מסכת חולין דף קי״ב עמוד א׳

קישות מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח. הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון:

קלחי קלחים:

ליפתא לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו:

דסילקא אסירי לפי שנותן טעם בהן:

ואי פתך בהו דליפתא ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו:

כמכא כותח. מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו ממנו קדרת בשר:

דחלא מאי דרך לתת חומץ לתוך התבשיל. מי חיישינן שמא יפול מן הכותח בחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל:

לכי תיכול כשתמדוד לי עליה כור של מלח בשכרי אומר לך טעמו של דבר:

אגב חורפיה בלע יש ליזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריפי טובא והיכא דחתך ונתנן בקדרה מלאה מים רותחת מותר בששים לבטל טעם הבלוע בירק ונפלט מן הסכין אבל חתכו בסכין של עובד כוכבים נעשה הירק כולו נבלה וצריך ששים לבטל הירק וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית פרק אין מעמידין (ע"ז דף לט.):

מהו לאנוחי כדא דמלחא בהדי כדא דכמכא א"ל אסור אין לאסור מטעם זה להניח בתבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דהתם נזהר יפה שלא יפול מזה על זה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו ליזהר שלא יפול מן הכותח במלח ולא ידע וימלח ממנו בשר וכן דחלא כי דרך לתת חומץ בתבשיל וחיישינן שמא יפול מן הכותח לתוכו ויחזור ויתן לתוך התבשיל:

הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו הר"ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכת נבלה ואמר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אא"כ נמלח כעין עבוד כדאמר פרק כלל גדול (שבת דף עה:) האי מאן דמלח בישרא בשבת חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ ובקונטרס נמי פירש אינו נאכל מרוב מלח שבו עד ששורהו ומדיחו במים כעין בשר שמולחים להצניע וקשיא לר"ת דאטו הנהו אטמהתא דאימליחו בגידא דנשיא בי ריש גלותא בפרק גיד הנשה (לעיל חולין דף צז:) דמייתי עלה מליח הרי הוא כרותח וכי נמלחו לאורחא וכן (לעיל חולין דף קיא:) קערה שנמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וההיא פינכא דהוה בי רבי אמי וכן רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טרפה בסמוך אטו כל הני הוו לאורחא או להצניע כפי' הקונטרס ואור"ת דכל מליחות שאנו עושין לקדרה חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן מדפירש בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דקאמר טעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי [הו"א] דם ליבעי מלח והא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו דאמרינן התם דאין עובר עליו וקאמר התם רבה על מליחת קדשים וכן לקדרה אלמא למליחת קדרות צריך שלא יהו נאכלים מחמת מלחן:

תרי גללי דמלחא ומשפייה שהדם נגרר אצל המלח בשולים ואפילו למ"ד (לעיל חולין דף קח:) אפשר לסוחטו אסור יש להתיר כאן ולא אמרינן מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ושוב לא יועיל לו תרי גללי דמלחא דכיון שהדם נפרש ממנו לגמרי אין נשאר בו טעם ואפילו משהו דכך היו בקיאין בדבר המותר ולא דמי לאפשר לסוחטו דלעיל דהתם אין האיסור יוצא לגמרי אלא שמתבטל ועכשיו אין להתיר על ידי תרי גללי דמלחא לפי מה שפירש בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי אבל הרבה מלח פוסק כח הדם ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט:

מהו לאנוחי כדא דמלחה בהדי כדא דכמכא א"ל אסור כדא דחלא מאי א"ל מותר. פירש רש"י ז"ל לאנוחי בצדו, וא"ל דכדא מילחא אסור דחיישינן דילמא נפיל מכמכא במלחא וקא עליה ) נראין עיקר, דא"כ נמצאת אומר דצונן בצונן היכא דאית ביה פילי אסור, דהא בר יונה וכמכא שניהן צוננין דנאכלין מחמת מלחן הן, וא"ת דנהי דכל שנאכל מחמת מלחו לאו רותח גמור הוא, אבל חם מיהא הוי, וה"נ כיון דהוי חם קצת ואית ביה פילי אסור, א"כ כי לית ביה פילי נמי ליבעי קליפה, דלא גרע מחם לתוך צונן אליבא דשמואל דאמר תתאה גבר, ואפ"ה אסיקנא בפסחים (עו, א) דקליפה בעי, ומהאי טעמא אמרי' לה דאע"ג [ד]תתאה גבר ותתאה לא הדר רותח מחמת רתיחת העליון מ"מּ אדמקרר ליה תתאה לעילאה אזיל עילאה ומחמם ליה לתתאה, והילכך בעי תתאה קליפה, אלמא כל חם קצת בולע כדי קליפה, הכי נמי אם חם הוא ליבעי קליפה, וא"ת דהתם הוא דהוי חם מחמת רותח מחמת אש, אבל חם מחמת מלח לא בלע כלל, ואפילו כדי קליפה, אלא אית ביה פילי, הא אפילו בחם שלא מחמת אש נמי אמרינן (לעיל חולין ח, ב) דבולע כדי קליפה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאמר רב קולף, ובעינן התם לאוקומי טעמי' דרב משום דקסבר דבית השחיטה רותח, וההיא ודאי לאו רותח ממש קאמר, דהא אין היד סולדת בו אלא חם קצת לבלוע כדי קליפה קא אמר, ושמא י"ל דכל שנאכל מחמת מלחו אפליו כחם דבית השחיטה לא הוי, ואפ"ה כי אית ביה פילי אסור, דחם כל דהוא כי אית ביה פילי אגב פילי בלא ויורד הוא דרך (נקעים) [נקבים]. כאן חסר ועיין תורת הבית חלק ב' בית ד' שער א' דף ג' ע"ב דפוס יועזפא שחסר כאן כמה שורות והעתקנום משם ופרש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדירת בשר ואתי למיכל בב"ח אבל כדא דחלא דאי נפיל לגוויה לא קאי בעיניה לא חיישינן וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא כולי האי לא חיישינן. ותמה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזירה שמא יפול מזה לתוך זה. וקדירות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפ"ק דע"ז לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ור"ח והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכא שבצרו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו גם זה דבר של תמה ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה שהרי אע"פ שהוא שואב לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו, ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב, ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פיסקיה ואכיל. ותנן בפ' אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חילתית של נכרים, ומפרשינן טעמא בגמ' משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי, ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אעפ"י שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו, והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם, ועתה אשיב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו. ולהאי טעמא מה שנמצא פעמים בבשר שנמלח גומות בחתיכה התחתונה, והיא מתמלאת דם וציר אדום, והוא לא שריק, שהגומא מעכבת, ואפ"ה שרינן, היינו טעמא משום שהדם שבו נבלע ונפלט דרך (הנקעים) [הנקבים] ומה שנשאר בו עכשיו אינו דם אלא ציר אדום, שהדם לעולם אינו מתערב אלא נבלע ונפלט, והראשון נראה עיקר כנ"ל.

א"ר נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה פירש ר"ח ז"ל זה צלי הוא ואינו צלי הרבה ומימיו שותתין על הככר, רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ואפילו אסמיק ואברי סומקא לבראי אפילו סמיכתא, ואמר ר"נ אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא משתעלה תמרתו, כלומר שאין הדם מעלה תמרת אלא כבר כלה הדם (ומעשה) [ומעכשיו] שומן הוא ששותת על האש. מתקיף לה רב אשי דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא, כלומר זה שמעלה תמרת הוא התחתונה שנצלה אבל העליון עדיין לא נצלה ודם הוא שנופל בכלי. ופסק רב אלפס ז"ל בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכרב הונא, ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר לחומרא כרב אשי דלית ליה תקנתא עד דאיתי תרתי גללי דמלח. והקשה הראב"ד ז"ל דרבא מיקל מדשמואל, והאיך אפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה, ועוד שמואל גופיה דלא אסר אלא הככר אבל הבשר משרא שרי, ולטעמי כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר, והלא שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו על הככר, ועוד לרב אשי דאמר (ליה) [לית] תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי(ר) ליה כי עביד נמי הכי מאי הוי, הרי הם והשומן שניהם חמין הם, והיאך אין הדם אוס' את השומן וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו האיך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופי' כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין, דכיון דאסמיק ואברי' סומקא לבראי איכא משום מראית העין כדם שעל הכבד דאמרינן גוררו ואוכלו, דגים נמי דכנסו דאסור משום מראית העין, אבל מה שחוזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור ואין בו משום מראית העין ואין בכך כלום, ומה שהתיר להניח כלי תחת בשר משתעלה תמרתו, משום דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר, ומה שיצא ממנו אין בו מראה דם שיכול אדם לטעות בו, ורבא ס"ל בדם שעל הככר שחתך עליה בשר אע"ג דאסמיק לא טעו בה אינשי, דכל דם שיוצא מן הצלי לאחר שנצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י אותה צלייה לא מיחז(ק)י כסומקא דדמא אלא כסומקא דחמרא, ואין כאן משום מראית העין, ורב אשי נמי כותיה דרבא ס"ל בדם שעל הככר משום דבלוע הוא בככר, אבל (כ)[ב]ההוא סומקא דדייב למנא ס"ל לרב אשי דאיכא משום מראית העין, ואע"ג דמנפשי' נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא משום דאיתא בעיניה, וה"ל כדם דגים שכנסו, ואי לא מייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה לדמא אסור, דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחר ואיכא משום מראית העין, והלכך למאי דבלע מהדדי או דבע מנא מינייהו לא חיישי' דהיתירא הוא, וה"ל כדם של בין השיני' דאמרינן מוצצו ואוכלו. ונראה מדברי הרב ז"ל דדוקא שעל הככר הוא שהתירו רבא ורב הונא, ומשום דנבלע בככר, אבל אי פריש למנה כהללו שחותכין את הצלי על כלי עץ דאסור אפילו לרבא משום מראית העין, דהוה כדם דגים שכנסו, ולא משמע הכי, דהא שמואל גופיה לא אסיר ליה [אלא] בדאסמיק ואביי סומקא לבראי וסמיכתא, ובכי הא הוא דשרי רבא, דאלמא טעמי' דרבא לאו משום דנבלע בתוך הככר הוא, אלא משום דדם כזה אין לו מראה חזק ואין אדם טועה בכך, אלא חמר בשר הוא דקרו ליה, ואפילו חתיך ליה בכלי והוא בעין משמע נמי דשרי, דשומן בשר הוא וחמר בשר קרו ליה, דאי לא תימא הכי כי אמרי' רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר לא הוה שתיק גמ' מיניה, והוה אמר וה"מ ככר אבל בכלי אסור, והא דקא אמר מרנא ז"ל דרב אשי משום מראית העין הוא דקאמרת, תמיהא לי וכי שמואל לא חאיש למראית העין מאן חאיש להכי טפי מיניה, ואדרבה למאי דלא חאיש רב אשי חאיש שמואל והיכי לא חאיש שמואל למאי דחאיש רב אשי, ועוד שמואל מי קא שרי היכא דאיכא מראית דם, אדרבה אין מניחין עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו קא אמר, ואי איכא דמא ומחזוהי לא קא שרי ליה, ורב אשי נמי לאו משום מראית העין קאמר (אלא מחשש דם גמור דהא לא מטא קא') אלא מחשש דם גמור, דהא עילאה לא מטא קאמר, אלמא משום דם גמור הוא דקאמר דדמא עילאה לרב אשי כתתאי לשמואל, כלומר בשעת הנחתו ע"ג האש, דהא איכא דם גמור, אלא משמע דההוא דכבר שחתך עלי' בשר טפי מטוי מהאי, דכול' אדמומית דההוא דככר לצלייה הראויה לאכילה לרוב בני אדם לא דחאיש שמואל לההיא, משום דאגב דוחקא דסכינא נפיק דם ואיכא משום מראית העין, אבל ס"ל דכיון דמטא לאפוקי תמרתו לא נפיק מיניה דם כלל מחמת אש, והלכך שרא לאנוחי כלי תחותי' מעת'. ורב אשי סבר כההוא דככר דשרו כרבא אע"ג דנפיק מיניה בדוחקת דסכינא כיון דמטא לכלל צלייה תו לית ביה משום מראית העין ושרי, אבל בהא דבי דוגי דלא בשיל כולי האי דילמא עילאה לא מטא כלל ודם גמור הוא, ולא משום מראית העין, דהא בבי דוגי מיא טפי איכא ובטל הוא מראה בגווייהו, אלא דדם גמור הוא ולא מבטלי' ליה, והלכך אסור עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה. וא"ת א"כ יהיב ביה מילחא נמי ליתסר, דהא שומן ודם שניהם רותחין ובלעי מהדדי, הא ליתא דלח ולח לא בלעי מהדדי כלל אלא בלבולי מבלבלי, וכי רמי ביה תרי גללי דמלחא דמא שכן כוליה בשפולי' מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ומנא נמי נראה דלא מיתסר משום דדם שבשלו הוא מדרבנן דאסור כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (מנחות כא, א) רב' דדם שמלחו או שבשלו אינו עובר עליו, וכיון דספיקא הוא אי מטא ואי לא מטא דהא דילמא לא מטא קאמר ספיקו להקל, ואפילו רב אשי נמי דאמר דאית ליה תקנתא בגללי דמלחא תרתי בעי משיעלה תמרתו ואח"כ למיהב ביה גללי דמלחא, אבל לשווי (ביה דודי) [בי דוגי] מקמי דתכלה אדמימות דהיינו משיעלה תמרתו לא, דאז איכא דם, ומיהו א"ה לכתחלה לא שרי' בלא גללי דמלחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן, והלכך מספקא דרבנן לא אסרינן לה למנא, ומספקא נמי לא אסרינן לה לאנוחי בי דוגי כלל כנ"ל. וכ"ה בה"ג ז"ל דדוקא תרי גללי דמילחא, אבל טפי לא שרוב המלח שובר כח הדם ומתערב עם השומן. וכתוב בספר התרומות הלכך אנן דלא בקיאי' בשיעור מלח ליתן בכלי, א"כ אסור ליתן כלי לקבל השמנונית, אא"כ מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשימין בקדרה, ולפי מ"ש דספיקא דרבנן היא בדיעבד מותר, ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד מותר (ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד שם) דהא תרתי ספיקי נינהו, ספק נצלה ספק לא נצלה, ואם תמצא לומר לא נצלה דילמא ליכא שיעורא לאסור ובטעימה א"א דטעם דם שנתבשל עם השומן אינו ניכר, ולפי טעם זה אפילו לא נתן בו מלח [שרי] כל שכן כי נתן בו מלח דאיכא ספיקי טובא. ולענין השפוד שצולין בו תמיד בשר בלא מליחה. כתב הראב"ד ז"ל שפוד שצולין בו בשר קשיא מכדי חיימא בשרא דאיב דמא עלוי שפודא בין מתותי בשרא מאבראי, וכיון דשפודא חמימה הו דהא שפוד של מתכת חם מקצתו חם כולו, אשתכח דהוא בלע דמא, וכי גמר בשרא למטויה ושביק ליה עלוי שפודא אמאי לא מיתסר בשרא מיניה, דהא חמימי נינהו, וא"ת שהאש שואבת הדם מבחוץ ואין מניח אותו לירד על השפוד, והא קא חזיא, דלא"ה הוא אלא דרך הנקב הדם שותת ויורד, והכי אמרינן (לעיל חולין צג, ב) ברישא בכבשא דאי אנחיה אנחיריה אי דץ בי מידי שרי, דדמא נפיק דר אותו נקב, ואי לא אסור, ואי אנחיה אצדדין נמי אסור, דדמא מקוא קוי ואסור, דשמעי' מיניה שאין הדם יוצא אלא דרך הנקב. ופ"ז אין אדם רשאי לשהות הצלי ע"ג השפוד אפילו רגע אלא תכף שמוציאו מן האויר שפולט מעל השפוד ועד שהוא זב יחתכו, שכ"ז שפולט אינו בולע עד שיבא ויורה צדק לנו ע"כ. ואולי נאמר דדם משרק שריק, וכ"ז שהוא על האש הדם היוצא דרך הנקב על השפוד נופל הוא על האשר, והאש שואבו (ושופפו) [ושורפו] שאם אין אתה אומר כן שתי חתיכות זו אצל זו למה אין נאסרות שפולטת זו ובולעת זו, ואפילו חתיכה אחת פולט צד זה ובולע מצד זה. אלא שהדם משריק שריק ואינו נבלע, ומה שנבלע בכח האש כבולעו כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא (פסחים עד, א) וצ"ע.

מאי לאנוחי כדא דכמכא וכו' פי' שאסור להניח כד של מלח סמוך לכד של חלב משום שמא יפול מן החלב על המלח כשיבא להסתפק מן החלב ולאו אדעתיה וחלבא איתא בעין על המלח ואכיל להו בהדי בשרא אבל כדא דכמכא בהדי חלא שרי דאע"ג דנפיל מחלבא לגבי חלא לא קאי ביה בעין ומסתמא לא נפלי כולי האי דליתן ביה טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן שלא להעמיד דבר איסור אצל דבר המותר שמא יפול עליו מסתבר לי דטעמא דמילתא משום דבאיסורא מזהר זהיר ביה ותו שאינו מסתפק ממנו ואינו מצוי שיפול על ההיתר אבל הכא דתרווייהו היתרא והוא מסתפק ממנו בהתמדה וכמכא במלחא שרי איכא למיחש וכדעבדינן כמה הרחקות בבשר וחלב דליתנייהו באיסורא שלא להעלותן על השולחן וכדאמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה וזה נראה מבואר אבל ר"ת והרמב"ם ז"ל פירשו מהו להניחו עליו והטעם מפני שהמלח שואבת מן החלב ולא נהירא דא"כ מאי האי דאמרינן האי איתא לאיסורא בעיני' שהרי אין המלח שואבת ממשו של חלב:

כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו פרש"י ז"ל שמלחוהו הרבה כעין שמולחין להצניע שאפילו הדיחוהו יפה אינו נוח להיות נאכל מחמת רוב מלחו והרב ר"י בר ישראל ז"ל פי' שהוא הבשר שמולחין הרבה מאוד להוליכו בדרך שכיוצא בו שאמרו במס' שבת שהוא עיבוד כדאי' התם. ור"ת ז"ל הקשה שהרי הביאוהו להא דשמואל על כמה מימרות בפ' גיד הנשה ובפירקין והיכי מיירי כולו במליח' דעביד להצניע או דבעי ליה לאורחא אלא ודאי מליחות שלנו חשוב אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כרותח דצלי ואינו נאכל מחמת מלחו היינו שבלא הדחה אינו נאכל מחמת מלחו ולאפוקי מליחה שעושין לצלי שאינו אלא נתינת טעם אבל מליחה בקדירה כבר כתבוהו גאונים ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי וא"כ אף הוא רותח ומפליט ומבליע כחו ועוד הביא ראיה לזה מדאמרינן במנחות פ' הקומץ רבה. ולא תשבית ברית מלח מעל מנחתך ולא מעל דמך. כלומר דדם קדשים אינו צריך מליחה ואקשינן פשיטא כלומר דהא כי מלח ליה לא חשיב דם. דהא אמר רב דם שבשלו אינו עובר עליו ואמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ור"י אמר איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ולהכי איתא מימרא דדם שבשלו בהדי אידך הדם שמלחו לאשמעינן דבשול ומליחות שוין הם ומליחה שלנו היא כבישול קדשים כדאמרי' במנחות וכן לקדירה. והראב"ד ז"ל הכריע כדברי רש"י מדלא קאמר עם מלחו ותו היכי שייך לומר שאינו נאכל מחמת מלחו דהא אסור לאכלו אם לא הדיחו ויש שפי' כפי' ר"ת ז"ל אלא שאומרים דאין נאכל מחמת מלחו היינו לאחר הדחה וה"פ שאינו נאכל בתורת בשר תפל מחמת מלחו כלומר שהאוכל לאחר הדחה מרגיש ואומר בשר מלוח זה שכיוצא בו נקרא בשר מליח ונאסר ואינו נאכל ונודר מבשר מליח ומ"מ הראיות שהביא ר"ת ז"ל אינן ברורות כי אע"פי שאמרו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה להוציא הדם הוא כשיעור צלי אין זו ראיה שיהא כאן אחד לענין מפליט ומבליע כי הצלי הוא חם יותר אלא שהם שיערו כי כשיעור ההוא יוצא הדם הראוי לפלו' בקדיר' קודם שתרתיח וההוא דפרק הקומץ כבר דחה ריב"א ז"ל שדרך התלמוד להביא מימרות הדומות זה לזה ביחד אגב גררא דחדא וכמו שהובא שם ההוא דאיברים שצלאן ואע"פ שאין לענין לנדון שלפנינו ואולי היו רגילין לשנותן בבית המדרש כולן ביחד א"נ גבי דם הוא דבר לח מאוד. והמלח מתערב בו הוי מליחה לבישול אבל לא לענין מליחת בשר במליחה שלנו ועוד דהתם ברובא דנוסחאי לא גרסי' אלא וכן לצלי ומלתא אחריתי היא כדבע' למימר לקמן בס"ד מ"מ יש לנו להחמיר כדברי ר"ת ז"ל ולחשוב מליח כרותח אפי' במליחה שלנו.

וכדא דכמכא שאמרו כאן פרש"י ז"ל דכמכא כותח יש שהקשו דהא מדברי רש"י ז"ל נראה כי תפל היה ונמלחה בכדא וא"כ היכי אמרי' דהאי בר יונה נאכל מחמת מלחו והלא אפי' היה בתחלה תפל כיון דנפל לכותח הוי אינו נאכל מחמת מלחו: דהא אמרי' בפ' אלו עוברין דכותח תילתא מלחא ולא חזי לאכלה אלא למשטר ביה בעלמא ואינו קשה כ"כ דהרבה מיני כותח הם והאי דהכא הוי מעורבים בו נסיובי דחלבא ודברים אחרים הממתקים טעמא. וי"א כי בר יונה מעצמו היה מלוח קודם נפילתו בכד ולאלתר סלקוהו משם: ויש שפרשו דכמכא האמור כאן היינו חלב. אבל צלי קליפה בעי פי' צלי חם כסתמא דמילתא שאם צונן הוא עתה כי נצל' מעיקר' או נתבשל מאי הוי אלא ודאי כדאמרן כיוצא בו הא דאמרי בפסח שני גבי נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו: אם חי ידיחנו ואם צלי יקלף את מקומו והכין מוכח התם.

אמר רב נחמן ככר שחתך בשר עליו אסור לאכלה פי' לישנא מוכח דככר הוא דאסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ואף ע"פ שבודאי הי' נבלע בו בדוחק דסכינא כשהיה חותכו ומכאן ראיה שהדם הזה שבככר אינו דם ומפני מראי' עין אסרוה כעין שאסרו דם מהלכי שתים שעל הככר ושבין שינים אמרו שמוצצו: והיינו דמפלגינן בין אסמיק ללא אסמיק ואידך חלוקי' שנאמרו כאן. וכתבו בתו' דכולה שמעתין בבשר שלא נמלח ולכך חשו בו אבל בבשר מלוח דחזי לקדרה אין חוששין לו כלל לדברי הכל. והא דאמרינן דרבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בתר הלכתא כרבא דהא בתרא הוא ועביד ביה עובדא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. ובאידך דבי דוגי דבסמוך קיי"ל כרב אשי דלית ליה תקנתיה אלא בגללי מלחא: וא"ת דא"כ קשיא הילכת': דהא קמיית' חמירא טפי דשמואל שרי באידך ואוסר בקמיית' כדמפרש תלמודא בסמוך דאגב דוחקא דסכינא בלעה. וי"ל דודאי קמיית' אית ביה גריעות' דאיכא דוחקי' דסכינא ומיהו אית ליה חדא למעליות' והוא אחר שנצלה שיעור הראוי לאכילה דההיא שעתא הוא דאכלי לה וחתכי לה בסכין משא"כ באידך שלא נצלה כשיעור אלא שכלה אדמומית שבו. ושמואל חמי' ליה קמייתא משום דוחקא דסכינא שמפליט אפי' דם הבלוע בתוכו הרבה שלא שלט בו האור לגמרי וקיל לי' אידך שהו' זב מאיליו ואינו פולט אלא מה שהוא בפני הבשר משלטה בו האור ואנן סבירא לן דקמיית' קילא טפי מכיון שנצלה כל צרכו ונורא שלטי ביה טובא טפי מאידך וכן הלכת': ולמדנו משם דמודה רב אשי דאיתא לבי דוגי תקנתא בלא גללי מלת' כשמניחין אותו אחר שנצל' כשיעור אכיל דלא הוה דמא אלא חמר בשר ומקמי הכא הוא דאמר דלית ליה תקנתא דהא אדשמואל קאי ובזמן הזה לא סמכי אגללי מלתא. דהא לא ידעינן אי האי מנינא דוקא וכמה שיעורא דגללי. וכן פי' בעל התרומות ז"ל ומיהו גם ההוא דבי דוגי אינו נאסר אלא מפני מראית עין שאם לא כן כי יהבינן ביה גללי מלתא ושכן בתתא מאי הוי הרי נאסר גופו של כלי ונאסר מה שבתוכו אלא ודאי כדאמרן ולענין בשר צלי דעת ר"י ז"ל דלא בעי מליחה כלל דהא דם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ובכוליה תלמודא אמרי' דאומצא שרי בלא שום מליחה ואף בבשרא דאסמיק אמרו לעיל דלצלי לא בעי מליחה: ולענין המבשל בשבת אמרו דחזי' לברי באומצא ובודאי בלא מליחה קאמר דהא אסור למלוח לבריה בשבת: וכיון דכן ה"ה לצלי דהא כל שפולט ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני גבי מולייתא הילכך לא בעי מליחה לצלי. והא דאמרי' בפ"ק דביצ' ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו למימרא דצלי בעי מליחה כלל מן הדין אלא לפי שיש נוהגין לתת בו מלח לנתינות טעם בעלמא קאמר שאותה מליחה מותרת על האור והוקשה לו הא דאמרי' במנחות וכל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תביננו מאי תביננו ומפרש רב אשי שיתן בו טעם כביצה ופי' ר"ת ז"ל יכול ליתן בו מעט מלח למצוה בעלמא כביצה המועטת שנותן טעם באדם ומישרת אותו מעט מעט. ת"ל תמלח שצריך ליתן בו מלח מרובה אי תמלח יכול במי מלח כלומר מי מלח מרובין כעין סולמויי"א ת"ל תמלח הא כיצד מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והפכו ונותן עליו מלח ומעלהו. ואמר אביי וכן לצלי כך הגרסא בפי' ר"ח ז"ל ובסדר קדשים שכ' רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דאלמא לצלי בעי מליחה: ואומר ר"י ז"ל דלא גרסי' וכן לצלי אלא וכן לקדרה לומר דמליחה דקדרה שלנו להוציא הדם: צריכי' מכל הצדדים כמליחת קדשים: ואהא בלחוד הוא דאמר וכן דאלו מליחות קדשים מעליהו לאלתר ואלו בדידן בעי שהייה כשיעור צלי שהוא כדי הילוך מיל בקבלת הגאונים ז"ל: והרמב"ן ז"ל פי' דשפיר גרסי' וכן לצלי ולאו משום דלצלי בעי מליחה כלל אלא כלפי שאמרו שבמליחת קדשים שמכשיריו לאכילת מזבח מולחו ומעלהו לאלתר בלא נפיץ כך המולח לצלי בנוהג שבעול' מעלהו לאכילתו על שלחנו בלא נפיץ ואשמעי' אע"ג דמלח דמליחה אסור מפני דם הנבלע בו המלח דצלי מותר דע"י האור לא בלע בו דמו כלל ומאי דבלע נשרף לגמרי או נפלט למ"ד שכל שע"י האור כבולעו כך פולטו. ורבינו הרב הלוי ז"ל פי' דה"ק דאף למתנות כהונה הנאכלים לכהנים בעי מליח' למצות מליחה קרבן וכן בכל על כל קרבנותיך תקריב מלח ונקט לצלי משום למשחה בהם דרך תענוג כדרך שהמלכים אוכלים והא דאמרינן בפסח שני לענין שעיר הרגלים בשבת נאכלין במליחה הוא דנאכלי' חיים ואע"ג דמליח' אסורה משום שבות לא גזרו בו במקדש כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא כדאמר רבא בפ' בתרא דעירובין מר':

אסור להניח כד הכתח סמוך לכד המלח שמא מתוך משמושו יפול מן הכתח שיש בו חלב במלח וימלח בו את הבשר ואפי' היה כד המלח גדול הרי אין הכתח מתערב בכל המלח אלא בגרגירים ידועים ממנו ונמצא שם האיסור בעינו ר"ל שאינו בטל אבל מניחין אותו סמוך לכד החומץ שאפי' יפול לשם הרי הוא מתערב בכל ובטל בתוכו בששים:

גדולי האחרונים שאלו היכן מצינו איסור בנתינת דבר האסור בצד המותר הואיל ואין נוגעין זה בזה והלא מותר לישראל לשפות קדרה שלו בצד קדרה של גוי ואינו חושש כמו שיתבאר במסכת ע"ז ומ"מ גדולי המחברים פירשו שהמלח שואב מליחות הכתח שבצדו ולא מחשש תערובת ממש נגעו בה מה שאין כן בחומץ שאין טבעו למשוך כל כך ואין אלו אלא דברי נביאות ומהיכן באה משיכה בדברים שזו בכלי אחד וזו בכלי אחד וקצת אחרונים פרשוה בשכלי של מלח עומד על הכלי של כתח לא בצדו אלא עליו ממש וכל זה איננו שוה לי אחר שקרקע הכלי שלם וחוצץ בין שניהם ויראה לי כדעת ראשון ואע"פ שבשאר דברים אין חוששין להעמיד איסור בצד היתר נשתנה הענין בדברים אלו לדעתי מצד שהמלח הוא דבר שתשמישו מצוי בכל שעה והידים מצויות תמיד למשמש בו וכן הכתח הוא דבר שהיה דרכם ליטבל בו את הפת והיו ממשמשים בו תמיד וכן החומץ שהיו רגילים להשתמש בו לצרך הכתח שהיה עבה וכשהיו מזמינין מן הכתח הן מקלישין אותו בחומץ ומתוך שהמשמוש מצוי בכל אלה הדבר קרוב להתערב זה בזה מה שאין כן בשאר דברים ומפני זה אסרו את הדבר במלח ולא בחומץ על הטעם שהזכרנו:

מכאן אתה למד להדיא שהמלח שבלע דבר האסור אסור אלא שאין משערין בטעמו לאיסור קדרה גדולה במועט אלא שרואין אותו כאלו הוא גוף האיסור שמחמתו הוא נאסר אם כן מלח שמלחו בו פעם ראשונה להפלטת הדם כבר נבלע מן הדם ואסור משום דם אלא שאם נתנו ממנה בקדרה אין הולכין אחר הטעם לאסור תבשיל מרובה במלח מועט שהרי מעט מלח נותן טעם בתבשיל מרובה אלא רואין אותו כאלו הוא כלו דם שהוא נאסר בשבילו וכל שהדם כשיעור זה נותן טעם לפי אומד הדעת אוסר וכל שדם שבשיעור זה אינו נותן אע"פ שהמלח נתן טעם אינו אוסר וכן בשאר איסורין על הדרך שכבר ביארנו מעתה אינך צריך להרהר בדברי מי שאמר שאין המלח נאסר מפני שחומו שורף כל מה שנבלע בו כמו שאמרו במסכת עבודה זרה ציר שורף ופירשו בו מפני המלח שבו ודי לו בהדחה מלכלוכית שעליו וכל שהדיח אותו המלח יפה אף המלח עצמו מותר שמה שנבלע בתוכו כבר נשרף והלכלוכית שעליו שאינו נבלע בו כבר עבר בהדחה שלא נאמרו הדברים אלא ביין ואף ביין יש מי שחולק לומר שלא מחמת מלח הוא כמו שיתבאר שם:

כתח זה שאמרנו עליו שיש בו חלב צריך אתה לידע שמלח יש בו ומ"מ נאכל הוא עם מלחו אף לבדו ואע"פ שאמרו בפסחים דתילתא מילחא וכן שאמרו על האוכלו בפני עצמו שבטלה דעתו אצל כל אדם לא נאמר כן אלא קודם שעירב בתוכו החלב ושאר דברים הממתקים אבל בשעה שבא החלב לתוכו נאכל הוא עם מלחו או שמא לא נאמר שם אלא על כתח הבבלי אבל כתח סתם נאכל הוא עם מלחו ונמצא שאין לו דין חם כלל:

מעתה נפל לתוכו בשר חי וצונן או עוף הן שלא היה בשר זה נמלח הן שהיה נמלח מעט עד שהוא נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בתוך צונן והכתח מותר והבשר צריך הדחה לבד ואם היה צלי או מבושל והוא חם ונפל לתוכו הרי הוא כחם לתוך צונן וצריך קליפה לפי דרכך למדת שמה שהזכרנו בכאן חי וצלי או מבושל אין הדבר תלוי אלא או בצונן או חם אלא מפני שדרך החי לטבלו כשהוא צונן ואחר כך לצלותו והצלי או מבושל דרכו לטבלו בחמימות הוזכרו בגמ' בלשון חי ובלשון צלי ומבושל ואף אנו הזכרנו לפי דרכנו להודיעך שמה שנזכר בגמ' חי וצלי ר"ל צונן או חם וכן תמצא בפסח שני סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף ואין ההודעה אלא שאם הוא צונן ידיח ואם חם יקלוף אלא שכך דרכן של בני אדם שסכין את הצלי כשהוא חם וכשהוא חי סכין אותו צונן ואחר כך צולין אותו והילכך נצטנן הצלי או המבושל ונפל לכתח או כתח עליו די לו בהדחה וגדולי המפרשים חולקים לומר שאף צלי צונן בדין זה מפני שהוא רך הרבה ובולע אף בצונן ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ומפני שכח האור מיבשו עד שמתוך יבשותו בולע הרבה אבל במבשל צונן מיהא כלם מודים שדיו בהדחה וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הרבנים כתבוה אף במבשל צונן ועקר הדברים כדעת שכתבנו:

היו שניהם מלוחים עד שאין נאכלין עם מלחם הרי הם כחם לתוך חם היה האחד נאכל עם מלחו והאחד אינו נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בחם והולכין אחר התחתון על הדרך שביארנו ענינים אלו בפרק גיד הנשה:

היה צלי זה חם והיה הבשר מתובל בתבלין או שיש בו נקעים אע"פ שהכתח כצונן כל הבשר אסור יש מי שאומר שאפי' היה הצלי צונן וכן הכתח אם היה הצלי מתובל או יש בו נקעים אסור:

בשר זה שנפל לתוך הכתח אם היה הצלי חם הרי הוא כחם לתוך צונן ודי לו בקליפה ואע"פ שהבשר שוקע והכתח צף עליו אחר כן ונמצא עליון הואיל והכתח במקומו והבשר או העוף בא עליו הכותח גובר ולעולם נקרא תחתון לענין זה וכל מה שכתבנו בכתח הוא הדין בחלב עצמו על הדרכים שביארנו:

תד"ה הלכתא דגים כו' ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשלו אסור כו' עכ"ל ולא ניחא להו לתרץ ולפלוגי דהתם בתנור ליכא מים משא"כ הכא שיש בקדירה מים והוי טעם שלישי דהא כיון דהדגים נוגעות ג"כ במחבת ונפלט טעם מזה לזה לא הוי אלא טעם שני בהיתר וכדכתבנו לקמן לגבי קערות ומה"ט נמי כתבו בפשיטות בההיא דבישל בה חטאת דהוי טעם שני באיסור ולא הוי טעם שני בהיתר על ידי מים משום דהשלמים נוגעות בקדירה ונפלט הטעם מזה לזה ודו"ק:

ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה וכו' ויש לדקדק שאפי' נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת דבכל יום וכו' ומותר לבשל שלמים האידנא וכו'. ר"ל דשם פ' דם חטאת קאמד דבלי בית המקדש לא היו בלועים מנותר משום דכל יום היו מבשלין בהן וא"כ כל יום הוא ניעול ליום שלפניו ודייקו מיניה התוס' דא"כ מותר לבשל שלמים ששחטו היום בקדרה שבשלו בה שלמים של אתמול ולא אמרינן דיהיה אסור לעשות כן מטעם דשלמים של אתמול אין מותרין באכילה כ"א היום ושלמים דהאידנא אם היו מבשלים אותם בקדרה חדשה היו מותרין באכילה ב' ימים היום ומחר ומחמת שמבשל אותם בקדרה שבשל בה שלמים דשל אתמול שזמנן כל היום ואותה בלוע שנבלעה בקדרה תפלוט בשלמים דשל היום ומחמת זה יהיו ג"כ אסורים לאכלן למחר כמו השלמים דשל אתמול וא"כ ממעט באכילת שלמים אלא ודאי משום הכי מותר לבשלן בקדרה דשל אתמול משום דטעם הנבלע בקדרה משלמים דשל אתמול אינו אוסר שלמים דהאידנא באכילה למחר משום דאותו טעם הוא נותן טעם בר נ"ט משום דטעם של השלמים דאתמול בקדרה והקדרה בשלמים דהאידנא ועדיין היתר הוא דהיום אין כאן עדיין שום איסור:

בא"ד ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפי' בישל בקדרה הטאת מותר לבשל בה מיד שלמים. ונבלע טעם החטאת בשלמים ומיד טעם השני נפלט מהקדרה ונבלע בשלמים הוא אוסר השלמים מיד היום באכילה לזרים ולנשים ואין כאן נ"ט בר נ"ט דהיתרא אלא ע"כ התם לא הוי טעמא משום נ"ט בר נ"ט וא"כ אימא לך דלעולם הכא בדגים שעלו בקערה בנתבשלו לא מקרי נ"ט בר נ"ט כך הם המשך דברי התוס' אלא שיש לעיין א"כ דזה מותר אפי' לכתחלה מן התורה מטעם מין במינו בטל מדאורייתא ברוב א"כ לא משכחת נותר מדאורייתא בכלי הנבלע מבשר קדשים ולמה באה המצוה בתורה וכל כלי נחשת אשר יבושל בו ומורק ושוטף במים ונו' וצ"ע שם בתוס' דזבחים:

בא"ד ואם הא' אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר הלשון אינו מדוקדק דהא לפי הדין נראה דגם אותו שאינו בן יומו נמי מותר משום דכיון שהא' אינו בן יומו לא נקרא טעם שני באיסור ולא נאסרו המים דהא הטעם של דבשר או של החלב הוא פגום ודו"ק ועיין בפוסקים: