Commentary page
Berakhot 63a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 63a
Berakhot 63a. The full printed text of this folio side — 27 numbered segments, about 702 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואימא הר הבית דאסור במנעל ילפינן רקיקה מיניה לאיסורא בקל וחומר אבל בית הכנסת דשרי במנעל לא נילף רקיקה להתירה דרקיקה מאיסא אלא ילפינן מקפנדריא לאיסורא:
ויברכו שם כבודך בשכמל"ו עונים והמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילים לעוה"ב שכולו ארוך:
על כל הברכות בסוף ברכה אחרונה:
תהלה אחת שיענו פעם אחת בשכמל"ו:
וכי תימא בועז מדעתיה עבד ולא גמרינן מיניה:
תא שמע דגמרינן ממלאך שאמר לגדעון:
וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו אלא בשליחות קאמר מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה:
תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה':
32 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 63a · Sefaria · CC0
Rav Nissim Gaon
עת לעשות לה' הפרו תורתך פירשו טעמו בגמרא דבני מערבא ר' יוסי אומר אם נתישנו דברי תורה בפיך אל תבוז להם מאי טעמא (משלי כ״ג:כ״ב) ואל תבוז כי זקנה אמך אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים מה טעם (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש ההוא מעירו:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 63a · Sefaria
Rashba
ת"ר מנין שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו (ו)ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם (נחמיה ט, ה) ואומר (שם) ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, ת"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה. על כל ברכה וברכה תן לו תהלה. וכתב הראב"ד ז"ל הני מילי דוקא לתפלה, אבל לשאר ברכות לא היו המברכים מאריכין ולא העונין, שהרי מצינו בעזרא עצמו כשברך על התורה ענו אחריו כדכתיב (שם ח, ו) ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן [אמן] במועל ידיהם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פט, נג).
סליק פרק הרואה ושלימה מסכתא בד"ח לב"א [בריך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה] ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה נשלם זה הספר חידושי דהרשב"א דמסכת ברכות ברביעי בשבת בי"ג בכסליו שנת חמשת אלפים וקס"ד לבריאת עולם על ידי שלחיה בכ"ר יהודה מקנדיאה נ'ב'ת'ו'י'א' [=נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ (תהלים כה, יג)], וכתבתיו הנה בפדוואה למורי היקר כמ"ר אברהם הרופא י"ל יצ"ו בכה"ח ר' יהודה הרופא נ'ב'ת'ו'י'א', השם יזכיהו לקיים מה שכתוב בתוכו ויקיים עליו מקרא דכתיב (ישעיה נט, כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ולהיות מן הנכתבין לחיים בירושלם ובמהרה בימינו יבוא הגואל ויבנה בניין בית אריאל ואז יגל יהודה וישראל בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן סלה ועד, חזק הכותב ואמיץ הקורא בו אמן סלה ועד.
Rashba on Berakhot 63a · Sefaria
Ritva
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם פירוש בסוף כל ברכה היו אומרים ברוך אתה מן העולם (וכו' או עד העולם) ומשקלקלו המינין תקנו מן העולם ועד העולם, וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. פי' במקדש לא היו עונין אמן אלא כל העונין אומרים ברוך שם כבודו לעולם ועד וכיון שהעונין מאריכין ואומרים ברוך וכו' לעולם כדאיתא במס' תענית בדין הוא שיאריכו המברכין ויאמרו מן העולם ועד העולם: ומנין שאין עונין אמן במקדש דכתיב בעזרא ויקם על מעלה הלוים ישוע וקדמיאל וכו' ויצעקו וכו' ויאמרו קומו וברכו וכו' ויברכו וכו' קומו וברכו אמרו למברכים ויברכו לעונין והיינו ברוך שם כבוד והיינו ויברכו ולא סגי בעניית אמן. ודוקא לתפלה אבל לשאר ברכות אמן היו עונין שהרי מצינו בעזרא עצמו כשבירך על התורה ענו אחריו אמן כדכתיב ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן במועל ידיהם וכו':
ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך כתב הר"א ז"ל נ"ל כי בעבור שבטל המנהג ונעשה כזקן שתשש כחו הביא זה הפסוק: ואומר עת לעשות לה' וכו'. פירוש ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה:
והא דאמרינן שהיו מעברין בחוצה לארץ לאו דוקא מעברין דהא אמרינן בסנהדרין דאין מעברין את השנה אלא בארץ אבל מחשבין היו והעיבור לא היה אלא בארץ ואפילו על החשבון היו מקפידין כדכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:
Ritva on Berakhot 63a · Sefaria
Meiri
המשנה העשירית כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם וכו' ביאור הדברים הוא שפירשו במסכת תענית שמנהגם היה במקדש שלא היו עונים אמן אלא שבסוף כל ברכה וברכה היה אומר המברך סמוך לחתימתו ברוך ה' מן העולם וחותם כגון ברוך ה' מן העולם מגן אברהם והדומה לזה ובמקום עניית אמן היו השומעים אומרים ברוך שם כבוד מלכותו וכו' והביאוה בגמ' מדכתיב קומו וברכו וכו' ויברכו שם כבודך, קומו וברכו נאמר על המברך, ויברכו את שם כבודך נאמר על העונים, ומשקלקלו המינים לומר לית דין ולית דיין ולית עולם אוחרן התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, וגדולי המפרשים כתבו לשא היה מנהג זה אלא לתפלה הג"ה [עי' בסוטה ד' מ' בנשיאת כפים לא היו עונים אמן במקדש, וצ"ל דכיון שג"כ בתוך תפלה הוא דינו כתפלה עצמה]: אבל בשאר ברכות היו עונים אמן שהרי בברכת התורה נאמר בעזרא ויברך עזרא את וגו' ויענו כל העם אמן במועל ידיהם, והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם כדי שיודו שהשלום ושאר הברכות מגיעות מכבודו והרי מצינו כן בבעז שאמר ה' עמכם ואומר אל תבוז כי זקנה אמך כלומר למוד ממה שנהגו באמך זקנים שבאומתך ואע"פ שיש פתחון פה שלא להזכיר את השם לבטלה ודרך הדיוטות הרי כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, ונוח לנו להזכיר יותר מן הראוי משלא יזכירוהו כלל כדי להרגילו בפי הבריות, זהו פי' המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
כל תלמיד חכם שרואה בדורו שחביבים עליהם דברי תורה יפזר דבריו להם ואם ראה דורו שאין דברי תורה חביבים עליהם יתעסק בהם בעצמו, ואל ימנע עצמו מדברי תורה לסכלותם אלא יזהר שלא ישחית דבריו להשליכם בפניהם אחר שהם מתנכרים עליהם הוא שאמרו בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס:
לעולם ילמד אדם את בנו אמונות שאם יצטרך לו תהא הזמנת חייו מצויה בידו ולעולם ילמדנו אומנות היותר מסולסל שיוכל:
לעולם אל ירגיל אדם בתוך ביתו אנשים שאינם מהוגנים ואף המהוגנים לא יעשם כבעלי בתים מכל וכל שהלשונות מרובות ומצויות לחטוא בדבורם וראוי לאדם ליזהר שלא להלכד ברשתם:
לעולם יזהר אדם שלא להמשך אחר התאוות יותר מדאי ואם נמשך בהם ישתדל ברפואתו על דרך נטייה אל הקצה האחרון כמו שנודע מדברי החכמים ואף הרואה באחרים שמרוב המשכם אחר תאותם הביאם לידי דברים מגונים ראוי לו להזהר מן הדברים שסבבו לחבריו אותן הדברים המגונים והוא שאמרו כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:
עבור שנה במסכת סנהדרין שאינו נעשה על ידי מי שיזמן אלא במזומנים לה במקום סנהדרין ואין צריך לומר שלא היו מעברים בחוצה לארץ אלא שאף לחשוב אם ראוי לעבר אם לאו ולעבר בארץ על פי אותו חשבון אסור אלא א"כ על ידי גדול שלא נשאר כמותו בארץ ובזמן הזה אין מעברין כלל אלא אותן העבורים הנמנים ע"פ חשבון העבור להשואת שנת החמה עם שנת הלבנה על סדר גי"א י"א י"ח ע"ז י"ט ודבר זה יתבאר במס' סנהדרין בע"ה:
Meiri on Berakhot 63a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אדיליף ממנעל ולהיתרא נילף מקפנדריא ולאיסורא כו' והר הבית נמי ה"מ למילף רקיקה מקפנדריא לאיסור אלא דניחא ליה למילף ממנעל בק"ו וק"ל:
שם אקפנדריא קפיד איניש ארקיקה ומנעל לא קפיד כו' מה"ט ה"מ למילף נמי במתניתין ובברייתא קפנדריא בק"ו לאיסורא ממנעל וק"ל:
שם וכ"כ למה לפי שאין עונין אמן במקדש כו' למאי דקאי אמתני' הוא מגומגם דלא הוזכר במתני' כלל מעניית אמן אלא ברכת המברך קאמר במתני' שנשתנה במקדש וראיתי בתוספתא דתני לה מלתא באנפי נפשיה אין עונין אמן במקדש שנאמר קומו וברכו כו' ע"ש וק"ל:
פירש"י בד"ה מעבר שנים וכו' אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דהא בשמעתין מייתי לה מקרא אחרינא כי מציון תצא תורה ודבר ה' וגו' ומיניה ממעט כל א"י אלא דוקא בירושלים ומקרא דלשכנו תדרשו לא ממעט אלא גליל כדאמרי' התם ע"ש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Berakhot 63a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ואסיקנא דקפנדריא אסירא בבית הכנסת ורקיקה שריא ומשום הכי איבעי ליה למיעבד כר' מונא דירושלמי דהוי רקיק ושאיף:
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם פירוש בסוף כל ברכה היו אומרים ברוך אתה מן העולם (וכו' או עד העולם). ומשקלקלו המינין תקנו מן העולם ועד העולם:
וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש פירוש במקדש לא היו עונין אמן אלא כל העונין אומרים ברוך שם כבודו לעולם ועד. וכיון שהעונין מאריכין ואומרים ברוך וכו' לעולם כדאיתא במסכת תענית בדין הוא שיאריכו המברכין ויאמרו מן העולם ועד העולם:
ומנין שאין עונין אמן במקדש דכתיב בעזרא ויקם על מעלה הלוים ישוע וקדמיאל וכו' ויצעקו וכו' ויאמרו קומו וברכו וכו' ויברכו וכו' - קומו וברכו אמרו למברכים ויברכו לעונין והיינו ברוך שם כבוד. והיינו ויברכו ולא סגי בעניית אמן. ודוקא לתפלה אבל לשאר ברכות אמן היו עונין שהרי מצינו בעזרא עצמו כשבירך על התורה ענו אחריו אמן כדכתיב ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן במועל ידיהם וכו':
תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך כתב הר"א ז"ל נראה לי כי בעבור שבטל המנהג ונעשה כזקן שתשש כחו הביא זה הפסוק:
ואומר עת לעשות לה' וכו' פירוש ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה:
והא דאמרינן שהיו מעברין בחוצה לארץ לאו דוקא מעברין דהא אמרינן בסנהדרין דאין מעברין את השנה אלא בארץ. אבל מחשבין היו והעיבור לא היה אלא בארץ. ואפילו על החשבון היו מקפידין כדכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:
Shita Mekubetzet on Berakhot 63a · Sefaria
Ben Yehoyada
כָּל כַּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵּן בַּמִּקְדָּשׁ נראה לי כוונת השואל כך, דקאמר במתניתין משקלקלו המינים וכו' התקינו וכו', ושואל למה צריך לשנות במקדש נוסח חתימת הברכה שהוצרכו לעשות לה תיקון אחר קלקול המינין ולמה הוכרחו לכך, הלא הוה עדיף לנהוג אחר קלקול המינין לחתום כאשר אנחנו חותמין בברכות ולא יאמרו נוסח זה כלל? והשיב לפי שאין עונין אמן במקדש אלא אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, ולכן אם אחר קלקול המינין יבטלו נוסח חתימה הראשון ויחתמו כאשר חותמין אנחנו לא היה מזה תועלת, כי עדיין יאמרו המינין אין עולם אלא אחד, מפני נוסח בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד שבו גם כן מזכירין עולם אחד, ובמקדש אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בקול רם, לכך הוצרכו להניח נוסח הראשון ותיקנו לומר בו מן העולם ועד העולם, שבזה נתברר דאיכא עולם חדש ובטלו דברי המינין, ואז אף על פי שאומרין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד לא אתו למידק מינה דאין עלם אלא אחד, והא דאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בבית המקדש בכל רם, מפני דהטעם שאנו אומרים אותו בלחש הוא מפחד קנאת המלאכים כמ"ש בלבוש סי' תרי"ט יע"ש, והעומדים בבהמ"ק שהם קרובים למקום השראת שכינה בבית קודש קדשים אין להם פחד מקנאת המלאכים, דנחשב כאלו עומדין בשמים ממעל.
וְכִי תֵּימָא בּוֹעַז מִדַעֲתָּא דְנַפְשֵׁיה קָאָמַר פירש רש"י ולא גמרינן מיניה. הדבר יפלא איך סלקא דעתך דלא גמרינן מיניה, וכי מי זוטר בועז שהיה ראש הסנהדרין ושופט ישראל דאמרו רבותינו ז"ל אִבְצָן זה בּוֹעַז? ונראה לי בס"ד דהוה אמינא בּוֹעַז לא בתורת שלום אמר כן אלא בתורת ברכה, כי הפועלים היו עוסקים במלאכתו וברכם ה' עִמָּכֶם כדי שתתברך מלאכתו שהיא מעשה ידיהם, והוא מדעתו עשה זאת לקבוע ברכה זו לטובתו, ולהכי לא גמרינן מינה לענין שלום, לכך הביא מ"ש המלאך לְגִדְעוֹן [ה' אִתְּךָ] דהתם ודאי בתורת שלום קאמר ליה, וחזר ודחה זה דילמא לכך היה שלוח המלאך לבשר את גִדְעוֹן, כמ"ש ליעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ, ומשני (משלי כג, כב) וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ, רצונו לומר אַל תָּבוּז דברי בּוֹעַז לומר בעבור טובתו נתכוון שתתברך מלאכתו ולא בתורת שלום אמר להו, אלא בודאי באמת בתורת שלום דבר בּוֹעַז וגמרינן מיניה, וא"ת אעיקרא דדינא איך יתיישב דבר זה על הלב להזכר ש"ש בעבור שלום אדם, דנראה כמזלזל חס וחלילה בכבוד שמים, לזה אמר עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' וכו' כמ"ש רש"י ז"ל ודוק.
בִּשְׁעַת הַמְּכַנְּסִים פַּזֵּר, בִּשְׁעַת הַמְּפַזְּרִים כְּנֵס נראה לי בס"ד דבר זה על הצדקה, שיש ימים ידועים בשנה שדרכן של בני אדם לחלק בהם מעות לעניים, ויש ימים שכיסם של בני אדם סגור ומסוגר מן הצדקה שאין נותנים כלום לעניים והם מתים ברעב, לכן החכם יעשה בדעת שהוא יחלק הצדקה הראוי לו ליתן כפי ממונו בעת שאין בני אדם נותנים כלום, אבל בעת שמצויה הרבה הוא יכנס וישמור אותה לעת הצורך. מעשה באחד שהיה מדקדק לחלק מעות לעניים ביום ראשון בשבת, אבל ביום שישי לא היה נותן אלא שומרה ליום ראשון, יען כי רואה ביום שישי יש הרבה מחלקים לעניים אבל ביום ראשון אין מי שיתן להם פרוטה. ונראה לי בס"ד לעשות רמז לדבר, אות כף שרומז לצדקה שיתן האדם מלא כפו, שאם תתמלא אות כף אז ביושר תהיה ראשי תיבות כ ינוס פ יזור, כלומר בשעת כינוס תעשה פיזור, ולמפרע תהיה ראשי תיבות פ יזור כ ינוס, רצונו לומר בשעת פיזור תעשה כינוס.
וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו פַּזֵּר נראה לי בס"ד אם ראית הדור חביבה עליו התורה, אם כן ירבו התלמידים מאד ואין מלמדים כדי הצורך, אז אתה לא תאמר עדיין אני צריך ללמוד ואין לי פנאי ללמד, אלא פַּזֵּר לעת עתה מה שלמדת ומה שיש בידך, ובזה הלימוד שאתה מלמד תתחכם ותוסיף חכמה, כמ"ש יש מפזר ונוסף, עוד כי אמרו ומתלמדי יותר מכולם, ואם ראית שאין חביבה עליו התורה אם כן אין תלמידים ללמד, ומלמדים בטלים כי אין להם תלמידים, אז אתה כנס מה שיש בידך ולא תלמוד לאחרים, אלא תלך ותלמוד לעצמך מן המלמדים המובהקים שיש להם פנאי ללמדך, ובזה יובן גם כן מ"ש זלת [הוזלה הסחורה] קפוץ קנה מינה, פירוש אם תראה התורה עומדת בזול אצל בני אדם, שאין חביבה להם ללמוד על כן התלמידים מועטים והמלמדים הם ת"ח שבדור הם פנויים, ואתה קפוץ לקנות בזה הזמן שתלך אצל המלמדים ללמוד מהם בהרווחה, כי אינם טרודים ללמד אחרים. ונראה לי רמז לדבר (תהלים יב, ז) אִמֲרוֹת הֳ' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם, מְזֻקָּ"ק ראשי תיבות ז לת ק פוץ ק נה מ נה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש 'זלת קפוץ קנה מינה' על דרך מנהגו של אותו חסיד שהיה משתדל ומתאמץ ביותר לקבוע לעצמו לימוד תורה בערב שבת מחצות היום עד שעה עשרה וחצי, וכן בכל ערב יום טוב וכן בחול המועד, כי אמר בימים ועתים אלו אין אדם פותח ספר והתורה בטילה בהם לכן אני אקיימנה, ולזה אמר זלת קפוץ קנה מינה דקאי על עתים ידועים שהעולם טרודים ואין משגיח על עסק התורה. אי נמי קרוב לזה קאי על מסכת מועד קטן וכיוצא בה, שאין העולם רודפים אחר לימודה אתה תשדל ללמוד אותה.
בַּאֲתַר דְּלֵית גֶּבֶר תַּמָן הַוֵי גֶּבֶר י"ל תיבת תמן הוא יתור לשון? ונראה לי בס"ד אפילו אם הוא בעצמו גבר בגוברין וראוי ושלם, אך לפי המקום אינו ראוי הן מחמת רבויים הן מחמת מזגם דקשה ואין מזג יוכל להתערב עם מזגם הרי זה כאלו ליכא גבר ותהוי את גבר. אי נמי רצונו לומר דוקא אם הוא מאנשי המקום יהיה הוא עיקר, אבל אם זה הוא גם כן נכרי שם אין לו קדימה עליך.
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ אָמַר רָבָא אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. עיין פירוש רש"י ז"ל [בכל דרכיך, אפילו לעבור עבירה. דעהו, תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה], ולפי דבריו קשה להבין מה שאמר אחר כך היינו דאמרי אינשי וכו'? ונראה לי בס"ד מ"ש (משלי ג' ו') בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, הכונה שיאמין כל מה שנעשה בעולם הזה אינו מקרה המסור לטבע, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך והוא המשגיח והוא נותן חיות בכל רגע לכל הנבראים 'מקרני ראמים ועד ביצי כינים' וא"ד אפילו לדבר עבירה, כלומר אפילו כשעשה עבירה יזכור דבר זה שכוחו וחיותו באותה רגע בא לו בהשגחתו יתברך, וזה יועיל לו אולי יבוש ויכלם מקונו יתברך ויפרוש, ואפילו אם גברה תאותו ולא פירש תועיל לו אמונה וזכרון הזה שיתחרט אחר כך תכף, ולפי זה מובן שפיר מאי דמייתי אח"ז היינו דאמרי אינשי וכו'.
לָעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה יש להקשות מאי מרבה בתיבת לָעוֹלָם? ונראה לי בס"ד על דרך המעשה בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד, וכשהיה בן י"ח שנה קודם שנשא אשה רצה אביו ללמדו מלאכה, ובחר במלאכת הצורף, והביא לו לביתו צורף אחד אומן גדול אשר מלאכתו שוה פי שלשה על שאר צורפין לרוב יופיה, והבן לא רצה ללמד מפני הטורח, ויאמר לאביו וכי למלאכה זו אני צריך הלא יש בבתינו עושר גדול ויש כמה בני אדם נזונים בחינם, ומה לי לצרה הזאת להטריח עצמי בלימוד המלאכה הקשה הזאת, א"ל אביו בני כך הוא רצוני ודעתי שתלמוד מלאכה, וימאן הבן והוכרח אביו לשחד אותו בממון ויתן לו בעד כל יום חמשה זהובים כדי שישב וילמוד, והואיל וזה האומן יודיע בזה המלאכה חכמה גדולה הוצרך לעסוק בה עם הבן שנה אחת עד שלמד אותה בכל הצורך, ובאותם הימים שהיה האב נותן לבנו חמשה דינרים ליום, ולאומן שני דנרי זהב בכל יום, היה הבן אומר בלבבו כי אביו שוטה הוא בזה הדבר לפזר ממון זה בשביל המלאכה בחינם מאחר שאין לו צורך בה, אחר כך השיאו אביו אשה, ואחר כך נפטר אביו, ויכנס הבן לאוצר הממון של אביו ויפתח התיבות המלאים צרורות זהובים ויסירם משם ויביאם אל חדר שלו ואשתו היתה עמו בכל זאת, אחר שנים אבד העושר כולו מיד הבן, וגם מטלטליו מכר ונשאר הוא ואשתו ובניו בחוסר כל, ויזכיר הבן אשר אביו למדו מלאכה הנזכרת והכלים של המלאכה היו מונחים בחדר אחד, ויפתח הבן החדר ויוציא את הכלים בשמחה גדולה כי בהם יתפרנס עתה בריוח, וכשהוציא הכלים בירך את אביו ויאמר תהיה מנוחתו כבוד ונמשתו בצרור החיים, ואשתו היתה גם כן עמו ושמעה דבריו, אחר כך ישב ועסק במלאכה ובכל פעם שמכה בפטיש על הסדן היה אומר על אביו מנוחתו כבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, בגן עדן ואשתו שומעת כל זה. והנה יום אחד אמרה לו אשתו פליאה גדולה יש לי עליך, הלא בעת שנכנסת לאוצר הממון שהוריש לך אביך ולקחת הממון הרב ההוא, הייתי אני עמך ולא שמעתי שברכת את אביך, ועתה בעת אשר לקחת כלים של העמל ויגיעה האלה מן החדר ברכת לאביך, ובכל עת שאתה עוסק בהם ויגיע אתה מברך לאביך, מה זה ועל מה זה, אמר לה כשהייתי קטן בשנים בא אבי ללמדני מלאכה זו מאומן חשוב, וסרבתי והוכרח לפזר ממון הרבה ולשחד אותי בממון עד שלמדתי, ובכל יום הייתי חושב בלבי ששטות היתה בו בדבר זה דלמאי אצטריך לי אומנות זו, ועתה שנהפך הגלגל וכל אותו הממון שהניח הלך לו ולא נשאר דבר וסיבה להתפרנס ממנה כי אם רק מלאכה זו אשר למדני אבי בעל כרחי, הנה לעת עתה ידעתי שאבי חכם היה וטובה גדולה עשה עמי בלימוד המלאכה, כי זו היא תעמוד לנצח קרן קיים להתפרנס ממנה, ולולי היא הייתם מתים ברעב כולכם, על כן אני מזכירו לשבח ומברך אותו ומכבדו בדברים תמורת מה שהייתי מבזהו בלבבי בעת שלמדתי האומנות, בחשבי דבר זה לשטות חס וחלילה! עד כאן. ובזה יובן דברי בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו', פירוש אפילו אם רואה שיש לו עושר רב אשר יוכל לפרנס מאה בני אדם בכל יום מן העושר שלו, לא יסמוך על עושרו אלא ילמדהו אומנות, אולי יצטרך לה באיזה זמן וכמו ענין המעשה הנזכר.
מָה הִיא אָמַר רָב חִסְדָא מַחְטָּא דְתַלְמִיוֹתָא נראה לי הכונה דרכם היה אחר שתופרים הבגד בשלימות עושים בו תפירות קטנות עשויות שורות שורות הרבה, ועושין בתפרות אלו מעשה ציור לנאת הבגד, ועד עתה ימצא כזאת במקומות אלו, וזו המלאכה נקיה מן הגזל כי אין בה שיורים של חתיכות בגד כאשר נמצא אצל התופר, וגם קלה על העוסק בה.
10 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Berakhot 63a · Sefaria
Tosafot
No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 63, Amud Aleph, about 702 words in 27 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 27 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 119 words
Opens “וְאֵימָא: הַר הַבַּיִת דְּאָסוּר בְּמִנְעָל — לֵילְפֵהּ…”
- Segment 226 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי בֵיתוֹ — מָה…”
- Segment 35 words
Opens “כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְכוּ׳.…”
- Segment 435 words
Opens “כׇּל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין…”
- Segment 523 words
Opens “יָכוֹל כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן תְּהֵא לָהֶן תְּהִלָּה…”
- Segment 69 words
Opens “הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ וְכוּ׳.…”
- Segment 728 words
Opens “וְכִי תֵּימָא בֹּעַז מִדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר —…”
- Segment 816 words
Opens “וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. אָמַר…”
- Segment 925 words
Opens “מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״,…”
- Segment 1040 words
Opens “תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין —…”
- Segment 1127 words
Opens “דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה…”
- Segment 126 words
Opens “פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין.…”
- Segment 1323 words
Opens “דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל…”
- Segment 1418 words
Opens “דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת…”
- Segment 1514 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם…”
- Segment 1623 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אַפֹּטְרוֹפּוֹס…”
- Segment 1720 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר…”
- Segment 1863 words
Opens “אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1921 words
Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נְתָנָן,…”
- Segment 2025 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי…”
- Segment 2113 words
Opens “רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת…”
- Segment 2238 words
Opens “אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל…”
- Segment 2321 words
Opens “אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי:…”
- Segment 2450 words
Opens “שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי…”
- Segment 2533 words
Opens “הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר…”
- Segment 2622 words
Opens “אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם…”
- Segment 2759 words
Opens “אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, הָיָה…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Berakhot 63a · Segment 27 — “…אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Berakhot 63a · Segment 21 — “רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר,…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Berakhot 63a · Segment 11 — “…הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר…”
Original text
וְאֵימָא: הַר הַבַּיִת דְּאָסוּר בְּמִנְעָל — לֵילְפֵהּ מִמִּנְעָל. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּשְׁרֵי בְּמִנְעָל, אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל וּלְהֶיתֵּר, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא וּלְאִסּוּר!
and say as follows: With regard to the Temple Mount, where one is prohibited from wearing shoes, let us derive the prohibition of spitting from the case of shoes. However, with regard to a synagogue, where one is permitted to wear shoes, instead of deriving the law with regard to spitting from the case of shoes and permitting it, derive it from the case of a shortcut, and prohibit it.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי בֵיתוֹ — מָה בֵּיתוֹ, אַקַּפֶּנְדַּרְיָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַרְקִיקָה וּמִנְעָל לָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַף בֵּית הַכְּנֶסֶת, קַפֶּנְדַּרְיָא הוּא דַּאֲסִיר, רְקִיקָה וּמִנְעָל — שְׁרֵי.
Rather, Rava said a different reason: The synagogue is like one’s house. Just as one objects to a person using his house as a shortcut, but does not mind spitting and wearing shoes therein, so too in the case of a synagogue, a shortcut is prohibited while spitting and wearing shoes are permitted.
כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְכוּ׳.
We learned in the mishna: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, the one reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting.
כׇּל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וְאוֹמֵר: ״וִיבָרְכוּ אֶת שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״.
The Gemara explains: Why were they insistent upon this formula to that extent? Because one does not answer amen in the Temple. Because there is a unique response to the blessings in the Temple, a unique formula for their conclusion was instituted. From where is it derived that one does not answer amen in the Temple? As it is stated: “Stand up and bless the Lord, your God, from everlasting to everlasting” (Nehemiah 9:5), which refers to the conclusion. The verse in Nehemiah continues: “And let them say: Blessed be Your glorious name, that is exalted above all blessing and praise” (Nehemiah 9:5). The response is exalted above other blessings.
יָכוֹל כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן תְּהֵא לָהֶן תְּהִלָּה אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״, עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — תֵּן לוֹ תְּהִלָּה.
From the beginning of the verse, I might have thought that all of the blessings there will have only a single expression of praise, amen. Therefore, the verse teaches: “That is exalted above all blessing and praise”; for every blessing, a unique praise is offered. Therefore, the appropriate response to a blessing in the Temple is: Blessed are You Lord, God of Israel, from everlasting until everlasting.
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ וְכוּ׳. מַאי ״וְאוֹמֵר״?
We learned in the mishna that the Sages instituted that a person will greet another with the name of God, and several biblical sources were cited. The Gemara asks: Why is it necessary for the mishna to cite all of those sources, introduced with the phrase: And it says? Why was the proof from Boaz’s statement to the harvesters: The Lord is with you, insufficient?
וְכִי תֵּימָא בֹּעַז מִדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר — תָּא שְׁמַע ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְכִי תֵּימָא מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ לְגִדְעוֹן — תָּא שְׁמַע ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״.
The Gemara explains: And if you say: Boaz said this on his own, and it proves nothing with regard to normative practice, come and hear a proof from the verse: “The Lord is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And if you say that it was an angel who said this to Gideon, that perhaps this verse was the angel informing Gideon that the Lord is with him, but it is not the standard formula of a greeting, come and hear proof from the verse: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22); the customs of the nation’s elders are an adequate source from which to derive halakha .
וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. אָמַר רָבָא: הַאי קְרָא, מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ.
And the verse states: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126). Of this, Rava said: This verse can be interpreted from beginning to end, and can be interpreted from end to beginning.
מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״, מַאי טַעַם? — מִשּׁוּם ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״.
The Gemara elaborates: This verse can be interpreted from beginning to end: It is time to work for the Lord; what is the reason? Because they have made void Your Torah, so it must be remedied. Conversely, it can be interpreted from end to beginning as follows: They have made void Your Torah; what is the reason? Because it is time to work for the Lord. By means of violating the Torah, it is possible to fundamentally rectify the situation.
תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין — פַּזֵּר. בִּשְׁעַת הַמְפַזְּרִים — כַּנֵּס. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד״. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״.
With regard to this verse, it was taught in a baraita that Hillel the Elder says: At the time of gathering, if the Sages of the generation see to it that the Torah remains the purview of the few, disseminate it to the public at large. At the time of dissemination, gather, and leave it to others to disseminate the Torah. And if you see a generation for whom Torah is beloved, disseminate, as it is stated: “There is who scatters, and yet increases” (Proverbs 11:24). However, if you see a generation for whom Torah is not beloved, gather; do not cause the Torah to be disgraced, as it is stated: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah.” Preventing Torah study in that situation is a manifestation of work for the Lord.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּלֵית גְּבַר — תַּמָּן הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר — תַּמָּן לָא תִּהְוֵי גְּבַר.
On a similar note, bar Kappara taught: If the price of the merchandise has declined, jump and purchase from it; and where there is no man, there be a man; where there is no one to fill a particular role, accept that role upon yourself. Abaye said: Infer from this that where there is a man, there do not be a man.
פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין.
The Gemara asks: Isn’t Abaye’s conclusion obvious? The Gemara explains: This statement is only necessary in a case where there are two who are equal. Although you, too, are suited to fill that role, since another qualified person is already filling that role, allow him to succeed.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה.
Bar Kappara taught: Which is a brief passage upon which all fundamental principles of Torah are dependent? “In all your ways acknowledge Him, and He will direct your paths” (Proverbs 3:6). Rava said: One must apply this principle even to acts of transgression, as even then one must adhere to God and refrain from sinning excessively.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מָה הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא.
Bar Kappara taught: A person should always teach his child a clean and simple craft. The Gemara asks: What craft is considered clean and simple? Rav Ḥisda said: Cutting precious stones.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ״.
Several ethical tenets and guidelines for life were taught in a baraita . Rabbi Yehuda HaNasi says: One should never have too many friends in his house, i.e., people should not become accustomed to being overly intimate in his house, as it is stated: “There are friends that one has to his own hurt” (Proverbs 18:24); one with friends of that kind will ultimately come to quarrel.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא מִינָּה פּוֹטִיפַר אֶת יוֹסֵף אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Do not appoint an administrator [ apitropos ] within your house, as had Potiphar not appointed Joseph as administrator within his house, Joseph would not have come to that incident involving him in allegations of sexual impropriety.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.
It was taught in a baraita , Rabbi Yehuda HaNasi says: Why is the portion of the Nazirite (Numbers ch. 6) juxtaposed with the portion of the sota (Numbers ch. 5)? They are juxtaposed to tell you that anyone who sees a sota in her disgrace, her transgression, should renounce wine, as wine is one of the causes of that transgression.
אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״.
Ḥizkiya, son of Rabbi Parnakh, said that Rabbi Yoḥanan said: Why is the portion of sota juxtaposed with the portion of terumot and tithes (Numbers ch. 5)? They are juxtaposed to tell you: Anyone who has terumot and tithes and does not give them to a priest, will ultimately require the services of a priest by means of his wife, as it is stated: “And every man’s hallowed things shall be his” ( Numbers 5:10). This refers to one who keeps those hallowed items for himself. To this the Torah juxtaposed: “If any man’s wife go aside and act unfaithfully against him” (Numbers 5:12). And it is written: “Then shall the man bring his wife unto the priest” (Numbers 5:15). Moreover, ultimately that man will require assistance from the tithe given to the poor, as it is stated: “And every man’s hallowed things shall be his” (Numbers 5:10). He will himself need those very hallowed items that he was unwilling to give to others.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נְתָנָן, סוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״, ״לוֹ יִהְיֶה״ — מָמוֹן הַרְבֵּה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And if he gave them, ultimately he will become wealthy, as it is said: “Whatsoever any man gives the priest, it shall be his” (Numbers 5:10); much property shall be his.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״.
Rav Huna bar Berekhya said in the name of Rabbi Elazar HaKappar: Anyone who includes the name of heaven in his distress, i.e., who turns and prays to God in his time of trouble, his livelihood will ultimately be doubled, as it is stated: “And the Almighty be your treasure, and precious [ toafot ] silver unto you” (Job 22:25). If you include God in your trouble, your silver will be doubled. Eif , which in Aramaic means double, is etymologically similar to toafot .
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said a different explanation: This means that his sustenance flies [ meofefet ] to him like a bird, as it is stated: “And precious silver [ toafot ] unto you.”
אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה״. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ מִצְוָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְרַפִּיתָ״ — מִכׇּל מָקוֹם.
Rabbi Tavi said in the name of Rabbi Yoshiya: Anyone who is lax in his study of matters of Torah will ultimately lack the strength to stand on a day of adversity, as it is stated: “If you faint in the day of adversity, your strength is small indeed” (Proverbs 24:10). Rav Ami bar Mattana said that Shmuel said: And even if he was lax in the performance of a single mitzva, as it is stated: If you faint; this applies in any case, even in the case of a single mitzva.
אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי: כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
Rav Safra said: Rabbi Abbahu would relate: When Ḥanina, son of Rabbi Yehoshua’s brother, went to the Diaspora, Babylonia, he would intercalate years and establish months outside of Eretz Yisrael. Because Judaism in Eretz Yisrael had declined in the wake of the bar Kokheva rebellion, he considered it necessary to cultivate the Jewish community in Babylonia as the center of the Jewish people. Among other things, he intercalated the years and established the months even though the halakha restricts those activities to Eretz Yisrael.
שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, בְּסֵפֶר דָּנִיאֵל.
Eventually, the Sages of Eretz Yisrael sent two Torah scholars after him, Rabbi Yosei ben Keifar and the grandson of Zekharya ben Kevutal. When Ḥanina saw them, he asked them: Why did you come? They responded: We came to study Torah. Since he saw his standing enhanced by the Sages of Eretz Yisrael coming to study Torah from him, he proclaimed about them: These people are eminent scholars of our generation, and their fathers served in the Temple. As we learned in tractate Yoma : Zekharya ben Kevutal says: Many times I read before the High Priest from the book of Daniel on the eve of Yom Kippur.
הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתּוֹר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרוֹץ.
These two scholars, however, began to dispute every decision Ḥanina rendered in response to questions raised in the study hall. He ruled it impure and they ruled it pure; he prohibited it and they permitted it. Eventually, he proclaimed about them: These people are worthless. They are good for nothing and they know nothing. They said to him: You have already built up our names and glorified us; you cannot now demolish. You have already built a fence and you cannot break through it.
אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ.
He said to them: Why is it that when I rule something impure, you rule it pure; when I prohibit it, you permit it? They said to him: We do this because you intercalate the years and establish the months outside of Eretz Yisrael.
אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ! אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכֵן אָמְרוּ לָנוּ: לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהֵא בְּנִדּוּי.
He said to them: Didn’t Rabbi Akiva ben Yosef also intercalate years and establish months outside of Eretz Yisrael? They replied to him: Leave the case of Rabbi Akiva, as, when he left, he did not leave behind anyone as great in Torah as he in Eretz Yisrael. Rabbi Ḥanina said to them: I also did not leave behind anyone as great as me in Eretz Yisrael. They said to him: The kids who you left behind have grown into goats with horns; they are greater than you are. And they sent us to you, and this is what they said to us: Go and tell him in our name: If he obeys, fine; and if he does not obey, he will be ostracized.