בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת חולין דף קל״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף קל״ד עמוד ב׳

    מסכת חולין דף קל״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־422 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ראשית הגז כו' כל הנך כולהו לא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא הילכך ספיקן לקולא:

    ופדיון פטר חמור כדפרישית מפריש טלה והוא לעצמו:

    קמה אקמה רמי עליה מתניתא אחריתי אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר ורמייה אהא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון בן אגרא אני שונה אותה:

    בכישר מקום:

    אין מביאין אין צריך ישראל לטרוח ולהביא תרומה מן הגורן לעיר ליד כהן אלא כהן הולך ומביאה:

    ואם אין שם כהן כו' אלמא בעי לאפרושה ולאצנועה עד דמשכח כהן ה"נ בעי לאצנועה עד דמשכח עניים:

    שאני תרומה דטבלה אוסרת הכל עליו משום טבל לפיכך על כרחו צריך להפריש:

    למלוג בעגלים שמולגין אותן ברותחין עם עורן ואוכלין אותן עם העור:

    ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 134b · Sefaria

    תוספות

    ראשית הגז והמתנות תימה למאן דאית ליה לעיל (חולין דף קלב:) דמתנות טבלי ליתני נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו המתנות דהוו שלו כי היכי דתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור:

    פיקה של גרגרת היא טבעת הגדולה שעשויה עגולה כפיקה:

    הזרוע המיומנת אפילו לרבנן דדרשי פרק גיד הנשה (לעיל חולין דף צו:) הירך דפשיט איסוריה בכוליה ירך הכא מודו דלא שייך למדרש הכי:

    דורשי חמורות פירש בערוך בשם רב סעדיה גאון כמין המעשה דבלשון ארמי מהו חמרך מה מעשיך:

    Tosafot on Chullin 134b · Sefaria

    רשב"א

    ה"ג רש"י ז"ל מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע. פירוש אף על גב דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו, דמנא תיתי דאי מהזרוע, הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאיתא בסמוך, אלא אהני מנהגא למיתן ליה עם העור ומשום עין יפה. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע, לפיכך לא ימלוג כדי שלא יפסיד העור, ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי, י"ל דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע, ותדע לך דהא לא מרבינן מדהלחיים שבלחי אלא צמר בשראשי כבשים וזקן שבתיישים, וא"נ איכא למימר דמהו כו' מרבינן ליה, ואתיא כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו, (ואם כן דאידך) [וא"נ כאידך] תנא דמייתי זרוע שבחולין מתתנו כדאיתא בסמוך

    Rashba on Chullin 134b · Sefaria

    ריטב"א

    גמ' רש"י ז"ל מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע וכן גורס הרב בעל המאור ז"ל. ופירושא דמדינא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו דמנא תיתי דאי מהזרוע הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאי' לקמן. אלא כיון דמנהגא דעלמ' שלא להפשיט שאוכלין עם עורם אהני מנהגא לכהן למיתן לו מתנות כפי המנהג ובמקום שנהגו להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי דמדכתיב הלחיים מרבינין לקמן צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים וכ"ש עור ולא מפני מנהגא למעט ממתנתו אבל הרי"ף ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע וכן היה ברוב הנוסחאות והכי איתא בתוספתא ולפ"ז משמע דסבר האי תנא דמדאוריית' חייב ליתן הזרוע עם עורו לכך לא ימלוג אותו כדי שלא יפסוד העור ודקאמרת מנא תיתי חיוב מדאורייתא לעורו של זרוע דהא הזרוע למיומן שבזרוע מבעי' ליה איכא למימר דהאי תנא סבר דנפקא לן זרוע ימין כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו: א"נ כהאי תנא דמייתי ליה מתתנו כדאי' בסמוך: א"נ דזרוע גופי' בעורו משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכתיב מאת זובחי הזבח ולא צריך קרא לרבויי תדע דהא בראש לא מרבינן מהלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים אבל עור גופיה לא צריך קרא דממילא משמע ותנא רבותא קמ"ל דלא מיבעיא בהפשטה שהוא אסור דגזול מינה עור לגמרי אלא אפי' במליגה נמי אסור א"נ דאורחא דמלתא נקט מפני שנוהג במליגה כך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל: ופרכינן ואלא תעזוב ל"ל לכדתניא המפקי' כרמו וכו' פירשתי בפ"ק דגיטין.

    הא דתנן איזה לחי מפרק לחי עד פיקה של גרגרת דהיינו שפוי כובע והוא למעלה מבית השחיטה: אקשי' עלה והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה ופרקי דמתני רבנן דאמרי לגבי שחיטה דאין שחיטה מטבעת הגדולה ולמעלה ולהכי לא קרי' ליה לשיפוי כובע מקום שחיטה ובדין שחיטה הוא דפליגי אבל בעקר דינא דהכא כולהו מודו דעד שיפוי כובע הוי חובת לחי: אב"א הא והא רבנן וברייתא דקתני עמה לא עם הלחי אלא עם הבהמה שמשיירים בעלים לעצמן בית השחיטה עם הבהמה והלחי ניטל עם הפיקה וכתב ריא"ף ז"ל והלכתא כר חנינא בן אנטיגנוס והגיה עליו הרב בעל המאור ז"ל שאין מקום לפסק זה בכאן אע"פ דלגבי שחוטה פליגי בעיקר דינא דלחי כ"ע מודו דמקום לחי עד הפיקה וכדפרישנא ומסתברא דאף הריא"ף ז"ל סובר כן וזיל קרי בי רב הוא אלא דמשום דאסיק הכא תלמודא דמתני' וברייתא סבירא להו גבי שחיטה דלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס הוצרך רבינו ז"ל לפרש ולומר דאפ"ה לית הילכתא כרבנן אלא כר' חנינא בן אנטיגנוס וכדי שלא יטעו תלמידים ולהגדיל ולהאדיר כנ"ל: סליק פירקא בס"ד:

    Ritva on Chullin 134b · Sefaria

    מאירי

    אירע ספק זה בפדיון הבן כגון שילדה אשתו זכר והיא מבכרת ואין ידוע אם קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם אירע ספק זה בראשית הגז שלו המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו במתנות כהונה ובפדיון פטר חמור ר"ל השה שהפריש שמעכבו לעצמו כמו שביארנו:

    בעל הבית שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות והם מלקטים שניים הבאים אחר הראשונים וכן בכל המתנות כשיעור הניתן להם כמו שיתבאר כל אחד במקומו מכאן ואילך הנשאר מהם או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם שאין גופן קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהם שלא נאמרה לאלו נתינה אלא עזיבה ולא אמרה תורה עזוב לעטלפים ולעורבים אלא לעניים ועניים אין כאן:

    בתרומות אינו כן אלא אע"פ שאין ישראל חייב להביא תרומה לכהן מן הגורן לעיר או ממדבר לישוב אלא שילך הכהן ויטלנה במקומה מ"מ אין שם כהן אם היה הגורן מקום המשתמר מפרישה ומניחה ואם אין בה מקום המשתמר שוכר בהמה ומביאה ומצניעה לו מפני הפסד תרומה שהרי נאמרה בה נתינה ונוטל שכרו מן הכהן:

    אף במתנות כהנה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אם אין שם כהן ליטלם ורצה זה לצאת ידי חובה צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהן לכהן:

    הזוכה בקצירת שדה אחרים מן ההפקר פטור מלקט שכחה ופיאה ומשאר המתנות אבל אם הפקיר שדהו או כרמו והשכים בבקר וזכה בו וקצר או בצר חייב במתנות העניים כלן ומ"מ פטור הוא מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו:

    עור הזרוע ניתן עם הזרוע ומתוך כך אין מולגין אותו כדי שלא יפסידו לו את עורו אלא שיתנו את הזרוע בעורו ובצמרו אף במקום שנהגו למלוג על הצדדין שהתרנו את המליגה בפרק כל הבשר:

    זו היא שטת של גאוני ספרד והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע כלומר שעור הזרוע הוא לדעתם בכלל המתנות ולפיכך לא ימלגהו שלא יפסידהו לו וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שאין עור הזרוע בכלל המתנה ומ"מ מקום שנהגו ימלוג את הגדיים ואת הטלאים ברותחין ונישר השער ואוכלין את העור הרי עור זה במקומם בכלל הבשר ואינו רשאי להפשיט את העור אלא למלגו וליתנו עם העור והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא יפשיט את הזרוע:

    הלחי אף במקום שמפשיטין את הראש אין מפשיטין אותו כלל אלא נותנין אותה בעורה או בצמרה שאין מנהג למעט את מתנותיו והרי שער הלחי וצמריו זכה בו מן התורה כמו שיתבאר למטה:

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Chullin 134b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כו' ובפרש"י בחומש דורשי רשומות כו':

    Chidushei Halachot on Chullin 134b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' א"ל לעני ולגר כו' הכי איתא בירושלמי ריש פ"ח דפאה בשם רשב"י:

    רש"י ד"ה קמה וכו' מתניתא אחריתי וכו' עי' תשובת הר"י מיגש סי' ו':

    Gilyon HaShas on Chullin 134b · Sefaria

    בן יהוידע

    הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַיָּד (דברים יח, ג) אף על גב דכל כהן יש לו מתנות אלו וכבר אביו וזקנו שנמשחו זכו גם כן במתנות אלו קודם מעשה פנחס הנה זכייתו היה לה יתרון על כולם שהם זכו למתנות כהונה בצדקה מאת ה' אך הוא זכה בהם על ידי מעשיו ומסירת נפשו ולכן אף על גב דגבי כהנים תנן 'וְנָתַן' (דברים יח, ג) ולא שיטול מעצמו (לעיל דף קלג.) הנה פנחס בדין הוא שיטול מעצמו.

    Ben Yehoyada on Chullin 134b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קל״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־422 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 110 מילים

      נפתחת ב״רֵאשִׁית הַגֵּז וְהַמַּתָּנוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר…״

    2. קטע 28 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: קָמָה אַקָּמָה רְמִי…״

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״לֵוִי זְרַע בְּכִישָׁר, וְלָא הֲווֹ עֲנִיִּים לְמִשְׁקַל…״

    4. קטע 421 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה, לֹא מִגּוֹרֶן לָעִיר,…״

    5. קטע 58 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּטָבְלָה, וְלָא סַגִּיא דְּלָא מַפְרֵישׁ…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״וַהֲרֵי מַתָּנוֹת, דְּלָא טָבְלִי, וְתַנְיָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ…״

    7. קטע 720 מילים

      נפתחת ב״לְהַפְשִׁיט אֶת הָרֹאשׁ – לֹא יַפְשִׁיט אֶת…״

    8. קטע 814 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, דִּנְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ. הַשְׁתָּא…״

    9. קטע 95 מילים

      נפתחת ב״וְאֶלָּא ״תַּעֲזֹב״ יַתִּירָא לְמָה לִי?…״

    10. קטע 1016 מילים

      נפתחת ב״לְכִדְתַנְיָא: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְלַשַּׁחַר הִשְׁכִּים וּבְצָרוֹ…״

    11. קטע 1126 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא שַׂקָּא דְּדִינָרֵי דַּאֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, קָדֵים…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״וְהַכֹּהֵן…״

    13. קטע 1319 מילים

      נפתחת ב״אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ, שֶׁאֶחָיו…״

    14. קטע 1441 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה…״

    15. קטע 1521 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ – זֶה זְרוֹעַ…״

    16. קטע 1614 מילים

      נפתחת ב״מַאי תַּלְמוּדָא? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת…״

    17. קטע 1739 מילים

      נפתחת ב״״וְהַלְּחָיַיִם״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא צֶמֶר שֶׁבְּרֹאשׁ כְּבָשִׂים,…״

    18. קטע 1814 מילים

      נפתחת ב״דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרִים: הַזְּרוֹעַ – כְּנֶגֶד…״

    19. קטע 1920 מילים

      נפתחת ב״וּלְחָיַיִם – כְּנֶגֶד תְּפִלָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר:…״

    20. קטע 2024 מילים

      נפתחת ב״וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״שׁוֹק הַיָּמִין״ –…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״אֵיזֶהוּ לֶחִי – מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי…״

    22. קטע 229 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי חֲנִינָא…״

    23. קטע 2312 מילים

      נפתחת ב״דְּתַנְיָא: מוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה, הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן…״

    24. קטע 249 מילים

      נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּנַן, וּמַאי ״עִמָּהּ״?…״

    25. קטע 254 מילים

      נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם.…״

    לשון המקור

    רֵאשִׁית הַגֵּז וְהַמַּתָּנוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר – לִפְטוּר.

    כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: קָמָה אַקָּמָה רְמִי לֵיהּ.

    לֵוִי זְרַע בְּכִישָׁר, וְלָא הֲווֹ עֲנִיִּים לְמִשְׁקַל לֶקֶט. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אֲמַר לֵיהּ: ״לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם״, וְלֹא לְעוֹרְבִים וְלֹא לַעֲטַלֵּפִים.

    מֵיתִיבִי: אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה, לֹא מִגּוֹרֶן לָעִיר, וְלֹא מִמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב, וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן – שׂוֹכֵר פָּרָה וּמְבִיאָהּ, מִפְּנֵי הֶפְסֵד תְּרוּמָה.

    שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּטָבְלָה, וְלָא סַגִּיא דְּלָא מַפְרֵישׁ לַהּ.

    וַהֲרֵי מַתָּנוֹת, דְּלָא טָבְלִי, וְתַנְיָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְלוֹג בַּעֲגָלִים – לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַזְּרוֹעַ.

    לְהַפְשִׁיט אֶת הָרֹאשׁ – לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַלֶּחִי, וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן – מַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים וְאוֹכְלָן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן.

    שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, דִּנְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי נְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ.

    וְאֶלָּא ״תַּעֲזֹב״ יַתִּירָא לְמָה לִי?

    לְכִדְתַנְיָא: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְלַשַּׁחַר הִשְׁכִּים וּבְצָרוֹ – חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

    הָהוּא שַׂקָּא דְּדִינָרֵי דַּאֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, קָדֵים רַבִּי אַמֵּי וּזְכָה בָּהֶן. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא כְּתִיב ״וְנָתַן״ וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ! רַבִּי אַמֵּי נָמֵי לַעֲנִיִּים זָכָה בָּהֶן.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי, בְּחָכְמָה, וּבְעוֹשֶׁר.

    אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו.

    מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד, וְהוּא שֶׁל נָזִיר, וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל – שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד סוֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל. אֵי זֶהוּ לֶחִי? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ – זֶה זְרוֹעַ יָמִין. אַתָּה אוֹמֵר זֶה זְרוֹעַ יָמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זְרוֹעַ שְׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזְּרוֹעַ״.

    מַאי תַּלְמוּדָא? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ, הָכָא נָמֵי: ״הַזְּרוֹעַ״ – הַמְיוּמָּן שֶׁבַּזְּרוֹעַ.

    ״וְהַלְּחָיַיִם״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא צֶמֶר שֶׁבְּרֹאשׁ כְּבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים. ״וְהַקֵּבָה״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, וְחֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּבָה. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ עַיִן יָפָה וּנְתָנוּהוּ לַבְּעָלִים. טַעְמָא דְּנָהֲגוּ, הָא לֹא נָהֲגוּ – דִּידֵיהּ הוּא.

    דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרִים: הַזְּרוֹעַ – כְּנֶגֶד הַיָּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּקַּח רוֹמַח בְּיָדוֹ״.

    וּלְחָיַיִם – כְּנֶגֶד תְּפִלָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״, קֵבָה – כְּמִשְׁמָעָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ״.

    וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״שׁוֹק הַיָּמִין״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹק הַיָּמִין, זְרוֹעַ מוּקְדָּשִׁין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּרוּמָה״. זְרוֹעַ חוּלִּין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּתְּנוּ״.

    אֵיזֶהוּ לֶחִי – מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת, וְהָתַנְיָא: נוֹטְלָהּ וּבֵית שְׁחִיטָה עִמָּהּ?

    לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.

    דְּתַנְיָא: מוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה, הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.

    אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּנַן, וּמַאי ״עִמָּהּ״? עִמָּהּ דִּבְהֵמָה.

    הֲדַרַן עֲלָךְ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם.