Talmud Builders

    Commentary page

    II Samuel 19

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Tanakh · chapter reading guide

    II Samuel Chapter 19

    II Samuel Chapter 19 presents 44 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    A unit-by-unit map of the first 40 of 44 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 121 words

      Opens “וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה׀…”

    2. Verse 27 words

      Opens “וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל־אַבְשָׁלֽוֹם׃…”

    3. Verse 314 words

      Opens “וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכׇל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע…”

    4. Verse 412 words

      Opens “וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר…”

    5. Verse 513 words

      Opens “וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל…”

    6. Verse 620 words

      Opens “וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּ֩אמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ הַיּ֜וֹם…”

    7. Verse 726 words

      Opens “לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם…”

    8. Verse 825 words

      Opens “וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ {ס}…”

    9. Verse 920 words

      Opens “וַיָּ֥קׇם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכׇל־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר…”

    10. Verse 1019 words

      Opens “וַיְהִ֤י כׇל־הָעָם֙ נָד֔וֹן בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמֶּ֜לֶךְ…”

    11. Verse 1113 words

      Opens “וְאַבְשָׁלוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר מָשַׁ֣חְנוּ עָלֵ֔ינוּ מֵ֖ת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְעַתָּ֗ה…”

    12. Verse 1222 words

      Opens “וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁ֠לַ֠ח אֶל־צָד֨וֹק וְאֶל־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒…”

    13. Verse 1310 words

      Opens “אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִֽהְי֛וּ…”

    14. Verse 1418 words

      Opens “וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה…”

    15. Verse 1510 words

      Opens “וַיַּ֛ט אֶת־לְבַ֥ב כׇּל־אִישׁ־יְהוּדָ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ…”

    16. Verse 1613 words

      Opens “וַיָּ֣שׇׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וִיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה…”

    17. Verse 1712 words

      Opens “וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙…”

    18. Verse 1818 words

      Opens “וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית…”

    19. Verse 1915 words

      Opens “וְעָבְרָ֣ה הָעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב…”

    20. Verse 2017 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֺן֒ וְאַל־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת…”

    21. Verse 2116 words

      Opens “כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּה־בָ֣אתִי…”

    22. Verse 2214 words

      Opens “וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א…”

    23. Verse 2320 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּֽי־תִֽהְיוּ־לִ֥י…”

    24. Verse 249 words

      Opens “וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ…”

    25. Verse 2518 words

      Opens “וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו…”

    26. Verse 2612 words

      Opens “וַיְהִ֛י כִּי־בָ֥א יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙…”

    27. Verse 2716 words

      Opens “וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜…”

    28. Verse 2811 words

      Opens “וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ…”

    29. Verse 2920 words

      Opens “כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כׇּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵֽׁי־מָ֙וֶת֙…”

    30. Verse 3012 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ…”

    31. Verse 3113 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֙שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַ֠חֲרֵי…”

    32. Verse 3210 words

      Opens “וּבַרְזִלַּי֙ הַגִּלְעָדִ֔י יָרַ֖ד מֵרֹֽגְלִ֑ים וַיַּעֲבֹ֤ר אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיַּרְדֵּ֔ן…”

    33. Verse 3313 words

      Opens “וּבַרְזִלַּי֙ זָקֵ֣ן מְאֹ֔ד בֶּן־שְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה וְהֽוּא־כִלְכַּ֤ל אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙…”

    34. Verse 3410 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּ֑י אַתָּה֙ עֲבֹ֣ר אִתִּ֔י וְכִלְכַּלְתִּ֥י…”

    35. Verse 3510 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר בַּרְזִלַּ֖י אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כַּמָּ֗ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י…”

    36. Verse 3625 words

      Opens “בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָה֩ אָנֹכִ֨י הַיּ֜וֹם הַאֵדַ֣ע׀ בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֗ע…”

    37. Verse 3710 words

      Opens “כִּמְעַ֞ט יַעֲבֹ֧ר עַבְדְּךָ֛ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וְלָ֙מָּה֙ יִגְמְלֵ֣נִי…”

    38. Verse 3819 words

      Opens “יָשׇׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ וְאָמֻ֣ת בְּעִירִ֔י עִ֛ם קֶ֥בֶר אָבִ֖י…”

    39. Verse 3913 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ אִתִּי֙ יַעֲבֹ֣ר כִּמְהָ֔ם וַאֲנִי֙ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֔וֹ…”

    40. Verse 4012 words

      Opens “וַיַּעֲבֹ֧ר כׇּל־הָעָ֛ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן וְהַמֶּ֣לֶךְ עָבָ֑ר וַיִּשַּׁ֨ק הַמֶּ֤לֶךְ…”

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      בני בנישמנה פעמים, אמרו רבותינו (סוטה י ב): שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, וחד דאייתיה לעלמא דאתי:

    2. Verse 5

      לאט את פניו(תרגום:) כריך ית צזפוהי, כמשפט האבלים:

      לאטכמו (מלכים-א יט יג): וילט פניו באדרתו ; (שמואל-א כא י): הנה היא לוטה בשמלה:

    3. Verse 8

      כי אינך יוצאאם אינך יוצא:

    4. Verse 9

      וישראל נסאותם שהיו עם אבשלום:

    5. Verse 10

      כל העם נדוןמתווכחים זה עם זה:

    6. Verse 12

      ודבר כל ישראל בא אל המלךכל זה מדברי שליחותו:

    7. Verse 14

      ולעמשאשהוא שר צבא, תאמרו ; הלא בן אחותי אתה:

    8. Verse 18

      וצלחו הירדן(תרגום:) בקעוהו בתריסהון.

    9. Verse 19

      ועברה העברהספינת המעברה שעוברים בה את עבר רוחב הנחל:

    10. Verse 21

      ראשון לכל בית יוסףכל ישראל חטאו לך, ואני יותר מכולם, והנני באתי לבקש מחילה, אם תקבלני, בטוחים כל ישראל שתקבלם, ואם לאו, יהיו יראים לשוב אליך עוד:

    11. Verse 23

      היום יומת אישבתמיה, כי היום אני מלך, עד עכשיו הייתי סבור, לא זלזל בי אדם גדול כזה אלא אם כן נפסקה מלכותי מאת המקום והוא אמר לו קלל את דוד, אבל עכשיו שהוא מתחרט, ידעתי כי מלך אני:

    12. Verse 25

      ולא עשה רגליולשון תקון הוא, העברת שער שבין הרגלים:

      שפמוגרנו"ן בלע"ז:

    13. Verse 26

      למה לא הלכת עמילצאת מירושלים כשיצאתי:

    14. Verse 27

      כי פסח עבדךואיני יכול לילך ברגלי:

    15. Verse 32

      לשלחוללותו:

    16. Verse 33

      כי איש גדול הואבעושר:

    17. Verse 35

      כמה ימי שני חייאשר יש לי לחיות:

      כי אעלה וגו'הלא מעט הם, ומה הנייה יש לי בכלכולך:

    18. Verse 36

      האדע בין טוב לרעבין מאכל טוב למאכל רע ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב א): שטוף בזמה היה, לפיכך קפצה עליו זקנה:

    19. Verse 37

      כמעט יעבר עבדךהלויה מועטת יעבור עבדך ללותך, אחר שתעבור את הירדן:

      הגמולה הזאתשאינה טובה לי:

    20. Verse 38

      עבדך כמהםבנו היה:

    21. Verse 43

      כי קרוב המלך אלימשבטי הוא:

      אם נשאתכמו (בראשית מג לד): משאת, פרס מבית המלך:

    22. Verse 44

      עשר ידות לי במלךשאנו עשרה שבטים:

      וגם בדודאף על פי שהוא קרוב לכם, אני משוך בו יותר ממך, שאני עשר ידות:

      ומדוע הקלותנילהיות אתה קודם, וכי לא היה דברי ראשון להשיב את מלכי, וקודם לכן בא דברינו אליו להשיבו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב): ודבר כל ישראל בא אל המלך:

      ויקש דבר איש יהודהלשון (צפניה ב א), התקוששו נראה והושוה דבר איש יהודה, שהראם אגרת ששלח להם דוד, 'למה תהיו אחרונים להשיב את המלך' וגו', כך מפרש באגדה. ויש לפרש, 'ויקש', לשון 'קושי וחוזק', וכן תרגם יונתן: ותקיף:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וכה אמר בלכתו בני אבשלום, רצה לומר שהגם שמרד ומרה, הוא בוכה עליו משתי טעמים, א. מפני שלא היה בדעתו להרוג את אביו, רק למלוך תחתיו, ועל זה אמר בני אבשלום בני בני אבשלום, רצה לומר היית בני לא כאכזר וזר להרגני, והיית בני בני, רצה לומר בני העקרי הראוי למלוך תחתי, ב. מפני שידע שמעשה זו נסבב על ידי חטאו ועל ידי יעוד הנביא, ועל זה אמר מי יתן מותי אני תחתיך לא אתה תחתי, ובזה החליט לאמר אבשלום בני בני הקדים שמו העצמי, כאילו היה צדיק מצד עצמו ונענש בעון אביו, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שאמר שמונה פעמים בני, להעלותו מז' מדורי גיהנם ולהביאו לגן עדן, ועל זה רמז במ"ש ויעל (פועל יוצא כמו מוריד שאול ויעל) שהעלהו משערי גיהנם בבכייתו:

    2. Verse 2

      ויגד ליואב, היה הבדל בין יואב ובין יתר העם, יואב כבר ידע שיתעצב המלך על בנו וכמ"ש כן לאחימעץ (י"ח כ') רק חשב שהגם שיעצב כטבע האב, לא יתאבל עליו, כי נהרג כדין, והרוגי בית דין אין מתאבלים עליהם, והורע בעינו על שאמרו לו שמתאבל על אבשלום, שזה לא יעשה מצד שהוא בנו רק מצד שחושב שנהרג שלא כדין ולפי זה רצח אותו יואב שלא כמשפט:

    3. Verse 3

      ותהי התשועה אמנם יתר העם שלא נגעו במיתתו רק הם חשבו שישמח המלך בהתשועה ולא יתעצב על מות אבשלום, כמו שחשב אחימעץ גם כן, הם התאבלו על ששמעו ביום ההוא דייקא, שהיה ראוי שיראה המלך להם פנים שוחקות, שמעו ההפך כי נעצב על בנו:

    4. Verse 4

      (ד-ה) וכאשר ראה יואב כל הנעשה בין מצד העם שהתגנב לבא העיר וכן מצד המלך שלאט פניו כאבל ויזעק קול גדול, לכן בא להוכיחו ע"ז, ובפרט שהוא היה נוגע בדבר כנ"ל:

    5. Verse 6

      הובשת היום אמר לו שהוביש היום פני עבדיו הלוחמים בעדו מארבעה צדדים, א. שבאמת היה אבשלום מבקש את נפשו ונפש בניו ונשיו, שהיה הורג את אביו ואת אחיו ומענה את נשיו, כדי שיקום במלכותו, כמו שהחל ועינה פלגשי אביו, ואם כן עבדיך הם הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך וכו', ואיך תעצב על מיתתו, שאם היה חי היית אתה וכל ביתך תמיד בסכנה, והרגוהו להציל אותך כדין רודף:

    6. Verse 7

      ב. שאף אם תאמר שלא רצה להרגך רק לתפוש מלכות לבד, הלא עשה זה בעזרת אויביך, ואם היה נשאר בחיים ותמלא רצונו היה נסבה לאהבה את שונאיך ולשנא את אוהביך, כי אז היה נוקם באוהבי המלך שלחמו אתו, ומגדיל את אויביו, ג. שהגם אם זה טוב בעיניך מצד אהבתך לבנך, המלך ראוי להשקיף בענין כזה על שריו ועבדיו שהם עמודי מלכותו, ולא יחוס על אהבת בניו, כי עניני המלוכה והכלל יקר בעיני המלכים יותר מעניני ביתם ועניניהם הפרטים, ואם כן הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, עד שתביט על עניני בנך יותר מעניני הכלל, ד. הלא אם היה חי היתה המלחמה נמשכת עד שאחד ינצח בהכרח, ואם כן גלית דעתך כי טוב יותר בעיניך, שיהיה הוא חי ואנחנו מתים, אחר שרע בעיניך מה שנצחנו אנחנו, וכולנו חיים והוא מת תחתינו:

    7. Verse 9

      וישראל נס איש לאהליו אמר זה שנית כהוצעה אל מה שיספר אחר זה שהיה כל העם נדון להשיב את המלך, רק על ידי שנסו איש לאהליו היו כצאן מפוזרות ואין מקבץ אותם:

    8. Verse 10

      ויהי כל העם נדון רצה לומר שכן אמרו כולם איש לרעהו, המלך הצילנו אמרו הגם אם היה אבשלום חי היה זה תשלומי רע תחת טוב שהוא הצילנו מיד אויבנו, וגם סכלות גדולה אחר שע"י נושע לנו, לא על ידי אבשלום, ואיך יברח הוא מפניו:

    9. Verse 11

      בפרט עתה אשר ואבשלום מת במלחמה, אין אחר טוב ממנו ואם כן ועתה למה אתם מחרישים:

    10. Verse 12

      (יב-יג) השאלותלמה כפל למה תהיו אחרונים, ותחלה אמר להשיב את המלך אל ביתו ואחר כך אמר להשיב את המלך, ואיך אמר ודבר כל ישראל בא, מה שלא היה האמת כן:

      והמלך רצה לומר הגם שכן דברו כל ישראל ודוד ידע כל זאת כי כולם שלמים אתו, לא היה מי שיוציא זה אל הפועל אחר שנסו איש לאהליו נדחים ומפוזרים וראה דוד שצריך שהזקנים הם יעשו זאת, וזקני יהודה בראש, ואחריהם כל אדם ימשך, ולכן שלח אל זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרונים, רצה לומר כי היה צריך, א. להשיב את המלך, היינו להשיבו למלכותו, ב. להשיב את המלך אל ביתו לירושלים ותחלה יאמרו כאילו יחלטו שדעת זקני יהודה שוה עם דעת כל ישראל להשיב את המלך למלכותו, ויתוכחו עמם על שלא יהיו ראשונים בענין זה להשיב את המלך אל ביתו, שבזה צריך שיצאו זקני יהודה לקראתו, ודבר כל ישראל בא אל המלך שכבר נודע לו דבר כל ישראל כולם פה אחד שישוב למלכותו ואם כן לכם המשפט להשיבו אל ביתו:

    11. Verse 13

      ואם תשיבו כי אתם אינכם מסכימים גם ע"ז שישוב למלכותו, באשר תיראו שיעניש זקני יהודה שמרדו בו, ע"ז השיב אחי אתם עצמי ובשרי אתם, לא תיראו מעונש כי אתם אחי המלך ובני שבטו, ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך, רצה לומר למה תהיה הסכמתכם על השבת המלכות אחרונה, והיה מחכמתו שהתחיל לדבר עמם על השבת המלך אל ביתו שמחליט שאין ספק בעיניו שרוצים במלכותו, והצד השני שלא ירצו להשיבו למלכותו, אמרו בסוף דבריו, כאילו הוא דבר רחוק בעיניו:

    12. Verse 14

      ולעמשא באשר הוא שר הצבא, הבטיח לו שיהיה תחת יואב שרצה להעבירו על שהרג את אבשלום:

    13. Verse 18

      וצלחו הירדן לפ"מ שיתבאר בפסוק י"ז י"ח, אחר שבאו יהודה ובני בנימין לקראת המלך בעבר הירדן המזרחי, אז עבר יהודה תחלה, שלז"א שצלחו הירדן רצה לומר בקעוהו לפני המלך פי' קודם העברתו, ואחר כך:

    14. Verse 19

      ועברה העברה (פי' ספינת הירדן) להעביר את בית המלך, שהמלך וביתו עבר אחריהם כמ"ש בפי"ז ויעבר כל העם והמלך עבר, (ומ"ש ולעשות הטוב בעיניו רצה לומר שלא התנו עמו תנאים שמשיבים אותו בתנאים מיוחדים, ועל מנת שימחל לכל מי שפשע כנגדו, כמו שהוא לרוב אחרי המרד, רק השתעבדו אליו בכל אופן שיעשה כאשר ייטב בעיניו לסלוח או להעניש, וזה גם כן עורר את שמעי לבקש על נפשו). ושמעי וכו' כי שמעי ובני בנימין נשארו באחרונה כמו שיתבאר בפסוק י"ח, ועברו הירדן אחרי המלך, ולכן בעת רצה המלך לעבור נפל לפניו, כי אחרי עברו הירדן יתפוש מלכות, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לא כן טרם עבר עודנו דינו כהדיוט ויוכל למחול:

    15. Verse 20

      (כ-כא) השאלותדברי שמעי כפולים, אמר אל יחשב לי עון, שהוא בל יחשבהו לעון כלל, ואמר שנית ואל תזכור, שהוא שהגם שיחשבהו לעון בל יזכרהו, ומז"ש לשום המלך אל לבו:

      אל יחשב רצה לומר כי הוא חטא בשתים, אהעון הכולל שהיה בין הקושרים והמורד במלכות חייב מיתה, ועל זה אמר שאל יחשב לו עון זה כלל, כי בהכרח יעבור על פשע המרידה שפשעו בו כל העם, ב. מה שחטא הוא ביחוד במה שקללו, שעל זה אמר ואל תזכר את אשר העוה עבדך, שחטא זה גדול מצד ג' בחינות, א. מצד המעשה עצמו, שעל זה אמר אשר העוה, ב. מצד הזמן ביום אשר יצא אדני המלך מירושלים עיף ויגע, כענין כי אתה אשר הכית רדפו, ג. מצד הכונה, כי המורד במלכות כונתו לפרוק עול, לא כן מה שקלל וסקל אחרי שברח המלך היתה הכוונה רעה לשום המלך אל לבו, להעציב ולהכאות לב המלך ולצערו:

    16. Verse 21

      כי ידע אמר די לי עונש במה שידעתי והכרתי גודל חטאי, וכפי שהכרתי בחטאי הגדול כן קדמתי להיות כמופת לרבים במה שבאתי ראשון לכל בית יוסף, שממני ילמדו כולם קל וחומר לשוב אליך:

    17. Verse 22

      התחת זאת רצה לומר הגם שעל המרד תמחול בהכרח כי לכל העם בשגגה, ולא תענישהו, אבל תחת זאת שקלל הלא יומת שהוא חטא גדול פרטי שחטא הוא לבדו:

    18. Verse 23

      מה לי ולכם השיב שאין להמיתו משני פנים אשבקל יצמח מזה נזק שכאשר יראו שנוקם במכעיסיו יאמרו שכן יטור חמה לאויביו ושיעניש כל הקושרים ולא ישובו אליו, וזה שכתוב כי תהיו לי היום לשטן, ב. שאחר שמחשיב היום ההוא כאילו מלך מחדש, כי היום קבלוהו עליהם, מנהג המלכים שביום מלכם יעשו חסד ויפטרו כל אסירי המלך ממות, ואף כי שאין לגזור מיתה באותו היום, וזה שכתוב היום יומת איש בישראל, ובאר הטעם לשני אלה, הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל אין ראוי להמיתו משני הטעמים הנאמרים, אם מצד שהמלוכה רפויה עדיין בידי יהיה זה לשטן, ואם מצד הטעם השני:

    19. Verse 25

      ומפיבושת, כבר בארתי (למעלה טז יג) שמה שקבל דוד דברי ציבא היה מצד שני ענינים, א. שהיה נראה כדבריו ממה שלא הלך מפיבושת עם המלך להצטער בצרתו, ב. ממה שלא התירא לשבת בירושלים והוא מאוהבי דוד, וספר פה כי בבואו לפני דוד, ניכר היטב כי עבדו דבר עליו לשון שקר, כי הראיה ממה שלא הצטער בצרתו, נראה שקרותה ממה שלא עשה שער רגליו ושפמו ולא כבס בגדיו מיום לכת המלך עד שובו, כי התאבל ונצטער על צרת אדוניו, וכן הראיה השנית ממה שישב בירושלים בלא פחד גם כן שקר כי:

    20. Verse 26

      ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך רצה לומר שבאמת ישב מפיבושת עד עתה חוץ לעיר נחבא ונסתר, וכי בא עתה ירושלים בעת שבא דוד ושם קבל פניו, וכאשר כבר נראה צדקתו ושאל לו המלך למה לא הלך עמו, השיב:

    21. Verse 27

      (כז-כח) עבדי רמני שלא די שלא חבש לי החמור עוד רגל בעבדך, ואין אני צריך להתנצל על שקריו כי אדוני המלך כמלאך האלהים שידע הכל מעצמו בחכמתו, ועוד שההתנצלות תהיה כדי להשיב לי השדה ושיחזור המלך מדברו, ואיני רוצה בזה רק ועשה הטוב בעיניך:

    22. Verse 29

      כי רצה לומר אחר שהשדה שנתת לי הוא צדקה, וכן הוספת צדקה וחסד אחר מה ששמתני מאוכלי שולחנך (תחת שכל אנשי שאול היו ראוים למות) איך אבקש צדקה אחרת שהיא השדה, וכ"ש איך אזעוק כאילו לקחת ממני את שלי:

    23. Verse 30

      אמרתי דוד הכיר כי הלשין עליו רק שדבר המלך אין להשיב, רק פירש דבריו שהיתה כונתו שיחלקו שניהם בשדה, וזה שכתוב אמרתי רצה לומר כן היה דעתי ובזה לא חזר מדבריו, וגם לא היה בזה עול נגד מפיבושת אחר שציבא ובניו עובדים את השדה מגיע להם החצי כאריס היורד למחצה:

    24. Verse 31

      ומפיבשת השיב שכל כך ישמח לבו על ביאת מלכו עד שלא ירע בעיניו גם אם יקח את הכל, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנענש דוד על זה שקבל לשון הרע, ועל ידי זה נחלקה מלכות בית דוד, ולכן נסמך ענין מפיבושת לענין שמעי, כי שם נשא פשע המורד ומקלל מלכו, ופה האשים לאיש שלומו ובריתו שלא כמשפט:

    25. Verse 33

      וברזלי רצה לומר שנהג עמו כבוד מג' טעמים, אמצד זקנותו, ב. והוא כלכל וכו' להשיב טובה, ג. כי איש גדול הוא:

    26. Verse 34

      אתה עבור אתי א"ל שני דברים, אשאחר שהמנהג שבענין כזה יעבור איש היותר גדול בעם את המלך לכבודו, אם כן אתה עבור אתי כי אין גדול ממך, ב. וכלכלתי אותך והגם שאין אתה צריך לזה, יהיה זה א. עמדי שתהיה מאוכלי שולחני לכבוד, ב. בירושלים בעיר המלוכה ולא תשב בעיר קטנה ברוגלים:

    27. Verse 35

      ויאמר ברזלי, השיב, אאם היה לכתי לצורך ותועלת הלא לא ימשך תועלת זה זמן רב כי כמה ימי שני חיי, ואין ראוי הטורח הזה בעבורו כי אעלה את המלך ירושלים:

    28. Verse 36

      (זאת שנית) שלא ימשך תועלת מהליכתי כלל, כי אם רוצה בי בעבור צורך המלך לדרוש ממני עצה ותושיה, האדע היום בין טוב לרע, ואם לתועלתי, אם יטעם עבדך וכו' ורצה לומר שלא אהנה עוד לא מחוש הטעם, ולא מיתר החושים שעל זה אמר אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, ולא לבד שהוא לא להועיל, אהיה עוד למשא:

    29. Verse 37

      (זאת שלישית) כמעט יעבר רצה לומר למה יגמלני כ"ז (אף אם הייתי נהנה מזה) וכי בעבור המעט מה שאני עברתי להעביר את המלך את הירדן, כי מה עשיתי יותר מזה, הלא מעט עשיתי ואין זה ראוי לגמול:

    30. Verse 38

      (זאת רביעית) שאם בכ"ז רוצה המלך להיטיב עמי, ישב נא עבדך ואמות בעירי, כי הגיע עתי, וממילא בני עומד תחתי לירשני, והוא יעבור כי לו משפט הירושה תחת אביו:

    31. Verse 39

      ויאמר המלך אתי יעבר כמהם, גם בל"ז יעבור אתי כי רציתי להיטיב עמו ביחוד מצד עצמו, ולא אעשה עמו הטוב בעיני רק הטוב בעיניך, ובלעדי זה כל אשר תבחר עלי אעשה לך ביחוד:

    32. Verse 40

      ויעבר אחר הדבור הזה שהיה במעמד כולם עבר עם יהודה תחלה, והמלך (עם ברזילי) עבר אחריהם ואז וישק המלך וכו':

    33. Verse 41

      ויעבירו את המלך שהעבירוהו לגלגל, וגם חצי עם ישראל היינו החצי מן אלף איש שבאו מישראל, כי החצי השני נתאחרו כי עברו את הירדן באחרונה (כנ"ל)

    34. Verse 42

      והנה ואז נודע הדבר בישראל והתאספו והתרעמו על שלא הודיעו להם, וזה משני פנים, אם מצד כבוד המלך, שהיו כל ישראל באים לקראתו, אם מצד כבודם כמו שית', וזה שכתוב מדוע גנבוך וכו', והנה לא היה בזה מהתרעומת אם היה המלך עובר לבדו, שהיה מראה שבטוח לבו שכל ישראל מרוצים בו, ועקר תרעומתם מצד ן שהעבירו את המלך וכל אנשי דוד אתו, שהגבורים והצבא עוברים אתו, כאילו הוא מלך נושע ברב חיל, ובוטח על חילו ועל אנשי יהודה שהשלימו אתו, וכאילו ישתרר בחזקה על ישראל, וזה גנבת דעת אחר שהם התרצו גם כן להשיב את מלכם:

    35. Verse 43

      ויען כל איש יהודה, השיבו להם שלש טענות, אמה שהקדמנו הוא כי לי משפט הקדימה מצד שהמלך קרוב אלי, אם בשאני משבטו, אם יען ששוכן ביהודה, ב. ולמה זה חרה לך על הדבר הזה, שאין זה פוגם כבודך ומה לך אם ברב עם הדרת מלך, הלא הוא מוחל על כבודו, ג. האכול אכלנו רצה לומר שבסעודה יש נ"מ להבא ראשון שאוכל את הטוב והמובחר, וכן בעת שחולקים משאת ומתנות שהבא אחרון לא ישיג משאת, אבל פה וכי אכלנו או נשאנו משאת, רצה לומר הנה המלך שלם לפניכם, אנחנו העברנוהו את הירדן ואתם תעבירוהו מפה והלאה, והוא מלככם כמו שהוא מלכנו:

    36. Verse 44

      ויען איש ישראל, השיבו על שלש טענותיהם, (על הא') מ"ש שאתם לכם משפט הקדימה מצד הקורבה, עשר ידות לי במלך, לנו משפט הקדימה מצד שאנחנו הרוב, אנחנו עשרה שבטים ואתה שבט אחד, ולי עשרה חלקים במלכות, וגם בדוד אני ממך שעורו וגם בדוד עשר ידות אני ממך, הגם שהוא דוד ממשפחת יהודה בכ"ז אני עשר ידות ממך, והמלך לא יביט על שאר ומשפחה רק על עמו ומלכותו, (על הב') מ"ש ולמה זה חרה לך, השיבו ומדוע הקלותני, (על הג') מ"ש האכול אכלנו, השיבו ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי, כי מהראוי שאנחנו שאנו רוב ישראל, נשיב את מלכנו על פי הסכמתנו, לא על פי דבר שבט אחד, כאילו הדבר הראשון הדובר אלי להשיב את מלכי אינו דברי רק דבר יהודה, הוא הדובר בראשונה ואנו אחריו, וכדי לנו בזיון וקצף, ויקש דבר איש יהודה כי על ידי זה נתהוה ויכוח ומדנים, ובני יהודה הקישו דברים נגד ישראל, ועל ידי זה התעורר שבע בן בכרי למרוד:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Original text

    וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃

    The king was shaken. He went up to the upper chamber of the gateway and wept, moaning these words as he went, “My son Absalom! O my son, my son Absalom! If only I had died instead of you! O Absalom, my son, my son!”

    וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל־אַבְשָׁלֽוֹם׃

    Joab was told that the king was weeping and mourning over Absalom.

    וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכׇל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־בְּנֽוֹ׃

    And the victory that day was turned into mourning for all the troops, for that day the troops heard that the king was grieving over his son.

    וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר יִתְגַּנֵּ֗ב הָעָם֙ הַנִּכְלָמִ֔ים בְּנוּסָ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃

    The troops stole into town that day like troops ashamed after running away in battle.

    וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ {ס}

    The king covered his face and the king kept crying aloud, “O my son Absalom! O Absalom, my son, my son!”

    וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּ֩אמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ הַיּ֜וֹם אֶת־פְּנֵ֣י כׇל־עֲבָדֶ֗יךָ הַֽמְמַלְּטִ֤ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַיּ֔וֹם וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְנֶ֣פֶשׁ נָשֶׁ֔יךָ וְנֶ֖פֶשׁ פִּלַגְשֶֽׁיךָ׃

    Joab came to the king in his quarters and said, “Today you have humiliated all your followers, who this day saved your life, and the lives of your sons and daughters, and the lives of your wives and concubines,

    לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם כִּ֣י אֵ֤ין לְךָ֙ שָׂרִ֣ים וַעֲבָדִ֔ים כִּ֣י׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י (לא) [ל֣וּ] אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃

    by showing love for those who hate you and hate for those who love you. For you have made clear today that the officers and servicemen mean nothing to you. I am sure that if Absalom were alive today and the rest of us dead, you would have preferred it.

    וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ {ס} כִּי֩ בַיהֹוָ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתִּי כִּֽי־אֵינְךָ֣ יוֹצֵ֗א אִם־יָלִ֨ין אִ֤ישׁ אִתְּךָ֙ הַלַּ֔יְלָה וְרָעָ֧ה לְךָ֣ זֹ֗את מִכׇּל־הָרָעָה֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אָה עָלֶ֔יךָ מִנְּעֻרֶ֖יךָ עַד־עָֽתָּה׃ {ס}

    Now arise, come out and placate your followers! For I swear by G OD that if you do not come out, not a single man will remain with you overnight; and that would be a greater disaster for you than any disaster that has befallen you from your youth until now.”

    וַיָּ֥קׇם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכׇל־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה הַמֶּ֙לֶךְ֙ יוֹשֵׁ֣ב בַּשַּׁ֔עַר וַיָּבֹ֤א כׇל־הָעָם֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל נָ֖ס אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו׃ {ס}

    So the king arose and sat down in the gateway; and when all the troops were told that the king was sitting in the gateway, all the troops presented themselves to the king. Now the Israelites had fled to their homes.

    וַיְהִ֤י כׇל־הָעָם֙ נָד֔וֹן בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמֶּ֜לֶךְ הִצִּילָ֣נוּ׀ מִכַּ֣ף אֹיְבֵ֗ינוּ וְה֤וּא מִלְּטָ֙נוּ֙ מִכַּ֣ף פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַתָּ֛ה בָּרַ֥ח מִן־הָאָ֖רֶץ מֵעַ֥ל אַבְשָׁלֽוֹם׃

    All the people throughout the tribes of Israel were arguing: Some said, “The king saved us from the hands of our enemies, and he delivered us from the hands of the Philistines; and just now he had to flee the country because of Absalom.

    וְאַבְשָׁלוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר מָשַׁ֣חְנוּ עָלֵ֔ינוּ מֵ֖ת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְעַתָּ֗ה לָמָ֥ה אַתֶּ֛ם מַחֲרִשִׁ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

    But Absalom, whom we anointed over us, has died in battle; why then do you sit idle instead of escorting the king back?”

    וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁ֠לַ֠ח אֶל־צָד֨וֹק וְאֶל־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒ דַּבְּר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֤י יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר לָ֤מָּה תִֽהְיוּ֙ אַחֲרֹנִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּית֑וֹ וּדְבַר֙ כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֥א אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּיתֽוֹ׃

    The talk of all Israel reached the king in his quarters. So King David sent this message to the priests Zadok and Abiathar: “Speak to the elders of Judah and say, ‘Why should you be the last to bring the king back to his palace?

    אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִֽהְי֛וּ אַחֲרֹנִ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃

    You are my kin, my own flesh and blood! Why should you be the last to escort the king back?’

    וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־לֹ֠א שַׂר־צָבָ֞א תִּהְיֶ֧ה לְפָנַ֛י כׇּל־הַיָּמִ֖ים תַּ֥חַת יוֹאָֽב׃

    And to Amasa say this, ‘You are my own flesh and blood. May God do thus and more to me if you do not become my army commander permanently in place of Joab!’”

    וַיַּ֛ט אֶת־לְבַ֥ב כׇּל־אִישׁ־יְהוּדָ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ שׁ֥וּב אַתָּ֖ה וְכׇל־עֲבָדֶֽיךָ׃

    So [Amasa] swayed the hearts of Judah’s entire contingent without opposition; and they sent a message to the king: “Come back with all your followers.”

    וַיָּ֣שׇׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וִיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה לָלֶ֙כֶת֙ לִקְרַ֣את הַמֶּ֔לֶךְ לְהַעֲבִ֥יר אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃

    The king started back and arrived at the Jordan; and the Judahites went to Gilgal to meet the king and to conduct the king across the Jordan.

    וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙ עִם־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃

    Shimei son of Gera, the Benjaminite from Bahurim, hurried down with Judah’s contingent to meet King David,

    וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

    accompanied by a thousand Benjaminites. And Ziba, the servant of the House of Saul, together with his fifteen sons and twenty slaves, rushed down to the Jordan ahead of the king

    וְעָבְרָ֣ה הָעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב בְּעֵינָ֑ו וְשִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֗א נָפַל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ בְּעׇבְר֖וֹ בַּיַּרְדֵּֽן׃

    while the crossing was being made, to escort the king’s family over, and to do whatever he wished. Shimei son of Gera flung himself before the king as he was about to cross the Jordan.

    וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֺן֒ וְאַל־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר הֶעֱוָ֣ה עַבְדְּךָ֔ בַּיּ֕וֹם אֲשֶׁר־יָׄצָ֥אׄ אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מִירוּשָׁלָ֑͏ִם לָשׂ֥וּם הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־לִבּֽוֹ׃

    He said to the king, “Let not my lord hold me guilty, and do not remember the wrong your servant committed on the day my lord the king left Jerusalem; let Your Majesty give it no thought.

    כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּה־בָ֣אתִי הַיּ֗וֹם רִאשׁוֹן֙ לְכׇל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לָרֶ֕דֶת לִקְרַ֖את אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

    For your servant knows that he has sinned; so here I have come down today, the first of all the House of Joseph, to meet my lord the king.”

    וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהֹוָֽה׃ {ס}

    Thereupon Abishai son of Zeruiah spoke up, “Shouldn’t Shimei be put to death for that—insulting G OD ’s anointed?”

    וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּֽי־תִֽהְיוּ־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי־מֶ֥לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

    But David said, “What has this to do with you, you sons of Zeruiah, that you should cross me today? Should even a single Israelite be put to death today? Don’t I know that today I am again king over Israel?”

    וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

    Then the king said to Shimei, “You shall not die”; and the king gave him his oath.

    וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹא־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃

    Mephibosheth, the grandson of Saul, also came down to meet the king. He had not pared his toenails, or trimmed his mustache, or washed his clothes from the day that the king left until the day he returned safe.

    וַיְהִ֛י כִּי־בָ֥א יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה לֹא־הָלַ֥כְתָּ עִמִּ֖י מְפִיבֹֽשֶׁת׃

    When he came [from] Jerusalem to meet the king, the king asked him, “Why didn’t you come with me, Mephibosheth?”

    וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃

    He replied, “My lord the king, my own servant deceived me. Your servant planned to saddle his donkey and ride on it and go with Your Majesty—for your servant is lame.

    וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים וַעֲשֵׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃

    [Ziba] has slandered your servant to my lord the king. But my lord the king is like an angel of G OD ; do as you see fit.

    כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כׇּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵֽׁי־מָ֙וֶת֙ לַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֙שֶׁת֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ {פ}

    For all the members of my father’s family deserved only death from my lord the king; yet you set your servant among those who ate at your table. What right have I to appeal further to Your Majesty?”

    וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת־הַשָּׂדֶֽה׃

    The king said to him, “You need not speak further. I decree that you and Ziba shall divide the property.”

    וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֙שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בְּשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ {ס}

    And Mephibosheth said to the king, “Let him take it all, as long as my lord the king has come home safe.”

    וּבַרְזִלַּי֙ הַגִּלְעָדִ֔י יָרַ֖ד מֵרֹֽגְלִ֑ים וַיַּעֲבֹ֤ר אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיַּרְדֵּ֔ן לְשַׁלְּח֖וֹ אֶת־[הַיַּרְדֵּֽן] (בירדן)׃

    Barzillai the Gileadite had come down from Rogelim and passed on to the Jordan with the king, to see him off at the Jordan.

    וּבַרְזִלַּי֙ זָקֵ֣ן מְאֹ֔ד בֶּן־שְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה וְהֽוּא־כִלְכַּ֤ל אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּשִׁיבָת֣וֹ בְמַחֲנַ֔יִם כִּי־אִ֛ישׁ גָּד֥וֹל ה֖וּא מְאֹֽד׃

    Barzillai was very old, eighty years of age; and he had provided the king with food during his stay at Mahanaim, for he was a very wealthy man.

    וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּ֑י אַתָּה֙ עֲבֹ֣ר אִתִּ֔י וְכִלְכַּלְתִּ֥י אֹתְךָ֛ עִמָּדִ֖י בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃

    The king said to Barzillai, “Cross over with me, and I will provide for you in Jerusalem at my side.”

    וַיֹּ֥אמֶר בַּרְזִלַּ֖י אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כַּמָּ֗ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י כִּי־אֶעֱלֶ֥ה אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

    But Barzillai said to the king, “How many years are left to me that I should go up with Your Majesty to Jerusalem?

    בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָה֩ אָנֹכִ֨י הַיּ֜וֹם הַאֵדַ֣ע׀ בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֗ע אִם־יִטְעַ֤ם עַבְדְּךָ֙ אֶת־אֲשֶׁ֤ר אֹכַל֙ וְאֶת־אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁתֶּ֔ה אִם־אֶשְׁמַ֣ע ע֔וֹד בְּק֖וֹל שָׁרִ֣ים וְשָׁר֑וֹת וְלָ֩מָּה֩ יִֽהְיֶ֨ה עַבְדְּךָ֥ עוֹד֙ לְמַשָּׂ֔א אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּֽלֶךְ׃

    I am now eighty years old. Can I tell the difference between good and bad? Can your servant taste what he eats and drinks? Can I still listen to the singing of men and women? Why then should your servant continue to be a burden to my lord the king?

    כִּמְעַ֞ט יַעֲבֹ֧ר עַבְדְּךָ֛ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וְלָ֙מָּה֙ יִגְמְלֵ֣נִי הַמֶּ֔לֶךְ הַגְּמוּלָ֖ה הַזֹּֽאת׃

    Your servant could barely cross the Jordan with Your Majesty! Why should Your Majesty reward me so generously?

    יָשׇׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ וְאָמֻ֣ת בְּעִירִ֔י עִ֛ם קֶ֥בֶר אָבִ֖י וְאִמִּ֑י וְהִנֵּ֣ה׀ עַבְדְּךָ֣ כִמְהָ֗ם יַֽעֲבֹר֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲשֵׂה־ל֕וֹ אֵ֥ת אֲשֶׁר־ט֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ {ס}

    Let your servant go back, and let me die in my own town, near the graves of my father and mother. But here is your servant Chimham; let him cross with my lord the king, and do for him as you see fit.”

    וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ אִתִּי֙ יַעֲבֹ֣ר כִּמְהָ֔ם וַאֲנִי֙ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֔וֹ אֶת־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תִּבְחַ֥ר עָלַ֖י אֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

    And the king said, “Chimham shall cross with me, and I will do for him as you see fit; and anything you want me to do, I will do for you.”

    וַיַּעֲבֹ֧ר כׇּל־הָעָ֛ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן וְהַמֶּ֣לֶךְ עָבָ֑ר וַיִּשַּׁ֨ק הַמֶּ֤לֶךְ לְבַרְזִלַּי֙ וַיְבָ֣רְכֵ֔הוּ וַיָּ֖שׇׁב לִמְקֹמֽוֹ׃ {ס}

    All the troops crossed the Jordan; and when the king was ready to cross, the king kissed Barzillai and bade him farewell; and [Barzillai] returned to his home.

    וַיַּעֲבֹ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַגִּלְגָּ֔לָה וְכִמְהָ֖ן עָבַ֣ר עִמּ֑וֹ וְכׇל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ (ויעברו) [הֶעֱבִ֣ירוּ] אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ וְגַ֕ם חֲצִ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃

    The king passed on to Gilgal, with Chimham accompanying him; and all the Judahite soldiers and part of the Israelite army escorted the king across.

    וְהִנֵּ֛ה כׇּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־הַמֶּ֡לֶךְ מַדּ֩וּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּעֲבִ֨רוּ אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וְכׇל־אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ׃ {ס}

    Then Israel’s entire contingent came to the king—and said to the king, “Why did our kindred, Judah’s contingent, steal you away and escort the king and his family across the Jordan, along with all David’s men?”

    וַיַּ֩עַן֩ כׇּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־קָר֤וֹב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶאָכ֤וֹל אָכַ֙לְנוּ֙ מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ׃ {ס}

    Judah’s side replied to Israel’s side, “Because the king is our relative! Why should this upset you? Have we consumed anything that belongs to the king? Has he given us any gifts?”

    וַיַּ֣עַן אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֩ אֶת־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶשֶׂר־יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּ֘לֶךְ֮ וְגַם־בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֙וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹא־הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת־מַלְכִּ֑י וַיִּ֙קֶשׁ֙ דְּבַר־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

    But Israel’s side answered Judah’s side, “We have ten shares in the king, and in David, too, we have more than you. Why then have you slighted us? Were we not the first to propose that our king be brought back?” However, Judah’s side prevailed over Israel’s side.

    English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC