מסכת חולין דף קכ״ז עמוד א׳

ת"ל השורץ הוה ליה למימר וזה לכם הטמא בשרץ הארץ וכתיב בשרץ השורץ על הארץ אייתר ליה השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט שמינו עכבר הארץ הלכך ע"כ על הארץ למין הארץ הוא דאתא ולאו למעוטי ירד לים:

או אינו אומר השורץ לדרשה זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה:

שאין פרה ורבה כלומר שלא היה מפריה ורביה של עכבר לפי שנוצר מאליו הואיל שאינו משריץ טהור דהאי שורץ לשון פרו וישרצו הוא (שמות א) ולא לשון ריחוש וניענוע ולעולם ירד לים לא יטמא דהכי קאמר על הארץ ואפילו עכבר הים ירד לים לא יטמא ואפילו של יבשה והשורץ ופרה ורבה יטמא שאינו שורץ לא יטמא:

ודין הוא דלא נימעטיה מכלל טומאה ולא נדרוש הכי דהא טימא כל ששמו עכבר וניחא ליה למדרש השורץ לרבויי ירד לים ולא למעוטי האי. ולקמיה פריך הא מטהר עכבר הים ממיעוטא דעל הארץ ומאי חזית דמיעוטא לעכבר הים ורבוי לירד לים:

בשרץ קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ:

ואימא השורץ לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין:

א"ל ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה דמרבית מין הים לטומאה:

מה לי בעודו בים מה לי יצא לחוץ אין נוח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל:

תלמוד לומר בשרץ וא"ת למה לי קרא דבשרץ ממילא כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לא על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא ואומר רבינו יצחק דאצטריך בשרץ לעכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ:

מה לי הכא ומה לי הכא ומ"מ אצטריך השורץ כל מקום ששורץ דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו ירד לים ועכבר שבים:

הני ביברי דנרש אינן מן הישוב פירש בקונטרס ביברונ"ש בלע"ז שאין לוקים עליהן משום השרץ השורץ שהן גדלות במים ור"ת אומר דגרסינן ביברי ונרש ועיירות הן כדמשמע בכיצד מעברין (עירובין דף נו.) הני מעלות ומורדות דביברי ונרש אזקינן ובפ"ק דסוטה (דף י.) גבי וירד שמשון תמנתה ויעל יהודה תמנתה אמר רב פפא חדא תמנת הואי דמהאי גיסא סלקי ומהאי נחתי כמו [שם] ורדיניא וביברי [ושוקא] דנרש וקאי הכא אקרא דאייתי לעיל האזינו כל יושבי חלד וקאמר דהני אינן מן הישוב כלומר בכלל יושבי חלד כי רשעים הם וכיוצא בזה אמר פ"ק דקדושין (דף מ:) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב והיינו דאמר רב פפא בסמוך בשמתא נרש כו':

שנים עשר מיני ספקות טהרו חכמים בטומאה וכלן מתבארות במקומן ואחת מהן ספק טומאה צפה על פני המים שהיא טהורה אף ברשות היחיד ולא נאמר דבר זה אלא בשרץ כיצד שרץ שהיה צף על פני המים הן שהמים בכלי הן שהן במקוה וירד לשם אדם לטבול או לקרר ספק נגע בשרץ ספק לא נגע הרי זה טהור עד שיודע בודאי שנגע:

שמונה שרצים האמורים בתורה הם מינים ותחתיהם פרטים משתנים זה מזה ערוד שבשרצים והוא הנקרא חברבר הרי הוא ממין הצב וכן בן הנפלים וסלמנדרא וכן בהרבה מהן אלא שאין אנו בקיאין בהן:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר על זה האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לא הוכשרו בדמיה מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר אמר הר"מ פי' מדולדלין תלויין כאלו אינם מן הבהמה וזה על מנת שהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים וכבר זכרנו פעמים שהאוכלין אין מתטמאין אלא אחר הכשר וכבר זכרנו בפרק השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה הבהמה ויצא ממנה דם הוכשרה באותו הדם וכבר נתבאר בששי מעדויות שאבר מן החי טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר הנבלה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבר מן החי ואבר מן הנבלה ולפיכך אמר כשתמות בהמה והיה הבשר מדולדל בכדי שאי אפשר שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה ומה שאמר ר' שמעון מטהר ר"ל הבשר הזה המדולדל אם כשתמות הבהמה שעליה אמר ר' מאיר אם הוכשר יטמא אמר ר' שמעון שאינו נטמא כל עיקר שנ' מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה לא הוי אוכל והלכה כר' מאיר בכלהו:

אמר המאירי האבר והבשר המדולדלין בבהמה עד שאינו יכול עוד לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אלא שמ"מ הוא מעורה עמו ולא נפסק מכל וכל הרי אותו אבר אינו מכלל הבהמה ומ"מ בחיי הבהמה אינו מטמא אלא הרי הוא כאוכל טהור וצריכה הכשר לטמא ומיטמא בהכשר ואע"פ שאין ראוי לאכילה כמו שיתבאר בגמרא:

בפרש"י בד"ה ת"ל השורץ כו' הוא שט שמינו עכבר כו' ובד"ה ודין הוא כו' דהא טימא כל ששמו כו' ובד"ה א"ל ומאחר כו' דמרבית מין הים כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מה לי הכא כו' דלא נמעט תרוייהו מעל הארץ כו' עכ"ל ולמאי דמסיק דתרתי על הארץ כתיבי וחד אתא להוציא ספק טומאה צ"ל דאי לאו השורץ לא הוה מוקמינן חד לספק טומאה דודאי טומאה נמי טהור אלא דחד הוא מוקמינן לעכבר שבים וחד לירד בים ומחד על הארץ לא הוה ממעטינן אלא המסתבר וק"ל:

בגמ' אף עכבר פרה ורבה ת"ל בשרץ א"ל ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי עכבר וכו' השורץ כל שהוא שורץ וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואימא השורץ לא דרשינן ליה הכי וכו' אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה ולרבות עכבר הים וכו'. לא ידעתי מי דוחקו לרש"י לדחוק ולפרש השתא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה ולרבות עכבר הים אפי' אי דרשינן השורץ כל שהוא שורץ ורוחש ומנענע הוה נמי משתמע דמרבינן מיניה עכבר הים והוה א"ש טפי משום דהא כבר מרבינן מבשרץ אפי' שאינה פרה ורבה כגון עכבר שחציו בשר וחציו אדמה ואיך נדרש השתא השורץ כל שהוא פרה ורבה ואפשר דט"ס הוא:

בתוס' ד"ה תלמוד לומר בשרץ וכו' כיון דאיכא לאקשוי לקולא ולחומרא וכו' ר"ל דקאמר ודין הוא טימא בחולדה וטימא בעכבר וכו' או כלך לדרך זו וכו':

ד"ה מה לי הכא וכו' מכל מקום אצטריך השורץ וכו' דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו וכו'. ולפ"ז צריך לפרש הא דקתני בברייתא לעיל אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא דר"ל דנמעט מעל הארץ תרוייהו עכבר הים וגם אפי' עכבר היבשה אם ירד לים לא יטמא לא כמשמעות פרש"י לעיל וק"ל:

תָּנוּ רַבָּנָן כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם חוּץ מִן הַחֻלְדָּה (תהלים קד, כד). ראיתי בספר מטעם המלך (חלק ד' סימן תר"ב) דאיתא בספרי המקובלים ז"ל כל מין טהור חיותם משם י־ה וכל מין טמא חיותם מן אותיות ו"ה גם ידוע כל מה שיש ביבשה טהור הוא טמא בים וכל מה שביבשה טמא הוא טהור בים נמצא לפי זה יהללו שם י־ה הטהורים שבים וגם יהללו שם י־ה הטהורים שביבשה שהם טמאים בים הרי כל המינים מהללים בשם י־ה וכל המינים מהללים באותיות י־ה ורק מין החולדה לא משכחת לה שתהלל שם י־ה כי מין זה הוא טמא ביבשה ואין כנגדו טהור בים לכן אמרו רבותינו ז"ל בפרקי שירה חולדה אומרת 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ־הּ' (תהלים קנ, ו) כלומר כל אותם שהם לבד מדידי כל מין שיהיה יהלל בשם י־ה ורק מין דידי לא אפשר להלל בשם י־ה עד כאן דבריו. ונראה לי בס"ד לכך נקראת 'חולדה' אותיות 'חלד ו"ה' והיינו לשון כניסה וכיסוי שהיא מכוסית ונכנסת באחיזת ו"ה ולא באחיזת י־ה.

אָמַר רַב נַרְשָׁאָה נַשְׁקִיךְ, מְנִי כָּכִיךְ (ירמיה כב, כט). נראה לי בס"ד רמז בזה על נשמה של אדם רשע אם נתחברה עמך 'מְנִי כָּכִיךְ' כי בודאי נתחברה עמך כדי לגנוב ממך ניצוצי קדושה מתורה ומצות וקורא אותה 'נַרְשָׁאָה' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נר שאה' והיינו כי כל נשמה נקראת 'נר ושאה' לשון שממון מלשון הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם (תהלים לה, יז) וכמו שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות בדרוש נפילת אפים וכמו ענין יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי. ואמר עוד ' נְהַר פְּקוּדָאָה לָוִיךְ מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזִי עֲלִיךְ ' רמז על יסוד דקליפה שנקרא נְהַר וקראו פְּקוּדָאָה לשון חסרון כמו וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (במדבר לא, מט) שעתיד ליפקד ולהחסר מן העולם כמו שנאמר וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג, ב) אם נתלווה עמך הוא בעבור לגזול גלימא שפירא דעלך הוא חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות. ואמר עוד ' דְּפּוּמְבְּדִיתָאָה לָוִיךְ אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ ' פומבדיתא רמז ליצר הרע 'פום בדיתא' רצונו לומר פה כוזב ומשקר שהיא בדאי ודובר שקרים לוייך רוצה לחבר אותך וללוות אותך עם חבורה של רשעים שני אושפיזיך לא תלך למקום חבורת אנשים כדי שלא ימשוך רוחך לחבורת רשעים.