דף ביאור
מסכת חולין דף קכ״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף קכ״ח עמוד ב׳
מסכת חולין דף קכ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־430 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מהו שתעשה יד לחברתה לענין טומאה דאורייתא לקבל טומאה מן השרץ כדי להביאה לחברתה להיות חברתה ראשונה כאילו נגע עצמה בטומאה. שניה לטומאה פשיטא לן דלא הויא ההיא חברתה שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה. לישנא אחרינא לענין טומאת עבודה זרה קמיבעיא ליה דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ וחציה השני מי הוה לה יד והנוגע בה כנוגע בעבודה זרה או דילמא לא הוי לה יד וטהור הנוגע בה כגון אם לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה אי נמי הוכשרה הויא לה איהי ראשון והנוגע בה הוי שני נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא:
יחור נוף:
רבי יהודה מטהר דאכתי מחובר הוא:
אם יכול לחיות הוי מחובר וטהור:
ואם לאו הרי הוא כתלוש וטמא:
מהו שיעשה יד לחבירו אם נפשח מיחור זה יחור אחר ומעורה בו בקליפתו ואינו יכול לחיות והוי תלוש והראשון יכול לחיות מהו שיעשה זה שיכול לחיות ואינו מקבל טומאה בית יד לזה התלוש ומביא לו טומאה. א"נ אם יחור זה אינו יכול לחיות מהו שיעשה לו האילן יד להביא טומאה על פירות שביחור:
אבן המנוגעת:
שבזוית שנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים:
ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 128b · Sefaria
תוספות
רבי יהודה מטהר הא דאמר לעיל (חולין דף קכז:) תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין אתיא דלא כרבי יהודה א"נ צמקו לא הוי אפילו כמעורה:
כוליא וניב שפתים איכא בינייהו פירוש כוליא שלמה וניב שפתים שלם אבל חצי כוליא וחצי ניב שפתים אע"פ שאין עושה חליפין אינו מטמא דגמרינן מבהמה מתה שהיא דבר חשוב אף אבר שהוא חשוב ואע"ג דרבי יוסי הגלילי לא יליף מבהמה לענין דבעי חשיבות קצת יליף אבל אין לומר שאפילו חצי כוליא וחצי ניב שפתים הואיל ואין עושין חליפין מטמו דהא עצם אין עושה חליפין ואם נשבר ונפל מבהמה בחייה מסתמא לא מטמא דלא עדיף עצם מן החי מעצם דנבלה דאמר בנבלתה ולא בעצמות ועצם כשעורה מן המת מטמא אבל פחות לא אע"ג דאין עושה חליפין וא"ת דהכא אמר דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפתים ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) אמר מה עצם שאין גזעו מחליף ופריך והרי בשר כו' ומשני דמקומו נעשה צלקת וי"ל דהכא מעניניה דקרא והתם מעניניה התם דומיא דעצם שמתרפא קצת אבל אין מתרפא כבתחלה ובשר נמי נעשה צלקת והכא דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין כלל ולכך נקט הכא לשון חליפין והתם נקט גזעו מחליף:
בין רבי לר"ע איכא בינייהו בשר אית' ספרים דגרסי רכובה וכן נראה דמשום הכי לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזיל אלא בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופה אבל אי לאו רכובה לא הוה ידעינן טעמא דר"ע מ"ט לא דריש נמי מבהמה דנבעי בשר דטעמא דר' יוסי הגלילי ניחא דלא דריש מידי מבהמה וריב"א פי' דברכובה כ"ע לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרעה משאר איברים ולא פליגי אלא דוקא באבר שהיה עליו בשר והוסר:
Tosafot on Chullin 128b · Sefaria
רשב"א
אי הכי אפילו בשר נמי לא ס"ד וכו' הקשו בתוס' דהכא משמע דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפים, ואילו בנדה (נה, א) אמרינן מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף וכו', ופריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני מקומו נעשה צלקת, ותירצו דהכא מעניניה דקרא, והתם מעניניה דקרא, הכא דומיא דמיתה מה מיתה שאינה עושה חליפין כלל אף כל שאינה עושה חליפין כלל, אבל בשר אע"ג שמקומו עושה צלקת ואינו חוזר לכמות שהיה ממש קצת עושה חליפין, והתם מעניניה דקרא דומיא דעצם נמי פעמים [מתרפא] קצת ואין המכה נראה אלא משהו אבל אינו מתרפא כתחילה שהרי נעשה מקומות צלקת.
Rashba on Chullin 128b · Sefaria
מאירי
כבר ידעת על אבן המנוגעת שהיא מטמאה באהל אבן שבזוית שבינו ובין חברו בזמן שהוא חולץ חולץ את כלה וכשהוא נותץ חולק את האבן ונותן את שלו ומניח של חברו שנאמר ונתץ את הבית ולא שני בתים ויש בדבר ספק אם חלק אחד נעשה בית יד לחברו להביא טומאה לבית חברו אם לאו יש מי שאומר שלא נסתפק הדבר אלא בשל שני שותפין אבל אם היה הכל לאחד טמא ועל כגון זה הם מפרשים מה שאמרו בפרק מצות חליצה בית מוחלט מטמא מאחוריו ולא יראה כן שאף טומאת אחוריו יש לומר בה שאינה דומה לזוית אחרת:
טרפה שנשחטה אע"פ שאסורה באכילה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה כמו שהתבאר:
אבר מן החי הפורש מן הבהמה טמא כנבלה אבל בשר מן החי אפי' פירש מן הטומאה טהור איזהו אבר המטמא כל שהוא אבר כבריתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון והשפה וכיוצא באלו אע"פ שהם איברים ידועים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הם כבשר רכבה הנמכרת עם הראש הואיל ואין בה בשר יראה שאין מטמאה משום אבר מן החי בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור אבר הפורש טמא ומטמא אף בפחות מכעדשה שהאיברים אין להם שיעור לא באדם ולא בנבלות ולא בשרצים איזהו אגר המטמא כשהוא כבריתו בשר גידים ועצמות:
הכוליא והכבד והלשון הרי הן בשר כמו שביארנו בשר מן החי הפורש מן האדם טהור אבר הפורש ממנו טמא במה דברים אמורים כשהוא כברייתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם הרי הן כבשר:
חסר מעצמו של אבר כל שהוא טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בכדי שבחי מעלה ארוכה ומתרפא טמא ואם לאו טהור וכן בכלם:
עוף בין טהור בין טמא אבר מן החי הפורש ממנו טהור:
החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר שחתכה חישב עליה לאכילה צריכה הכשר ליטמא אבל אם חישב לאכילה קודם שיחתכנה ואחר כך חתכה אינה צריכה הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ומקבל טומאה מאביו בשעת החתך ואין זה מגע בית הסתרים כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה:
Meiri on Chullin 128b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
פרש"י בד"ה החותך כזית כו' ל"ג כזית כו' וכגון דאיכא כביצה עכ"ל נראה מזה שהסכים לפרש כאן כפי' ר"ת ור"ש שכתבו התוס' בריש פרקין דלקבל טומאה נמי בעי בטומאת אוכלין כביצה וק"ל:
תוס' בד"ה ר' יהודה מטהר כו' א"נ צמקו לא הוי אפי' כמעורה עכ"ל ק"ק דלקמן מדמה מעורה דמתניתין למעורה דיתור של תאנה כו' וא"כ כיון דמעורה הוי טפי מחובר מצמק ומאי מייתי לעיל ראיה ממעורה דמתניתין לצמקו דתולש מהן בשבת דחייב חטאת כפירוש התוס' שם ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 128b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה כוליא וניב שפתים וכו' התם דומיא דעצם דמתרפא קצת וכו' יש לדקדק כיון דעצם מתרפא קצת מה הביאו התוס' ראיה לעיל מעצם ואמרו אבל אין לומר שאפי' חצי כוליא וכו' דהא עצם אין עושה חליפין וכו' אימא דשאני עצם דמתרפא ועושה חליפין קצת ונראה דהא דקאמרי התוס' דעצם מתרפא קצת אינו ר"ל דהעצם בעצמו עושה חליפין וחוזר וגדל קצת זה אינו דהעצם אינו חוזר לעולם אלא ר"ל דבמקום שנשבר העצם חוזר ונתרפא וגדל בשר במקומו באופן שלא ניכר השבירה כ"כ והתם לא כתיב מיתה לכך לא דרשינן דומיא דעצם שאינו עושה חליפין אלא אמרי' דומיא דעצם דאינו מתרפא לגמרי אלא מתרפא קצת ונשאר קצת רושם ולכך מרבינן נמי בשר דאע"ג דמתרפא נשאר ג"כ קצת רושם שמקומו נעשה צלקת אבל הכא כתיב מיתה ותליא הכל באין עושה חליפין הלכך ליכא לרבויי בשר דהא מתרפא ונעשה חליפין אלא שנעשה צלקת אבל עצם אי לאו דבעינן דבר חשוב הוי ליה נמי לטמויי דהא דומיא דמיתה הוא דאינו עושה חליפין שהרי העצם עצמו אינו חוזר ודו"ק:
ד"ה בין ר' לרבי עקיבא וכו' וריב"א פי' דארכובה כולי עלמא לא פליגי. נראה דלריב"א ל"ג איכא בינייהו ארכובה דהא בארכובה כ"ע מודו אלא גרסינן איכא בינייהו בשר ור"ל לרבי עקיבא לא בעי בשר אלא אף ע"ג שחוסר הבשר מקרי אבר הואיל ואשכחן ארכובה דאקרי אבר אע"ג שאינה בשר ורבי ס"ל דבעינן נמי בשר דשאני ארכובה דנברא כך אבל אבר שהיה בו בשר והוסר לא וק"ל:
Maharam on Chullin 128b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קכ״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־430 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 15 מילים
נפתחת ב״מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יִחוּר שֶׁל…״
- קטע 38 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֵירוֹ?…״
- קטע 423 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא, הֲרֵי אָמְרוּ: אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית,…״
- קטע 58 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ?…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״מֵתָה הַבְּהֵמָה. מַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן…״
- קטע 721 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ (מֵאֵבֶר בְּהֵמָה),…״
- קטע 815 מילים
נפתחת ב״אֵבֶר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא, מַאי קְרָא? אָמַר…״
- קטע 934 מילים
נפתחת ב״וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר…״
- קטע 1011 מילים
נפתחת ב״אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״מִבְּהֵמָה״, מַאי ״מִן…״
- קטע 1136 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּשָׂר נָמֵי? לָא סָלְקָא…״
- קטע 1229 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה –…״
- קטע 139 מילים
נפתחת ב״מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא…״
- קטע 1417 מילים
נפתחת ב״בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי…״
- קטע 1531 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: יָכוֹל…״
- קטע 1629 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ –…״
- קטע 1724 מילים
נפתחת ב״בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה.…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – הַיְינוּ טַעְמָא…״
- קטע 1920 מילים
נפתחת ב״וְאִי אַשְׁמְועִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא…״
- קטע 2015 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״חִישֵּׁב עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – טָמֵא.…״
- קטע 2228 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת חולין דף קכ״ח עמוד ב׳ · קטע 12 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת,…”
לשון המקור
מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
אָמַר רַב פָּפָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בִּקְלִיפָּתָהּ – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת – טָהוֹר, וְאִם לָאו – טָמֵא.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֵירוֹ? תֵּיקוּ.
אָמַר רַבִּי זֵירָא, הֲרֵי אָמְרוּ: אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ אֶת כּוּלָּהּ, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵץ – נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵירוֹ.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
מֵתָה הַבְּהֵמָה. מַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר (שֶׁל) [מִן] הַנְּבֵלָה?
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ (מֵאֵבֶר בְּהֵמָה), דְּאִילּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – לֹא מְטַמֵּא, מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה – מְטַמֵּא.
אֵבֶר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא, מַאי קְרָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״.
וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ!
אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״מִבְּהֵמָה״, מַאי ״מִן הַבְּהֵמָה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּשָׂר נָמֵי? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֲלִיפִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״ מָה בְּהֵמָה – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.
מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה.
בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: יָכוֹל בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁרָצִים יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹתָם״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.
בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה. בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – הַיְינוּ טַעְמָא דְּלֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, מִשּׁוּם דְּלֹא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לְטַמֵּא מֵחַיִּים.
וְאִי אַשְׁמְועִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – לֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, אֲבָל בְּהֵמָה, דִּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – אֵימָא תְּטַמֵּא מֵחַיִּים, צְרִיכָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי, חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ חִישֵּׁב עָלָיו – טָהוֹר.
חִישֵּׁב עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – טָמֵא.
רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: חִישֵּׁב וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ טָמֵא.