Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    II Samuel Chapter 24

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    II Samuel Chapter 24Verse 1 / 250%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    II Samuel 24 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1G OD ’s anger again flared up against Israel; and [God] incited David against them, saying, “Go and number Israel and Judah.”
    2. 2The king said to Joab, his army commander, “Make the rounds of all the tribes of Israel, from Dan to Beer-sheba, and take a census of the people, so that I may know the size of the population.”
    3. 3Joab answered the king, “May the E TERNAL your God increase the number of the people a hundredfold, while your own eyes see it! But why should my lord king want this?”
    4. 4However, the king’s command to Joab and to the officers of the army remained firm; and Joab and the officers of the army set out, at the king’s behest, to take a census of the people of Israel.
    5. 5They crossed the Jordan and encamped at Aroer, on the right side of the town, which is in the middle of the wadi of Gad, and [went on] to Jazer.
    6. 6They continued to Gilead and to the region of Tahtim-hodshi, and they came to Dan-jaan and around to Sidon.
    7. 7They went onto the fortress of Tyre and all the towns of the Hivites and Canaanites, and finished at Beer-sheba in southern Judah.
    8. 8They traversed the whole country, and then they came back to Jerusalem at the end of nine months and twenty days.
    9. 9Joab reported to the king the number of the people that had been recorded: in Israel there were 800,000 soldiers ready to draw the sword, and Judah’s contingent numbered 500,000.
    10. 10But afterward David reproached himself for having numbered the people. And David said to G OD , “I have sinned grievously in what I have done. Please, O G OD , remit the guilt of Your servant, for I have acted foolishly.”
    11. 11When David rose in the morning, the word of G OD had come to the prophet Gad, David’s seer:
    12. 12“Go and tell David, ‘Thus said G OD : I hold three things over you; choose one of them, and I will bring it upon you.’”
    13. 13Gad came to David and told him; he asked, “Shall a seven-year famine come upon you in the land, or shall you be in flight from your adversaries for three months while they pursue you, or shall there be three days of pestilence in your land? Now consider carefully what reply I shall take back to the One who sent me.”
    14. 14David said to Gad, “I am in great distress. Let us fall into the hands of G OD , whose compassion is great; and let me not fall into human hands.”
    15. 15G OD sent a pestilence upon Israel from morning until the set time; and 70,000 of the people died, from Dan to Beer-sheba.
    16. 16But when the angel extended a hand against Jerusalem to destroy it, G OD renounced further punishment and said to the angel who was destroying the people, “Enough! Stay your hand!” The angel of G OD was then by the threshing floor of Araunah the Jebusite.
    17. 17When David saw the angel who was striking down the people, he said to G OD , “I alone am guilty, I alone have done wrong; but these poor sheep, what have they done? Let Your hand fall upon me and my father’s house!”
    18. 18Gad came to David the same day and said to him, “Go and set up an altar to G OD on the threshing floor of Araunah the Jebusite.”
    19. 19David went up, following Gad’s instructions, as G OD had commanded.
    20. 20Araunah looked out and saw the king and his courtiers approaching him. So Araunah went out and bowed low to the king, with his face to the ground.
    21. 21And Araunah asked, “Why has my lord the king come to his servant?” David replied, “To buy the threshing floor from you, that I may build an altar to G OD and that the plague against the people may be checked.”
    22. 22And Araunah said to David, “Let my lord the king take it and offer up whatever he sees fit. Here are oxen for a burnt offering, and the threshing boards and the gear of the oxen for wood.
    23. 23All this, O king, Araunah gives to Your Majesty. And may the E TERNAL your God,” Araunah added, “respond to you with favor!”
    24. 24But the king replied to Araunah, “No, I will buy them from you at a price. I cannot sacrifice to the E TERNAL my God burnt offerings that have cost me nothing.” So David bought the threshing floor and the oxen for fifty shekels of silver.
    25. 25And David built there an altar to G OD and sacrificed burnt offerings and offerings of well-being. G OD responded to the plea for the land, and the plague against Israel was checked.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהֹוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה׃
    2. ב׳וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכׇל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃ {ס}
    3. ג׳וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם׀וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
    4. ד׳וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת־הָעָ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
    5. ה׳וַיַּעַבְר֖וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל־יַעְזֵֽר׃
    6. ו׳וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חׇדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל־צִידֽוֹן׃
    7. ז׳וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר־צֹ֔ר וְכׇל־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּ֥צְא֛וּ אֶל־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
    8. ח׳וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכׇל־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
    9. ט׳וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃
    10. י׳וַיַּ֤ךְ לֵב־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת־הָעָ֑ם {פ} וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהֹוָ֗ה חָטָ֤אתִֽי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃
    11. י״אוַיָּ֥קׇם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר {פ} וּדְבַר־יְהֹוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר׃
    12. י״בהָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃
    13. י״גוַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶׁבַע־שָׁנִ֣ים׀רָעָ֣ב׀בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁ֠ים נֻסְךָ֨ לִפְנֵי־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם־הֱ֠י֠וֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר׃ {ס}
    14. י״דוַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהֹוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה׃
    15. ט״ווַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃
    16. ט״זוַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ׀יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן (האורנה) [הָֽאֲרַ֥וְנָה] הַיְבֻסִֽי׃ {ס}
    17. י״זוַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהֹוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ {פ}
    18. י״חוַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן (ארניה) [אֲרַ֥וְנָה] הַיְבֻסִֽי׃
    19. י״טוַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃
    20. כ׳וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃
    21. כ״אוַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃
    22. כ״בוַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃
    23. כ״גהַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ {ס} וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃
    24. כ״דוַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃
    25. כ״הוַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהֹוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהֹוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהֹוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה׃

      ויסף אף ה' לחרות בישראל — לא ידעתי על מה:

      ויסת — גירה:

    2. Verse 3

      וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם׀וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י…

      כהם וכהם — כהם כפלים, וכהם שני כפלים, הרי ארבעה כפלים, וכן חוזר וכופל את הכפילה, עד מאה פעמים, נמצאת ברכתו של יואב יתירה על של משה שאמר (דברים א יא): ככם אלף פעמים, ועוד, שברכתו של משה לזמן מרובה, ושל יואב מיד, שנאמר בה: ועיני אדני המלך רואות:

    3. Verse 5

      וַיַּעַבְר֖וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל־יַעְזֵֽר׃

      הגד ואל יעזר — התחיל בבני גד, לפי שהם גבורים וקשים, אמר: הלואי וילחמו בי, ויעכבו על ידי:

    4. Verse 6

      וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חׇדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל־צִידֽוֹן׃

      ואל ארץ תחתים חדשי — מקום ישוב חדש, שאוכלוסיהן מועטין, אולי בתוך כך יתחרט דוד, וישלח אליו שליח שיחזור בו:

      דנה — בבני דן:

      יען — שם המקום:

    5. Verse 9

      וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ…

      מספר מפקד — אם מספר למה מפקד, שני אנפיראות עשה, גדולה וקטנה, אמר אראנו את הקטנה, ואם יקצוף אראנו את הגדולה, לכך נאמר מפקד, לשון חסרון, כך נדרש בפסיקתא:

      ותהי ישראל — תשש כחן כנקבה:

      שמונה מאות אלף — ובדברי הימים (א כא ה) הוא אומר: אלף אלפים ומאה אלף, באגדת אמוראים (ילקוט שמעוני על נ"ך קס״ה:טז) מצינו: אמר רבי יהושע בן לוי, הכתובים מוסיפין כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בדברי הימים (שם פסוק ו): ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב. אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר, שבט לוי אינו נמנה במנין שאר שבטים כי אם מבן חודש ומעלה, ובנימן, דיו שנחסר וכלה בפלגש בגבעה ובשלשים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שנינו: כתוב אחד אומר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף, וכתוב אחד אומר ותהי ישראל שמונה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף, אלו שלש מאות אלף מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע (שם כז א): ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלקה האחת עשרים וארבעה אלף, מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך, ולא היו צריכין לימנות, כיצד, עשרים וארבעה אלף לשנים עשר, הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו שנים עשר אלף, הן הן נשיאי ישראל:

    6. Verse 12

      הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

      שלש אנכי נוטל עליך — אחת משלש, וכן (שמואל-א יח כא): בשתים תתחתן בי היום, באחת משתים. שלש אני נוטל עליך, כנגד שלש שהטלת על שאול, (שם כו י): כי אם ה' יגפנו, או יומו יבא ומת, או במלחמה ירד ונספה:

    7. Verse 14

      וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהֹוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה׃

      צר לי מאד — הקטנה שבהם קשה מאד:

      נפלה נא ביד ה' — הדבר, ולא החרב והרעב, שגם הוא מסור לעשירים אוצרי פירות אמר רבי אלכסנדרי: אמר דוד, אם אני בורר לי החרב עכשיו, ישראל אומרים הוא בוטח בגבוריו, שהוא לא ימות והאחרים ימותו, ואם אני בורר הרעב, יאמרו בוטח הוא בעושרו, אברר לי דבר שהכל שוין בו (ראה ילקוט שמעוני רמז קסה):

    8. Verse 15

      וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף…

      מהבקר ועד עת מועד — (תרגום:) מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק:

    9. Verse 16

      וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ׀יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף…

      היבוסי — שר מצודת ציון היה, ששמה יבוסי:

    10. Verse 20

      וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃

      וישקף ארונה — מתחבא היה מפני המלאך, כך כתוב בדברי הימים (א כא כ):

    11. Verse 22

      וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י…

      והמרגים — כלי עץ מלא חריצין, וכבד הוא, ומעבירין אותו על הקש תמיד, ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות:

    12. Verse 23

      הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ {ס} וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃

      ארונה המלך — שר היבוסי היה:

    13. Verse 24

      וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם…

      שקלים חמשים — ובדברי הימים (שם פסוק כה) הוא אומר, שקלי זהב משקל שש מאות, הא כיצד, גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט, הרי שש מאות, ונתן לו כסף בדמי הזהב וכן שנינו בסוף שחיטת קדשים (זבחים קטז ב): גבה כסף בשש מאות כסף בשקלי זהב. וכן שנינו בספרי. חסלת ספר שמואל:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהֹוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה׃

      השאלות (א) לשון הסתה שאחריו ב' מורה שמגרה אותו על חברו ע"י שנאה ומשטמה, כמו אם ה' הסיתך בי, ותסיתני בו לבלעו, והמינוי הזה לא בא מדוד מפני שנאה או כדי להרע להעם. מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי"א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב? ולמה בכ"מ תפס לשון פקידה ופה השתמש בפעל מנה, ובפעל ספר? ומה ההבדל ביניהם? ומה היה כונת דוד בזה? לאיזה תכלית היה דבר המלך נחוץ למנותם עתה דוקא לעת זקנתו מה שלא התעורר על זה כל ימי מלכותו? בד"ה כתוב שיואב השיב לו הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים ולמה יבקש הדבר הזה, משמע שבקש זה מפני שחשב שאינם עבדיו ושמורדים בו, ואיך יהיה זה? ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבד"ה, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים:

      ויוסף אף ה' — אביר המפרשים השר מהרי"א העתיר בזה המקום דברים, הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש"י והרמב"ן בפי' התורה, שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע"י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע"י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים. ולדעתו לא צותה התורה ע"ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב"ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי"ש, וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא. ומבלי אכניס א"ע פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמ"ש (שמות ל, יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג' פנים, אם מצד עין הרע כמ"ש הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו. אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה. ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף. ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר. ועוד ישמש בפעל נשא, נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד, כב). ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו, כח), וספרתם לכם ממחרת השבת (שם כג, טו), שע"ז לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים. ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג, ד), וכן אמר במדרש שה"ש (שהש"ר ו, ט), מספר זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכ"מ שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זא"ז לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון (תהלים קלט, יח), כי עתה צעדי תספור (איוב יד, טז), תספור ירחים תמלאנה (שם לט, ב), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה, ב). אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג, יג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע (תהלים צ, יב), וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א, טו), מונה מספר לככבים (תהלים קמז, ד), ר"ל שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי, שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועז"א (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר. ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות, כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד (במ"ר ד, יב), אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות. עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם), ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה, רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד, וכן אצל שאול אמר (ש"א טו, ד) ויפקדם בטלאים. אמנם אמר שם (במדבר א, ב) במספר שמות, ר"ל שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כ"א כתב שמו ושם משפחתו וע"י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את ב"י או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שייך עין הרע, ולא הטעם הג' שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים. אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג' לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז"ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (שמואל א י״א:ח׳), וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת. והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס, מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ"ל כ, כד), כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך, עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך. והנה הכתוב אומר ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה, ופי' מהרי"א שהיה החרון אף על שמרדו במלכות ב"ד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות ב"ד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וז"ש ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא היה תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין. ובד"ה (א, כא, א) פי' יותר במ"ש ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל, שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה' לא הסית אותו, רק אנשים משטינים, רק ה' לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג"כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, משא"כ בני יהודה דבקו במלכם, וע"ז בד"ה אמר רק למנות את ישראל:

    2. Verse 2

      וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכׇל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י…

      ויאמר המלך וכו' שוט נא וכו' ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט. ובד"ה (שם, ב) אמר ספרו את ישראל ואדעה את מספרם, השתמש רק בלשון ספירה, שזה היה עקר כונתו, לא לפקדם כמשה ע"ה ושאול, רק לספרם אחד אחד. ולפ"ז כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה, א] לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר דברי הימים אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב. ב] לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא. ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ"כ הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בד"ה (כז, כג - כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועי"ז היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בספר דברי הימים למלך כפי מ"ש, ולכן המחלקות שערך אח"כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה. ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים. אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים. אם במה שהפרידם, כי לא היה הכונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים. ובזה היה מציאות לנגף, וכמ"ש חז"ל בברכות (סב ב) שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים:

    3. Verse 3

      וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם׀וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י…

      ויאמר יואב — השיב לו, שאין זה ראוי, א] מצד הנזק, שעז"א ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם וכו', ר"ל וזה יזיק להברכה והריבוי, אם מצד שאינה שורה בדבר המנוי, ואם מצד עין הרע. ובד"ה (א' כא, ג) הוסיף למה יהיה לאשמה לישראל, שהזכירו מ"ש (שמות ל, יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, שצריכים כופר וכפרה. ב] מצד שאין בדבר הזה שום צורך, שעז"א ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה. ובד"ה (שם) פי' יותר הלא אדני המלך כולם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדוני וכו', ר"ל מה שתחשוב שלא ישמעו לקולך ללכת לצבא בעת הצורך, הוא טעות, כי כולם עבדים ואתה מלכם, וא"כ לאיזה תכלית יבקש זה:

    4. Verse 9

      וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ…

      ויתן יואב את מספר מפקד העם — ואמרו חז"ל (במדבר רבה ב, יא ופסיקתא פי"א) אם מספר למה מפקד, עשה שני אנפראות גדולה וקטנה, הראה לדוד את הקטנה והגדולה לא הראה לו. ובמדרש שמואל (ל) אמר אם מקבל את המועט מוטב ואם לאו אראה לו את המרובה. והוא מוכן עפמ"ש כי מפקד הוא הסך הכולל ומספר הוא החשבון הפרטי, והיה ליואב שני מיני חשבונות, א] הסך הכולל שהיה כתוב בקוצר, ורצה לתת לו רק המפקד שבזה לא ישא חטא. ואחר שדוד לא רצה בזה, נתן לו, ב] גם החשבון הפרטי, שמבאר את המפקד הכולל בפרטיו, שעז"א שנתן לו את מספר מפקד, ר"ל מספר הפרטי המבאר המפקד הכולל: ותהי ישראל. בל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג (אות טו) משני כתובים המכחישים זא"ז עד שיבא הכתוב השלישי וכו' כיצד, כתוב א' אומר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף (כ"ה בדה"י כא, ה), וכתוב א' אומר שמונה מאות אלף, שלש מאות אלף אלו מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, וב"י למספרם ראשי האבות ושרי האלפים וכו' המשרתים את המלך חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף (שם כז, א), הללו היו כתובים בנמוסי המלך ולא היו צריכים להמנות, כיצד כ"ד אלף לכל חדש הרי לי"ב חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף, נשתייר שנים עשר אלף לנשיאי ישראל, ע"כ. אולם עדיין יש סתירה שפה חשיב בני יהודה חמש מאות אלף ובד"ה (שם כא, ה) חשבם ארבע מאות ושבעים אלף, וזה יתישב יותר לפי התירוץ השני שאמרו חז"ל אריב"ל הכתובים מוסיפים בכאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בד"ה (שם, ו) ולוי ובנימין לא התפקדו בתוכם, פירוש בס' שמואל מספר המספר שנתנו אל המלך שלא פקדו לוי ובנימין, ובס' ד"ה הודיע עזרא הסופר האמת שהיו שלש מאות אלף יותר, מלוי ובנימין. ופירש הטעם מה שבס' שמואל לא חשב רק שמונה מאות אלף, משום שיואב לא פקד לוי ובנימין כי נתעב דבר המלך אל יואב. ובזה מיושב חילוף המספר מיהודה, כי רבים מלוי ובנימין גרו ביהודה כנודע, שתשע ערים נתנו מיהודה לבני אהרן, וגם בנימין היה מעורב ביהודה, ואלה מנה יואב בכלל בני יהודה והיו שלשים אלף, וחשבם לבני יהודה כי הוא לא מנה לוי ובנימין בפ"ע. ועזרא בד"ה שחשב לוי ובנימין בפ"ע שהיה סה"כ שלש מאות, גרע מה שמנה יואב מהם ליהודה ונשאר ליהודה רק שני מאות ושבעים אלף:

    5. Verse 12

      הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

      שלש אני נוטל עליך — א"ל דע שהתחייבת להענש בשלש עונשים, רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אתה את ענשך, כמקבל עליו היסורים באהבה מרצון לבו, יהיה די באחת מהם. ור"ל אם אני נוטל עליך, אטול כל השלש, אבל העצה בחר לך בעצמך אחת מהנה :

    6. Verse 13

      וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶׁבַע־שָׁנִ֣ים׀רָעָ֣ב׀בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁ֠ים נֻסְךָ֨ לִפְנֵי־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ…

      ויבא גד וכו' ויגד לו — הגיד לו תחלה העצה שיקבל הדין ברצון. ובד"ה (שם, יא) פי' ויבא גד ויאמר לו כה אמר ה' קבל לך, ר"ל קבל ע"ע באהבה. והנה פה אמר התבא לך שבע שנים רעב בארצך, ובד"ה (שם, יב) אמר אם שלש שנים רעב, ולדעתי אחר שזה היה בסוף ימי דוד שלש שנים קודם מותו, הגם שא"ל שיהיו שבע שנים רעב בארצו, באר עזרא בד"ה שלפ"ז לא היו בחיי דוד רק שלש שנים רעב, והיתר אחרי מותו. ובד"ה (שם) כתוב ואם שלשה חדשים נספה מפנ צריך וחרב אויביך למשגת, ואם שלשת ימים חרב ה' ודבר בארץ ומלאך ה' משחית בכל גבול ישראל, כי פה סדר מן החמור אל הקל, שהרעב ישמש שנים והחרב חדשים, והדבר ימים, ושם סדר מן הקל אל החמור, שהחרב תגע בדוד עצמו שתשיגהו חרב אויביו, וכן הדבר לא יהיה טבעי רק ע"י שליח השגחיי, שיראו כולם מלאך וחרב שלופה בידו:

    7. Verse 14

      וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהֹוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה׃

      ויאמר דוד — ראה כי עונש הרעב הוא עונש טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה':

    8. Verse 15

      וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף…

      ויתן ה' דבר מהבקר עד עת מועד — פליגי בה בברכות (סב ב) אמר [שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא] מזמן שחיטת התמיד עד זריקת דמו וכן ת"י, ור"י אמר עד חצות. לדעת הראשון, היתה הגזרה כלה ונחרצה להשחית הכל, כי אם בשעה א' נפלו שבעים אלף, היה נופל בכ"ג שעות, אלף אלפים ושש מאות אלף ועשרת אלפים, שהוא יותר מן המספר שהעלה יואב, שהיה כפי המבואר בד"ה מיהודה וישראל אלף אלפים וחמש מאות אלף ושבעים אלף, וכמוהם היו הנשים, וכמוהם היו הטף. כמו שמבואר במכלתא פ' בא בפסוק וגם ערב רב עלה אתם, שהגברים והנשים והטף היו ג' פעמים סמ"ך רבוא. א"כ בשלשה ימים היה כליון חרוץ. ולדעת ר"י היתה הגזרה רק על הנמנים מבני ישראל כחשבון שנתן יואב שמונה מאות אלף (כי בני יהודה לא נטו אחרי שבע בן בכרי), וכשנפלו בשש שעות שבעים אלף היו עתידים לנפול בג' ימים שהם י"ב פעמים שש שעות שמונה מאות וארבעים אלף, שהוא קרוב לסך הזה:

    9. Verse 16

      וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ׀יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף…

      וישלח ידו המלאך ירושלם — לפי חוקי הלשון היה צ"ל וישלח המלאך ידו, ובד"ה (שם, טו) וישלח האלהים מלאך ירושלים, וכפ"ז גם מ"ש פה וישלח היינו ה' שנז' תחלה, ה' שלח את ידו שהוא היה המלאך, כי המלאך המשחית בדבר מכונה בכתובים בשם יד ה' כמ"ש (שמות ט, ג) הנה יד ה' הויה במקנך, וכמ"ש בהגדה ביד חזקה זו הדבר, שפועל ה' ע"י מלאכיו עושי דברו: ויאמר וכו' רב עתה. כי המשחית הגיע אל עיר ציון עיר דוד, כי היה עם גורן ארונה מקום בהמ"ק שהיתה בין ציון וירושלים, והיה נוגע בדוד בהכרח, כי כיון שנתן רשות למשחית וכו' (ב"ק ס א), ובזה נחם ה' בזכות דוד ואמר שירף ידו ולא ישחית. ובאר הטעם, כי עמד עם גורן ארונה, וגם זכות המקום גרם, כמ"ש חז"ל (ברכות שם) מה ראה אפרו של יצחק ראה, וכן אמרו (שם) כסף כפורים ראה, ר"ל שעתידים לשקול שקליהם כל שנה למקום הזה והשקלים מכפרים מהנגף. ובד"ה (שם, טז) כתוב בזה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, פי' כי אז ראה דוד את המלאך, שבזה היה מעותד להנגף, שלכן ראהו, רק ה' אמר אז הרף ידך, ונצול דוד בהשגחה, ואז נסתלק המלאך מן הארץ, כי לא היה לו רשות לנגוף, ועדן לא שב לשמים, שגם ע"ז לא ניתן לו רשות, ולכן עמד בין הארץ ובין השמים, ויען שתחלה היתה חרבו כנגד ציון עיר דוד, כשא"ל ה' הרף ידך, הפך את חרבו מצד של ציון אל צד ירושלים שהיה שם תחלה, וז"ש נטויה על ירושלים, ר"ל נטויה על הצד:

    10. Verse 17

      וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהֹוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה…

      ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם — על ידי שראה שהמלאך לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם: הלא אנכי חטאתי וגם העויתי. כנ"ל (פסוק י, הבדלם) ולמה יעניש את העם בעבורו שהוא החוטא:

    11. Verse 18

      וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן (ארניה) [אֲרַ֥וְנָה] הַיְבֻסִֽי׃

      ויבא גד — מבואר בדברי הימים (שם, יח) שכן אמר המלאך אל גד, כי אחר שלא עשה עוד שליחותו הקודם, היה הוא המוכן להגיע הנבואה אל גד, שהגעת הנבואה תהיה ע"י מלאך, והיה המוכן להנס שירד אש על המזבח, שדברים האלה יעשו על ידי מלאכיו עושי רצונו, והמשחית עצמו הכין רפואה במה ירפא להם, ע"ד מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט), ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה, יח), במה שמוחץ בו מרפא:

    12. Verse 20

      וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃

      וישקף ארונה — מבואר בד"ה (שם, כ) שראה ארנן את המלאך והתחבא, כענין (ישעיה כו, כ) חבי כמעט רגע, רק השקיף בעד החלון וראה את המלך וע"ז יצא:

    13. Verse 24

      וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם…

      בכסף שקלים חמשים — ובדברי הימים (שם, כה) אמר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, ואמרו חכמינו ז"ל (זבחים קטז ב) שגבה חמשים שקלים מכל שבט הרי שש מאות, ועוד אמרו מקום המזבח בחמשים, והשדה כולה בשש מאות, ר"ל פה ספר כי תחלה קנה רק הגורן למזבח בחמשים, ואח"כ שראה שירדה שם האש כנזכר בדברי הימים ונבחר המקום לבית הבחירה, קנה גם המקום סביבו, בעד שש מאות שקלי זהב. ונסתבב מהמגפה הזאת שמצא מקום לה' ומאז החל להכין בנין הבית כמ"ש בד"ה (שם, כב) באורך, ומאז נתקיימה נבואת נתן שפסקו מלחמת האויבים, כמ"ש למעלה (סי' ז), והראה שלא היה צורך עוד לחיל ולא לצבא, כי עין ה' אל יראיו:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    II Samuel Chapter 24

    II Samuel Chapter 24 presents 25 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 25 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 112 words

      Opens “וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהֹוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙…”

    2. Verse 218 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכׇל־שִׁבְטֵ֤י…”

    3. Verse 319 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם…”

    4. Verse 415 words

      Opens “וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א…”

    5. Verse 510 words

      Opens “וַיַּעַבְר֖וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר…”

    6. Verse 610 words

      Opens “וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חׇדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה…”

    7. Verse 710 words

      Opens “וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר־צֹ֔ר וְכׇל־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּ֥צְא֛וּ אֶל־נֶ֥גֶב…”

    8. Verse 89 words

      Opens “וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכׇל־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים…”

    9. Verse 918 words

      Opens “וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל…”

    10. Verse 1022 words

      Opens “וַיַּ֤ךְ לֵב־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת־הָעָ֑ם {פ}…”

    11. Verse 1111 words

      Opens “וַיָּ֥קׇם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר {פ} וּדְבַר־יְהֹוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־גָּ֣ד…”

    12. Verse 1213 words

      Opens “הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ…”

    13. Verse 1326 words

      Opens “וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣…”

    14. Verse 1411 words

      Opens “וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהֹוָה֙…”

    15. Verse 1515 words

      Opens “וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד…”

    16. Verse 1623 words

      Opens “וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ׀יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה…”

    17. Verse 1724 words

      Opens “וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהֹוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם…”

    18. Verse 1814 words

      Opens “וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙…”

    19. Verse 196 words

      Opens “וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃…”

    20. Verse 2013 words

      Opens “וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו…”

    21. Verse 2118 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר…”

    22. Verse 2216 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ…”

    23. Verse 2312 words

      Opens “הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ {ס} וַיֹּ֤אמֶר…”

    24. Verse 2421 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙…”

    25. Verse 2515 words

      Opens “וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהֹוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: II Samuel 24

    Open in the reader