מסכת חולין דף ב׳ עמוד א׳

מתני' הכל שוחטין כל היכא דתני הכל כולהו מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרש הכל לאתויי מאי. והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמרא למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר:

וכולן בגמרא מפרש מאי וכולן:

גמ' ושחיטתן כשרה דיעבד בתמיה. וקשה רישא דמשמע דההוא דאתרבי מהכל לכתחלה אתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה:

וכל הכל לכתחלה הוא דתקשה לך ולא תוכל לומר כולה דיעבד וה"ק הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולין דמתרבי תהא שחיטתן כשרה:

אלא הכל ממירים מי מצית למימר לכתחלה יביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים ויאמר זו תמורת זו. הכל דתמורה מפרש התם לאתויי יורש שממיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו דהתם תנן אין ממירין בשל אחרים:

טוב תם:

רע בעל מום:

התם כדקתני טעמא דעקר להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא אבל הכל שוחטין בדוכתיה קאי דכל כמה דלא עקר ליה ותנא לא שיהו הפסולים רשאים לשחוט כדעקר התם משמע דלכתחלה רבינהו והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד:

מתני' הכל שוחטין כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) כל הפסולים ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט מלמד שהשחיטה כשרה כו' ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתנא להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה (דף ב.) התם אצטריך למיתנייה כדפירש בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש ובפרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) גבי קדשים איצטריך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות:

שמא יקלקלו כו' בגמרא (לקמן חולין יב:) דייק מדקתני שמא יקלקלו ולא קתני שמא קלקלו ש"מ אין מוסרין להן חולין לכתחלה ופ"ה אפילו אחרים רואין אותן וק' לפירושו דהא מסיפא שמעינן לה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כו' דמשמע דיעבד דוקא וליכא למימר דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין או אין מומחין אבל חש"ו אפילו לכתחלה שוחטין באחרים רואין אותן דהא רבא הוא דדייק שמא קלקלו לא קתני ולרבא לא קאי וכולן ששחטו אלא אחש"ו כדאמרינן בגמרא וי"מ דגרס לקמן רבה אבל רבא לא דייק בין יקלקלו לקלקלו כי היכי דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו ור"ת מפרש דאין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט אפילו כדי להשליך לכלבים דלמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרים להן כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דלמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא וניחא השתא דבאין אחרים רואין אותן עסקינן ברישא:

התם כדקתני טעמא פירש בקונטרס דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו ומה שפירש נמי במסקנא גבי דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ואע"ג דבתמורה נמי תני והדר מפרש התם לא תנא כי האי גוונא הכל ממירין ותמורתן תמורה גבי הדדי ואי משום לא שהאדם רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה אין נראה דמשום וסופג את הארבעים לחודיה לא הוה ליה למיתני תרתי דיעבד דהוה מצי למיתני הכל ממירים והממיר סופג את הארבעים ועוד דבריש תמורה (דף ב.) פריך הכל ממירים לכתחלה ולא שהאדם רשאי להמיר דיעבד ומשני התם רב יהודה הכי קתני הכל מתפיסים בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד והוה ליה לשנויי דתנא ליה משום וסופג את הארבעים כדפירש בקונטרס כאן ונראה לרבינו תם דשינויא דהכא הוי כההיא דתמורה והכי קאמר התם כדקתני טעמא דלהכי תנא הכל ממירים דמשמע לכתחלה לאשמעינן שאפילו המיר במזיד דהיינו לכתחלה מומר דלא תימא ארבעים בכתפיה וכשר כדאמרן בהתודה (מנחות פא.) וקשה לפירושו דבסוף פרק קמא דתמורה (דף יג.) משמע דמן הדין ראוי להיות תמורה במזיד יותר מבשוגג דקאמר יהיה לרבות שוגג כמזיד ויש לומר דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד אי נמי התם איירי במזיד ולא אתרו ביה דלא הוו ארבעים בכתפיה וההוא מזיד פשוט לן יותר משוגג:

וסופג את הארבעים וא"ת הוה ליה למימר וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר ויש לומר דחד בשלו וחד בשל חברו כדאמר בתמורה (דף ט.) וכגון דאמר חברו כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר דבענין אחר אין ממירין בשל אחרים והכי איתא בהדיא בתמורה פ"ק:

וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה והדר מייתי מדברי קבלה:

טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר פ"ה דלעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וקשה לר"ת דלא מייתי בגמרא ההוא קרא כלל ונראה לר"ת דכולי מלתא דריש מהאי קרא דהוה ליה למיכתב טוב אשר לא תדור משתדור ואנא ידענא דמשתדור ולא תשלם קאמר אלא להכי קאמר ולא תשלם לגלויי על משתדור דמשתדור כדרך הנודרין קאמר שנודרין ומשלמין כדאמר גבי שכיר ותושב בא זה ולימד על זה (קדושין דף ד.):

מתני' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה אוקימנא בגמרא דשחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו מומחין, דמועדין הן לקלקל, ואינם יודעין אם קלקלו אם לאו. והא דתני יקלקלו בלשון עתיד, לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחלה, כדלקמן (חולין יב, ב), ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן, דמועדין הן לקלקל תמיד, כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דאיכא למיחש דכיון דרגילין בכל עת לקלקל, דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהן. ויש שהקשו לפירושו של רבינו ז"ל דהיינו סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דשמעת מינה דדוקא דיעבד כשרה, הא לכתחלה אין מוסרין להן ואפילו אחרים רואין אותם, וסיפא דמתניתין ודאי לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן קאי, אלא דלרבה בר עולא ורבינא קאי נמי אטמא במוקדשין וליתיה קמן, או אשאין מומחין או אשאין מוחזקין וליתיה קמן דלישיילא ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכדאמרינן עלה לקמן (שם) מאן תנא דלא בעיא כוונה בחולין בשחיטה, אלמא לכולי עלמא וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן קאי מיהא. וזו אינה קושיא דאורחא דתנא הוא למיתני הכין הכל ששחטו שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן, ואפילו בדיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו באחרים רואין אותן אין מוסרין להן לשחוט, דכיון שהן מועדין לקלקל תמיד אין סומכין בראיית אחרים לכתחלה, מיהו אם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ור"ת ז"ל פירש כשאין אחרים רואי אותן ואפילו בלהתלמד, ומשום חשש הרואין שמא יחשבו דכשרין הן אצל שחיטה ומוסרין להן בלא אחרים רואין אותם וסומכין עליהם.

גמרא התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר. פירש רש"י ז"ל התם עקר ליה להכל דרישא, אבל הכא בדוכתיה קאי, דכל כמה דלא עקר ליה ותני לא שהן רשאים לשחוט כדעקר ליה התם, משמע לכתחלה רבינהו. והא דלא תנא בתמורה לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון תנאים הוא זה, הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבים, והלכך הכא אף על גב דהוצרך להאריך ולפרש לא שנה התנא את לשונו. והקשו עליו דלשון כדקתני טעמא לא משמע כטעמו של רבינו ז"ל, דהוה ליה למימר התם הא קתני לא שהאדם רשאי להמיר, וכן הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהתם למה לא קצר את לשונו, ואי משום דדרך התנא לשנות בלשון זה, אכתי [לפום] סלקא דעתיה [ד]השתא דכל הכל דוקא לכתחלה הוא ודוקא תני להו, ואם כן על כרחך היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דוקא. ור"ת ז"ל פירש דהא דתנן הכל ממירין, דמשמע לכתחלה, הא קמ"ל אע"ג דבא לכתחלה להמיר במזיד תמורתו תמורה, דל"ת ארבעין בכתפי' וכש' כדאמרינן במנחות (פא, א) והכל ממירין הכל מתפיסין בתמורה קתני, כדמשני התם ר"י בתמורה (ב, א) הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים. ולדידי ק"ל דהכא משמע דהשתא הוה סלקא דעתיה דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשיא ליה הכל שוחטין, ולישנא דהכל קא דייק, ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא, ולקמן (חולין ב ע"ב) אהדר ליה לרב אחא אנא (ו)שחיטתן כשרה קא קשיא לי דאי דיעבד תרתי למה לי, דמשמע דא"ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי למה לי קשיא ליה, ואם כן ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא, מיד הוה ליה למימר אנא תרתי למה לי קשיא לי, ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה. ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושי' תרתי ל"ל קשיא ליה, אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים, וסבר שהבין רב אחא קושיתו, ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא, וכדאמר ליה בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד, אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא, ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא, וגם הוא סתם לשונו, ועלה בדעת רב אשי שהקשה ליה דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קשה הכל ממירין, מלבד כדקתני הכל מעריכין, ולא האריך. לא שאדם רשאי להעריך, ואהדר ליה התם לא דמי למתניתין דהכא דהכל, דהתם ליכא למימר תרתי למה י, דאיצטריך למתני' לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בסוגיין. ומה ששנה התנא הכל ממירין, והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש"י ז"ל, וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין, חשב גם כן רב אשי שהיה סבור רב אחא דאי אפשר לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא, ודברי רב אחא לקמן ומה שהשיב רב אשי מוכיחין כן, שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כן נראה לי.

רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו. פי' נדבה. ואף על גב דקתני נודר ומשלם, הא אמרינן בנדרים (י, א) לר' יהודה תני נודב, ואיכא מאן דמפרש דר' יהודה נמי לא קאמר אלא במביא כשבתו לעזרה וסומך עליה כדרך שהיה הלל עושה, והכא נמי משמע בתוספתא (פ"ב ה"ה) דגרסינן התם רבי יהודה טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט, והיינו נודב, דמתרץ התם בנדרים רבי מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר, לפי שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כמו שפירש רש"י ז"ל דלפעמים ידור בחוץ בנדר או בנדבה ובא לידי מעילה או לידי לא יחל: ויש אחרים דנותנין טעם לדבר, שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות, אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עמו. והקשו בתוס' אם כן לר' מאיר היאך אכלו בשר במדבר, שהרי נאסרו בבשר תאוה. ותרצו דלפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשה והא כתיב (בראשית כח, כ), וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו, ב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם. ותירצו דבשעת צרה שאני, וכך דרשו בהגדה (ב"ר ע, א) וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. והרמב"ן ז"ל כתב דלכולי עלמא מודו בכדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא כשבתו לעזרה שהוא מותר ונאות, ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי, אלא דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. הלכך בכל עת מותר להביא שלמים לעזרה ולסמוך עלייהו ולשחוט, וכן לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אבל נדר לעניים מצוה וחובה, ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן (אבות פ"ג, י"ג) ונדרים סייג לפרישות:

פרק הכל שוחטים אלא הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין ה"נ וכו' הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש דאע"ג דאינו נערך הוא נידר וגבי נודרין לא רבי מידי אלא דתניא לי' אגב נידרין:

טוב מזה ומזה פי' מן הנודר ומשלם וכ"ש מן הנודר ואינו משלם שאינו נודר כל עיקר כי שמא מתוך שרגיל בכך יבא לידי בל יחל או בל תאחר: ואע"ג דקרא לא קאמר אלא משתדור ולא תשלם משמע לר' מאיר דאי משום הא פשיטא אלא ודאי ארישא סמוך משום דקאמר את אשר תדור בדיעבד שלם ואעפ"כ טוב אשר לא תידור משתידור לכתחלה שמא לא תשלם כלל או שמא לא תשלם בעתו. אבל ר"י משמע לי' קרא כפשטי' ולא נצרך אלא משום משתידור ולא תשלם אבל נודר ומשלם טוב משניהם. והא דכתיב את אשר תדור שלם לפי שא"א לומר לו שידור עכ"פ דלאו חובה הוא:

ואפילו ר"י לא קאמר אלא באומר הרי זו וכו' והא אתיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים דבלישנא קמא הא אמרי' דבנדר דוקא פליגי אבל בנדבה אפי' ר"מ מודה דשרי ובלישנא בתרא אמרי' דבנודב דוקא פליגי אבל בנדר אפי' ר"י מודה דאסור ולא שרי אלא באומר הרי זו והא דקתני טוב מזה ומזה נודר ומשלם תני נודב ומשלם ובשמעתין נקטי' להדיא כלישנא בתרא משום דמשמע לן דאיהו עיקר וא"ת ה"נ נימא מאי הכל נודרין נודבין וכר"י. וי"ל דאכתי מעריכין קשיא כדפרש"י ז"ל דההוא לא משכחת אלא באומר עלי שאלו צא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא שתפס ההעו' בידו ואמר הרי אלו לערכי לא נערך כי לא אמר כלום דה"ל כמו שאינו מחויב חטאת ואומר הרי אלו לחטאתי שלא אמר כלום והא דאמרי' התם שאם אמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני שהוא חייב התם לפי שהאומר הריני נידון כאומר הרי עלי. ומ"ש רש"י ז"ל דלא משכחת לה אלא באומר הרי עלי לאו לשון עלי ממש אלא ענין עלי כלומר שמסבל עליו וז"ב: והקשה בתוס' דהתם בנדרים אמרי' לפום לישנא בתרא דנקטו הכא דאף באומר הרי זו לא אמר ר"י אלא במביא לעזרה ומקדישה וסומך עליה מיד ושוחטה כהלל ומוכח דר"מ אפי בכי הא לא שרי כדי שלא יבא לידי הרי עלי וא"כ איך אכלו ישראל בשר במדבר שהרי נזהרו בבשר התאוה ולא הותר להם אלא בשר נדרי שלמים או נדבותיהם ותירנו דהתם כיון דלא אפשרבלאו הכי מודה ר"מ, עוד הקשה דהא כתיב וידר יעקב נדר לאמר וההוא בעלי הוא. וכתיב וידר ישראל נדר וכו'. ועוד כתב נדרו ושלמו לה' וכו'. ותירצו שכבר דרשינן בב"ר מאי נדר לאמר אזהרה שיהיו נודרין בעת צרה וע"ז סמכו לנדור נדבות לעניים ביום הכפורים לפי שהוא בעת צרה למלאות חסרונות לעניים שא"א אלא ביום כנופייא:

והרמב"ן ז"ל היה מפרש דבר מכל דין שאין דברי ר"מ ור"י אלא בנודרין ונודבין קרבנות של רשות גמור דרך נדבה שלא לצורך ודומיא דערכין שהם רשות גמור ואין חפץ לשם בעולות ושלמים וערכין כל שיש בו חשש בל יחל אבל כל שהוא לצורך עצמם כההיא דמדבר וכן כל שרואה בעצמו שצריך לידור עולות ושלמים לשום לד כפרה או ריצוי השם מותר. וכן נראה ודאי שאם לא כן לפום לישנא בתרא לא משכחת מקריב עולות ושלמים לר"מ ונפלה קרבנות נדבה בבירא וכן אומר ז"ל דכל שהוא לדבר מצוה שרוצה לזרז עצמו פשיטא דשרי ואריך וכדנפקא לן בפ"ק דנדרים מדכתיב נשבעתי ואקיימה. והא דאמרי' כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל הוא ובנדרים איסור שקיומם חטא וכדמוכח התם ואף על גב דדריש התם אתיא חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור אבל כל שמועתינו דהתם אינו אלא איסור נדרים לכ"ע נמצאת לומר נדרי איסור אסורין לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה ורשות גמורה פלוגתא ר"מ ור"י והלכתא כר"י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה לזרוזי נפשי' א"נ בעת צרה מותרין לכתחלה ודברי הכל הוא:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין השוחטין על ידי מי תכשר הבהמה בשחיטתה ועל ידי מי תפסל והוא שאמר הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה אמר הר"מ פי' ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות הרבה והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחלה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחילה לא ומה שאמר גם כן וכלן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאלו היתה זאת כונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותם ואינו אלא על מי שנאמר בהם בתחלת הדבור הכל שוחטין לכתחלה וזה מאשר יקשה גם כן לפי שאלו נאמר בהן שהן שוחטין לכתחלה אינן צריכים אחרים רואין אותן ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בתלמוד הוא כמו שאבאר אותו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהיה יודע הענינים המפסידים השחיטה והם חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה עקור ועוד יתבארו כלם במקומותם מהמסכתא הזאת וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכם ולכשידע הדברים המפסידים השחיטה שהם חמש שמא יארעו בהם ויהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה ומה שאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלין אותן דברים המפסידות את השחיטה לפי שאנו אומרים שמא יקלקלו בשחיטתן ר"ל יפסידו ואפי' הם יודעים מפני שאינם שלמים בדעתם וכלן ששחטו ר"ל שאינן מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היה אחרים רואין אותם כל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע המפסידות השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאלתו אנו סומכין לא על אחרים שרואין אותן:

אמר המאירי הכל שוחטין וכו' תחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן הוא שהרי מכיון שאמר הכל שוחטין שפירושו אף לכתחילה לא היה צריך לומר ושחיטתן כשרה שהוא מורה דוקא בדיעבד ונמצא שיש לנו לומר לפי הלשון שענין הכל שוחטין מוסב על קצת שוחטין שמותרים לשחוט לכתחלה ושענין שחיטתן כשרה מוסב על קצת שוחטין אחרים שאין להם לשחוט לכתחילה וכן מה שאומר וכלן ששחטו ואחרים עומדים על גבן שחיטתן כשירה שלשון וכלן מורה שהוא מוסב על חרש שוטה וקטן ועל אחר שכבר הוזכר קודם להן ר"ל אותם שנכללו במה שאמר ושחיטתן כשרה שאם תפרשהו על חרש שוטה וקטן לבד היה לו לומר ואם שחטו שהרי היה נפרד מהם לאלתר ונמצא שהלשון מוכיח שהוא אומר כן אף על אותן שאמר בהן תחלה ששחיטתן כשרה בדיעבד וטרחו בגמרא ליישב ענין משנה זו על אפניהם בששה פנים והשלשה מהם התבאר הפסדם בגמרא בפי' ונשארו בקושיא שלא הספיקו לתרצה אבל השלשה הנשארים כבר השיגה דעת בעליהם ליישבם בלא קושיא לענין פירוש אבל לענין פסק לא נראה לגאונים לפסוק כאחד מהם משני עניינים שנאמרו בה זה בכה וזה בכה ואעפ"י שאין דעתנו נוחה לדבריהם לענין פסק הרי אנו כותבין את דבריהם לצורך ביאור המשנה:

ומעתה נתחיל בביאור המשנה לפי הדעת הראשון ונאמר הכל שוחטין ר"ל כל המומחין והם שנודע לנו בודאי עליהם שיודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחלה אע"פ שאין מוחזקין אצלינו באמון ידים ובתגבורת הלב שלא יתעלפו בראיית מכת חרב כמדת קצת רכי הלב שמן הסתם אין חוששין לעלוף כלל הא שאינן מומחין אצלנו אין לנו למסור להם לשחוט לכתחילה ואם שחטו שחיטתן כשרה על מנת שנבדוק בו אחר שחיטתו ונמצאהו יודע הלכות שחיטה חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי' הם מומחים אצלינו אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אף באחרים עומדים על גבם שמא יקלקלו בשחיטתן ר"ל שמא ישהו או ידרסו או יחלידו הא להגרמא ועקור אין חוששין שנכרין הם אף לאחר שחיטה הא לשהייה או דרסה חוששין אף באחרים עומדים על גביהם לכתחלה שמא יקלקלו והאחרים לא ירגישו ואף כשתאמר שירגישו יש בה משום בל תשחת וזהו שאמרו בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה ופירשו גדולי הרבנים אף באחרים עומדין על גבם ואע"פ שמסופה למדנו כן שאמר שחיטתן כשרה כך היא דרך התנא לומר אין עושין כן לכתחלה הא דיעבד כשר ומ"מ אחרוני הרבנים פרשוה באין אחרים רואין כלומר אין מוסרין להם לכתחילה בלא אחרים אף להתלמד מחשש מראית העין שיחשבו הרואים שעל כונת האכילה מסרנו להם ונשוב לדברינו והוא שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן וכן אם שחטו בלא עמידת אחרים על גבם אע"פ שבדקנום ומצאנו שיודעין שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר"ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מומחה ששחט והלך לו ואין בידינו לבדקו אם עמדו אחרים על גביהן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשירה ששחיטת חולין אינה צריכה כונה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן:

ולפי הדעת השני יהיה פירוש המשנה בהיפך זה והוא שאמר הכל שוחטין כלומר כל המוחזקין באימון ידים שלא בחשש עלוף כלל כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים שוחטין לכתחלה אע"פ שאין מומחין אצלינו שמן הסתם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם בידיעת הלכות שבה ואין לנו לשאול עליהם בכך כלל אבל חזקת אמון ידים אנו צריכים לידע ענינו מפני שרבים סבורים להתחזק בעצמם ואין יכולים הא שאין מוחזקים לא ישחוט אחד מהם לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה על מנת שיאמר בריא לי שלא נתעלפתי חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי' לא נתעלפו שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר"ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מוחזק ששחט והלך לו ואין בידינו לשאלו אם נתעלף אם לאו אם עמדו אחרים על גבן שחיטתן כשירה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן ולדעתנו משנה זו אם כך היא מתבארת אינה שנויה כהלכה ופסק הדברים לדעתנו הוא שמוסרין לכתחלה לשחוט לכל בן דעת אע"פ שאינו מומחה אצלינו ולא מוחזק שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומוחזקים הם ואין לנו לבודקם אם ידעו אם לאו ולא לשאול בהם אם נתעלפו אם לאו ופירוש המשנה יש בידנו כדי לישבו על אפניו לדעת זה אלא שאין לנו לפרשה בדרך אחרת אחר שחכמי התלמוד פרשוה אלא לפרש בה מה שפרשו הם ולומר עליה שהיא שנויה שלא כהלכה ומ"מ מה שנאמר בה מחרש שוטה וקטן הלכה פסוקה היא ובגמרא נבאר עקרי הדברים כלם דרך פסק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו ודברים שבאו בגמרא על משנה זו עם מה שיש לנו להוסיף על פסק זה שהזכרנו אלו הם מכיון שהתחלנו לבאר ענין השוחטין ישראלים הרי אנו משלימין ענין זה דרך פסק קודם שנבאר ענינים אחרים הקודמים בגמרא על ידי גלגול כדי שיהא ענין זה סדור במקום אחד הן מה שיצא לנו מן הגמרא הן מה שיצא לנו מדברי המפרשים:

מה שביארו במשנה דרך פסק לדעתנו שמוסרין לשחוט לכתחלה לכל אדם אע"פ שאינן מומחין ולא מוחזקין ואין לנו לבדוק אחריהם כלל לא לפני שחיטה ולא לאחר שחיטה יש מי שחולק עלינו לומר במי שאינו מומחה שאע"פ שמוסרין לו לשחוט לכתחלה מטעם רוב מצוים וכו' בודקין אותו אחר ששחט אם ישנו לפנינו שהרי לא החליטו לומר לשאינו מומחה לא חיישינן על הדרך שאמרו בחברתה לעלפויי לא חיישינן אלא רוב מצויים אמרו והרי יש לך כיוצא בה בסכין שנאבד או ריאה שאבדה שכשרה מטעם רוב וחזקה ואעפ"כ כל שישנם לפנינו צריכין בדיקה הא אם הלך לו אין מחזרין אחריו ואין מפקפקין בשחיטתו והפרש זו יש בין מומחה למוחזק שעל העלוף אפי' הוא לפנינו אין אנו צריכים לשאלו כלל וכן כתבו רוב הגאונים ואין הדברים נראין להתיר לשחוט לכתחלה למי שנצטרך לבדקו אחר שחיטה אם ישנו שם אלא שהם כוללים בה שכל דבר שאלו לא עשאו לבסוף אסור אין סומכין על אותה בדיקה מתחלה כגון שנתיר שחיטת משומד לתאבון בלא בדיקת סכין על סמך שנבדקהו אחר שחיטה ושחיטת כותי בלי עמידה על גביו על סמך שנהא חותכין ונותנין לו אבל זה שאם אינו לפנינו לא נפסלה שחיטתו בכך אע"פ שלכתחלה אם ישנו צריך לעשות כך מוסרין לו מתחלה על סמך זה ולא יראה כן אלא דין שאינו מומחה כדין שאינו מוחזק ואין מפקפקין בשחיטתן:

מגדולי המפרשים מכריעים לומר שלא נאמר רוב מצויין ורוב מומחין אלא באדם שאין אנו יודעין טיבו כלל אבל מי שנודע לנו שאינו יודע לא הלכה ולא מדרש אלא שאין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו יש לנו לפקפק בו ואין שחיטתו כשרה אלא בבדיקה אחר שחיטה ועל דרך זה הם מפרשים המשנה לפי דעת הראשון שכתבנו בה:

היה הדבר ברור לנו שאינו יודע הלכות שחיטה אם אחרים עומדין על גביו שחיטתו כשרה ודוקא שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ולא סוף דבר אם שחט אלא אף לכתחלה מוסרין לו הואיל ומומחה עומד על גביו:

תוס' בד"ה התם כדקתני טעמא כו' הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד כו' עכ"ל בגמרא שלפנינו בריש תמורה ליתא הגירסא הכי אלא דה"ג שם הכל מתפיסין בתמורה א' אנשים וא' נשים ולפי גירסתם שכתבו היה מוכרח כפר"ת ולא הל"ל וק' לפי' דבסוף פ"ק כו' וע"ש בתוס' דמוכח מדבריהם ג"כ שלא היה גרסתם כך ודו"ק:

בד"ה וסופג כו' וא"ת הל"ל וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר וי"ל כו' עכ"ל ולמאי דאמרינן בפ"ק דתמורה דמ"מ לא הוה לאו שניתק לעשה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דהוי ליה תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אין מקום לקושייתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חדא זימנא משום דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה וצ"ע:

בפרש"י בד"ה רבי יהודה אומר טוב כו' דהכי משמע טוב אשר לא תדור כו' עכ"ל ולא בעי לפרש דלענין נדר מפרש ליה הקרא לר"י כמו לר"מ בנדבה ולענין נדבה פליג ר"י דטוב מזה ומזה (נודר) [נודב] ומשלם משום דבקרא נדר דוקא כתיב כמ"ש התוספות דמשמע ליה הא דקאמר ר"י טוב מזה ומזה נודר ומשלם אפירושא דקרא קאי כמו לר"מ וק"ל:

בגמ' וכל הכל לכתחלה הוא וכו' מדברי המקשה משמע דלאו מלשון שוחטין דייק לעיל מיניה דלכתחלה הוא אלא מלשון הכל וא"כ צ"ל דר"ל דמדמפיק ליה התנא בלשון ריבויא משמע ליה דבכל אופן הוא כשר אפי' לכתחלה וק"ל:

ברש"י [ד"ה הכל שוחטין וכו'] והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי וכו'. לאו בהא פליגי בהדיא אלא פליגי באוקימתא ובדיוקא דמתניתין דמרישא הכל משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה משמע דיעבד ומר מוקי לה לכתחלה ודיעבד דמתניתין בטמא ומר מוקי לה בכותי או בעבריין לתיאבון כדאיתא בגמ' לקמן וממילא שמעינן דלמר הכל דמתניתין טמא בחולין ולמר אתי לאתויי כותי או עבריין:

ד"ה וכולן בגמ' מפרש מאי וכולן ר"ל אמה קאי דאי אחש"ו לחודיה קאי לא הל"ל למתניתין וכולן אלא הל"ל ואם שחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדאיתא בגמ':

ד"ה ושחיטתן כשרה וכו' והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני וכו' ר"ל ענין אחד דהאי ושחיטתן כשרה אינו ענין בפני עצמו לומר דבדיעבד דוקא כשרה אלא ר"ל הכל כשרים וראויים לשחוט ושחיטתן כשרה וטובה לכתחלה:

ד"ה הכל נודרים וכו' ואם אמר דמי עלי או אמר על אחד דמי פלוני עלי וכו' כצ"ל:

בא"ד ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש וכו' כצ"ל:

בתוס' בס"ד ראשון משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות ר"ל דגבי שחיטת קדשים ה"א דנשים לא הוו שוין לאנשים משום דהא בשאר עבודות כהנים כשרים וכהנות פסולות א"כ ה"ה לענין שחיטה אינן שוין לאנשים דשחיטת נשים פסולה אפי' בדיעבד:

ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' וקשה לפירושו דבסוף פ"ק דתמורה וכו' משמע דמן הדין ראוי להיות חמורה במזיר יותר מבשוגג וכו'. י"ל מאי קאמר וקשה לפירושו של ר"ת תקשה ליה אשינוייא דרב יהודה גופיה דמשני בריש תמורה הכל מתפיסין בתמורה א' שוגג וא' מזיד והא מזיד ראוי להיות יותר תמורה מבשוגג אבל האמת דשם בגמ' בריש תמורה אינו מפורש בהדיא בשנוייא דר"י אחד שוגג אלא הכי איתא התם אמר ר"י הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה ותו לא וי"ל שר"ל שאין פירוש הכל ממירין לשון לכתחלה אלא ר"ל הכל מתפיסין בתמורה פירש שאם המירו בדיעבד נתפס בתמורה וכן פירש שם רש"י אלא שר"ת הקשה שם לפרש"י א"כ ב' דיעבד למה לי כדקאמר הכא לקמן ופירש דרבי יהודה דמשני הכי קתני הכל מתפיסין וכו' ר"ל דלכתחלה דרישא אתי לאתויי מזיד והצעת הפשט שם לפירוש ר"ת הכי דהמקשה דהתם ידע שפיר סוגיא דהכא דאיכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד כדקאמר הכא וכדתנן הכל מעריכין ונערכין וכו' אלא דקשיא ליה דמדקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' דהיינו דיעבד מכלל דהכל דרישא לכתחלה הוא ולכך משני רב יהודה דהכל דרישא דמשמע לכתחלה אתי לאשמועינן מזיד ואע"ג דקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא שאם? המיר מומר וסופג את הארבעים א"כ שמעינן שפיר דאפי' במזיד הוי תמורה שהרי אין סופג ארבעים אלא במזיד ואפי' הכי קאמר דאם המיר מומר ה"א דר"ל דלענין זה הוא מומר שנתפס בתמורה לענין שסופג את ארבעים אבל למזבח אינו כשר בהמיר במזיד וקושיית התוס' דהכא הכל לפי שיטת פירש ר"ת דהתם ולהכי מקשה ועוד דבריש תמורה פריך וכו' ומשני התם ר"י דלכתחלה דרישא אתי למזיד והוי ליה לשנויי' בתמורה דלא הוי תני לה בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים ועוד י"ל מאי פריך אפירושו של ר"ת תקשה ליה א? רק התודה דשם אמר ארבעים בכתפיה וכשר משמע בהדיא דיותר ראוי להיות מן הדין תמורה בשוגג מבמזיד אבל כד מעיינת התם לא תקשה לך מידי דהתם איירי בנתערבה תודה בתמורה ומתה אחת דחברתה אין לה תקנה וכו' כדאיתא התם ופריך התם דלייתי עוד בהמה אחריתא ולחם ויתנה אם זו שנשארה מהראשונה היא תודה הא לחמה והבהמה זו שהביא עתה יהיה תמורה ואם הראשונה שנשארה היא תמורה הא תודה והא לחמה ועל זה קאמר דהיאך נאמר לו שיעשה תמורה לכתחלה ויהיה חייב מלקות כדי לתקן הראשונה אין זה תיקון ארבעים בכתפיה וכשר וק"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

במשנה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. מבואר בפשיטות מלשון המשנה דדוקא בחרש שוטה וקטן וכל הנך דאתי מריבוייא דהכל הוא דבעינן אחרים רואין אותן להתיר לאכול משחיטתן משא"כ באותן שכשרין לשחוט לכתחלה שחיטתן כשרה לכל ואוכלין משחיטתן אף על פי שאין אחרים עומדין על גבן ואף על גב דקיימא לן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדאיתא ד"ה לקמן וקיימא לן נמי בריש פרק האשה רבה דכל היכא דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן ובעינן תרי ומשמע בפשיטות מלשון כל הפוסקים דאפילו מדאורייתא בעינן תרי כמו בדבר שבערוה כדמשמע להדיא בריש פרק האשה שהלכה דמדמה הש"ס טבל והקדש וקונמות לדבר שבערוה להך מילתא כיון דאיתחזק איסורא והכי משמע נמי בריש גיטין אלא שכבר כתבו רש"י ותוספות דמה שסומכין על השוחט ממעשים בכל יום ולא בעינן עומדין על גביו אע”ג דאיתחזק איסורא היינו משום שבידו לתקן ועיין שם בתוספות דאפילו היכא שאין בידו לתקנו עכשיו ואפילו היכא שכבר נחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ולא שייך לומר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפילו הכי השוחט נאמן מהאי טעמא שכבר היה בידו ומסקו דסמכו אפילו על נשים שאמרו שנשחט על ידי שוחט מומחה דאף על גב דהנשים אין בידם אפילו הכי כיון שבידם ללמוד או לשכור שוחט משום הכי שפיר קרינן בהו כל שבידו נאמן:

ומה שיש לדקדק על לשון רש"י והתוספות מסוגית הש"ס ריש פרק האשה רבה ומכמה סוגיות דלא משמע הכי כבר כתבתי באריכות בסוגיא דריש גיטין בלשון רש"י ותוספות ובפרק הניזקין בסוגיא דכהנים שפיגלו ובסוגיא דקדושין פרק האומר גבי קדשתי את בתי ושם כתבתי ליישב שיטת רש"י ותוספות בזה עיין שם שהעליתי שדברי תוספות בריש גיטין במה שרוצין ליישב המנהג ממעשים בכל יום לענין שחיטה משום דבידו אתינן עלה נראין דחוקים ביותר אלא שלעניית דעתי לולי דברי הקדמונים היה נראה לי ליישב המנהג בפשיטות על פי מה שהעליתי בפרק האומר דף ס"ג ודף ס"ה דהא דקיימא לן דהיכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וחד לא מהימן היינו דוקא היכא דהך חזקה דאיסורא לא איתרע כלל שלולי דברי העד היה דבר ברור כודאי איסור כגון בטבל וקונמות והקדש דמייתי הש"ס בפרק האשה רבה דאחד לא מהימן והיינו מהאי טעמא גופא שלולי דברי העד היה הדבר מוחזק בודאי והוי דומי' דהאשה שהלך בעלה למדינת הים שמדאוריית' עד אחד לא מהימן כשאומר שמת בעלה אלא דחכמים הקילו משום עיגונא וסמכו על הא דאיתתא דייקא ומינסבא והיינו נמי מהאי טעמא גופא כיון שלולי דברי העד לא היה שם מקום ספק כיון שבעלה בחזקת קיים והאשה בחזקת אשת איש עד שאם זינתה תיהרג מה שאין כן הכא לענין שחיטה דמעשים בכל יום שסומכין אפילו על נער או נערה שהולכין לשחוט ואומרין שנשחט ע"פ שוחט מומחה ולא אמרינן כיון דאיתחזק איסורא בעינן תרי הא ודאי ליתא כיון דאפילו בלא דברי עדותן כבר איתרע לה חזקת איסור טובא ומידי ספק לא יצאה אם נשחט כהוגן או נתנבלה ואם כן הוי ליה כחתיכה ספק חלב ספק שומן דקיימא לן בפשיטות דעד אחד נאמן בהם כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום. ומה שהוצרכתי לכפול הדברים ולהאריך כאן היינו לפי מה שראיתי בהגהת אשר"י בשמעתין בשם הא"ז והמרדכי שהקשו הרבה בדבר זה ליישב המנהג היאך נאמין לשוחט אפילו אם אינו אוכל עמהם וכל שכן במי שנתארח אצל שום אדם ובעל הבית אינו אוכל עמהם ואינו רואה מקום בית השחיטה והיאך נסמוך על עד אחד שמא בעל הבית הרגו בקופיץ והא"ז הניחה בקושיא ולא תירץ כלום אלא שכתבו בשם הרא"ם שחולק מסברא דנפשיה דהא דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא היינו באנשים ריקים ופוחזים כו' אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ולכאורה יש לתמוה ע"פ קדוש של רא"ם שיאמר דבר זה לא מיבעיא למאי דקיימא לן דהא דע"א לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא היינו מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ילפינן לה כי היכי דלא מהימן לאיסור כל שכן להתיר אם כן מילתא דפשיטא הוא שאין סברא לחלק בין סתם אנשים ובין כשרים ומומחין דמקרא מלא דיבר הכתוב אלא אפילו אם נדחוק לומר דהרא"ם סובר דהא דעד אחד לא מהימן באיתחזק איסורא אינו אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו בריש פרק האשה רבה בתחילת השקלא וטריא בסוגית הגמרא דהתם אלא שלבסוף האריך הרבה בדבר ומפרש כל הסוגי' כפשטיה דבכל איסורין היכא דאיתחזק איסורא מדאורייתא חד לא מהימן ומהאי טעמא מסיק בסוף דבריו לענין פסק הלכה למי שמצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לתרנגולת נבלה אין ע"א נאמן כיון שאינו בידו ולא היה בידו שום פעם והיינו כפי' ר"ת ועוד דאפילו אם נאמר דהרא"ם מפרש דבשאר איסורין שאינן דבר ערוה לא הוי אלא מדרבנן אפילו הכי סברא דחוקה מאד לומר לחלק בענין זה בין סתם אנשים לאנשים כשרים כיון שדבר כזה לא מצאנו לו שום שורש בסוגית הש"ס ומאן פליג ועוד דאם כן תיקשי ליה משחיטת מומר אמאי כשר על ידי בדיקת סכין כיון דאין לך רשע גדול מזה היאך נאמין בעיקר האיסור לומר ששחט והרבה יש לי להאריך בדברי הרא"ם וגם בדברי רבי' ברוך שהביא הגהת אשר"י והובא גם כן בספר ים של שלמה:

בתוספות בדיבור המתחיל הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשים שוחטות לכתחלה כו' עס"ה. ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת הלכות א"י בזה דעיקר הטעם לאסור שחיטה בנשים מפני שדעתן קלות כוונתן בזה כיון שדעתן קלות לא מהימני ולא סמכינן אבדיקת סכין דידהו דכיון דבדיקת סכין טירחא גדולה הוא כדאמרינן לקמן גבי שחיטת מומר דמיטרח לא טרח ובריש פרק קמא דפסחים ובכמה דוכתי אמרינן להדיא דכל מידי דאית בהו טירחא אשה לא מהימנא וכמבואר בפוסקים אם כן לפי זה שפיר מצינן למימר דנהי דמדינא דגמרא נשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים היינו משום דבימי חכמי המשנה וגמרא היו צריכין להראות סכין לחכם כדאיתא לקמן בגמרא דף ט' דהא דאמר ר"ש דשיעור שהיי' כדי ביקור היינו כדי ביקור חכם ופי רש"י אבדיקת סכין קאי וכל שכן לענין שחיטת קדשים דכמה ממונים היו שם על לשכות בית החליפות לצורך בדיקת הסכינים מה שאין כן האידנא דאין מראין סכין לחכם שמחלו חכמים על כבודם ואם כן חזר הדין לסיני דאין הנשים נאמנות כך היה נ"ל לכאורה אלא שמצאתי בחידושי הרשב"א שכתב להדיא דנשים שוחטות לכתחלה ונאמנין על בדיקת הסכין ולפ"ז צריך לחלק בין טירחת בדיקת סכין לשאר טירחות וכן כתב ים של שלמה ונראה דהא דפשיטא להו הכי היינו מאותן הראיות עצמן מההיא דזבחים ולמאי דפרישית אין ראיה זו מוכרחת. מיהו לכאורה נראה להביא ראיה לסברתם דאי סלקא דעתך דנשים לא מהימני בבדיקת סכין בזמן שהיו מראין סכינן לחכם אם כן תיקשי האיך סמכינן עלייהו בהך בדיקה דלאחר שחיטה שאין צריך ביקור חכם כדאיתא לקמן להדיא בגמרא אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא איריא דשפיר מצינן למימר דהך בדיקה דלאחר שחיטה לית בה טירחא כל כך לפי מה שאבאר לקמן דהך בדיקה לא בעי אבישרא ואטופרי ואתלת רוחתא עיין שם וצ"ע:

שם בדיבור המתחיל התם כדקתני טעמא פי' בקו' כו' ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו כו' עס"ה עיין בחדושי הרשב"א ובספר מג"ש למ"ז ז"ל אמנם לפי עניות דעתי בלאו הכי יש ליישב פי רש"י דודאי לענין תמורה דהדין שוה בכל האדם דלכתחלה אין להמיר ומקרא מלא הוא משום הכי הוי שפיר נתינת טעם לעקור לישנא דרישא כיון דאי אפשר לומר כן דאיירי לכתחלה והיינו כדקתני לא שהאדם רשאי להמיר מה שאין כן הכא לא הוי ליה למיתני בלשון הכל כיון דודאי דעיקר שחיטה דכתיבי באורייתא וזבחת מבקרך ומצאנך היינו לכתחלה ואם כן איכא למיטעי ולומר דהא דאתי מריבוייא דהכל נמי שייך לכתחלה מש"ה שפיר מקשה רישא אסיפא:

טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה, שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כָּל עִקָּר (דברים כג, כג) (קהלת ה, ד). פירוש טוב ממי שנודר ואינו משלם מיד אלא לאחר זמן וממי שנודר ומשלם מיד דהיינו תוך שעה אחת, הוא שאינו נודר כל עיקר כלומר אינו מזכיר בפיו לשון נדר לומר 'הרי עלי' אלא אומר 'הרי זה' דאין כאן נדר כלל דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה דהיינו ממי שנודר ואינו משלם אלא לאחרי זה וממי שנודר ומשלם מיד דהיינו תוך שעה אחת הוא הנודר ומשלם תוך כדי דבור שאומר הרי עלי והחפץ או הכסף בידו ונותנו תוך כדי דבור מפני שזה שתי מצות האחד מצות הנדר שאמר 'הרי עלי' שחייב עצמו לצדקה והשני מצות הפרעון שפרע תוך כדי דבור ישלם נדרו מה שאין כן אם אמר 'הרי זה' אין בידו אלא מצוה אחת שהקדיש החפץ או הכסף.