Deuteronomy 16

שמור את חדש האביב WATCH THE MONTH OF ABIB — This means: Before it comes watch whether it will be capable of producing ripe ears (אביב), so that one may offer the Omer meal-offering during it, and if not (i.e. if you observe that the ears will not be ripe by the 16th of Nisan), then intercalate the year (i.e. add a month to the winter-period, so that the month Abib falls later than it otherwise would, by which time the ears will be ripened) (cf. Sanhedrin 11b and Note 4 on p. 191 of Leviticus in the Silbermann edition of the Pentateuch).

ממצרים לילה [FOR IN THE MONTH OF ABIB THE LORD THY GOD BROUGHT THEE FORTH] FROM EGYPT BY NIGHT — But did they not go forth by day, as it is said, (Numbers 30:3) “on the morrow after the Passover the children of Israel went out … [in the sight of all the Egyptians]”? But it states that they went out by night because Pharaoh gave them permission to go forth by night, as it is said, (Exodus 12:31) “And he called for Moses and Aaron by night, [and said, Rise up, go forth from among my people etc.]” (cf. Sifrei Devarim 128:5; Berakhot 9a).

וזבחת פסח לה' אלהיך צאן THOU SHALT THEREFORE SACRIFICE THE PASSOVER UNTO THE LORD THY GOD OF SHEEP, as it is said of the Passover offering, (Exodus 12:5) “Ye shall take it from the sheep or from the goats”,

— ובקר AND OXEN thou shalt slaughter as the חגיגה (the festival offering sacrificed on the fourteenth of Nisan in addition to the Passover offering); for if they have counted themselves (formed themselves) into too large a company for the Passover offering (so that one lamb will not suffice for them) they bring together with it a festival offering and this is eaten first, in order that it (the Passover sacrifice) can be eaten in satiety (i.e. after the appetite is satisfied; cf. Pesachim 69b, 70a). — And besides this our Rabbis derived many Halachic matters from this verse (cf. Sifrei Devarim 129; Berakhot 9a).

לחם עני THE BREAD OF AFFLICTION — i.e. bread that calls to mind the affliction to which they were subjected in Egypt (Sifrei Devarim 130:5).

כי בחפזון יצאת FOR THOU CAMEST FORTH [FROM THE LAND OF EGYPT] IN HASTE, and the dough therefore had no time to become leavened, and this (the eating of unleavened bread) shall be unto you as reminder of this. The haste, spoken of here, was not on thy part, but on Egypt’s part, for so it states, (Exodus 12:33) “And Egypt was urgent upon the people [hastening to send them out of the land]” (Sifrei Devarim 130:6; cf. Berakhot 9a).

למען תזכר THAT THOU MAYEST REMEMBER through the eating of the Passover sacrifice and the unleavened bread, את יום צאתך THE DAY WHEN THOU CAMEST FORTH [OUT OF THE LAND OF EGYPT].

ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר NEITHER SHALL ANY OF THE FLESH, WHICH THOU HAST SACRIFIED THE FIRST DAY AT EVEN, REMAIN ALL NIGHT UNTIL THE MORNING — This is a prohibition addressed to one who might, in the case of the Passover sacrifice offered in later generations (i.e. after the first that was offered in Egypt), leave over night any of its flesh. And it was necessary to state this because so far it has been mentioned only with regard to that one Passover sacrifice that was offered in Egypt (פסח מצרים) (Exodus 12:10). — The “first day” spoken of here is the fourteenth day of Nisan (not the, fifteenth which is the first day of the Festival), just as you must explain that term in the passage (Exodus 12:15): “even the first day (ביום הראשון) ye shall put away leaven out of your houses” (cf. Rashi on that verse). — And because Scripture has digressed from the subject of the Passover Sacrifice with which this section begins and has begun to speak of the ordinances relating to the seven days of the festival, as, for instance, (v. 3) “seven days thou shalt eat unleavened bread therewith”, and (v. 4) “and there shall be no leaven seen with thee in all thy boundaries [seven days]”, it was compelled to specify with regard to which offering it states the prohibition of leaving the flesh over night. For if it had written only “neither shall any of the flesh which thou sacrificedst at even (not mentioning ביום הראשון) remain all night until the morning”, I might have thought that the peace offerings which are slaughtered during all the seven days all come under the prohibition of “and thou shalt not leave any of it until the morning” (Exodus 12:10), and may therefore be eaten one day and the following night only (which is not so); therefore it wrote “[neither shall any of the flesh, which thou sacrificedst] at even on the first day [remain all night]”. — Another explanation is that Scripture speaks here of the festival offering brought on the fourteenth of Nisan (חגיגת י״ד, not of the קרבן פסח) and that it teaches with reference to it that it may be eaten during two successive days and the intervening night (cf. however, Rashi on Exodus 7:14 and Note 2 thereon). As regards the first day” that is mentioned here — according to this explanation — Scripture is speaking of the first day of the festival (the fifteenth of Nisan), and what the verse implies is the following: None of the flesh of the festival offering which you slaughtered at even (i.e. towards eventide on the fourteenth of Nisan) shall remain on the first day of the festival until the morning of the second day of the festival (the sixteenth of Nisan), but it may be eaten on the fourteenth and the fifteenth (and the intervening night). So is it set forth in Treatise Pesachim 71b.

בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים [THERE THOU SHALT SACRIFICE THE PASSOVER] AT EVEN, AT THE GOING DOWN OF THE SUN, AT THE APPOINTED TIME THAT THOU CAME FORTH OUT OF EGYPT — But these are three different points of time! The explanation is: at evening, i.e. from the sixth hour (reckoning from six o’clock in the morning) and onwards you shall slaughter it (תזבח בערב); and when the sun goes down you shall eat it, and at the time when you left Egypt (in the early morning) you shall burn it — that is to say, if in the morning there is any flesh left, it becomes what is technically termed נותר and must be removed to the “place of burning” (not actually burnt, for this is not permissible on a festival) (Sifrei Devarim 133:1; cf. Berakhot 9a).

ובשלת is identical with צלי אש “roast with fire” mentioned in Exodus 12:9, for it (roasting) also comes under the term בשול “cooking” (Mekhilta).

ופנית בבקר AND THOU SHALT TURN IN THE MORNING [AND GO INTO THY TENTS] — i.e. in the morning of the second day of the Passover week. — It teaches us that he (the pilgrim) is required to stay in Jerusalem during the night when the festival terminates (Sifrei Devarim 134:2; Pesachim 95b; Chagigah 17).

ששת ימים תאכל מצות SIX DAYS THOU SHALT EAT UNLEAVENED BREAD — But in another passage it states, (Exodus 12:15): “seven days [ye shall eat unleavened bread]’’! But the explanation is: seven days ye may eat Mazzoth prepared from the old produce and six days (out of the seven. i.e. the last six days, after the Omer has been offered and the new crop has become permitted as food) ye may eat Mazzoth prepared from the new crop (Sifrei Devarim 134:5). Another explanation is: It teaches regarding the eating of unleavened bread on the seventh day of Passover that it is not obligatory; and from here (from this law concerning the seventh day) you may derive the law for the other six days. For the seventh day was included in the general statement (“seven days, thou shalt eat unleavened bread’’), and in the text: “six days thou shall eat unleavened bread” it has left the general statement, to teach... eating unleavened bread on it is not obligatory but optional. Now, according to the well-known rule, it did not leave the general statement in order to teach this regarding itself alone but regarding everything that is included in the general statement. Now how is it with the seventh day? It is optional as regards the eating of unleavened bread (as explained in the earlier portion of this comment)! This, too, according to the rule, applies also to everything that was included in the general statement, and therefore all the other days are also optional in this respect, with the exception, however, of the first night of Passover, for which Scripture has fixed it (the eating of unleavened bread) as an obligation, as it is said, (Exodus 22:18) “at evening ye shall eat unleavened bread” (Pesachim 120a; cf. also Rashi on Exodus 12:15).

עצרת לה' אלהיך [AND ON THE SEVENTH DAY SHALL BE] A RESTRICTION IN HONOR OF THE LORD — i.e., restrict yourself from work (Chagigh 18a). — Another explanation is that עצרת denotes a gathering for eating and drinking (a banquet), like the expression used (Judges 13:15) “Let us detain (נעצרה) thee [that we may make ready a kid for thee]”.

מהחל חרמש בקמה [BEGIN TO NUMBER SEVEN WEEKS] FROM THE TIME THOU BEGINNEST TO PUT THE SICKLE TO THE CORN — i.e. from when the “Omer” has been cut (from the sixteenth of Nisan) which is the first produce to be harvested (Leviticus 23:10) (cf. Sifrei Devarim 136:2-3; Menachot 71a).

מסת נדבת ידך means sufficient (די) free-will offerings of thy hand (i.e — of thy possession) (cf. Targum on Deuteronomy 15:8, which renders די מחסרו by כמסת חסרונה); everything must be in accordance with the blessing which God has bestowed upon you (אשר יברכך): offer peace-offerings of rejoicing and invite guests for the meal.

לוי גר יתום ואלמנה THE LEVITE THE STRANGER, THE FATHERLESS, THE WIDOW — these four are Mine, corresponding to four that are yours, viz., בנך ובתך ועבדך ואמתך THY SON, THY DAUGHTER, THY MAN-SERVANT AND THY MAID-SERVANT; if you gladden Mine, I will gladden yours (Midrash Tanchuma, Re'eh 18).

וזכרת כי עבד היית וגו׳ AND THOU SHALT REMEMBER THAT THOU WAST A SERVANT [IN EGYPT] — Only on this condition did I deliver you from Egypt: that you keep and do these statutes.

באספך [THOU SHALT KEEP THE FESTIVAL OF TABERNACLES …] AFTER THAT THOU HAST GATHERED IN THE PRODUCE — i.e. at the usual harvest time, when thou bringest into the house the summer fruits. Another explanation is: באספך מגרנך ומיקבך teaches that one should cover the Succah only with the פסולת (lit., the chips, — that which falls off) of the barn and the wine-press [i.e. with vegetable matter] (Rosh Hashanah 13a; Sukkah 12a).

והיית אך שמח ONLY BE REJOICED — According to its plain sense this is not the expression of a command but expresses an assurance: “thou will be rejoicing”. But according to the Halachic interpretation they (the Rabbis) derived from here that the night before the last day of the festival (that preceding the eighth day) is to be included in the obligation of rejoicing (Sukkah 48a; cf. Sifrei Devarim 142:4).

ולא יראה את פני ה׳ ריקם AND THEY SHALL NOT APPEAR BEFORE THE LORD EMPTY, but — bring the burnt offerings that are obligatory when one appears before the Lord, and the peace offerings of the festival.

איש כמתנת ידו EVERY MAN [SHALL BRING] ACCORDING TO THE ABILITY OF HIS HAND TO GIVE — i.e. one who has a large household (lit., many eaters) and great possessions brings many burnt offerings and many peace offerings (Sifrei Devarim 143:10; Chagigah 8b).

שפטים ושטרים JUDGES AND BAILIFFS — שופטים are the judges who pronounce sentence, and שוטרים are those who chastise the people at their (the judges’) order [beating and binding the recalcitrant] with a stick and a strap until he accepts the judge’s sentence (Sanhedrin 16b and Rashi thereon; cf. Sifrei Devarim 144:6).

בכל שעריך IN ALL THY GATES — i.e. in each town (Sifrei Devarim 144:3).

לשבטיך THROUGHOUT THY TRIBES — This is to be connected with תתן לך, thus: judges and bailiffs shall you make yourself for your tribes in all all your cities that the Lord, your God, gives you.

לשבטיך THROUGHOUT THY TRIBES — This teaches that judges must be appointed for each tribe separately and each city separately (Sifrei Devarim 144:4; Sanhedrin 16b).

ושפטו את העם וגו׳ AND THEY SHALL JUDGE THE PEOPLE [WITH JUST JUDGMENT] — This means, appoint judges who are expert and righteous to give just judgment (cf. Sifrei Devarim 144:7).

לא תטה משפט means what it literally implies — THOU SHALT NOT PERVERT JUDGMENT.

ולא תכיר פנים AND THOU SHALT NOT RESPECT PERSONS — not even if it be only during the pleadings of the parties. This is an admonition addressed to the judge that he should not be lenient to one and harsh to the other, e.g. letting one stand and the other sit; because as soon as he (the party treated harshly) observes that the judge shows more respect to his fellow his ability to plead is hampered (i.e. he loses self-confidence and cannot present his case with assurance) (cf. Shevuot 30a).

ולא תקח שחד NEITHER TAKE BRIBERY — even if you mean to give a just judgment in favor of the giver (Sifrei Devarim 144:10; cf. Rashi on Exodus 23:8).

כי השחד יעור FOR BRIBERY DOES BLIND — As soon as he (the judge) has accepted a bribe from him (from one of the parties) it is impossible for him not to incline his heart to him trying to find something in his favor (Ketuvot 105b).

דברי צדיקם means, the words which have been described by the term “righteous” viz., the judgments of truth uttered on Sinai (cf. Rashi on Exodus 22:8 and Note thereon).

צדק צדק תרדף JUSTICE, JUSTICE SHALT THOU PURSUE — go to (search after) a reliable court (Sifrei Devarim 144:14; Sanhedrin 32b).

למען תחיה וירשת [JUSTICE, JUSTICE SHALT THOU PURSUE] THAT THOU MAYEST LIVE, AND INHERIT [THE LAND WHICH THE LORD THY GOD GIVETH THEE] — The appointment of honest judges is sufficient merit to keep Israel in life and to settle them in security in their land (Sifrei Devarim 144:15).

לא תטע לך אשרה THOU SHALT NOT PLANT THEE AN ASHERA — This is intended to make one liable to punishment regarding it from the very moment that he plants it (the Ashera); even though he does not worship it he transgresses a negative command by the mere planting of it (Sifrei Devarim 145:1).

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך THOU SHALT NOT PLANT THEE AN ASHERA, ANY TREE NEAR UNTO THE ALTAR OF THE LORD THY GOD — This is a prohibition addressed to one who would plant a tree or build a house on the Temple mount (הר הבית) (Sifrei Devarim 145:1).

ולא תקים לך מצבה NEITHER SHALT THOU RAISE ANY MONUMENT — i.e. a monument of one stone (cf. Rashi on Deuteronomy 12:3), not even in order to sacrifice on it to Heaven (to God).

אשר שנא WHICH [THE LORD THY GOD] HATETH — An altar of stones and an altar of earth He has commanded you to make; this, however, He hates, because it was a religious ordinance amongst the Canaanites. And although it was pleasing to Him in the days of our Patriarchs (cf. Genesis 28:18), now He hates it because these (Canaanites) made it an ordinance of an idolatrous character (cf. Sifrei Devarim 146).

[קסז] שמור את חדש האביב, חדשי השנה נמנים ללבנה, שהחדוש הוא רק בלבנה, והאביב ' נמשך לפי שנת החמה, ואחר שהזהיר שישמור שיהא עשית הפסח בי"ד לחדש שהוא ללבנה ושיהא אז האביב, ושנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו"ד ימים כ"א שעות והזהירה התורה שאז ישמור החדש הסמוך לאביב להוסיף בו כדי שיגיע אביב בזמנו וכבר בארתי זה (בא סי' י'), ויצויר שהאביב לא יגיע עד עבור י"ד ימים שהוא זמן עשית פסח, ויש לטעות שיוסיף י"ד ימים ויהיה חדש אדר מ"ד יום, עז"א חדש, שיוסיף שלשים יום שהוא זמן חדוש הלבנה וכן יצויר שיתאחר האביב עד מ"ם או נו"ן יום ונאמר שנוסיף אדר שני מחדש של ארבעים או חמשים יום, עז"א חדש, שיהא העבור רק חדש, ועיין עקר למודים אלה במ"ש בפי' המכלתא פ' בא (סי' יוד):

[קסח] שמור את חדש האביב, בתו"כ סדר פ' המועדות בפעם ראשונה ובפ' פינחס למד הקרבנות שיביאו בכל חג ובמשנה תורה שנה הכל לכל ישראל שהתאספו אז לקבל פרטי הלכות שלא נאמרו עדיין וז"ש מפני הצבור, ומ"ש ללמדך ששמע משה סדר מועדים, זה נמצא בספרי פ' בהעלותך (סי' יז) ושם בארתי הדבר היטב עיי"ש:

[קסט] ועשית פסח, עשיה כולל כל המעשים (ויקרא סי' קלד סי' רמח רנב מצורע סי' נז ובכ"מ) שיעשה הכל לשם פסח וחזר ואמר וזבחת פסח והלא זביחה בכלל עשיה ובא לפרש רק עשיה שהיא עבודה דומיא דזביחה, ועיין זבחים (דף ז) שטה אחרת כמ"ש התוס' שם:

[קע] ועשית פסח לה' אלהיך, אצל הקרבן נזכר תמיד שם הויה כמ"ש ויקרא (סי' טו) הטעם, וא"כ עקר הוא מ"ש לה' שהוא שם המיוחד, ומ"ש כי בחדש האביב הוציאך הוא פי' למ"ש אלהיך ששם אלהים הבא בכנוי מורה על ההשגחה המיוחדת והדבוק והאהבה שי"ל עמהם שהוציאם בחדש האביב שהוא טוב להולכי דרכים, ומ"ש הוציאך לילה ר"ל שאז ניתן להם רשות מפרעה ללכת והם לא הלכו עד היום וכן אמר בברכות (דף ט) מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב והפסח היה זכר על התחלת הגאולה, ועז"א הוציאך לילה והמצה היה זכר על המשך ימי הגאולה שלא נשלמה עד שביעי של פסח שטבעו המצרים בים לכן מצה שבעה:

וזבחת פסח, ע"ל (סי' קסט):

[קעא] וזבחת פסח צאן ובקר, ר"ל ובעת זביחת הפסח תזבח צאן ובקר, כי חגיגה קרבה עמו שהיא מן הבקר, אולם לפ"ז ראוי לכתוב בקר וצאן שהחגיגה נעשית קודם לתמיד של בין הערבים, והפסח אחר התמיד, כמ"ש בספרי פינחס (סי' לו) ובפסחים (דף נט) וכמ"ש המ"ל (בפ"ו מה' כלי המקדש), עז"א שבא להקיש שכל דבר שבחובה יהיה כפסח שלא יובא אלא מן החולין שפסח מצרים לא היה אפשר שיובא רק מן החולין כמ"ש בספרא צו (סי' צח) ובמשנה דמנחות (פ"ו מ"י) ומפרש בגמ' שם דאתיא כר' אליעזר דדנין אפשר משאי אפשר ומפורש במכלתא (סי' כז) שברייתא זו המובא גם שם דברי ר' אליעזר הוא, ועמש"ש:

[קעב] לא תאכל עליו חמץ, ר"י מפרש לא תאכל עליו היינו בעת זביחת הפסח ור"ש השיב ממה דכתיב תאכל עליו מצות שזה קאי על עת אכילת הפסח וס"ל שלכן בא צווי אכילת מצות שמיותר דהא כבר צוה זה כ"פ, ללמד שגם מ"ש לא תאכל עליו חמץ היינו מזמן אכילת הפסח שהוא בערב ועיין פסחים (דף כח ע"ב):

[קעג] מצות לחם עוני, י"ג פעמים צוה על המצות ורק פעם א' הזכיר לחם עוני וע"כ שהמצות א"צ להיות מפת קיבר רק אפי' כמצות של שלמה רק מ"ש לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ומובא בפסחים (דף לו) ור"ש ס"ל שקראם לחם עוני שהיה זכר להענוי כי העבדים היו נותנים להם לחם שלא נתחמץ שקשה להתעכל:

[קעד] כי בחפזון יצאת, בברכות (דף ט) שראב"ע ס"ל שאכילת פסחים עד חצות ור"ע ס"ל עד עלות השחר, ומסיק שנחלקו על שעת חפזון שראב"ע סבר חפזון דמצרים ור"ע סבר חפזון דישראל, ר"ל שאחר שאמר טעם לפסח מפני שיצאו בחפזון שהוא לראב"ע חפזון דמצרים שהיה בחצות א"כ אכילת פסחים עד חצות, ולר"ע שאמר חפזון דישראל א"כ אכילתו עד זמן חפזון דישראל שהיה בבקר. והנה לראב"ע שס"ל שמ"ש כי בחפזון יצאת היינו חפזון דמצרים שסתמא דספרי פה כוותיה וכן ס"ל לר' אלעזר במכלתא בא (סי' מד) ובספרי (לקמן סי' קעט) א"כ אחר שאמר ע"ז למען תזכור ראוי שיזכיר יצ"מ בלילות דהא מ"ש בחפזון יצאת היינו בלילה שלדידיה הוא עקר הגאולה שאז יצאו משעבוד לגאולה, אבל לשון הכתוב כל ימי חייך עמד לנגדו שכ"מ שכתוב ימים ממעטינן לילות כמ"ש בהתו"ה צו (סי' מ') בארך, ולא זכה לזה עד שדרשה בן זומא, והוא שלשון כל ימי או כל הימים, לא יציין היום מגביל אל הלילה שע"ז הול"ל ימי חייך רק יציין ההמשך הזמני של כל ימי חייו מבלי הפסק וכולל גם הלילות:

[קעה] ולא יראה לך, ובפ' בא ולא יראה לך ולא ימצא לך, ג"פ לך מורים ג' מעוטים, [ א] שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים, [ב] של גבוה, [ג] אתה רואה להיות פטור ממנו ע"י שתבטלהו בלבך שאז אינו לך וכמו ששנו במשנה ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שי"ל חמץ בביתו וכו' מבטלו בלבו:

[קעו] ולא יראה לך שאור, ובפ' בא אמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וסברת ב"ש (בביצה דף ז ע"ב) ששאור קשה מחמץ כי חמוצו קשה וא"כ די שיכתוב חמץ ונילף שאור במכ"ש, וי"ל עוד עפ"י הכלל שבידי שכל דבר שיש בו רבותא יותר יכתב באחרונה וא"כ עכ"פ הי"ל לכתוב בהפך לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ, וע"כ ששעורא דשאור קטן משעורא דחמץ לענין בל יראה, וא"כ יש חדוש יותר בשאור שעובר גם על שעור כזית, וסברת ב"ה שיש חדוש גם בשאור שאינו ראוי לאכילה וזה עבצו למדני התורה ששאור יש בו חדוש יותר מדכתבו באחרונה ומזה נלמד שעובר על חמץ על בל ימצא, משום דכ"ש הוא משאור שכתוב בו בל ימצא וכמו שבארתי זה היטב בהתו"ה בא (סי' ס"ז) עיי"ש:

[קעז] ולא ילין מן הבשר, פי' בשר החגיגה שנזבחת ונאכלת בערב עם הפסח כמ"ש וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שהוא זביחת הפסח מן הצאן עם החגיגה מן הבקר, לא ילין ביום הראשון של יו"ט לבקר שלאחריו כי נאכלת לשני ימים ולילה אחד, וכבר באה ברייתא זו בספרא צו (סי' קטו) ופרשתיו שם, וגרסתי גי' הגר"א:

[קעח] לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, לפי הפשט הפשוט הוא אזהרה שלא ישחט את הפסח בבמת יחיד, ובזה מודו כ"ע כמ"ש בגמ' פסחים (דף צא) ור"י תרתי שמעת מיניה רק שר' יהודה הוקשה לו שהיה ראוי לכתוב לא תוכל לזבוח את הפסח בשעריך, שזה מציין במות יחידים שכל אחד ואחד עושה לו במה בראש גגו, כמו בשעריך תאכלנו, לא תוכל לאכול בשעריך, משא"כ באחד שעריך שמציין שמתקבצים למקום מיוחד, מזה הוציא ר' יהודה שאין שוחטים את הפסח על היחיד, וכיון שצריך חבורה יצדק הלשון באחד שעריך שכל בני החבורה שנמנו עליו מתקבצים למקום מיוחד באחד השערים, ור' יוסי למד ממ"ש איש לפי אכלו ששוחטים על היחיד שיכול לאכול כזית, ור' אלעזר בן מתיא ס"ל כר' יהודה שלמד ממ"ש באחד שעריך שאין שוחטים על היחיד וע"כ הוציא מזה שאין יחיד מכריע לרוב צבור אחר שאינו ראוי לשחוט עליו פסח בפ"ע, רק כשהם שנים שראוי לשחוט עליהם פסח בפ"ע אז מכריעים את הרוב ומובא בפסחים (דף עט), ור"ש מפרש שמ"ש באחד שעריך ולא אמר בשעריך הוא מציין זמן האיסור בעת שמתקבצים למקום אחד דהיינו אחר חצות שאז אף בזמן גלגל ונוב וגבעון היה לענין פסח זמן איסור הבמה כי אז התכנסו לבמה הגדולה לעשות שם פסחיהם אז לא יוכל לזבוח את הפסח כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, ומפרש שזה בערב שהוא זמן שחיטת הפסח שזה קורא פה בשם שעת איסור הבמה היינו לענין פסח יש איסור ויש היתר במה לענין עולה ושלמים שלכן אינו עובר רק בלאו כי אם הוא בשעת איסור הבמות לגמרי הרי יש בו כרת. ומ"ש יכול אף בשעת היתר הבמה ר"ל אם שוחט את הפסח קודם חצות שאז הוא שלמים עז"א באחד שעריך רק אחר חצות שאז מתקבצים למקום אחד, כן פי' בגמ' זבחים (דף קיד), וכן ר' יוסי ס"ל כדרשת ר"ש:

[קעט] שם תזבח את הפסח בערב, ברייתא זו מובא בברכות (דף ט) ופליגי בפלוגתת ראב"ע ורבנן, ר"א כראב"ע שהפסח נאכל עד חצות וחפזון דמצרים, ור' יהושע כר"ע שנאכל עד ע"ה וחפזון דישראל (כנ"ל סי' קעד) ועמ"ש בפי' המכלתא בא (סי' לב וסי' לז):

[קפ] ובשלת ואכלת, למה יזכיר שיבשלנו פי' ר' יהודה שר"ל שיבשלנו שלם, ור' יוסי ס"ל שביו"ט מותר גם בחתיכות ובשבת אסור כ"ה בתוספתא וכן הגיה הגר"א, ועיין ברמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה' י"א) שלכתחלה לא יחתכנו ואם חתכו כשר וכן דייקו התוס' בפסחים (דף עד ד"ה נחתך):

[קפא] ופנית בבקר והלכת לאהליך, הנה כבר נבוכו בו המפרשים שי"ל בבקר של יו"ט ראשון שמ"ש רש"י בחגיגה (דף יז) דאלו ביו"ט תחומין אסור, דחו התוס' שלרבנן תחומין דרבנן, ומ"ש רש"י בר"ה (דף ד') ובסוכה שחייב לראות בעזרה דחה בטורי אבן בחגיגה דיכול להראות פנים בלילה, ולדעתי בספרי מדייק שטעונים לינה אין לי אלא אלו, תפס לשון רבים על הפסח והחגיגה שעמו, כי בקרא מדבר משניהם, כמ"ש וזבחת פסח צאן ובקר, שהם פסח וחגיגה שעמו, ומפרש דיני שניהם שמ"ש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר מדבר בחגיגה שנאכלת לשני ימים, ופי' לבקר של מוצאי יו"ט, ועז"א ופנית בבקר ר"ל בקר הנזכר למעלה כי ביו"ט הוא אוכל עדיין את החגיגה ובבקר השני תלך לאהליך, ועז"א שטעונים לינה בל"ר, שמ"ש ובשלת ואכלת קאי גם על החגיגה. והנה מ"ש ופנית והלכת מלת ופנית מיותר שהיל"ל והלכת בבקר לאהליך, ובכ"מ מציין במלת פנה שעוזב חפצו ועסקו במקום זה ושם מגמת פניו אל ענין או אל מקום אחר, כמו ויפן וירד משה מן ההר, שפנה מעם הדבקות שהיה בו עד הנה עם האלהים וירד, וכן ונפן ונסע המדברה וכן כולם, ופה אמר שתפנה ממה שהיית עוסק בהקרבה לה', שזה יהיה בבקר כי קודם הבקר עודך שתול כאזרח רענן על ידי שהקרבת איזה דבר יום אתמול, ומ"ש יכול יהיה פ"ש טעון לינה, ר"ל לינה עד יום ט"ז, כפסח ראשון, כן פי' בז"א ובצ"ק ובזה מסולק קו' התוס' פסחים (דף צה):

[קפב] ששת ימים תאכל מצות, ר"ל אחר שתבוא באהלך ביום ב' של פסח שאז תקצור ותביא העומר ומאז ששת ימים תאכל מצות מן התבואה החדשה, ומ"ש בכ"מ שבעת ימים תאכל מצות היינו מן הישן וכן אמר בספרא (אמור סי' קסד) ובמנחות (דף סו) בשם רשב"א להוכיח מזה שמ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת היינו ממחרת הפסח ולא כדעת הצדוקים, וכן מובא במכלתא (בא סי' נה) ובירושלמי פרק א"ד בשם הלל הבבלי:

[קפג] עצרת לה' אלהיך, ובפ' פינחס אמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מזה למדו שיהיה חציו לה' וחציו לכם, והוא כר' יהושע (פסחים סח ע"ב ביצה טו ע"ב):

[קפד] וביום השביעי עצרת וגו' לא תעשה מלאכה, מאמר הספרי דפה מובא בחגיגה (דף יח), וכבר הארכתי בזה בפי' הספרא אמור (סי' קפז), כי בשבת וביוהכ"פ כתוב תמיד כל מלאכה לא תעשו וביו"ט כתוב תמיד כל מלאכת עבודה לא תעשו, והטעם מפני שביו"ט הותר מלאכת אוכל נפש לא יכול לכתוב כל מלאכה לא תעשו דהא יש מלאכות המותרות שהם מלאכת או"נ רק כתב כל מלאכת עבודה שהם אסורים כולם, ובפ' בא שאמר כל מלאכה לא יעשה בהם פירש ואמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובכאן אמר עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה, תפס על יו"ט שם מלאכה, רק שלא אמר לא תעשה כל מלאכה, דהא יש מלאכות מותרות רק אמר לא תעשה מלאכה, ר"ל שיש מלאכות אסורות מה שאינו מלאכת אוכל נפש, אך למה לא אמר לא תעשה כל מלאכת עבודה כמ"ש בכ"מ, ופי' ר' ישמעאל שבזה למדה התורה איסור מלאכה בחש"מ, כי יש להבין מדוע יו"ט האחרון של פסח וי"ט האחרון של חג הסכות נקראים בשם עצרת, ולא נקרא כן שום יו"ט אחר, ולמדו חז"ל מפני שגם ימי חש"מ אסורים במקצת מלאכות, והם עצורים ג"כ ממלאכה, אמר שהחג האחרון שאחר חש"מ הוא עצרת שצריך להעצר מכל מלאכה גם ממלאכות שהותרו בחש"מ כי בחש"מ לא נאסרו רק מלאכות עבודה שאינם דבר האבד, ומלאכות שאינם מלאכת עבודה לא נאסרו כלל אף שאינם לצורך או"נ, אבל יום השביעי עצרת לענין שלא תעשה מלאכה ר"ל אף מלאכה שאינה מלאכת עבודה שזה הותר בחש"מ עצורים ביו"ט כל שאינם לצורך או"נ, ומזה מבואר שעכ"פ גם ימי חש"מ עצורים ממלאכה ר"ל ממלאכת עבודה שנמסר משפטם לחכמים איזה מהם אסורים בחש"מ:

[קפה] שבעה שבועות תספר לך, ר"ל ופנית בבקר והלכת לאהליך היינו ביום שני של פסח ומאז ששת ימים תאכל מצות מן החדש ויום השביעי של פסח הוא עצרת וביום שאחריו נשלם שבוע הראשון של ימי הספירה, ותספור שבוע אחד כי מצוה לממני יומי ולממני שבועי, וע"כ אמר פה תספור בלשון יחיד שמורה על ספירת הב"ד להוציא מדעת הקראים שממחרת השבת ר"ל שבת בראשית, ששבת קביעא וקיימא, רק מחרת השבת פי' מחרת יו"ט שיו"ט תלוי בב"ד, ולבל נאמר שגם הספירה מוטלת רק על הב"ד אמר בפ' אמור וספרתם לכם בל"ר שכ"א יספור בפ"ע, כן יל"פ גירסת הספר אך הגר"א הגיה תספר לך יכול בב"ד ת"ל וספרתם והשאר נמחק:

[קפו] מהחל חרמש בקמה, היינו משקצרו את העומר שמצותו לקצרו במגל דוקא, ושבעת קצירתו תהיה כל התבואה בקמה כי אין לקצור דבר קודם לעומר מאז תחל הספירה וזה כמו שתרגם אונקלוס משריות מגלא בחצד עומרא דארמותא:

[קפז] בפ' אמור אמר מיום הביאכם תספרו ופה אמר מהחל חרמש, וצריך שניהם שממ"ש מיום הביאכם נדע שיהיה ביום ההבאה ולא נדע שיהיה ביום הקצירה ונאמר שיקצור ואימת שירצה יביא ויספור לכן אמר מהחל חרמש שתהיה הספירה ביום הקצירה, ואם יאמר מהחל חרמש לא נדע שיהיה ביום ההבאה ונאמר שיקצור ויספור ואח"כ יביא לכן צריך שניהם, כ"ה בספרא אמור (סי' קסה) ועפ"ז הגהתי כאן:

[קפח] ממ"ש מיום הביאכם י"ל שהספירה ביום וכן הקצירה דהא כתיב מהחל חרמש תחל לספור לכן אמר שבע שבתות תמימות מלילה ויום, ולפ"ז יש לטעות שגם ההבאה תהיה בלילה שכבר נתבאר שצריך שיהיו שלשתם כאחד אך הא כתיב מיום הביאכם וא"כ מבואר שקצירה וספירה בלילה והבאה ביום, ונוסח הספרי משובשת ואני הגהתיה כנוסח הספרא אמור סי' קסו:

[קפט] ועשית חג שבועות, בפ' משפטים פורטם בשם חג הקציר וחג האסיף ופה פורטם בשם חג השבועות וחג הסוכות ללמד שאף בשאין קציר ואסיף אתה עושה יו"ט, ושם א"צ ללמדנו זאת כי שם מדבר בשביעית שאין קציר ואסיף בשנה זאת וכמ"ש במכלתא שם (סי' רכה) וידעינן שנקרא כן על רוב השנים:

[קצ] מסת נדבת ידך, די מחסורו ת"א מסת מחסוריה, וכן בת"א פה מסת נדבת ידך וכן פי' רשב"ם, ושרשו מסס, וחז"ל חגיגה (דף ט) מענין מס, וראב"ע פי' ששרשו נסה, כטעם הרמת יד והדגש להשלים הס' או הנו"ן החסר, ולשון נדבת ידך היינו מה שנותן ממה שבידו מן החולין, ולשון כאשר יברכך כולל גם אם נותן ממעות מעשר הגם שאינו נדבת ידו הוא מברכת ה' שנתן לו הרבה לעשר ממנו מעשר ופי' חז"ל (חגיגה שם) בטופל מעשר על החולין:

[קצא] ושמחת לפני ה' אלהיך, התבאר למעלה (סי' יד), ומ"ש ריה"ג אומר מובא בחגיגה (דף ו' ע"ב), והנה בחג המצות לא נזכר בו שמחה ועמ"ש בספר יראים סי' קכז ובטורי אבן חגיגה שם, ועיין בסי' שאח"ז:

[קצב] וזכרת כי עבד היית במצרים, זכירת העבדות עקרו על פסח, ובא ללמד ששמחה נוהג בפסח כי שמחה לא כתיבא רק בשבועות וסוכות (כנ"ל סי' הקודם) ובכ"ז אא"ל שר"ל שינהג בשבועות גם דיני פסח וחג שכנוי הרומז האלה מרמז תמיד על ענין הסמוך כמ"ש בהתו"ה צו (סי' כג) וע"כ לענין עצרת אינו מרמז רק על שלמי שמחה דכתיב ביה:

[קצג] חג הסכות תעשה לך, וכתיב חג הסכות לה', פי' בספרי שמלמד שהסוכה שאתה עושה לך נחשב כאלו אתה עושה לגבוה, כי חל עליה ש"ש בסוד סוכת שלום שהוא יחוד הויה ואדני הנז' בסוכה, ועז"א לה' אלהיך ובספרא (שם סי' קפה) ובסוכה (דף ט ודף כז) למודים אחרים:

[קצד] תעשה ולא מן העשוי, כ"ה בגמ' סוכה (דף יא ע"ב) ומיירי בשקצצן עיי"ש:

[קצה] תעשה לך, ר"א דרש לך משלך, ורבנן ס"ל כל האזרח ולך ממעט גזולה כן אמרו בסוכה (דף כז) ומ"ש ביו"ט הראשון ליתא בגמ', ויל"פ ע"פ מש"ש חזר בו ר' אליעזר:

[קצו] חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, ר"ל מה שצוה השי"ת לעשות הג' מועדים בימים האלה, מפני שהיה דרך כל העמים העוסקים בעבודת האדמה לעשות להם מועדים וימי שמחה בימים האלה, אם בפסח שהתחילו לקצור השעורים ובשבועות בקציר חטים ובסוכות באספם תבואת השדה, ורצה השם שהמועדות שהיו רגילים לעשות לצרכם יעשום לא לצרכם רק לשם ה', וישמחו בהם לא על תבואתם וקנינם רק בעבור כי יראו לפני ה', כמ"ש מלך שרצה לנסות את אוהבו ובא לביתו לבקרו בעת שעשה משתה גדול לתתונת בנו יחידו וראה כי השמחה שהיה לו על ביאת המלך לביתו השכיח מלבו האהבה והשמחה שהיה לו אל חתונת בנו, ושמח רק בעבור המלך, וז"ש הלא ידעתי כי חג הסכות תעשה לך שבעת ימים בודאי תעשה חג זה לך לצרכך באספך מגרנך ומיקבך, והדרך לעשות חג בעת האסיף, ושמחת בחגך ר"ל ובודאי תשמח במה שהוא חגך בזה תשמח אתה ובנך, ואני מצוך שבעת ימים תחג לה' אלהיך ששבעת ימים אלה לא תחוג לצרכך רק לה' אלהיך ולא יהיה החג בביתך רק במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' ובו תשים עיקר השמחה לא במעשה ידיך, והיית אך שמח במה ששלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו', ועפ"ז אמר ר"ש שכיון שהגביל זמן המועדים נגד המועדים שעובדי האדמה עושים לעצמם בימים האלה לכן בפסח ובחג שאינו עת מלאכה והיה דרכם לעשות מועד ז' וח' הגביל כנגד ימי חגים האלה ז' וח', ועצרת שהוא עת מלאכה ואין דרכם לעשות מועד רק יום א' הגביל ג"כ את החג על יום א', ועז"א שחסך על ישראל לשון חיסור והקטנה כמ"ש בערוך ערך חסך:

[קצז] באספך מגרנך ומיקבך, ברייתא זו מובא בר"ה (דף יד) ועיי"ש פירושה והוא דרוש אסמכתיי דמעשר ירק דרבנן:

[קצח] ושמחת, כבר למד (סי' קץ) שמחה לפסח וסוכות מעצרת שלכן הזכיר יצ"מ כי פסח תלוי ביצ"מ וכן סוכות תלוי ביצ"מ כמ"ש בספרא אמור (סי' רז) וא"כ מיותר בכאן ושמחת לרבות כל מיני שמחות וכמו שמפ' בחגיגה (דף ח) שיוצאים י"ח בנו"נ ומעשר בהמה וכו', ולבל נטעה שיוצאים בעופות ומנחות אמר בחגך ששם חג הונח על החגיגה כמ"ש בפ' אמור (סי' קצא), ור"ל שתשמח בבשר שאתה מביא ממנו חגיגה, ועיי"ש בתוס' ד"ה ושמחת ושם ע"ב ד"ה מי, ומ"ש חביב חביב קודם כבר נזכר למעלה כ"פ:

[קצט] שבעת ימים תחג, פי' לתשלומין כמ"ש בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכמו שפי' בספרא שם (סי' רב) ונוסחתי נוסח הגר"א:

[ר] כי יברכך ה', הברכה הבאה בעקב המצוה תהיה לרוב במין של המצוה כמ"ש (שבת דף כג ע"ב) הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, שכן מן המדה, כמו שתראה במגלה (דף כז) רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב א"ל מאי האי א"ל לא הוה לי קדושא ומשכנתי' להימיינאי ואתאי ביה קדושא א"ל יהא רעוא דתיטום בשיראי, ונתקיים ברכה זו ברב הונא, והקפיד רב על שלא א"ל בעת הברכה וכן למר, כי בשבת (דף קיח ע"ב) א"ל לחייא בר רב אבוך במה הוה זהיר טפי בציצית, וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי ראוי לרב שהיה זהיר בציצית לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום ושכרו הוא למלאות גרבי יין שזה נתקיים ג"כ ברב הונא כמ"ש בברכות (דף ה) רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא, וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל וכן למר, וז"ש בספרי כי יברכך יכול בו במין היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה לכן פירש בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך:

[רא] והיית אך שמח, כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים (דף עא) סוכה (דף מח), וגי' הספרים משובשת כמו שהגיה הגר"א, ודרך הלמוד זה נראה משום דאמר ב"פ שבעת ימים דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו כנ"ל (סי' קצו) דהיינו בשלמי שמחה וזה אינו מחויב רק ז' ימים, אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת אך אך שמח לא זובח שלמים, ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון שהלא נאמר אך ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה ואינו אך שמח לבד, ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא דב"פ ז' ימים כתיב ואמעיט שמיני, ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני שהוא עקר שחייב בשמחה, שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים וזה אין נוהג ביום שמיני דז' ימים כתיב, ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר. שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני, וזה רק לענין שמחה דהא בלילה לא משכחת זביחה וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה הוא רק לענין שמחה, וכן עמ"ש ההלל והשמחה שמונה פרש"י לאכול בשר שלמים ר"ל רק לאכול לא לזבוח ומיושב קו' התוס' בזה:

[רב] שלוש פעמים, ובפ' משפטים אמר שלש רגלים ופרשתי שם מפני שהיה דרך ללכת ברגל ולהוציא החגרים, ופה אמר פעמים, והוא ג"כ נרדף עם רגלים בצד זה להורות על הדריכה ופעמים מציין סוף הרגל ומוציא פרט לבעלי קבין שסוף הרגל לבוש במנעל לא הקטע שסוף הרגל מקוצץ עיין בגמ', וכן סומא פטור ממה דכתיב יראה דכתיב ג"פ יראה לדרוש שתהיה הראיה שלמה גם מצד הבא לראות ועיין:

[רג] כל זכורך, מוציא נשים וטו"א ועיין מ"ש בהתו"ה ויקרא באורך, ומ"ש להביא את הקטנים מפרש בגמ' דמיירי בהגיע לחינוך והוא דרבנן והדרשה דפה אסמכתא עיי"ש:

[רד] יראה את פני, ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ"ד השמוש או עם מלת אל לבד בראיה ברגל מצאנוהו כ"פ מקושר עם מלת את, כי הפנים מציינים ג"כ היותו פונה ומתכוין לאותו דבר, וכמ"ש בספרא (אחרי סי' קיח) ונתתי פני פונה אני מכל עסקי ועוסק בה ושם ציינתי עוד דוגמאות לזה ועז"א יראה את פני שהפניה והכונה העליונה נפעלת ממצוה זאת לעסוק בך ולהשגיח בך לטובה:

[רה] בחג המצות וגו', לא היה צ"ל זה שכבר הזכיר כל רגל בפ"ע, ופי' חז"ל מפני שלמד בספרא אמור (סי' קצ) שאינו עובר על בל תאחר ברגל א' שלא הביא ממ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם היינו במועדים של כל ימות השנה, ולא נדע מאיזה רגל נחשב, לכן סדרם פה שסדרם הוא חג המצות שבועות סוכות, ולכן הזכיר שנית שם סוכות שבו עסק לומר שהוא אחרון כדעת ר"ש בר"ה (דף ד):

[רו] ולא יראו פני ריקם, הבא לעזרה ולא הביא קרבן עובר בל"ת, ואין שעור מה"ת רק מדרבנן (עיין בחגיגה דף ב' ודף ז' ובירושלמי פ"ק דפאה):

[רז] איש כמתנת ידו, פסקא זו מועתק ממשנה דחגיגה (דף ח ע"ב):

[א] שופטים ושוטרים תתן לך, כבר נזכר שצריך שיהיה להם ב"ד כמ"ש והגישו אדוניו אל האלהים, ונתן בפלילים, עד האלהים יבא דבר שניהם, רק לא באר איכות וכמות התמנותם, ובארו פה, וכבר פי' הרמב"ן ששעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, וממ"ש תתן לך שמדבר אל כלל הכנסיה היינו שיהיו סנהדרי גדולה הממונים על כלל ישראל שישבו בלשכת הגזית כמו שכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית וכו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ור' יהודה הוציא מלשון תתן לך שאחד ממונה על כולם ופי' התוס' סנהדרין (טז ע"ב ד"ה אחד) שהוא המופלא שבב"ד ולא היה ממנין סנהדרין, ונראה שר"י לשטתו שס"ל שסנהדרין שבעים ואין משה מן המנין (כמ"ש בדף יז), וי"ל שמדייק מ"ש תתן לך, ואין עושין אלא ע"פ ב"ד של סנהדרי גדולה, ומי עושה סנהדרי גדולה, בהכרח א' ממונה על כולם והוא ממנה סנהדרי גדולה, ומביא ראיה ממ"ש (דברי הימים ב י״ט:י״א) והנה אמריהו כהן הראש כן נראה להגיה ואגב מביא סוף הפסוק לענין שצריך שוטרים ואמר עוד לשבטיך שיהיה ב"ד מיוחד לכל שבט, ונ"מ שאם נחלקה עיר אחת לב' שבטים כמו ירושלים צריך ב"ד מיוחד להשבט, והוא כר' יוחנן בסנהדרין (דף קיא ע"ב) שחולקים עיר אחת לב' שבטים, ופי' הרמב"ן שאעפ"י שיש ב"ד בכל עיר ב"ד של השבט י"ל דין ב"ד הגדול לאותו שבט ויכולים לכוף הבע"ד שיעמדו לפניהם, וכבר מוזכר בהוריות דינים מיוחדים בשבט שעשה עפ"י הוראת בית דינו, וממ"ש בכל שעריך מבואר שצריך להעמיד שופטים בכל עיר ועיר, ואחר שאמר שופטים ושוטרים מבואר שה"ה שהשוטרים יהיו בין לסנהדרי גדולה בין לסנהדרי השבט בין לשופטי עיר ועיר, ובפי' שוטרים פירש הראב"ע שהם הפרנסים המושלים כמו אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג), והם הנותנים כח להשופטים לכוף את בע"ד לקיים משפטיהם, וי"מ שהם הנערים העומדים על הדיינים בעלי מקל ורצועה וכ"כ הרמב"ם והטור, ורשב"ג מדייק שהיל"ל שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך, ולמה כתב מלת לשבטיך לבסוף שהוא ללמד שנפרש כאלו כתיב ושפטו את העם לשבטיך, שמצוה מיוחדת על כל השבט לדון את שבטו, ושיוכל לשפטם בע"כ כנ"ל, וכ"ז מובא בסנהדרין (דף טז ע"ב):

[ב] ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט, לפי הפשט הוא אזהרה אל השופטים שישפטו צדק ולא יטו משפט בדיני ממונות לצד של א' מן הבע"ד לזכותו או לחייבו ולא יכירו פנים בעח הדין, אולם באשר כל אזהרות אלה מיותרים שכבר אמר (דברים א׳:ט״ז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו לא תכירו פנים וכן מ"ש לא תטה משפט כבר הזהיר וע"כ פי' שרמז ג"כ אזהרה על מנוי הדיינים שיבחרו שופטים שיודעים בהם שישפטו משפט צדק, ובעת בחירת השופטים לא יטו משפט לבחר בקרוביהם או באנשים שמצאו חן בעיניהם ולא תכיר פנים לבחרו לשופט מצד שהוא עשיר או מצד שתרחם עליו מצד עניו ותמנה אותו כדי שימצא פרנסתו עי"כ, ונוסחתי כהגהת הגר"א שהגיה קרוב לזה:

[ג] ולא תקח שחד, אצ"ל לזכות את החייב וכו' שכבר אמר לא תטה משפט כן פי' בכתובות (דף קה) ובמ"ש כי השחד יעור עיני חכמים וא"צ לטפשים וכו' מקשה בגמ' שם אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו, אלא הכי קאמר אפי' חכם גדול ולוקח שחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים, ויסלף דברי צדיקים אפי' צדיק גמור ולוקח שחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת, ועיי"ש ברש"י ותוס' שנדחקו בזה, ולי נראה שמ"ש אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו אינה קושיא רק הוא פי' הברייתא דספרי, שהספרי מקשה למה אמר עיני חכמים ודברי צדיקים, הלא טפשים ורשעים אינם בני דינא, ודי לומר כי השחד יעור עינים ויסלף דברים, שנדע שמדבר מחכמים וצדיקים, וז"ש כי השחד יעור עיני חכמים ואצ"ל עיני טפשים בתמיה ר"ל וכי בא למעט שלא נאמר עיני טפשים או במ"ש דברי צדיקים הכי בא למעט שלא נאמר דברי רשעים שאומר על טהור טמא ועל אסור מותר, וכי נטעה שמדבר בטפשים וברשעים שמעותים הדין מפני סכלות או רשעות אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו, אלא הכי קאמר שאפי' חכם גדול ולוקח שחד אינו יוצא מעולמו עד שיורה צדק בהוראתו ר"ל שיעור עיני הלב עד שידמה לו שהוראתו הוא בצדק, [וז"ש בגמ' בלא סמיות הלב] ואפי' צדיק גמור ידמה אח"כ שדבריו צודקים, וז"ש שלא ידע מה מדבר היינו שידמה שמדבר כהוגן, ובהגהות הגר"א גורס כי השחד יעור אין יוצא מידי עולמו עד שיורה טעות בהוראתו שיאמר על טהור טמא ועל טמא טהור על אסור מותר ועל מותר אסור ויסלף דברי צדיקים אינו יוצא מידי עולמו עד שלא ידע מה מדברים:

[ד] צדק צדק תרדוף, במכלתא משפטים (סי' ריא) ובסנהדרין (דף לג ע"ב) למד שאין מחזירין לחובה ממ"ש וצדיק אל תהרג ושמחזירין לזכות ממ"ש ונקי אל תהרג, שיצויר צדיק שאינו נקי אם יצא זכאי מב"ד ובאמת אינו נקי שיש עליו למוד חובה, ויצויר נקי ואינו צדיק אם יצא מב"ד חייב והוא נקי באמת, ולכן ממ"ש צדק צדק תרדוף למד שאם יצא זכאי וצדיק ישאר צדיק ולא תשנה דינו לחובה, ר"ל שהצדק ישאר צדק ולא ישונה, וממ"ש תרדוף ולא אמר תשפוט משמע שאם הצדק ברח מהם ויצא חייב שלא בצדק כי מצאו לו אח"כ זכות אז תרדוף אחרי הצדק להשיגו ע"י שמחזירין אותו לזכות, אולם באשר זה כבר נלמד ממ"ש ונקי וצדיק אל תהרג, אמר ד"א הלך אחר ב"ד יפה פי' לשון רדיפה שיבקש הצדק במקום אחר כמ"ש על בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקום אחר, ומובא בסנהדרין (דף לז), וממ"ש למען תחיה וירשת הוכיח שזה כדאי להחיות וכו':

[ה] לא תטע לך אשרה כל עץ, פי' חז"ל שנטיעת אשרה אסור בכ"מ ונטיעת כל עץ אסור אצל מזבח, שאל"כ היל"ל לא תטע כל עץ ואשרה בכלל, ומ"ש אצל מזבח ס"ל לת"ק לאסור נטיעת עץ בכל הר הבית, וראב"י מוסיף אף לאסור אכסדראות מלשון כל עץ ואינו אוסר רק בעזרה לא בהר הבית דכתיב אצל מזבח שהוא בעזרה, והראב"ד בפ"א מה' בהב"ח אינו אוסר רק בעזרת כהנים, והארכתי בזה במק"א, וממ"ש אשר תעשה לך מבואר שאף שאינו מזבח הגדול רק מזבח שתעשה לך לעצמך שהוא במות יחידים אסור לנטוע, ועיין בז"א שהאריך בזה:

[ו] ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה', מוסיף אשר שנא ללמד שאף מצבה לה' שהיתה אהובה מקדם בימי האבות וגם משה העמיד שתים עשרה מצבה, עתה אסורה כי עתה שנא אותה וכ"ש ענינים שהיו מיוחדים לכו"ם שלא היו אהובים כלל שאסורים, ולכן במ"ש בפ' בהר ופסל ומצבה לא תקימו פי' בספרא (שם סי' קה) על המרקוליס שע"ג הדרכים או על החמנים שבראשי הגגות כי מצבה לעכו"ם [ששם מיירי לעכו"ם) הוא כ"ש מכאן: