מסכת חולין דף קל״ו עמוד ב׳

דלא כר' אלעאי דמקיש גז לתרומה:

ממין על שאינו מינו כגון שחורות ולבנות ואע"ג דחד פירא הוא:

וב"ה אומרים תורמין דכולו מין תאנים ות"ק פליג אדרבי יצחק ואמר לא נחלקו ב"ה בדבר זה דתרי מיני נינהו:

שחופות פלנ"ש:

מכר לו ישראל לישראל:

זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הואיל ולא שייר לעצמו מאותו המין כלום אין עליו להפריש על אותן גיזים שמכר ואע"פ שהצאן לא מכרום על הלוקח להפריש שלקח ממתנות הכהן אלמא תרי מיני נינהו ואין מפריש מזה על זה דאי מפרשי הוה ליה שיורא גבי מוכר ותנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב:

סיפא דקתני נמי מכר זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו כו':

ה"נ דתרי מיני נינהו ולא הוי שיורא:

אף ראשית הגז ששיריה נכרין תימה מנלן דבעינן ששיריה נכרין אי מדכתיב ראשית בראשית הגז נמי כתיב ראשית ומה צריך למילף מתרומה ויש לומר דהא דבעינן בתרומה שיריה נכרים משום דילפינן תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע ולא כל ראשית:

כרבי אלעאי בראשית הגז וה"ה במתנות כדפי' בקונט' אע"ג דכולהו אמוראי בפרק הזרוע (לעיל חולין דף קלב.) סברי שנוהג בחו"ל דהוו יהבי מתנתא בבבל אפילו הכי הלכה כר' אלעאי וה"נ קאמר כרבי יאשיה בכלאים ורוב אמוראין לית להו דר' יאשיה כדמוכח בפ' תולין (שבת דף קלט.) גבי כשותא בכרמא וכן נמי הא דקאמר כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וטובא אמוראי ותנאי סברי בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) דבעל קרי אסור בדברי תורה וא"ת דרב נחמן בר יצחק קאמר הכא דנהוג עלמא כרבי אלעאי וה"ה במתנות ובפ' הזרוע (לעיל חולין דף קלב:) אמר דרב נחמן בר יצחק קניס גלימא ושמא קודם דנהוג הוה קניס גלימא פי' רב האי גאון דהא דאמר בפסחים (דף ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה היינו בטבילת גר דלא הוי ישראל אלא כשטבל ולא מצי למימר וצונו אבל בשאר טבילות אף על פי שהוא טמא מברך דנהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה וי"מ דאכל טבילות קאמר דאע"ג דנהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא הרבה מהם היו מחמירין לטבול:

שהמתנות נוהנות בין במרובה בין במועט כו' וא"ת וליתני נמי הא דתניא לעיל לקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז וי"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג וזה אין נוהג אבל זה פטור וזה חייב לא קתני:

פרט לטרפה שאינה עוברת תימה מן הארכובה ולמטה נמי אינה עוברת ושמא דאין הכי נמי דאין נכנסת לדיר להתעשר ודוחק:

לילף צאן צאן מבכור וא"ת א"כ ג"ש ל"ל דבלא ג"ש ממילא ידעינן דראשית הגז נוהג בטרפה דמהיכא תיתי למעט וי"ל דצאן לא הויא ג"ש אלא גילוי מילתא מה צאן זה דינו בכך אף צאן זה דינו בכך דבדלא צאן לא אפשר שלא לכותבו דאיצטריך לגופיה:

שכן יתום תימה דהיא גופה נילף שלא' ינהוג יתום בראשית הגז בבכור ה"מ למימר נמי שכן צאנך מצאנך דבמעשר כתיב וכל מעשר בקר וצאן:

לפני בקונט' מגיה וגרס בפני ופי' בפני הבית משא"כ במעשר שבטלו וקשה וכי מפני שבטל מדרבנן יש לבטל ג"ש אלא לפני גרסינן בכל הספרים ופירוש שמעשר מקודש לפניו ולאחריו משא"כ בבכור וראשית הגז:

הא דאמרינן הא אוקימנא מתניתין דלא כר' אלעאי. נ"ל דה"פ הא אוקימא אידך מתניתין דהלוקח גז צאן מן הנכרי דלא כרבי אלעאי, כלומר וכי היכי דאוקימנא ההיא דלא כר' אלעאי כי היכי דלא תקשי לן נוקי נמי הא מתניתין דשחופות ולבנות דלא כר' אלעאי.

וגבי תרומה מנ"ל וכו' (קמ"ל) [וק"ל] מידי הוא טעמא, אלא לר' אלעאי הא בהדיא קתני רב יצחק אומר משום רבי אלעאי ב"ש אומר אין תורמין וב"ה אומרים תורמין, וי"ל דת"ק דרבי יצחק סבר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם ורבי אלעאי נמי לא אמרה מעולם כנ"ל.

הא דאמרינן נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז. כתב רש"י ז"ל וה"ה למתנות דר' אלעאי תרוייהו מנתינ' נתינה גמר להו מתרומה, וכן נמי כתב לקמן (חולין קלח, ב) בריש פרק שילוח הקן דאמרינן התם כל היכא דתנן בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי, וכתב הוא ז"ל דה"ה למתנות, והא דנקט ראשית הגז, משום דעלה א"ר אלעאי בהדיא, וראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, ובודאי לכאורה הכין משמע, דכיון דר' אלעאי תרוייהו מתרומה גמיר להו ונהגו כותיה בראשית הגז, על כרחין כותיה סבירא להו בנתינה נתינה, וא"כ אף במתנות כן, אלא דאיכא למידק דא"כ אמאי נקט הכא ובריש פרק שילוח הקן ראשית הגז לימא נהגו עלמא בראשית הגז ומתנות ואי משום טעמא דכתב רש"י ז"ל דעלה א"ר אלעאי בהדיא ובראשית הגז אינו נוהג אלא בארץך, ליתא, דאדרבה במתנות פתח בברייתא דר' אלעאי וכדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אינן נוהגות אלא בארץ כן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, ולפיכך י"א דדוקא בראשית הגז דנהוג כותיה נהיג ובמתנות לא נהיג, ומתנות נוהגות אפילו בח"ל, והיינו דאמרינן לעיל (חולין קלב, ב) רבא (קניא) אטמא ורב נחמן (קניא) [קניס] גלימה, ותרוייהו דרבנן דת"ל הוו, ורבא דא"ל לשמעיה כהנא זכי ליה מתנתך אלמא נוהגות הן בח"ל, ובמס' יבמות (סג, ב) אמרי אתי חבריה לבבל וגזרו שלש בשביל שלש וחד מינייהו על הבשר מפני המתנות. ומיהו קשה שהרי נהגו עכשיו בכל המקומות האלו כר' אלעאי אף במתנות, ומנהגן של ישראל תורה היא שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם, ולפיכך י"ל דבבל ובמקומות שבח"ל שתקנו חכמים לנהוג בהן תרומה ומעשרות הוא שתיקנו ליתן מתנות כתרומה ואפילו באותן המקומות במתנות הוא שתקנו, אבל בראשית הגז לא תקנו אלא נהגו כר' אלעאי, אבל בשאר מקומות חוצה לארץ כל שאין תרומות ומעשרות נוהגות שם אף מתנות כן. ועוד יש לו לומר דכיון דקי"ל כרבי אלעאי, ולפיכך היכא דנהוג בראשית הגז נהוג אף אנו שנהגנו כותיה אף במתנות נהגנו, ואין כאן איסור של כלום דדבר תורה נתינה גמרינן מתרומה כותיה כין דשבקיה להו בראשית הגז למיעבד כותיה.

הכי גריס רבינו חננאל זצ"ל שכן זכרים כהנים. ופי' כהנים דאפילו בהמה של כהנים חייב בבכורה, אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורה, ואיכא דמקשו עליה דהא ר' אלעזר בן עזריה מעשר תריסר אלפי עגלי, ורש"י ז"ל פי' כהן שהבכור נהגו ליתנן לכהן, אבל המעשר נאכל לבעלים כשלמים, וכן נראה מדבריו ז"ל שהוא גורס בפני כהן, ומפרש בפני הבית, משא"כ במעשר שאינו נוהג לאחר הבית. אינו מחוור דמדרבנן הוא דבטל כדאיתא התם בפרק בתרא דבכורות (נג, א) וג"ז במקומה. אלא הכי גרסינן לפני, ופירושו שמעשר בהמה קדוש לפניו ולאחריו שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים, משא"כ בבכור ובראשית הגז, אלא שעדיין ק"ל דא"כ לימא לפני ולאחר שלפניו הוא מקדש.

הא אוקימנא למתני דלא כר' אלעאי פי ההיא דלוקח גז צאנו של גוי וכיון דכן הא נמי דהויא סיפא דההיא דלא כר אילעי.

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשיה הגז. וכתב רש"י ז"ל דה"ה למתנות דלא נהגו בחוצה לארץ כרבי אלעאי דתרווייהו מנתינה נתינה גמר' להו ומאן דל"ל בחדא מנייהו כר' אלעי ה"ה באידך. וכן הא דאמרינן לקמן בפ' שילוח הקן כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאו דוקא דה"ה למתנות דכי הדדי והא דנקט הכא והתם ראשית הגז משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא שאינו נוהג אלא בארץ זו הוא שיטתו של רש"י ז"ל ולדבריו רבנן דאכלו בשביל נשותיהן ואביי דשקיל מתנתא ורבא דזכי ליה שמעי' מדת חסידות היתה למפרשי' ולאו מדינא. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל ולא מחוור שפיר דהא חזינן דמיקנס קניס ומשמתיה עליה והנהו טבחי דהוצל קמו בריתחא עלה עשרי' ותרתין שנין והא ליכא למיעבד מפני שלא היה נוהגין במדת חסידות ובמס' יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן גבי חבראי דאתו לבבל גזרו על שלש בשביל שלש על הבשר מפני המתנות ומאי דכתב רש"י ז"ל דעלה א"ר אלעאי אינו נוהג אלא בארץ הא ליתא ואדרבה עיקר מימרא במתנות ועלה פתח בכריתות כדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אינו נוהג אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו אלא בארץ וכן מוכח שמעתתא דאמרי דבראשית הגז נהגו כרבי אלעאי ולא אמרו נהגו במתנות כמותו ואע"ג דטעמיה דר' אלעאי בתרווייהו משום נתינה נתינה טעמא דמנהגא משום ראשית דגנך וראשית גז צאנך דהדר וערביה כההיא לישניה דלעיל ולפיכך נהגו בראשית הגז כר' אלעאי וכדברי' ולא כטעמי' זה נר' לפום סוגיא דשמעתתא אלא שקשה עלינו שהרי לא נהגו העם בכל הדורות האלו להפריש מתנות ונהגו בהם כר' אלעאי ומנהגן של ישראל תורה היא וזה מסייע לשיטתן של רש"י ז"ל והר"ן ז"ל ויש לנו לומר דאלבא דהלכתא כר' אלעאי סביר לן אף במתנות וגמר נתינה נתינה אלא שכשם שתקנו חכמים לנהוג תרומות ומעשרות בח"ל תקנו ג"כ שינהגו במתנות שלא תשתכח תורת מתנות שכבר החזיקו בה ובלבד בבל ומקומו' הסמוכים לארץ שנהגו בה והתם קנסי עלייהו ומשמת' עלייהו: אבל בשאר חוץ לארץ דלא נהגו בה והם מקומות רחוקים מן הארץ הניחו הדבר בדין תורה. ואף בבבל שלא נהגו בראשית הגז לא תקנו והעמידוהו על דינו וזה נר' נכון וברור ונשאר מנהגינו על הדין והמחמיר על עצמו להפריש מתנות בח"ל תבא עליו ברכה.

כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת פרש"י ז"ל כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ומינה גמרינן לשאר טריפות ויש שפי' שאינה עוברת שנתה וכמ"ד טרפה אינו חיה ולא נהירא דלא שייך בכל אשר יעבור ופריך בגמרא ולילף מבכור ומשני מסתברא ממעשר ת"ל למילף זכרים טמאים מרובים מרחם אדם פשוט פי' דמעשר וראשית הגז נוהגים בזכרים כבנקבות משא"כ בבכור שאינו נוהגין אלא בזכר ובחמור ואין נוהגין אלא במרובין מעשר בי' וראשית הגז בה' ובכור נוהג ביחיד ואינן קדושים מרחם ואין נוהגין באדם ונוהגין בפשוטין משא"כ בבכור ופרכי' אדרב' מבכור ה"ל למילף שכן יתום שבכור וראשית הגז נוהגין ביתום שמת' אמו קוד' לידתו כגון זה פורש למיתה וזה פורש לחיים משא"כ במעשר דכתי' תחת אמו פרט ליתום ונוהגין בלקוחות ובשותפות וכן בשניתן לו מתנה: ומעשרות להקדיש משא"כ בבכור דקדושתו מרחם וראשית הגז אין קדושה חלה עליו. וגי' רש"י ז"ל בפני כהן ופי' בפני הבית משא"כ במעשה שנוהג אפי' לאחר הבית ולא נהירא דהא מדרבנן הוא דבטל כדאי' בפ' בתרא דבכורות וגם במקומ' היא ור"ת ז"ל גרס לפני ופירושו כך שמעשר בהמה קדוש לפניו ולאחריו משא"כ בבכור ובראשית הגז. ור"ח ז"ל גרס שכן זכרים כהנים טמאים ופי' דבכור אפי בבהמה של כהנים הוא קדוש בבכורה. ואלו בהמת כהן פטורה ממעשר ומראשית הגז. ולא מחוור דהא אמרי' התם דר"א בן עזריה דהוה כהן הוה מעשר תריסר אלפי עגלי והא נמי איכא למיפרך לפירושו של רש"י ז"ל. גרסת רש"י ז"ל אדרבה מבכור ה"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני הכהן בקדושה ובמכירה והנך נפישן: ופריק פשוט מפשוט עדיף ליה: ובנוסחא ישנות גרסי' הנך נפישן: אי אימא פשוט מפשוט עדיף ליה וכזו שיטת התלמוד בכל מקום ושותפות ומתנה כחדא חשיבי וכן פי' בתוס':

כבר ידעת שבתרומות ומעשרות אין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ומ"מ כל שאינו כלאים בחברו תורם ומעשר מזה על זה היו לו שני מיני חטים שחמתית ולבנה תורם מזה על זה וכן תאנים שחורות עם לבנות וכל כיוצא בזה:

היו לו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזות של זכרים וגיזות של נקבות הרי זה נותן מזו על זו ואינו חושש:

יתבאר במשנה האחרונה שהלוקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר מקצת צאנו להגזז חייב המוכר להפריש ממה ששייר על הכל ואם מכר את כלן הלוקח חייב להפריש ומ"מ אם היו לו שני מיני גיזה ומכר את המין האחד ושייר את המין השני ואע"פ שרשאי ליתן מזו לזו לוקח נותן לעצמו ממין שלקח והמוכר נותן לעצמו ממין ששייר ומ"מ אם רצה למחול בזו ולפרוע בעבורו רשאי שנותנין גיזה משחורות על לבנות ומנקבות על זכרים אע"פ שגזת הנקבות רכה משל זכרים ואע"פ שגיזת הלבנות רכה משל שחורות:

מי שהרבה בתרומות יותר מן הראוי הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה שהרי באומד היא ניטלת ואין שיעורה מן התורה אבל אם אמר כל גרני תרומה או כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום התורה אמרה ראשית אין ראשית אלא ששיריה ניכרין וכן הענין בחלה שהרי אין לה שיעור מן התורה:

במעשרות אינו כן שהרי במדה או במשקל או במנין הוא צריך לעשר ולא באומד ומתוך כך המרבה במעשרות יתר מן הראוי הפירות מתקנין אבל המעשר מקולקל שהרי הטבל מעורב בו הואיל והתורה נתנה בהם שיעור:

ראשית הגז אע"פ שאין לו שיעור מן התורה ואע"פ שכתוב בו ראשית אם אמר כל גזותי ראשית דבריו קיימין:

טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין עמדו האחרונים ובטלוה וכבר ביארנו בענין זה הטעם בפרק מי שמתו במסכת ברכות מפני שאין דברי תורה מקבלים טומאה:

אין הזורע כלאים בכרם חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה בתוך הכרם והוא הדין אם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכבר ביארנו ענין זה במסכת ברכות:

תוס' בד"ה ונילף צאן כו' וא"ת א"כ גז"ש ל"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שכן יתום תימה כו' ובבכור המ"ל נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לפני בקונט' כו' ופי' שמעשר מקודש לפניו ולאחריו כו' עכ"ל והיינו שאם אומר על תשיעי שהוא לפניו עשירי וכן אם אמר על י"א שהוא לאחריו עשירי קדושים הם וק"ל:

ד"ה בפני וכו' כדמפרש בגמ' דבכורות בפרק בתרא גזירה משום לקוח וכו' ע"ש דף ל"ג דלא קאי האי טעמא אלא עיקר הטעם הוא משום דחיישינן לתקלה כדאיתא התם:

בתוס' ד"ה שכן יתום וכו' ה"מ למימר נמי וכו' בספר ח"ש כתוב שכאן מתחיל דבור חדש אבל לי נראה שיש להגיה וה"מ וכו':

ד"ה לפני וכו' ופי' שמעשר מקודש לפניו ולאחריו צ"ע מה ר"ל בזה שאין לומר שר"ל שמעשר מקודש קודם הפרשה זה אינו דהא דקאמר בתר הכי מקודש ר"ל שבכור מקודש מרחם משא"כ במעשר אלא נראה שר"ל שמעשר דכל עשירי עשירי הוא קודש א"כ יש קדושה לפניו ולאחריו שגבי עשירי הראשון יש קדושה לאחריו שהעשירי שאחריו ג"כ קודש והעשירי האחרון יש קדושה לפניו וק"ל: