דף ביאור
מסכת בכורות דף כ״ה עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בכורות דף כ״ה עמוד א׳
מסכת בכורות דף כ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־405 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מותר משום דטעמא שאין מתכוין הוא:
מסוכריא דנזייתא ברזא של חבית שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב יפה:
אסור להדוקיה בתוך החבית בכח משום סחיטה ואע"ג דאינו מתכוין לשום סחיטה אסור אפי' לר"ש דאמר במסכת שבת (דף מא:) דבר שאין מתכוין מותר:
ולא ימות וכיון דמהדק לה לא אפשר לה בלא סחיטה אבל לפנות את השער אפשר בלא תלישה:
הלכה כר' יהודה אלמא ס"ל לרב דבר שאין מתכוין אסור:
בלא גברי בלא רב חייא ורב חנן:
ותולש לאו היינו גוזז להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור:
כלאחר יד דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bekhorot 25a · Sefaria
תוספות
מסוכריא דנזייתא פירשנו בפ"ק דכתובות (ד' ו. ד"ה האי) ובסוף (כל כתבי) (שבת קיא. ד"ה האי):
דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט בי"ט דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין וללשון נמי שפירש דאפי' במתכוין בנוצה לא הוי כלאחר יד כדקתני בסמוך בתולש את העוף ואע"ג דאין צריך כאן נוצה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אין ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה מכלאחר יד:
ואמר ר"ל חייב משום גוזז תימה מה הוא מקשה אע"ג דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים כמו חולין (דף עג.) הושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר שבמעיה לענין שבת [חייב] ובמוקדשין לא מחייב משום גוזז וכן קיטוף חייב בשבת משום תולדה דקוצר וכן תולש מן המחובר אע"ג דקיטוף לענין קצירה קודם לעומר לא מחייב (פסחים יא.) ולענין לקט בפ' ראשית הגז (חולין קלז.) ואי הוה מפרשינן הכא דפריך אהא דאמרינן דתולש חשוב כלאחר יד הוה ניחא דמייתי ראיה מהכא דלא כלאחר יד ואין הלשון משמע כן מדקאמר ותולש לאו היינו גוזז והא תניא התולש את העוף כו' משמע דפריך אהא דאמרן דתולש לאו היינו גוזז:
מדרב סבר לה כר' יוסי בן המשולם ר' יוסי סבר לה כרב דאמר דבר שאין מתכוין אסור שאם היה סובר דדבר שאין מתכוין מותר מנא ליה לרב שיהא הלכה כמותו משום דתולש לאו היינו כגוזז דילמא כי שרי ר' יוסי משום דבר שאין מתכוין מותר ותולש היינו גוזז אלא קים ליה לרב (משום) דאית ליה לר' יוסי דבר שאין מתכוין אסור:
עיקרן משחיר וראשן מאדים כך היה כתוב בספרים ויש לפרש דנקט ראשן מאדים לרבותא אע"ג שכולה אדומה מבחוץ טעונה גזיזה ובקונט' גריס איפכא מתוך תוספתא דפרה:
גוזז במספרים ואינו חושש כלומר אפי' יגזוז משאר השערות בלא מתכוין אף אלו עצמו יגזוז יותר מן הצורך לגירסת הקונט' ראשן משחיר והיה מדקדק דקסבר דבר שאין מתכוין מותר ובקונט' פי' דדייק מהא דשרי משום דאין מתכוין לשום גזיזה אלא לתקן דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דבכוונה גוזז במספרים ויש ליישב לפי' הקונטרס דהכי פריך וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור ושרי מטעם דתולש לאו היינו גוזז הא אשכחן גבי פרה דאפי' במספרים דהוי גוזז משום דעושה כדי להכשיר הפרה שרי גבי בכור נמי הוה ליה למישרי בכל ענין כיון דעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשוב גוזז ומיהו אין פי' זה נראה כלל דבכל ענין יכול להקשות בין הוי טעמיה משום דבר שאין מתכוין מותר בין הוי טעמיה משום דתולש לאו היינו גוזז:
שער בכור בעל מום שנשר כו' כולה הך שמעתא מוכחא דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא ואפי' רבנן דאסרי מפרש בגמ' גזירה דלמא אתי לאשהויה והא דדרשינן לעיל (בכורות דף ו:) תזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז ותימה לרבי דאמרי' בפרק שני דחולין (דף לו:) גבי על הארץ תשפכנו כמים ההוא למשרי דמן של פסולי המוקדשים הוא דאתא דס״ד הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן נמי ליבעי קבורה קא משמע לן והיכי תיסק אדעתין לאסור דמן [בהנאה] משום דאסירי בגיזה ועבודה הא אפי' הגיזה עצמה מותרת וכ״ת הא דשריא מדאורייתא היינו בנשר אבל גוזז דמתכוין אסור חדא דמתכוין דדם כנשר גיזה ועוד אפילו בתולש פליגי כדמוכח בסוף פירקין (בכורות דף כו.) דשרי (ר״ע) מכלל כי אסרי רבנן מדרבנן ואפי' בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי תולש צמר מעולה תמימה והא דפריך תולש מי איכא למאן דשרי היינו מדרבנן כדפי' שם בקונטרס משום דרשע הוא ועוד קשה בההוא דחולין למה לי קרא דם פסולי המוקדשין דשרי בהנאה והלא אף בקדשים דם מותר בהנאה משנעשית מצותו והתם דליכא מצוה למה יהא אסור ועוד מאי קאמר הואיל ואסירי בגיזה ועבודה והא לאחר שחיטה מותר לגזוז ולעבוד דמזביחה ואילך הכל מותר והתם בדם שחיטה איירי וחלב נמי לא אסרינן מדכתיב בשר (אלא) מחיים ולא לאחר שחיטה כמו למאן דדריש לעיל בפ' שני (בכורות דף טו:) אין לך בהם היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ועוד דשרי לכולי עלמא מדבעי למילף היתר חלב בפרק קמא (לעיל בכורות ו:) מדאסר רחמנא חלב של פסולי המוקדשין ולא קאמר דאיצטריך משום ההוא דלאחר שחיטה ומיהו מצינו למימר דאיצטריך קרא תשפכנו כמים משום דם שיצא קודם שחיטת רוב אבל מ״מ קשה מהא דשמעתין ואומר רבי דס״ד למיסר כמו (חלב והוו בשר) וה״ה בשר ולא דם ולא דמי לגיזה דשמא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב (דברים י״ב:ט״ו) משמע בשר תאכל ולא חלב ודם ולאסור אפי' בהנאה אע״פ שהדרשה אינה מיושבת על הדם כמו חלב דשרי באכילה הוא והא דלא מייתי התם בשר ולא חלב אלא תזבח ולא גיזה ריש מילתא נקט ועוד ניחא ליה לאתויי איסור גיזה אפי' לענין מלקו' כמו מתחלה קודם שנפלו (דתנן) הגוזז והעובד סופג ארבעים וכיון שהחמירה בו תורה כל כך ה״א לדרוש קראי לחומרא בשר ולא חלב ודם אי לאו כמים וכן מוכח בפרק קמא (לעיל בכורות ו:) דהא דדרשינן בשר ולא חלב לא שיהא אסור לחלוב דבעו למידק מינה היתר חלב מדגלי רחמנא גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב הא דחולין שרי שמע מינה דלאסור החלב שנחלב אתא קרא:
Tosafot on Bekhorot 25a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ר"י בן המשולם אומר גוזז כו' כצ"ל:
בפירש"י בד"ה אסור להידוקיה כו' דאינו מתכוין לשום סחיטה כו' ובד"ה התולש כו' גדולה מן כנף העוף ובד"ה והמורטו כו' מן הקנה השער. ובד"ה לכתחלה כו' דכי היכי דמותר כו' ובד"ה המסובך כו' היה מום הס"ד ואח"כ מ"ה דשחיטתו כו' לגיזה איכוין הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה דה"ל עוקר כו' דהא שרי הכא משום שאין כו' את העוף ואע"ג כו' ובד"ה ואר"ל כו' דפריך אהא דאמרן כו' ובד"ה מדרב כו' דדבר שאין מתכוין מותר כו' דאית ליה לרבי יוסי דבר כו' ובד"ה עיקרו כו' ובקונטרס גרס איפכא כו' ובד"ה גוזז כו' דאפילו במספרים כו' הפרה שרי גבי בכור כו' משום דתולש לאו היינו כו' ובד"ה שער בכור כו' המוקדשים שרי מדאורייתא ואפילו דרבנן דאסרי כו' היינו בנשר אבל גוזז כו' דמתכוין דדם כנשר גיזה כצ"ל:
Chidushei Halachot on Bekhorot 25a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' והתניא שתי שערות עיין פ"ב מ"ה דפרה:
תוס' ד"ה דהוה וכו' אין ללמוד מלאכה שאין צריכה לגופה עיין שבת דף מו ע"ב תוספות ד"ה דכל:
ד"ה גוזז וכו' ובקונטרס פירש וכו' עיין לקמן דף לד ע"א תוספות ד"ה אילימא:
Gilyon HaShas on Bekhorot 25a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בכורות, דף כ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־405 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 11 מילים
נפתחת ב״מוּתָּר.…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָא אָמַר רַב…״
- קטע 316 מילים
נפתחת ב״בְּהָהִיא, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, דְּאַבָּיֵי וְרָבָא…״
- קטע 437 מילים
נפתחת ב״וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר…״
- קטע 525 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, לְעוֹלָם סָבַר רַב: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין…״
- קטע 636 מילים
נפתחת ב״וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז? וְהָתַנְיָא: הַתּוֹלֵשׁ אֶת…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״וּמִדְּרַב סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם, רַבִּי…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — עִיקָּרָן מַאֲדִים, וְרֹאשָׁן…״
- קטע 940 מילים
נפתחת ב״שָׁאנֵי פָּרָה, דְּלָאו בַּת גִּיזָּה הִיא. וְהָתַנְיָא:…״
- קטע 1025 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא.…״
- קטע 1128 מילים
נפתחת ב״וְלִיחַלַּהּ וְלַפְּקַהּ לְחוּלִּין, וְלִיגֻזַּהּ וַהֲדַר לַיקְדְּשַׁהּ! דָּמֶיהָ…״
- קטע 1217 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי…״
- קטע 1329 מילים
נפתחת ב״וְתוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ.…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״וְכֵן תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מוּם. אִיבַּעְיָא…״
- קטע 1536 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא,…״
- קטע 168 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָאו אַתּוֹלֵשׁ? שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה, שְׁמַע…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, וְהִנִּיחוֹ…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת בכורות דף כ״ה עמוד א׳ · קטע 4 — “…בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַב חִיָּיא…”
לשון המקור
מוּתָּר.
וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מְסוֹכַרְיָא דְּנַזְיָיתָא אָסוּר לְהַדּוֹקַיהּ בְּיוֹמָא טָבָא!
בְּהָהִיא, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, דְּאַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת.
וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין מַתְנֵי בְּלָא גַּבְרֵי: רַב אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!
אֶלָּא, לְעוֹלָם סָבַר רַב: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר, וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז, וּבְיוֹם טוֹב הַיְינוּ טַעְמָא דִּשְׁרֵי — דְּהָוֵה לֵיהּ עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ כִּלְאַחַר יָד.
וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז? וְהָתַנְיָא: הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַכָּנָף, וְהַקּוֹטְמוֹ, וְהַמּוֹרְטוֹ — חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תּוֹלֵשׁ — חַיָּיב מִשּׁוּם גּוֹזֵז, קוֹטֵם — חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, מְמָרֵט — חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק! שָׁאנֵי כָּנָף, דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ.
וּמִדְּרַב סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם סָבַר לַהּ כְּרַב, וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר?
וְהָתַנְיָא: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — עִיקָּרָן מַאֲדִים, וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: גּוֹזֵז בְּמִסְפָּרַיִם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
שָׁאנֵי פָּרָה, דְּלָאו בַּת גִּיזָּה הִיא. וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״, וְאֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה, מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲבֹד... וְלֹא תָגֹז״!
אֶלָּא, שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה! מִדְּרַבָּנַן. וְהָאִיכָּא אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן! אֶלָּא, שָׁאנֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא.
וְלִיחַלַּהּ וְלַפְּקַהּ לְחוּלִּין, וְלִיגֻזַּהּ וַהֲדַר לַיקְדְּשַׁהּ! דָּמֶיהָ יְקָרִין. וְלֶיעְבַּד לָהּ כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל! אֵימוֹר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁחִילְּלוֹ, לְכִתְחִלָּה מִי אָמַר?
אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם, וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם לָא סָבַר לַהּ כְּרַב.
וְתוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיָּד, אֲבָל בִּכְלִי — אָסוּר. וְהָקָתָנֵי: עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִיכָּן וּמִיכָּן! תְּנִי: ״לְקוֹפִיץ״.
וְכֵן תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מוּם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְכַתְּחִלָּה אוֹ דִיעֲבַד? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: תָּא שְׁמַע, צֶמֶר הַמְסוּבָּךְ בָּאוֹזֶן — רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: תּוֹלְשׁוֹ וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה, שְׁמַע מִינַּהּ.
אָמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם. מַאי ״וְכֵן״? אִילֵּימָא שֶׁלֹּא (יָזִיזוּ אֶת) [יְזִיזֶנּוּ מִ]מְּקוֹמוֹ — הַשְׁתָּא וּמָה שׁוֹחֵט, דִּשְׁחִיטָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו, לֹא יְזִיזֶנּוּ — לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם מִיבַּעְיָא?
אֶלָּא לָאו אַתּוֹלֵשׁ? שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה, שְׁמַע מִינַּהּ.
מַתְנִי׳ שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר,