקראים בלשון תלמוד גלמי כלי מתכות וכיוצא בהן טמא בכלי עץ הואיל ונגמרה חטיטתם אע"פ שלא נגמר ענינם מכל וכל אחר שראויים למלאכה שנעשו בשבילה מפני שכלים אלו עקרם להשתמש בהם בני אדם שאינן מקפידין על ההדור כגון דלת העם ואף הם משתמשים בהם כל זמן שחטיטתם מספקת בכדי שיעור אכילתם והרי נגמרו והרי יש בקצת דברים אלו תנאים כמו שיתבאר:

טהור בכלי חרש והוא כשנוגע שרץ או איזה אב הטומאה מגבו טמא בכל שאר הכלים שכל שאר הכלים מטמאין מגבן טמא בכלי חרש והוא כשבאה טומאה לאוירו אע"פ שלא נגעה בגוף הכלי לא בדפניו ולא בשוליו טהור בכל הכלים שכלם אין מיטמאין אע"פ שנתלית טומאה באוירן אא"כ תהא נוגעת בגוף הכלי בדפנו או בשוליו:

החייב בשקדים המרים פי' שזה התנא סובר שהשקדים המרים הואיל וראויים לאכילה בקטנם שיהו חייבים באותה שעה במעשר אבל בגדלן פטורות הואיל ואינן ראויות לאכילה כמות שהן עד שיתמתקו על ידי האור ושקדים המתוקים אינם חייבים עד שיגדילו וסימן מובהק שלהם התבאר בסדר זרעים שהוא משתתפרש קליפתן החיצונה ונמצא שהמרים בקטנן חייבים בגדלן פטורים והמתוקים בהפך ונמצא חייב בשקדים וכו':

בא"ד דמוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת עוף לעולת עוף ולכך יש לומר דאתא קרא למימר נמי דבשעת מיצוי אם ירצה כו' עכ"ל ע"ש בפרש"י בזה:

בפרש"י בד"ה השתא דכתיב והקריבו ע"כ עקריה מיניה דחילוק לגמרי משמע ליה כו' עכ"ל פי' דחילוק דוהקריבו לגמרי משמע להבדלה בלא אחיזת ראש וגוף כלל והיינו בלאו ומלק והקטיר וכן פרש"י לקמן לר"א ב"ש דאי מצטרכא היקשא למול עורף תו לא ילפת מיניה אחיזת ראש וגוף דחילוקא דוהקריבו לגמרי ממעט כו' עכ"ל והא דאצטריך דרשא דומלק והקטיר לת"ק משום דלא נימא דאקשינהו לבהמה להך מלתא מה חטאת בהמה סגי ברוב ב' אף עולת עוף כן כדקתני בברייתא וק"ל:

תוס' בד"ה שיכול ומה בני יונה כו' ואפי' בלא ק"ו כו' א"נ דה"מ למכתב בני יונה ותורים כו' עכ"ל לתירוצם שני צ"ל נמי דבלא ק"ו נמי ידעינן בין גדולים בין קטנים וכן לקמן באידך ק"ו דבעי למילף להכשיר גדולים ביונים אי לא הוה כתיב בני צ"ל נמי בלא ק"ו נמי ידעינן בין גדולים בין קטנים וכל זה לשיטתם אבל לשיטת רש"י דלשון תורים גדולים משמע וכן בני יונה קטנים משמע ולמצוה ודאי דבעינן קרא כדכתיב והק"ו לא אתי לאפוקי קרא ממשמעותיה אלא דלא לעכב דהשתא בלא ק"ו לא הוה ידעינן בתורים אלא גדולים ובבני יונים אלא קטנים אפי' לעכובא ולשיטתו הא דקאמר לא לישתמיט כו' כפשטיה הוא דלא לישתמיט לאשמועינן בחד מהני קראי לכתוב מן היונה אלא ע"כ דאפי' לעכובא בעי קטנים ולא גדולים ודומיא דהכי תורים גדולים ולא קטנים אפילו לעכובא והר"ם הקשה לשיטת רש"י אמאי לא קא משני דלישתמיט חד קרא לכתוב מן בני תורים כדמשני גבי בני יונים כו' אבל אם פירוש תורים בין גדולים בין קטנים תו לא מצי לשנויי לא לישתמיט כו' דאין הפרש שיכתוב בני תורים או תורים כו' עכ"ל ונראה דלאו קושיא היא אע"ג דלשון תורים גדולים משמע למה יש לו לפסוק לייתר לשונו לכתוב בחד קרא בני תורים כיון דאיכא למילף קטנים מק"ו אבל הא קשיא לי לשיטת רש"י כיון דלמצוה בעינן קרא כדכתיב בני יונה קטנים מאי קא משני לבטל הק"ו דלא לעכב משום דלא לישתמיט לכתוב בחד קרא מן היונה דאם כן לא הוה ידעינן למצוה בקטנים בההוא קרא אלא אדרבא ה"א דלמצוה דוקא בגדולים וצ"ע:

בא"ד ור"ת פירש דהא דקאמר ר"ש בן אליקום מאי לא יבדיל דקרא וכו' ושבקיה לקרא וכו' ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו נפקא וכו'. דברי התוס' הללו צריכים עיון דלפום ריהטא ר"ל דע"כ האי קרא אתי נמי לומר דבשעת מיצוי אין צריך להבדיל אבל אם רוצה הרשות בידו דליכא למימר דאתי לאסור אפילו בשעת מיצוי א"כ קרא דלא יבדיל למה לי דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וזהו דבר תימה דאי לא כתב קרא לא יבדיל בחטאת העוף מנא הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה וק"ל:

ד"ה תלמוד לומר והקריבו וכו' אלא מסברא בעלמא אית ליה לרבי ישמעאל דלמול עורף אקשינהו. ר"ל דסברא הוא דיהא שוין לעניין מול עורף ולכך מוקי ליה ר' ישמעאל היקשא לענין מול עורף: