מסכת חולין דף ק״ד עמוד ב׳

נאכלת לכהן עם הזר ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיניה ואכיל דהא אכילה גופה לא מיתסרא בה אלא משום גזירת אכילת חלת הארץ:

לכל כהן שירצה אפילו לעם הארץ שאין משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ דכתיב (דברי הימים ב ל״א:ד׳) לתת מנת לכהנים למחזיקים בתורת ה' מחזיקים יש להם מנת ולא שאין מחזיקין. אלמא בדרבנן לא גזרינן העלאה אטו אכילה:

בשלמא אי אשמועינן תלת חו"ל בארץ שהביאה לארץ ואשמועינן דאע"ג דיש כאן חלה דאורייתא ואיכא למיגזר הא אטו הא דאי מסקת חלת חוצה לארץ (לארץ) אתי לאסוקי חלת הארץ ומיכלה הזר הוה איכא למשמע מינה מתניתין נמי אי לא דאכילת עוף דאורייתא לא הוה גזר העלאתו אטו אכילתו ולא אטו דבהמה אלא בחוצה לארץ טעמא משום דליכא למיגזר אטו שום איסור דאורייתא הוא:

אבל הכא אע"ג דלא איבעי לן למגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי:

מתקיף לה רב ששת אפילו את"ל בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת לה גזירה לגזירה דהא העלאה דרבנן משום אכילה ואכילה גופה דרבנן דהא סוף סוף צונן וצונן הוא ואפי' אכיל להו כי הדדי ליכא איסור דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה:

גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול:

מתני' ואינו נאכל עם הגבינה:

א"ר יוסי דבר זה כו' בגמ' פריך היינו תנא קמא:

וניתנת לכל כהן שירצה פירש בקונטרס דאפילו אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת חוצה לארץ ואין נראה לר"י דהא הוו דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואלו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה ואמרינן לקמן בפרק הזרוע (חולין דף קל:) שאינן ניתנות למי שאינו מחזיק בתורת ה' לכך נראה לרבינו יצחק דהכא מיירי בדליכא כהן חבר אי נמי איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפילו רוצה לקבל כיון דאין צריך וזה ע"ה עני וצריך שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתת לו חולין וקמ"ל דיכול ליתן אע"פ שאין בקי בטומאה וטהרה ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר:

מתקיף לה רב ששת לא אאביי קא פריך אלא ארב יוסף חבירו פריך כדפי' בקונטרס:

רבי יוסי היינו ת"ק אבית הלל לא פריך היינו ת"ק דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת דב"ש במקום בית הלל אינה משנה:

עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא תימה דהיכי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דרב יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר בסמוך ויש לומר דהכי פריך דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נטילת ידים ובלא קינוח הפה אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר בסמוך אלא לאו אגבינה תחלה והא דנקט הכא בשר וגבינה לא דק אלא. גבינה ובשר לא ואגב דמזכיר בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה וברייתא נקט עוף תחלה דאפילו עוף תחלה נאכל באפיקורן ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה ולפירושו קשה מאי פריך הכא ארב יצחק וצ"ל לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דווקא יש חילוק והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיימא לן הכי ומיהו קשה ברייתא דאגרא כמאן אי כרבי יוסי הגלילי הא אף לכתחלה שרי לבשל ולאכול זה עם זה כדאמר לקמן (חולין דף קטז.) דבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ואי כר"ע הוה ליה למיתני חיה בהדי עוף ודוחק להעמידה כב"ש דאמרי העוף עולה ואינו נאכל ומיהו אשכחן נמי לרבי אלעזר בר' צדוק דתניא בתוספתא כב"ש אי נמי כר"ע ונקט עוף משום דשכיח והוא הדין חיה דהכי נמי קאמר לעיל הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע והוה ליה למינקט נמי חיה ור"ת מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים ובשינים וחניכים:

תני אגר' חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין וא"ת אגרא כמאן ס"ל, אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר, דהא מדאורייתא הוא, ואי כרבי עקיבא, מאי שנא עוף דנקט אפילו חיה נמי, כדקתני במתני' (קיג, א) ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה, ואי כרבי יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא, מאי שנא עוף באפיקורין אפילו בכריכה ובאלפס רותח נמי כדתני בשלהי פירקין (קטז, א) במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ויש מי שתירץ דאגר' כר' עיקבא ומכל מקום בשר חיה גזר אטו בהמה דמיחלפה בה כדאיתא לעיל (חולין לד, א) גבי השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם בשר בבשר מיחלף, וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ד) שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. ולא מיחוור, דכולי בשר מיחלף נמי אפילו עוף בבהמה, ובפרק השוחט (חולין לו, א) למעוטי פירות דלא מיחלפי בבשר כדאיתא התם בהדיא בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלפי, והרמב"ן ז"ל תירץ דאגר' לא מעייל נפשיה בפלוגתא אלא עוף דבין לר' יוסי [הגלילי] בין לרבי עקיבא מדאורייתא שרי נקט ליה, אבל חיה דפלוגתא היא לא איירי, וכשת"ל דהלכה כרבי עקיבא אף חיה נאכלת כעוף באפיקורן, והא דתניא אגרא נאכלין באפיקורן, החמיר בה (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל (שם), ופירש דוקא גבינה ואחר כך עוף, אבל עוף ואחר כך גבינה לא, ודינו כבשר בהמה וגבינה, וראיה לדבריו מדאקשינן לרבי יצחק בר יוסף דאכל גבינה ואחר כך בשר עוף בשר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, ואם איתא דאפילו עוף ואחר כך גבינה שרי, לישני ליה התם עוף ואחר כך גבינה הא בשר ואחר כך גבינה לא אבל הכא גבינה ואחר כך בשר הות, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאין אדם שונה (היתר בלשון) [בלשון היתר] דברים האסורין, שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין, ואתה אומר אין נאכלין, אין זה נכון אלא בין כך ובין כך מותר, והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר יוסף הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין, דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר דהוא רבותא טפי דאפילו הא דאורייתא בכי הא שרי.

סוף סוף צונן היא ואפי' כי אכיל להו בהדי הדדי בלא בישול ליכא איסורא דאורייתא א"ל אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח ויבא חבירו ויטבל שם שלו דאיכא בישול ואסור מן התורה. ופרכי' ס"ס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל פי' אינו חשוב בישול לענין שבת להתחייב עליו כדאיתא התם וכן לענין בשר בחלב אבל לענין איסור ודאי כלי שני מפליט ומבליע שכל שיוצא מכלל צונן מפליט ולא גרע ממליחה ומבי' השחיטה למ"ד בה"ש רותח וכדכתבי' לעיל בפ"ק במסכת ע"א. אלא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס ראשון פי' שזה יעלה אילפס של בשר כמו שהעבירו מעל האש והלא אילפס של גבינה דה"ל כלי ראשון ויטביל זה בזה דאיכא איסורא מדאורייתא. ע"כ ממהדורא קמא.

תנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן פי' דרך הפקר בלא שימור:

והוא תני ליה והוא מפרש ליה בלא קינוח הפה ובלא נט"י פירש"י ז"ל שאם אכל זה ובא לאכול זה א"צ לקנח פיו ולא לאכול ונראה מלשונו אפי' כשאכל בשר עוף בתחלה אבל הרמב"ם ז"ל ואחרי' פי' שלא הקילו אלא באכל הגבינה בתחלה שכיוצא בו בבשר דעלמא מותר בקינוח הפה והנטילה לפי שאין הגבינה נדבק לחיך ולשינים כ"כ. אבל אכל עוף תחלה דינו כמו בשר בהמה ואע"ג שהוא מד"ס כעין דאורייתא גזרו בה. ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דרב יצחק דבסמוך דאכל גבינה ואח"כ בשר. ופרקינן ליה מהא דאגרא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ומאי קושיא לימא ליה דהתם בשאכל בשר מתחלה אבל הכא אכל גבינה בתחלה ואין זה פי' נכון דהא פשיטא דלשון עוף וגבינה אח"כ גבינה משמע ואם איתא דכה"ג אין נאכלין באפיקורן היכי תני האיסור בלשון המותר וה"ל למתני איפכא גבינה ואח"כ עוף אלא ודאי כדאמרן. והא דפרכי' לרב יצחק ה"פ עוף וגבינה הקילו בכל ענין. אבל בשר וגבינה לא פטרי' כלל מקינוח הפה ונט"י בשום ענין. ועוד דאי בשר ואח"כ גבינה אפי' בקינוח הפה ונט"י אסור ושהייה בעינן לדעת הגאונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל עצמו.

ה"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא י"א דבאתרא דאיכא נרות טובא כגון בחופה דינו כיממא וראוי להחמיר י"א דגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח. וכי תניא לקמן מקנח ומדיח אינו אלא בשר ואח"כ גבינה דהא רב יצחק לא אמר דעביד קינוח ואפ"ה לא פרכי' עליה אלא מנט"י, וזה עלה כדעת האומרים לקמן דמותר לאכול בשר ואח"כ גבינה בקינוח ונ"ט בלא שום שהייה וכדעת ר"ת ז"ל. אבל כל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל הסכימו שלא התירו בקינוח הפה אלא באוכל גבינה תחלה ומתניתא דלקמן דב"ש וב"ה אינו אלא לאוכל גבינה תחלה והא דרב יצחק קינוח הוי ביה ולא אידכר תלמודא אלא מאי דלא עביד דהיינו נט"י. ולעולם אפי' אכל גבינה תחלה צריך קינוח בין ביממא בין בליליא. וכן פירש"י ז"ל לקמן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי נמי שבא לאכול בשר אחר גבינה. וכן נראה עיקר ופשיטא הוא דלענין קינוח הפה ליכא הפרשה בין בין יממא וליליא.

אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן בית ראשון שכל ישראל היה שם אבל בימי עזרא אין חייבין בה אף בארץ אלא מדברי סופרים ומ"מ אף בזמן הזה ואף בחוצה לארץ מפרישין חלה מדברי סופרים וחלה זו נידונת בטמאה מפני שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת ומ"מ נאכלת היא לכל כהן שאין טומאה יוצאה מגופו הא כל שטומאה יוצאה מגופו כגון בעלי קריין וזבין ונדות ויולדות ומצורעים אסור בה אבל שאר הטמאים מצד מגע הטמאות מותרין לאכלה ואפי' בטומאת מת הואיל ואין עקר חיובה אלא מדבריהם ונמצא שמאכילין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לזיבתו או לקרויו אע"פ שלא העריב שמשו ואע"פ שהוא טמא בטומאת מת ונאכלת לאלו עם הזר בשלחן אחד ואין נזהרין בו מחשש שמא יאכל הזר מהם ונתנת לכל כהן שירצה ואפי' לעם ארץ שאינו משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ ר"ל אף של בית שני:

ולענין ביאור מה ששאלו כאן ומנא תימרא דלא גזרינן גזרה לגזרה ולא עוד אלא שהעלו בה שגוזרין תמה הוא שהרי בכל התלמוד אנו אומרין היא גופה גזרה וכו' אלא שכך פירושו מנא תימרא שהדברים הקרובים זה לזה כל כך לא נגזור גזרה לגזרה שהרי גזרו בשמנן משום פתן ופתן משום יינן מפני שהיא גזרה קרובה וכעין חדא גזרה וכן גזרו שלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה בכרמלית אע"פ שכרמלית עצמה גזרה וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השניה העוף עולה עם הגבנה על השלחן ואינו נאכל דברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש אמר הר"מ פי' ר' יוסי אינו חולק על תנא קמא אלא שרצה המחבר להודיענו מה שנזכר למעלה ממחלקת בית שמאי ובית הלל הוא דברי ר' יוסי והלכה כבית הלל והטעם בו מפני הרגל עברה צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אנשים אכסניים אוכלים [על שלחן אחד] זה בשר וזה גבנה ואין חוששין פי' מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו אלא באכסנאין שאין מכירים זה לזה ואין להם קירוב אלו עם אלו כדי שיושיט ידו במה שאוכל חברו והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הכונה בה לבאר שבשר עוף אע"פ שאין איסורה אלא מדברי סופרים גודרים בה אותם הגדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה לדעת בית הלל שהלכה כמותו והוא שאמר לדעת בית הלל שאין עוף עולה על שלחן אחד עם החלב ואין צריך לומר שאינו נאכל ואע"פ שאכילה עצמה גזרה והיה לנו לומר שלא לעשות גזרה לגזרה אין זה נקרא גזרה לגזרה שהעלאה ואכילה קרובים הם זה לזה כל כך שהדבר דומה לגזרה אחת כמו שביארנו שמתוך ששולחנות שלהם קטנות היה הדבר מצוי ביותר ליגע זו בזו ובולע אחד מחברו ויש לגזור בעוף שמא יעשה כיוצא בזה בבהמה ואין כאן אלא גזרה אחת וכן שמא יעלם כאחד באלפס רותח ועובר על הבשול שכיוצא בו בבהמה עובר מן התורה:

באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו שמתוך קטנות השלחן ומשמוש ידים שבה הטעות מצויה שם אבל שלחן שסודרין עליו תחלה את התבשילין והדברים שאדם מכין לסעודה נותן זה בצד זה ואינו חושש:

צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה הא אם נוגעים זה בזה אע"פ שהם צוננים אסור ואם עשה כן צריך הדחה או גרירה ואין בהם צורך לקליפה וכתבו גדולי המפרשים דדוקא אמרו צריך הדחה בדבר שדרכו ליאכל בלא הדחה אבל דבר שאין דרכו ליאכל בלא הדחה אינו צריך להדיחו עכשיו שהרי אינו אוכלו עד שידיחנו ומתוך כך אין אנו קפדים בבית המטבחיים של גוים כשבשר השחוטה נוגעת בנבלה שהרי אינו אוכלו בלא הדחה ומ"מ אם היה הטהור תפל והטמא מלוח אם נגעו ונשתהו בכך צריך גרידה או קליפה ומתוך כך ראוי להסירו מן השלחן מפני הטעות והוא שאמרו בתלמוד בשני של פסח שני אהן דאכיל חובץ ובדעתיה למיכל קופד צריך מבערא פסתא:

שני אכסניים באים זה מכאן וזה מכאן ואין מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבנה ואין חוששין שמא יתנו זה לזה הואיל ואין מכירין זה את זה הא אם היו מכירין זה את זה אסור אפי' היו מקפידים זה על זה כמו שיתבאר בגמ' ומ"מ אם עשו היכר לעצמן כגון שהפסיקו ביניהם בפת או במפה וכיוצא באלו מותר וכן פירשו הגאונים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בפרש"י בד"ה בשלמא אי כו' אטו אכילתו ולא אטו בהמה כו' עכ"ל פי' העלאתו אטו העלאה דבהמה ודו"ק:

בד"ה מתקיף לה כו' ואת"ל בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת לה כו' עכ"ל פי' דמשכחת לה גזירה לגזירה בין בבשר עוף בין בבשר בהמה ומה שפי' בתר הכי גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם כו' חדא מתרתי נקט וה"ה בשר עוף לרב יוסף ודו"ק:

בד"ה בלא קינוח פה כו' אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כו' עכ"ל מלתא דפסיקא נקט קינוח אבל נטילה לא בעי אלא בלילה כדלקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה עוף וגבינה כו' וצריך לומר לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק כו' עכ"ל ושכתב אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא נטילה וקינוח כו' ר"ל דלא בעי תרתי נטילה וקינוח אלא נטילה לחוד וק"ל:

בא"ד ונראה שאינה טובלת וכו' ר"ל אם לא היה כהן קטן והפריש חלה אחת לאור ולא הפריש החלה השניה כלל מותר העיסה באכילה בדיעבד ולא מקרי טבל לדידן כלל שהרי יש כמה מקומות שאין מפרישין אותה אפי' לכתחלה אפי' כשאין כאן כהן קטן ועל אותן המקומות יש קצת תימה דמה ראו על ככה שאין מפרישין לה כלל אלא שיש ליתן טעם לדבריהם שזה טעמם דכיון שאינה טובלת טוב יותר שלא להפרישה שלא תצטרך שמירה שלא יבאו זרים לאוכלה לכך נמנעו מלהפרישה:

בא"ד ושמא אפילו אינה מדמעת ר"ל לדידן היכי דלא היה כהן קטן שהפריש אחת לאור והפריש גם חלה שניה ונפלה אותה חלה שניה לתוך חולין לא מקרי מדומע ומותרים הכל באכילה לזרים אע"ג שהראשונה ר"ל אותה שניתנה לאור נראה שהיא מדמעת וכו' מ"מ השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה מדמעת וכו':

ברש"י ד"ה בשלמא וכו' דאי מסקת חלת ח"ל אתי לאסוקי וכו' פירוש דאי מסקת על השלחן חלת חוצה לארץ כשהזר אוכל עליה:

בתוס' ד"ה מתקיף לה רב ששת לא אאביי פריך וכו' כתבו כן משום דנראה קצת דוחק שיקשה רב ששת אדברי אביי שלא היה חבירו אלא תלמיד דרבה ורב יוסף לכך כתבו לא אאביי פריך אלא ארב יוסף חבירו כדפירש בקונטרס ר"ל שרש"י פירש הקושיא ג"כ באופן שהוא קאי אדברי רב יוסף שהיה ס"ד שבשר עוף מדאורייתא אבל מ"מ טעמו של רש"י שפירש כן אינו מטעם שאביי לא היה חבירו אלא משום שהקושיא אינה מתיישבת אאביי כלל משום דהא אביי נמי קאמר הכי דשייך לגזור העלאה אטו אכילה אע"ג דאכילת בשר עוף גופא גזירה דרבנן כיון דיש למגזר אטו בשר בחלב דאורייתא דהא רב ששת ע"כ הכי קפריך סוף סוף צונן בצונן הוא וא"כ אפילו אי הוי דאורייתא הוי גזירה לגזירה אלא מאי אית לך למימר דהכא גזריגן העלאה אטו אכילה אף על גב דהוי גזירה לגזירה א"כ אפילו הוי בשר עוף דרבנן נמי דאי לא תפרש הכי א"כ תקשה ליה רב ששת אמתניתין דקתני דאסרו העלאה ואינו אלא מטעם דגזרינן אטו אכילה והואיל וכן הוא א"כ ע"כ קושיא דרב ששת לא שייכא כלל להקשות אאביי וק"ל:

ד"ה רבי יוסי היינו ת"ק אבית הלל לא פריך היינו ת"ק וכו' ר"ל ת"ק דמתני' דלעיל ריש פרקין הקתני ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן דקאי אכל הבשר דרישא בין בשר בהמה בין בשר חיה ועוף שכולן אסור להעלות וב"ה נמי קאמר דאפילו עוף אסור לאכול ולהעלות דה"ק דבר זה וכו' ר"ל דהכי קאמר תנא דמתני' דבר זה שאמרתי למעלה שאסור להעלות עם הגבינה על השלחן הוא מחלוקת ב"ש וב"ה ולאו אליבא דכ"ע הוא והא דקתני לעיל ואסור להעלות הן הדברים עצמן של ב"ה ואין שום חילוק ביניהם:

[שם] ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת ר"ל וכ"ת אם כן הוא שאין שום חילוק בין ת"ק דלעיל לב"ה רק שדברי התנא דלעיל הן עצמן דברי ב"ה רק שלמעלה סתם הדבר וכאן פירש שמחלוקת ב"ש וב"ה היא א"כ הוה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וא"כ הוי הלכה כב"ש שמתירין להעלות ואנן קי"ל כב"ה ולכך קאמר ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת וכו' דזה לא נקרא מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

ד"ה עוף וגבינה אין וכו' והא דנקט הכא בשר וגביגה לא דק אלא גבינה ובשר לא כצ"ל. ומקשין העולם לפי זה דמנא ליה להמקשה למידק מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה וכו' דלמא נאמר דלעולם בשאר בשר נמי לא הוזכר נטילה וקינוח הפה משום דאי בבשר תחילה ואח"כ גבינה אפילו בנטילה וקינוח הפה לא סגי עד סעודה אחריתא ואי בגבינה ואח"כ בשר לא בעי נטילה וקינוח וכו' והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין לאשמועינן דבעוף אפילו עוף תחלה ואח"כ גבינה נאכלין בלא שום נטילה וקינוח ונ"ל דסבירא להו דע"כ נשמע מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח דאי לא הוזכר בשאר בשר נטילה וקינוח ולא אתא לאשמועינן אלא דבעוף אפילו עוף תחלה ואח"כ גבינה מותר אע"ג דבשאר בשר אסור עד סעודה אחריתי א"כ ה"ל למיתני סתמא בקוצר עוף וגבינה נאכלין ולמה ליה באפיקורין לאשמועינן דלא בעי נטילה וקינוח הפה דמהיכי תיתי הוה ס"ד למימר דבעי נטילה וקינוח הפה כיון דלא הוזכר מעולם גבי שאר בשר אלא ודאי גבי שאר בשר הוזכר נטילה והדחה והיכי דמי כגון באוכל גבינה תחלה ואח"כ בשר וא"כ ה"ה בעוף ואח"כ גבינה אע"ג דלא אסור עד סעודה אחריתי כמו בשאר בשר מ"מ ה"א דבעי לכל הפחות נטילה וקינוח הפה כמו גבינה ואח"כ בשר כשאר בשר לכך אצטריך למתני דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן דלא בעי אפילו נטילה וקינוח הפה וא"כ נשמע שפיר מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה וק"ל. והר"ן כתב בשם הרמב"ן דהכי דייקינן ופרכינן לרב יצחק בריה דרב משרשיא דאם איתא דשרי למיכל בשרא בתר גבינה אדרהיט אגרא לאשמועינן רבותא דשרי למיכל עוף ואח"כ גבינה ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו בשר בהמה דאיכא איסורא דאורייתא משכחת לה אפיקורין כגון דאכל גבינה ברישא דשרי למיכל בשר בתרא ומדלא תני אלא בעוף משמע דעוף וגבינה דלית ביה איסורא דאורייתא הוא שהתירו באפיקורן בכל ענין ובו' אבל בשר וגבינה בשום ענין לא ואפילו גבינה ואח"כ בשר וכו' עכ"ל אבל מ"מ דברי התוס' א"א לפרש הכי משום דאי ס"ל לתוספות כסברת הרמב"ן לא הוו צריכין להאריך ולכתוב דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה וכו' אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי וכו' הוה להו למימר בקוצר דמדברי אגרא נשמע דבשאר בשר לא משכחת אפיקורין בשום ענין אלא ודאי תוכן פירוש דברי התוס' הוא כמו שכתבתי אלא שעדיין י"ל לפירוש התוספות דלמה הקשו לרב יצחק בריה דרב משרשיא מברייתא דתני אגרא ולא הקשו לו מברייתא דבסמוך דב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח ומסקינן דלא פליגי כדבסמוך וע"כ באוכל גבינה ואחר כך בשר איירי דאי בבשר ואח"כ גבינה לא סגי בקינוח והדחה כמו שדייקו אדברי אגרא ויש לתרץ משום דבברייתא דב"ש וב"ה דבסמוך לא הוזכרה נטילה אלא מקנח ומדיח דתרוייהו הוו בפה ורב יצחק בריה דרב משרשיא ע"כ צ"ל לפירוש התוספות דעביד קינוח הפה והדחה אלא שלא נטל ידיו דאל"כ לא יתורץ במה שהשיב להם הני מילי בליליא וכו' דהא מ"מ אפילו ביום בעי על כל פנים קינוח הפה והדחה ולכך הוצרכו להקשות לו מדתני אגרא דשמעינן מניה דבעי גם כן נטילה ואיהו לא משי ידיה וק"ל אלא שלפי דברי המפרשים דמדיח דב"ה היינו הדחת הידים כמו שכתב הר"ן קשיא וגם זה יש ליישב אלא שאין להאריך לפי שאין עיקר כונתינו בחבור זה אלא לפרש דברי התוספות:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' ולפירושו קשה מאי פריך הכא וכו' כצ"ל ולפירוש ר"ת ע"כ צ"ל דב"ש וב"ה לא איירי אלא באוכל בשר ואח"כ גבינה דאילו באוכל גבינה תהלה ואח"כ בשר לא צריך אפילו קינוח הפה כי אם נטילת ידים בלילה ועל פירוש ר"ת יש להקשות מהא דאמר לקמן בסמוך בעי רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה וכו' ולא כלום ופריך איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה וכו' ומאי פריך הלא הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קינוח והדחה אבל כשעושה קינוח והדחה אה"נ דאין צריך לשהות כלום והיינו ממש כרבי יוחנן דאמר בולא כלום וא"ל דמשום הכי פריך משום דמשמע מדאמר ר"י ולא כלום משמע דאפילו קינוח הפה והדחה נמי לא בעי דאם כן מה צריך למפרך ליה מדרב חסדא מברייתא דאגרא ומברייתא דב"ש וב"ה ה"ל למפרך דקתני מקנח ומדיח ולכל הפחות איירי באוכל בשר ואח"כ גבינה וק"ל וכבר הארכתי בזה בדרכי למוד הישיבה אבל כאן אין להאריך: