II Samuel Chapter 19

בני בני — שמנה פעמים, אמרו רבותינו (סוטה י ב): שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, וחד דאייתיה לעלמא דאתי:

לאט את פניו — (תרגום:) כריך ית צזפוהי, כמשפט האבלים:

לאט — כמו (מלכים-א יט יג): וילט פניו באדרתו ; (שמואל-א כא י): הנה היא לוטה בשמלה:

כי אינך יוצא — אם אינך יוצא:

וישראל נס — אותם שהיו עם אבשלום:

כל העם נדון — מתווכחים זה עם זה:

ודבר כל ישראל בא אל המלך — כל זה מדברי שליחותו:

ולעמשא — שהוא שר צבא, תאמרו ; הלא בן אחותי אתה:

וצלחו הירדן — (תרגום:) בקעוהו בתריסהון.

ועברה העברה — ספינת המעברה שעוברים בה את עבר רוחב הנחל:

ראשון לכל בית יוסף — כל ישראל חטאו לך, ואני יותר מכולם, והנני באתי לבקש מחילה, אם תקבלני, בטוחים כל ישראל שתקבלם, ואם לאו, יהיו יראים לשוב אליך עוד:

היום יומת איש — בתמיה, כי היום אני מלך, עד עכשיו הייתי סבור, לא זלזל בי אדם גדול כזה אלא אם כן נפסקה מלכותי מאת המקום והוא אמר לו קלל את דוד, אבל עכשיו שהוא מתחרט, ידעתי כי מלך אני:

ולא עשה רגליו — לשון תקון הוא, העברת שער שבין הרגלים:

שפמו — גרנו"ן בלע"ז:

למה לא הלכת עמי — לצאת מירושלים כשיצאתי:

כי פסח עבדך — ואיני יכול לילך ברגלי:

לשלחו — ללותו:

כי איש גדול הוא — בעושר:

כמה ימי שני חיי — אשר יש לי לחיות:

כי אעלה וגו' — הלא מעט הם, ומה הנייה יש לי בכלכולך:

האדע בין טוב לרע — בין מאכל טוב למאכל רע ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב א): שטוף בזמה היה, לפיכך קפצה עליו זקנה:

כמעט יעבר עבדך — הלויה מועטת יעבור עבדך ללותך, אחר שתעבור את הירדן:

הגמולה הזאת — שאינה טובה לי:

עבדך כמהם — בנו היה:

כי קרוב המלך אלי — משבטי הוא:

אם נשאת — כמו (בראשית מג לד): משאת, פרס מבית המלך:

עשר ידות לי במלך — שאנו עשרה שבטים:

וגם בדוד — אף על פי שהוא קרוב לכם, אני משוך בו יותר ממך, שאני עשר ידות:

ומדוע הקלותני — להיות אתה קודם, וכי לא היה דברי ראשון להשיב את מלכי, וקודם לכן בא דברינו אליו להשיבו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב): ודבר כל ישראל בא אל המלך:

ויקש דבר איש יהודה — לשון (צפניה ב א), התקוששו נראה והושוה דבר איש יהודה, שהראם אגרת ששלח להם דוד, 'למה תהיו אחרונים להשיב את המלך' וגו', כך מפרש באגדה. ויש לפרש, 'ויקש', לשון 'קושי וחוזק', וכן תרגם יונתן: ותקיף:

וכה אמר בלכתו בני אבשלום, רצה לומר שהגם שמרד ומרה, הוא בוכה עליו משתי טעמים, א. מפני שלא היה בדעתו להרוג את אביו, רק למלוך תחתיו, ועל זה אמר בני אבשלום בני בני אבשלום, רצה לומר היית בני לא כאכזר וזר להרגני, והיית בני בני, רצה לומר בני העקרי הראוי למלוך תחתי, ב. מפני שידע שמעשה זו נסבב על ידי חטאו ועל ידי יעוד הנביא, ועל זה אמר מי יתן מותי אני תחתיך לא אתה תחתי, ובזה החליט לאמר אבשלום בני בני הקדים שמו העצמי, כאילו היה צדיק מצד עצמו ונענש בעון אביו, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שאמר שמונה פעמים בני, להעלותו מז' מדורי גיהנם ולהביאו לגן עדן, ועל זה רמז במ"ש ויעל (פועל יוצא כמו מוריד שאול ויעל) שהעלהו משערי גיהנם בבכייתו:

ויגד ליואב, היה הבדל בין יואב ובין יתר העם, יואב כבר ידע שיתעצב המלך על בנו וכמ"ש כן לאחימעץ (י"ח כ') רק חשב שהגם שיעצב כטבע האב, לא יתאבל עליו, כי נהרג כדין, והרוגי בית דין אין מתאבלים עליהם, והורע בעינו על שאמרו לו שמתאבל על אבשלום, שזה לא יעשה מצד שהוא בנו רק מצד שחושב שנהרג שלא כדין ולפי זה רצח אותו יואב שלא כמשפט:

ותהי התשועה אמנם יתר העם שלא נגעו במיתתו רק הם חשבו שישמח המלך בהתשועה ולא יתעצב על מות אבשלום, כמו שחשב אחימעץ גם כן, הם התאבלו על ששמעו ביום ההוא דייקא, שהיה ראוי שיראה המלך להם פנים שוחקות, שמעו ההפך כי נעצב על בנו:

(ד-ה) וכאשר ראה יואב כל הנעשה בין מצד העם שהתגנב לבא העיר וכן מצד המלך שלאט פניו כאבל ויזעק קול גדול, לכן בא להוכיחו ע"ז, ובפרט שהוא היה נוגע בדבר כנ"ל:

הובשת היום אמר לו שהוביש היום פני עבדיו הלוחמים בעדו מארבעה צדדים, א. שבאמת היה אבשלום מבקש את נפשו ונפש בניו ונשיו, שהיה הורג את אביו ואת אחיו ומענה את נשיו, כדי שיקום במלכותו, כמו שהחל ועינה פלגשי אביו, ואם כן עבדיך הם הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך וכו', ואיך תעצב על מיתתו, שאם היה חי היית אתה וכל ביתך תמיד בסכנה, והרגוהו להציל אותך כדין רודף:

ב. שאף אם תאמר שלא רצה להרגך רק לתפוש מלכות לבד, הלא עשה זה בעזרת אויביך, ואם היה נשאר בחיים ותמלא רצונו היה נסבה לאהבה את שונאיך ולשנא את אוהביך, כי אז היה נוקם באוהבי המלך שלחמו אתו, ומגדיל את אויביו, ג. שהגם אם זה טוב בעיניך מצד אהבתך לבנך, המלך ראוי להשקיף בענין כזה על שריו ועבדיו שהם עמודי מלכותו, ולא יחוס על אהבת בניו, כי עניני המלוכה והכלל יקר בעיני המלכים יותר מעניני ביתם ועניניהם הפרטים, ואם כן הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, עד שתביט על עניני בנך יותר מעניני הכלל, ד. הלא אם היה חי היתה המלחמה נמשכת עד שאחד ינצח בהכרח, ואם כן גלית דעתך כי טוב יותר בעיניך, שיהיה הוא חי ואנחנו מתים, אחר שרע בעיניך מה שנצחנו אנחנו, וכולנו חיים והוא מת תחתינו:

וישראל נס איש לאהליו אמר זה שנית כהוצעה אל מה שיספר אחר זה שהיה כל העם נדון להשיב את המלך, רק על ידי שנסו איש לאהליו היו כצאן מפוזרות ואין מקבץ אותם:

ויהי כל העם נדון רצה לומר שכן אמרו כולם איש לרעהו, המלך הצילנו אמרו הגם אם היה אבשלום חי היה זה תשלומי רע תחת טוב שהוא הצילנו מיד אויבנו, וגם סכלות גדולה אחר שע"י נושע לנו, לא על ידי אבשלום, ואיך יברח הוא מפניו:

בפרט עתה אשר ואבשלום מת במלחמה, אין אחר טוב ממנו ואם כן ועתה למה אתם מחרישים:

(יב-יג) השאלות — למה כפל למה תהיו אחרונים, ותחלה אמר להשיב את המלך אל ביתו ואחר כך אמר להשיב את המלך, ואיך אמר ודבר כל ישראל בא, מה שלא היה האמת כן:

והמלך רצה לומר הגם שכן דברו כל ישראל ודוד ידע כל זאת כי כולם שלמים אתו, לא היה מי שיוציא זה אל הפועל אחר שנסו איש לאהליו נדחים ומפוזרים וראה דוד שצריך שהזקנים הם יעשו זאת, וזקני יהודה בראש, ואחריהם כל אדם ימשך, ולכן שלח אל זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרונים, רצה לומר כי היה צריך, א. להשיב את המלך, היינו להשיבו למלכותו, ב. להשיב את המלך אל ביתו לירושלים ותחלה יאמרו כאילו יחלטו שדעת זקני יהודה שוה עם דעת כל ישראל להשיב את המלך למלכותו, ויתוכחו עמם על שלא יהיו ראשונים בענין זה להשיב את המלך אל ביתו, שבזה צריך שיצאו זקני יהודה לקראתו, ודבר כל ישראל בא אל המלך שכבר נודע לו דבר כל ישראל כולם פה אחד שישוב למלכותו ואם כן לכם המשפט להשיבו אל ביתו:

ואם תשיבו כי אתם אינכם מסכימים גם ע"ז שישוב למלכותו, באשר תיראו שיעניש זקני יהודה שמרדו בו, ע"ז השיב אחי אתם עצמי ובשרי אתם, לא תיראו מעונש כי אתם אחי המלך ובני שבטו, ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך, רצה לומר למה תהיה הסכמתכם על השבת המלכות אחרונה, והיה מחכמתו שהתחיל לדבר עמם על השבת המלך אל ביתו שמחליט שאין ספק בעיניו שרוצים במלכותו, והצד השני שלא ירצו להשיבו למלכותו, אמרו בסוף דבריו, כאילו הוא דבר רחוק בעיניו:

ולעמשא באשר הוא שר הצבא, הבטיח לו שיהיה תחת יואב שרצה להעבירו על שהרג את אבשלום:

וצלחו הירדן לפ"מ שיתבאר בפסוק י"ז י"ח, אחר שבאו יהודה ובני בנימין לקראת המלך בעבר הירדן המזרחי, אז עבר יהודה תחלה, שלז"א שצלחו הירדן רצה לומר בקעוהו לפני המלך פי' קודם העברתו, ואחר כך:

ועברה העברה (פי' ספינת הירדן) להעביר את בית המלך, שהמלך וביתו עבר אחריהם כמ"ש בפי"ז ויעבר כל העם והמלך עבר, (ומ"ש ולעשות הטוב בעיניו רצה לומר שלא התנו עמו תנאים שמשיבים אותו בתנאים מיוחדים, ועל מנת שימחל לכל מי שפשע כנגדו, כמו שהוא לרוב אחרי המרד, רק השתעבדו אליו בכל אופן שיעשה כאשר ייטב בעיניו לסלוח או להעניש, וזה גם כן עורר את שמעי לבקש על נפשו). ושמעי וכו' כי שמעי ובני בנימין נשארו באחרונה כמו שיתבאר בפסוק י"ח, ועברו הירדן אחרי המלך, ולכן בעת רצה המלך לעבור נפל לפניו, כי אחרי עברו הירדן יתפוש מלכות, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לא כן טרם עבר עודנו דינו כהדיוט ויוכל למחול:

(כ-כא) השאלות — דברי שמעי כפולים, אמר אל יחשב לי עון, שהוא בל יחשבהו לעון כלל, ואמר שנית ואל תזכור, שהוא שהגם שיחשבהו לעון בל יזכרהו, ומז"ש לשום המלך אל לבו:

אל יחשב רצה לומר כי הוא חטא בשתים, א — העון הכולל שהיה בין הקושרים והמורד במלכות חייב מיתה, ועל זה אמר שאל יחשב לו עון זה כלל, כי בהכרח יעבור על פשע המרידה שפשעו בו כל העם, ב. מה שחטא הוא ביחוד במה שקללו, שעל זה אמר ואל תזכר את אשר העוה עבדך, שחטא זה גדול מצד ג' בחינות, א. מצד המעשה עצמו, שעל זה אמר אשר העוה, ב. מצד הזמן ביום אשר יצא אדני המלך מירושלים עיף ויגע, כענין כי אתה אשר הכית רדפו, ג. מצד הכונה, כי המורד במלכות כונתו לפרוק עול, לא כן מה שקלל וסקל אחרי שברח המלך היתה הכוונה רעה לשום המלך אל לבו, להעציב ולהכאות לב המלך ולצערו:

כי ידע אמר די לי עונש במה שידעתי והכרתי גודל חטאי, וכפי שהכרתי בחטאי הגדול כן קדמתי להיות כמופת לרבים במה שבאתי ראשון לכל בית יוסף, שממני ילמדו כולם קל וחומר לשוב אליך:

התחת זאת רצה לומר הגם שעל המרד תמחול בהכרח כי לכל העם בשגגה, ולא תענישהו, אבל תחת זאת שקלל הלא יומת שהוא חטא גדול פרטי שחטא הוא לבדו:

מה לי ולכם השיב שאין להמיתו משני פנים א — שבקל יצמח מזה נזק שכאשר יראו שנוקם במכעיסיו יאמרו שכן יטור חמה לאויביו ושיעניש כל הקושרים ולא ישובו אליו, וזה שכתוב כי תהיו לי היום לשטן, ב. שאחר שמחשיב היום ההוא כאילו מלך מחדש, כי היום קבלוהו עליהם, מנהג המלכים שביום מלכם יעשו חסד ויפטרו כל אסירי המלך ממות, ואף כי שאין לגזור מיתה באותו היום, וזה שכתוב היום יומת איש בישראל, ובאר הטעם לשני אלה, הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל אין ראוי להמיתו משני הטעמים הנאמרים, אם מצד שהמלוכה רפויה עדיין בידי יהיה זה לשטן, ואם מצד הטעם השני:

ומפיבושת, כבר בארתי (למעלה טז יג) שמה שקבל דוד דברי ציבא היה מצד שני ענינים, א. שהיה נראה כדבריו ממה שלא הלך מפיבושת עם המלך להצטער בצרתו, ב. ממה שלא התירא לשבת בירושלים והוא מאוהבי דוד, וספר פה כי בבואו לפני דוד, ניכר היטב כי עבדו דבר עליו לשון שקר, כי הראיה ממה שלא הצטער בצרתו, נראה שקרותה ממה שלא עשה שער רגליו ושפמו ולא כבס בגדיו מיום לכת המלך עד שובו, כי התאבל ונצטער על צרת אדוניו, וכן הראיה השנית ממה שישב בירושלים בלא פחד גם כן שקר כי:

ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך רצה לומר שבאמת ישב מפיבושת עד עתה חוץ לעיר נחבא ונסתר, וכי בא עתה ירושלים בעת שבא דוד ושם קבל פניו, וכאשר כבר נראה צדקתו ושאל לו המלך למה לא הלך עמו, השיב:

(כז-כח) עבדי רמני שלא די שלא חבש לי החמור עוד רגל בעבדך, ואין אני צריך להתנצל על שקריו כי אדוני המלך כמלאך האלהים שידע הכל מעצמו בחכמתו, ועוד שההתנצלות תהיה כדי להשיב לי השדה ושיחזור המלך מדברו, ואיני רוצה בזה רק ועשה הטוב בעיניך:

כי רצה לומר אחר שהשדה שנתת לי הוא צדקה, וכן הוספת צדקה וחסד אחר מה ששמתני מאוכלי שולחנך (תחת שכל אנשי שאול היו ראוים למות) איך אבקש צדקה אחרת שהיא השדה, וכ"ש איך אזעוק כאילו לקחת ממני את שלי:

אמרתי דוד הכיר כי הלשין עליו רק שדבר המלך אין להשיב, רק פירש דבריו שהיתה כונתו שיחלקו שניהם בשדה, וזה שכתוב אמרתי רצה לומר כן היה דעתי ובזה לא חזר מדבריו, וגם לא היה בזה עול נגד מפיבושת אחר שציבא ובניו עובדים את השדה מגיע להם החצי כאריס היורד למחצה:

ומפיבשת השיב שכל כך ישמח לבו על ביאת מלכו עד שלא ירע בעיניו גם אם יקח את הכל, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנענש דוד על זה שקבל לשון הרע, ועל ידי זה נחלקה מלכות בית דוד, ולכן נסמך ענין מפיבושת לענין שמעי, כי שם נשא פשע המורד ומקלל מלכו, ופה האשים לאיש שלומו ובריתו שלא כמשפט:

וברזלי רצה לומר שנהג עמו כבוד מג' טעמים, א — מצד זקנותו, ב. והוא כלכל וכו' להשיב טובה, ג. כי איש גדול הוא:

אתה עבור אתי א"ל שני דברים, א — שאחר שהמנהג שבענין כזה יעבור איש היותר גדול בעם את המלך לכבודו, אם כן אתה עבור אתי כי אין גדול ממך, ב. וכלכלתי אותך והגם שאין אתה צריך לזה, יהיה זה א. עמדי שתהיה מאוכלי שולחני לכבוד, ב. בירושלים בעיר המלוכה ולא תשב בעיר קטנה ברוגלים:

ויאמר ברזלי, השיב, א — אם היה לכתי לצורך ותועלת הלא לא ימשך תועלת זה זמן רב כי כמה ימי שני חיי, ואין ראוי הטורח הזה בעבורו כי אעלה את המלך ירושלים:

(זאת שנית) שלא ימשך תועלת מהליכתי כלל, כי אם רוצה בי בעבור צורך המלך לדרוש ממני עצה ותושיה, האדע היום בין טוב לרע, ואם לתועלתי, אם יטעם עבדך וכו' ורצה לומר שלא אהנה עוד לא מחוש הטעם, ולא מיתר החושים שעל זה אמר אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, ולא לבד שהוא לא להועיל, אהיה עוד למשא:

(זאת שלישית) כמעט יעבר רצה לומר למה יגמלני כ"ז (אף אם הייתי נהנה מזה) וכי בעבור המעט מה שאני עברתי להעביר את המלך את הירדן, כי מה עשיתי יותר מזה, הלא מעט עשיתי ואין זה ראוי לגמול:

(זאת רביעית) שאם בכ"ז רוצה המלך להיטיב עמי, ישב נא עבדך ואמות בעירי, כי הגיע עתי, וממילא בני עומד תחתי לירשני, והוא יעבור כי לו משפט הירושה תחת אביו:

ויאמר המלך אתי יעבר כמהם, גם בל"ז יעבור אתי כי רציתי להיטיב עמו ביחוד מצד עצמו, ולא אעשה עמו הטוב בעיני רק הטוב בעיניך, ובלעדי זה כל אשר תבחר עלי אעשה לך ביחוד:

ויעבר אחר הדבור הזה שהיה במעמד כולם עבר עם יהודה תחלה, והמלך (עם ברזילי) עבר אחריהם ואז וישק המלך וכו':

ויעבירו את המלך שהעבירוהו לגלגל, וגם חצי עם ישראל היינו החצי מן אלף איש שבאו מישראל, כי החצי השני נתאחרו כי עברו את הירדן באחרונה (כנ"ל)

והנה ואז נודע הדבר בישראל והתאספו והתרעמו על שלא הודיעו להם, וזה משני פנים, אם מצד כבוד המלך, שהיו כל ישראל באים לקראתו, אם מצד כבודם כמו שית', וזה שכתוב מדוע גנבוך וכו', והנה לא היה בזה מהתרעומת אם היה המלך עובר לבדו, שהיה מראה שבטוח לבו שכל ישראל מרוצים בו, ועקר תרעומתם מצד ן שהעבירו את המלך וכל אנשי דוד אתו, שהגבורים והצבא עוברים אתו, כאילו הוא מלך נושע ברב חיל, ובוטח על חילו ועל אנשי יהודה שהשלימו אתו, וכאילו ישתרר בחזקה על ישראל, וזה גנבת דעת אחר שהם התרצו גם כן להשיב את מלכם:

ויען כל איש יהודה, השיבו להם שלש טענות, א — מה שהקדמנו הוא כי לי משפט הקדימה מצד שהמלך קרוב אלי, אם בשאני משבטו, אם יען ששוכן ביהודה, ב. ולמה זה חרה לך על הדבר הזה, שאין זה פוגם כבודך ומה לך אם ברב עם הדרת מלך, הלא הוא מוחל על כבודו, ג. האכול אכלנו רצה לומר שבסעודה יש נ"מ להבא ראשון שאוכל את הטוב והמובחר, וכן בעת שחולקים משאת ומתנות שהבא אחרון לא ישיג משאת, אבל פה וכי אכלנו או נשאנו משאת, רצה לומר הנה המלך שלם לפניכם, אנחנו העברנוהו את הירדן ואתם תעבירוהו מפה והלאה, והוא מלככם כמו שהוא מלכנו:

ויען איש ישראל, השיבו על שלש טענותיהם, (על הא') מ"ש שאתם לכם משפט הקדימה מצד הקורבה, עשר ידות לי במלך, לנו משפט הקדימה מצד שאנחנו הרוב, אנחנו עשרה שבטים ואתה שבט אחד, ולי עשרה חלקים במלכות, וגם בדוד אני ממך שעורו וגם בדוד עשר ידות אני ממך, הגם שהוא דוד ממשפחת יהודה בכ"ז אני עשר ידות ממך, והמלך לא יביט על שאר ומשפחה רק על עמו ומלכותו, (על הב') מ"ש ולמה זה חרה לך, השיבו ומדוע הקלותני, (על הג') מ"ש האכול אכלנו, השיבו ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי, כי מהראוי שאנחנו שאנו רוב ישראל, נשיב את מלכנו על פי הסכמתנו, לא על פי דבר שבט אחד, כאילו הדבר הראשון הדובר אלי להשיב את מלכי אינו דברי רק דבר יהודה, הוא הדובר בראשונה ואנו אחריו, וכדי לנו בזיון וקצף, ויקש דבר איש יהודה כי על ידי זה נתהוה ויכוח ומדנים, ובני יהודה הקישו דברים נגד ישראל, ועל ידי זה התעורר שבע בן בכרי למרוד: