דף ביאור
מסכת חולין דף קכ״א עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף קכ״א עמוד א׳
מסכת חולין דף קכ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־289 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מרטקא גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד וקורין אותו ייבו"ל:
בשר שפלטתו סכין כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ולא חשיב. ולקמיה פריך היכי דמי דאצרופי מצרף ובאפי נפשיה אין מקבל טומאה:
ואולם אתם טופלי שקר איוב אמר לחביריו מחברי דברי שקר אתם ודבר שאין בו רפואה אתם אומרין לרפואתי. ומרטקא משנפסק אין לו רפואה להחבר עוד:
בשר שפלטתו סכין בר רפואה הוא המדלדל בשר מן החי פעמים שקושרין אותו במקומו והוא נדבק ומעלה ארוכה:
המכונס הנאסף יחד יפה:
חייבין עליו משום נבלה בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש ופליג אמתני' דקתני אבל לא טומאת נבלות:
והוא שכנסו דאחשביה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל מתכנס מאליו או ע"י תינוקות שלא במתכוין לא פליג ר' יהודה דליהוי נבלה:
בשלמא למ"ד אלל היינו בשר שפלטתו סכין היינו דמחייב דאיכא למימר כיון דכנסו אחשביה והדר למילתיה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 121a · Sefaria
תוספות
והדר מייתי [לה] לערלה פרי פרי מבכורים וא"ת דבפ' כל שעה (פסחים כד:) פשיט מהך משנה דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן והכא קאמר משום דגמר לה מבכורים וי"ל דרבוי דהכא צריכי דלא נימא זיעה בעלמא הוא:
מרטקא פי' ר"ח בשר מת וכן נראה לר"ת ולא כפי' הקונטרס שפי' גידי הצואר מדאמרינן פרק כל הפסולים (זבחים דף לה.) פגל באלל נתפגלה מוראה פגל במוראה לא נתפגלה אלל ובעוף אין גידי צואר קשין ומוראה לא שייך אלא בעוף ולמאן דמפרש בשר שפלטתו סכין לא קשה ליה מהתם דהא אמרי' בסמוך דלכ"ע מרטקא נמי הוי אלל:
ר' יהודה אומר חייבים עליו הא דלא קאמר מטמא טומאת נבלות דלא תימא מדרבנן להכי קאמר חייבין עליו:
והוא שכנסו תימה מה שייכא מחשבה לאיסור דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה לכך נראה דחייבין עליו לא מיירי לענין אכילה דלא צריך כנסו אלא לענין אם נכנס למקדש כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן כדפי' וכן נראה דאי אאכילה הא כיון דאכלו אין לך כינוס גדול מזה:
ורבי יוחנן אמר אף מרטקא מצטרף ולאו בכה"ג דהוי שומר דא"כ מ"ט דר"ל עור ועצם מצטרפים משום שומר וצירוף שומר מקראי דרשינן לעיל (חולין דף קיח.) אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף דראוי הוא שיאכל אגב בשר וריש לקיש סבר דלא מצטרף דאין ראוי לאכילה דעץ בעלמא הוא:
ה"ג במשנה בטהרות החרטום והצפרנים מטמאין כו' ולא גרסינן בה קרנים וקרנים דמפרש בה רב פפא בסמוך אמתני' דהכא קאי:
Tosafot on Chullin 121a · Sefaria
מאירי
כבר ידעת שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ומ"מ אם נגעה בשרץ וכיוצא בו מטמאה מחמת טומאה שקבלה ממנו והחרטום והוא הנקרא ביק נעשה כבשר להכניס ולהוציא טומאה ולהצטרף ודוקא צד תחתון של חרטום עליון שהוא דק ודומה לבשר וכן הצפרנים במקום שבהן המובלע בבשר אבל שאר המקומות אינן בדין זה ומ"מ לענין טומאת נבלות אינן מצטרפין ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין:
כבר ביארנו במשנה על ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת שמטמאה טומאת אוכלין וכל שכן בטהורה אבל אם נחרה או שחט בה סימן אחד אינה מטמאה כלל אפי' טומאת אוכלין בשר זה של בהמה טמאה שהזכרנו יש מי שאומר שמטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ר"ל אע"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ"מ הרי הוא אוכל בלא מחשבה (ר"ל אע"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ"מ הרי היא אוכל בלא מחשבה) וכן אין צריכה הכשר מים הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם וכלים ויש מי שאומר שצריך מחשבה והכשר ולא אמרו דם שחיטה מכשיר אלא בשחיטה המכשרת לאכילה ודם חלל אינו אלא על ידי גיסטרא ומן הצואר ויש מפרשים שאין דם חלל אלא מאדם והרי הוא כדם מגפתו שאינו מכשיר:
גוי ששחט בהמה טהורה לישראל הרי היא בדין ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי מכל וכל גדולי המחברים כתבו כדעת ראשון ודרך כלל אמרו שכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר והזרעים והאוכלין שאין אדם וכלים מיטמאין מהם שאין נעשין אב הטומאה לעולם אפי' נגעו במת הדבר ידוע שאין נעשה אב הטומאה אלא אדם וכלים ואף כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם וכן אוכלין ומשקין נבלת עוף טהור מטמאה בגדים בבית הבליעה אע"פ שלא חישב עליה לאכילה הואיל ובלע ממנה כזית מ"מ אף בלא כונה אבל לקבל טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ לטמא האוכלין בנגיעה אע"פ שמחמת עצמה אינה מטמאתם שהרי אינה מטמאה אלא בבית הבליעה צריכה מחשבה ולא עוד אלא מכיון שחישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין מחמת עצמה אע"פ שלא נגעה בה טומאה אחרת והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ואינה צריכה הכשר שהרי סופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה:
יש מי שפוסק מכח שמועה שבבכורות שלא נאמר כן אלא בכפרים שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים אינה צריכה מחשבה סתמא לאכילת גוים עומדת:
Meiri on Chullin 121a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תד"ה מרטקא כו' דהא אמרי' בסמוך דלכ"ע מרטקא נמי הוה אלל עכ"ל היינו דאמרינן דמודה ר"ל דאלל דקרא היינו מרטקא דהשתא מתניתין דהתם נמי מרטקא הוה אף לר"ל דפליטת סכין לא שייכא בקרבן דעוף וק"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 121a · Sefaria
מהר"ם
תד"ה והדר מייתי [לה] ערלה פרי פרי מבכורים וא"ת דבפרק כל שעה וכו'. נראה לי שהתוספות שלפנינו חסרים ואי אפשר ליישבן וכי מעיינת שפיר שם בפסחים בגמרא ובתוס' תמצא מבואר שכן צ"ל הכא וא"ת דבפרק כל שעה פשט מהך משנה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ודחי ליה התם אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא והכא קאמר משום דגמר לה מבכורים וי"ל דרבוי דהכא וכו' וה"פ דשם בזבחים רצה לפשוט מהאי מתני' דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן מהא דתנן אין סופגין את הארבעים משום ערלה וכו' מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו כדרך הנאתן ודחי ליה לא התם משום דזיעה בעלמא ומקשין התוספות ל"ל התם הטעם דאין לוקין משום ערלה משום דזיעה בעלמא הוא הל"ל דהטעם הוא כדקאמר הכא דגמר לה מבכורים ומתרצין התוס' וי"ל דריבוי דהכא וכו' ר"ל דגמרא ס"ל דהטעם דאין לוקין הוא כדאמר התם דזיעה בעלמא הוא והא דאצטריך הכא למילף פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה למחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כראמר התם אלא דאצטריך למילף מבכורים שנחשב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי ולא נימא דזיעה בעלמא הוא כן מבואר בתוספות אבל סוגיא דשמעתין דהכא לא משמע כפירוש זה של התוס' וק"ל:
ד"ה ור"י אמר אף מרטקא ולאו בכה"ג דהוי שומר כו' מקראי דרשי לעיל וכו'. ור"ל דאין לפרש דאיירי בענין דהוי שומר דהא מקראי דרשינן לעיל דשומר אוכל כאוכל וא"כ מאי טעמא דר"ל דפליג עליה אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר וכו' דס"ל כר"י דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף וכו' ור"ל פליג עליה:
Maharam on Chullin 121a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קכ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־289 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 17 מילים
נפתחת ב״וַהֲדַר מַיְיתֵי לַהּ לְעׇרְלָה ״פְּרִי״ ״פְּרִי״ מִבִּכּוּרִים.…״
- קטע 213 מילים
נפתחת ב״וְהָאָלָל. מַאי אָלָל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא,…״
- קטע 328 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל…״
- קטע 411 מילים
נפתחת ב״בָּאָלָל דִּקְרָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי; כִּי…״
- קטע 520 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס,…״
- קטע 623 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הַיְינוּ…״
- קטע 726 מילים
נפתחת ב״אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״הַאי בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הֵיכִי דָמֵי? אִי…״
- קטע 99 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: מִקְצָתוֹ…״
- קטע 108 מילים
נפתחת ב״וְחַד אָמַר: מִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ חַיָּה, וּמִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: הַחַרְטוֹם וְהַצִּפׇּרְנַיִם מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין.…״
- קטע 1216 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּחַרְטוֹם תַּחְתּוֹן. תַּחְתּוֹן נָמֵי…״
- קטע 138 מילים
נפתחת ב״צִפׇּרְנַיִם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָקוֹם (המובלעים) [הַמּוּבְלָע]…״
- קטע 149 מילים
נפתחת ב״קַרְנַיִם, אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹם שֶׁחוֹתְכִין וְיוֹצֵא…״
- קטע 154 מילים
נפתחת ב״כְּיוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה.…״
- קטע 1615 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַסִּי: שׁוֹנִין יִשְׂרָאֵל בִּטְמֵאָה, וְגוֹי…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״הֶכְשֵׁר לְמָה לִי? סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה,…״
- קטע 1827 מילים
נפתחת ב״דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְכִי יֻתַּן מַיִם…״
- קטע 1916 מילים
נפתחת ב״וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת חולין דף קכ״א עמוד א׳ · קטע 18 — “דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״,…”
לשון המקור
וַהֲדַר מַיְיתֵי לַהּ לְעׇרְלָה ״פְּרִי״ ״פְּרִי״ מִבִּכּוּרִים.
וְהָאָלָל. מַאי אָלָל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין.
מֵיתִיבִי: ״וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא – הַיְינוּ דְּלָאו בַּר רְפוּאָה הוּא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין – בַּר רְפוּאָה הוּא!
בָּאָלָל דִּקְרָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי; כִּי פְּלִיגִי – בָּאָלָל דְּמַתְנִיתִין.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיבִין עָלָיו, וְאָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הַיְינוּ דְּכִי אִיכָּא כְּזַיִת מִיחַיַּיב, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא, כִּי אִיכָּא כְּזַיִת מַאי הָוֵי? עֵץ בְּעָלְמָא הוּא!
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא נָמֵי מִצְטָרֵף, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: דַּוְקָא בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, אֲבָל מַרְטְקָא לָא מִצְטָרֵף.
הַאי בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ – אֲפִילּוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ מִיטַּמֵּא, וְאִי דְּלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ – בַּטּוֹלֵיה בַּטְּלֵיהּ!
רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: מִקְצָתוֹ חִישֵּׁב עָלָיו.
וְחַד אָמַר: מִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ חַיָּה, וּמִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ סַכִּין.
תְּנַן הָתָם: הַחַרְטוֹם וְהַצִּפׇּרְנַיִם מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. חַרְטוֹם – עֵץ בְּעָלְמָא הוּא!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּחַרְטוֹם תַּחְתּוֹן. תַּחְתּוֹן נָמֵי עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: תַּחְתּוֹן שֶׁל עֶלְיוֹן.
צִפׇּרְנַיִם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָקוֹם (המובלעים) [הַמּוּבְלָע] בַּבָּשָׂר.
קַרְנַיִם, אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹם שֶׁחוֹתְכִין וְיוֹצֵא מֵהֶן דָּם.
כְּיוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה.
אָמַר רַבִּי אַסִּי: שׁוֹנִין יִשְׂרָאֵל בִּטְמֵאָה, וְגוֹי בִּטְהוֹרָה – צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר.
הֶכְשֵׁר לְמָה לִי? סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, וְכֹל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה – לָא בָּעֵי הֶכְשֵׁר.
דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״, מָה זְרָעִים שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ נִבְלַת עוֹף טָהוֹר צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר? מִפְּנֵי