Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 50a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 50a

    Berakhot 50a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 622 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אף ברכו שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים:

    תנינא סיעתא לשמואל:

    ששה נחלקין אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן:

    עד עשרה כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים:

    ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי:

    אלא לאו ש"מ אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש"מ אף ברכו ש"מ:

    תנ"ה דמתני' אף ברכו קאמר:

    והנקדנין דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 50a · Sefaria · unknown

    Tosafot

    אלא ש"מ נברך עדיף לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג"ש עדיף פ' איזהו מקומן (זבחים ד' מח.) ר"ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג"ש וה"נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי':

    שמש מצרפן לזמון וה"ה בשני בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וכן איתא בירושלמי ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך והא דנקט במתני' בית [אחד] משום חדוש דסיפא דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בב' בתים ובני אדם משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך:

    על המזון הרי זה בור דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו:

    אמר רבא הלכה כר"ע פירש ר"ח דהכי קיי"ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו:

    שלשה שישבו לאכול כאחד אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס"ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ"ה אינן רשאין ליחלק:

    Tosafot on Berakhot 50a · Sefaria · CC-BY

    Rashba

    על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר על המזון שיראה כמי שמברך המזון, אבל בעשרה שמזכיר את השם מוכחא מילתא. וכדתניא כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו. ומיהו אף בי' אינו מחויב להזכיר על המזון, אלא אם רצה לומר אומר ואם רצה שלא לומר הרשות בידו.

    וליברכו ביה עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים, הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא, טוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם כיון דאיקפד הוו זילותא דבי ריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן והא דרבנן היא.

    אינהו נפקא בזימון דידיה כלומר: שיזמנו עליו, והוא שיהא שם וכדאמרינן בריש פרקין קוראין לו ומזמנין עליו. ודוקא בדקדים חד מנייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו. אבל קדמו תרי ובריכו פרח זימון מינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד. וכן הלכתא.

    קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. פירש ר"ח ז"ל דהא קמ"ל שאע"פ שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות מב, ב) עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן. וכן נראה מתוך גירסתו של הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס בהלכותיו: א"ר אבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק. ורבנו האי גאון ז"ל פירש קמ"ל דכיון שישבו לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואח"כ חזרו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתן אבל אם לא התחילו כלל לא. ובירושלמי דריש פרקין (ה"א) נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית אי אפילו בפחות מכזית, דגרסינן התם: הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן, אמר שמואל כן בתחלה כן בסוף, אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף, תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף. וחרנה אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זה בסוף.

    אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק. פירש רב האי גאון ז"ל: אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם, והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר הא אלו באו מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחד מהן רשאי ליחלק מהם אע"פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה, ואמר רבא לא שנו וכו', כלומר ואם מהרו אלו השלשה שבאו משלש החבורות וזמנו לעצמן פרח זימון מן החבורות הראשונות. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס: אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו, והא קמ"ל רבא דאע"ג דאמר רבה תוספאה לעיל הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מיניהו ובריך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דידיה, התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זמון, אבל הכא דנפק ידי זימון פרח זימון מינייהו. אבל בספרים שלנו גרסי: אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מיניהו. ומתוך גירסא זו נראה דאדרבא הנשארים בחבורות הראשונות הם הם שיזמנו על אלו הנפרדים. והראב"ד ז"ל פירש: שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק, כלומר מחבורתם זאת השנית, ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובאו להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד ולא אכלו ביחד אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק, ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר והוא שבאו ממקום חיוב, כלומר שחלה עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם, ואמר רבא והוא דלא אזמין עלייהו השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת, אבל אזמין עליהו בדוכתייהו כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו אף על פי שאינו רוצה להפסיק פרח זימון מיניה, והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה.

    הא דקתני [במתניתין] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון. אורחא דמלתא נקט, ומיהו לאו דוקא בבית אחד דהוא הדין לשני בתים. וכדגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים, אמר רבי יוחנן והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן. ונראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה, ומתניתין דהסבו דפרק כיצד (מב, א) בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון היא. אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין.

    Rashba on Berakhot 50a · Sefaria

    Ritva

    הכי גרסינן אא"ב נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו' אא"א וכו'. פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר מג' יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא ג' לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוה אלא תרי, ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא, והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וס"ל דדוקא נחלקין קאמר. ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי, ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים. אע"ג דלשון חיים כולל כל העולם מ"מ טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש, ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקב"ה קאמר ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואע"ג דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקב"ה:

    רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל. א"ל רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא. פי' דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

    אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא. ואקשינן וליברכו עשרה עשרה והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמעי וכן הלכה:

    ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה. דמ"מ מחוייב בזימון הוא וצריך ואין לו תקנה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע, ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפי' קדם ובירך בזימון עליהם לא כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה. והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

    אי נמי כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות ונצטרפו במקום אחד אעפ"י שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק. ומתניתין הכי קתני ג' שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק ואמר רב חסדא והוא שבאים מג' חבורות של שלש שלש בני אדם. פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של ג' כלומר שיש עמו ג' דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

    ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא ג' ויצאו הם ולא יכלו לזמן אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אעפ"י שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן הג' שבאו מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פי"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירוש דהא מתניתין מתברר בסופה דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו וחכמים אומרים אפי' איברים ואוקימנא לה במס' סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה ושתי כרעים וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפי' ארוכה ושתי כרעים אלא א"כ יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי ואפי' ר"א מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה דהיינו דקאמר ומיטהרת חבילה. ומ"מ בין לר"א בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אעפ"י שנפרד מהם ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא, וה"ה להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אע"ג דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר מג' או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא. והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ד' או שבא אחר ונצטרף אצלם אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד ואפי' נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו הג' הפורשים קודם שזימנו בחבורתם. אעפ"י שזימנו אח"כ קודם שברכו אלו הג' אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהו"ל למימר אזמון ולא אזמון, האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

    Ritva on Berakhot 50a · Sefaria

    Meiri

    האומר ומטובו חיינו הרי זה בור שאין זה נראה אלא כאומר ממקצת טובו כלומר שלא בהשפע, ואע"פ שמצאנו ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם אין השואל שואל בהרחבה כל כך אלא כשואל בצמצום מה שצריך לו לבד, וכן האומר למי שאכלנו הרי זה בור ואע"פ שמצינו למי שעשה לאבותינו ולנו, אין זו דומה לזו שהדבר ידעו שאין עשיית נס מיוחסת אלא למי שבדיו לעשותן וכן האומר על המזון שאכלנו הרי זה בור שמשמעו שאינו מברך לשם אלא למזון, ומ"מ במקום שיש בו הזכרת השם כגון בעשרה רשאי שהדבר ניכר וכן האומר ובטובו חיינו [הג"ה נראה ט"ס ןצ"ל חיים כמסתיים בגמ' דהאומר חיים ה"ז בור]. הערת העורך שאין לברך אלא על שלהם:

    שלחן שהיה בו רב עם ומהדרין שבהם מתיראין שמא לא שמעו ברכה כהוגן רשאין עשרה שבהם ליחד עצמן לברכה ולהיות אחד מהן מזמן עליהם לבד נברך לאלקינו וכו', ואחר שזמנו בשם רשאין מיד אותם עשרה בעצמן ליחלק ג' ג' וד' ולהיות אחד מן הג' מברך על ג' ושומעים לו ועונים אמן בכונה, וכן הג' האחרים וכן הד' כדי שישמעו לה בקול נמוך שלא להשמיע קולם לאחרים שנתיחדו מהם והוא הדין לדעתי אם רצו לברך כל אחד לעצמו אחר הזמון, ומה שאמרו אין רשאי ליחלק ר"ל שאין רשאין להפקיע זימון מעליהם, אבל אחר הזמון רשאין אלא שאין צריכים, ויש גורסים בדרך אחרת ומפרשים בה שאם היו י' ורצו שלא לזמן בשם אלא ליחלק לג' ג' וד' אע"פ שבמשנתנו אמרו שלא ליחלק ומפני שנפקע מהם הזכרת השם מ"מ במקום צורך כגון זו שהוזכרה כאן שהיה ריש גלותא קפיד עליהם אם ישמע בברכתם כמי שאינן רוצים לצאת בברכתו רשאים:

    ג' שאכלו וקדם האחד וגמר אכילתו ורצה לצאת ובירך לעצמו שלא בזמון ועדיין לא יצא רשאים השנים לזמן עליו אע"פ שבירך הואיל ומיסב עמהם יענה או לא יענה, ומ"מ אפילו ענה עמהם לא יצא הוא ידי חובת זמון שאחר שבירך אין זמון שאין זמון למפרע, ופרשו גדולי המפרשים שאפילו קדם זה והתחיל לומר נברך שאכלנו וכו' הואיל ולא ענו אחריו אין זה כלום שאין הזמון נמסר לאחד אבל נמסר הוא לשנים לזמן על האחד על כרחו ואע"פ שאינו רוצה להפסיק אלא שמ"מ נראה לי שאם נתרצו בזמונו וענו אחריו כבר נפקע מהם תורת זמון מרצונם ושוב אין מזמנים עליו:

    המשנה החמשית שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ד' וה' שהרי חלוקתם מפקעת זמון מהם והואיל ונתחייבו בזמון אין רשאין להפקיעו מהם אבל ששה רשאים ליחלק ג' ג' שהרי יש זמון בכל כת מהם ואם היו י' אין נחלקין אף לכתות של ג' שהרי חלוקתם מפקעת הזכרת השם מהם אלא א"כ היו כ' שיחלקו לי' י' וכן הלכה, זהו ביאור המשנה וביארו עליה בגמ' שאף אם ג' אלו לא גמרו סעודתם אלא שהתחילו לאכול מכיון שאכל כל אחד מהם כזית אין רשאים ליחלק שהרי מ"מ הוקבעו לברכה ולא עוד אלא אף משישבו שלשתם לאכול על שלחן אחד אע"פ שלא התחילו לאכול וכן יראה מסוגיא זו אע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה, וכן הדין בג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו:

    שלשה שאכל כל אחד מהם במקום אחר ונשמט לו משם לאיזו סבה או איזה צד אונס ובא לו לכאן ונמצאו שלשתם יוצאים ממקום קביעותם ומצאו עצמם בכאן אם באו ממקום שאין שם חיוב זמון אין זמון ביניהם הואיל ואין תחלת קביעותם בכאן וחוזר ומברך כל אחד ואחד במקום אכל, ואם באו ממקום חיוב כגון שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם אע"פ שלא היו רשאים ליחלק חייבים לזמן ומזמנים כאן ומברכים בכאן שהזמון קובע להם מקום בכאן, ויראה לי אע"פ שלא היו רואים מתחילה זה את זה, ואם כבר זמנו בני חבורה על כל אחד מהם שכשראו שהיה יוצא זמנו עליו אע"פ שהוא לא רצה בכך פרח תורת זמון מהם, ויש אומר שאף אם זמנו משפרשו אלו מהם כגון שהיו אלו יותר מג' ונשארו ג' וזמנו אע"פ שלא יצא הנפרד ידי זמון פרח זמון ממנו הואיל ונפטרו חבריו שהיה חייב עמהם מן הזמון:

    Meiri on Berakhot 50a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אלא ש"מ כו' וה"ק נברך מן הכלל דרבים עדיף וגריס אלא כו' עכ"ל נראה דר"ל דה"ק דמהאי גיסא דנברך ה"ל נברך מן הכלל עדיף ולאידך גיסא דברכו הוי צווי ה"ל ברכו עדיף וכיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי ש"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו וק"ל:

    בד"ה על המזון כו' יש הרבה לברכו עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה ג' שיש בו כו' שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן כו' עכ"ל כ"ה בלשון אחר בגמרות שלפנינו אבל הוא מפיר"ח כמ"ש הרא"ש ואינו מלשון הגמרא וק"ל:

    בא"ד אינן רשאין ליחלק הס"ד ואח"כ מ"ה אבל אי אקדימו כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 50a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הכי גרסינן אי אמרת בשלמא נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו' אלא אי אמרת וכו' - פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר משלושה יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא שלושה לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוו אלא תרי. ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא. והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וסבירא ליה דדוקא נחלקין קאמר:

    ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי:

    ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים [ד]אף על גב דלשון חיים כולל כל העולם מכל מקום טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש:

    ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואף על גב דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקדוש ברוך הוא:

    ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקודשא בריך הוא קאמר:

    רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל:

    אמר ליה רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא פירוש דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם. אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

    אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא:

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 50a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אימא אף ברכו ומ"מ נברך עדיף ופרש"י אף ברכו שפיר דמי וכו' עכ"ל. משמע דאי לאו דאשמעינן הכא הו"א דאפילו בדיעבד אם אמר ברכו לא יצא ידי זימון כיון שהוציא עצמו מן הכלל אע"ג דמסקינן לעיל שהמזמן עצמו חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו כמו האחרים אפ"ה כיון שהוציא עצמו לכתחילה מן הכלל ואמר ברכו א"כ נראה כאילו שאינו רוצה להשתתף עמהם וא"כ בטל עיקר מצות זימון דמשמע לשון הזמנה שיתנו דעתם להשתתף יחד בבה"מ מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפ"ה יצא כיון שאמר ברוך שאכלנו משלו וגם לבסוף חוזר ואומר ברוך כן נראה לי. אלא דמלשון הירושלמי שהביאו התוספות לא משמע כן דלמאי דפרישית אין מקום לקושית הירושלמי דשפיר מצינן למימר דדוקא לענין זימון שייך הך מילתא דלא יוציא עצמו מן הכלל כיון דעיקר מצות זימון דוקא שישתתפו יחד כדאיתא בריש פירקין בל' הרא"ש ומכ"ש לשיטת רבינו יונה שכתב דהאי דשלשה שאכלו היינו דוקא כשהסבו ולדידן בישיבה אלא דאפשר ליישב לשון הירושלמי דאפ"ה מקשה שפיר לענין לכתחילה למה תיקנו בבה"כ לומר ברכו ולא נברך כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל:

    במשנה ג' שאכלו כאחת וכו' ופריך בגמרא מאי קמ"ל תנינא ולפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין בשם הירושלמי לא הוי מקשה הכא מידי דאדרבה שני משניות חלוקות הן הך בתחילה והך בסוף והפוסקים הביאו לשון הירושלמי לפסק הלכה ומלבד זה כתבתי שם בריש פירקין אהא דמקשה הש"ס מאי קמ"ל תנינא הוי מצי לאוקמי דאע"ג שזה שרוצה לחלק דעתיה לגמור סעודתו במקום אחר ולזמן שם אפ"ה אינו רשאי ע"ש. אלא דבלא"ה נראה דקושטא דמילתא ניחא ליה לתלמודא למימר דמתניתין אתי לאשמעינן ככל הנך אוקימתא דאמוראי כיון דכולהו אליבא דהלכתא סלקא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Berakhot 50a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    "וּבְטוּבוֹ" הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, "וּמִטּוּבוֹ" הֲרֵי זֶה בּוּר נראה לי בס"ד לתת סימן לדבר (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, שהחכם קורא בְטוּבוֹ בבי"ת ולא מִטּוּבוֹ במ"ם, וזה בָּנְתָה בֵיתָהּ רצונו לומר באות בי"ת. והטעם נראה לי בס"ד שֶׁהַחָכָם שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, והטוב שנמצא לפניו רואהו שלם ואף על פי שהוא מעט, לכך אינו להוט על עולם הזה ויוכל לעסוק בתורה, ולכן אומר בְטוּבוֹ, כלומר טוב גמור הוא, אך בור הוא בעל תאוה שאינו שביע, וכל טוב שנמצא לפניו יחשבהו למועט, לזה אמר מִטּוּבוֹ, רצונו לומר מקצת, ולכן הוא בּוּר שאינו יכול לעסוק בתורה, כי יהיה להוט אחר הממון ימים ולילות, ויש לו מנה רוצה מאתים, ומה שאמר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב נראה לי בס"ד לכך אמר (תהלים פא, א) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ, כי פה במילוי כזה פ"ה ה"י, המלוי אותיות י"ה שהם חכמה ובינה הצריכים ללימוד התורה.

    Ben Yehoyada on Berakhot 50a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 50, Amud Aleph, about 622 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “אַף ״בָּרְכוּ״, וּמִכׇּל מָקוֹם ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף, דְּאָמַר…”

    2. Segment 225 words

      Opens “אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף — מִשּׁוּם…”

    3. Segment 344 words

      Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁאָמַר ״בָּרְכוּ״ בֵּין…”

    4. Segment 426 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: וְהָכְתִיב: ״וּמִבִּרְכָתְךָ…”

    5. Segment 521 words

      Opens “תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּטוּבוֹ חָיִינוּ״ — הֲרֵי…”

    6. Segment 618 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ״ —…”

    7. Segment 730 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב…”

    8. Segment 818 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ״ —…”

    9. Segment 939 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לָא…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “אֶחָד עֲשָׂרָה, וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. הָא גוּפָא…”

    11. Segment 1134 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי…”

    13. Segment 1332 words

      Opens “אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. רָבִינָא וְרַב…”

    14. Segment 1430 words

      Opens “אָמַר רָבָא: כִּי אָכְלִינַן רִפְתָּא בֵּי רֵישׁ…”

    15. Segment 1529 words

      Opens “אָמַר רַבָּה תּוֹסְפָאָה: הָנֵי שְׁלֹשָׁה דְּכָרְכִי רִפְתָּא…”

    16. Segment 1643 words

      Opens “רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. רַפְרָם בַּר פָּפָּא אִקְּלַע…”

    17. Segment 1723 words

      Opens “מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — אֵינָן רַשָּׁאִין…”

    18. Segment 1826 words

      Opens “שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן…”

    19. Segment 1914 words

      Opens “אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ…”

    20. Segment 2013 words

      Opens “גְּמָ׳ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא חֲדָא…”

    21. Segment 2122 words

      Opens “הָא קָא מַשְׁמַע לַן, כִּי הָא דְּאָמַר…”

    22. Segment 2240 words

      Opens “לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל,…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת…”

    24. Segment 242 words

      Opens “אָמַר רָבָא:…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Berakhot 50a · Segment 9 — “אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לָא אֲמַרַן אֶלָּא…

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Berakhot 50a · Segment 1 — “…״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמְרִי בֵּי…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Berakhot 50a · Segment 16 — “רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. רַפְרָם בַּר פָּפָּא אִקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Berakhot 50a · Segment 11 — “…יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 50a · Segment 11 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי,…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Berakhot 50a · Segment 7 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Berakhot 50a · Segment 13 — “…הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. רָבִינָא וְרַב חָמָא בַּר בּוּזִי אִקְּלַעוּ…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 50a · Segment 21 — “…רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכוֹל כְּאַחַת, וַעֲדַיִן…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Berakhot 50a · Segment 4 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: וְהָכְתִיב: ״וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ (אֶת)…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    אַף ״בָּרְכוּ״, וּמִכׇּל מָקוֹם ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמְרִי בֵּי רַב, תְּנֵינָא: שִׁשָּׁה נֶחְלָקִין עַד עֲשָׂרָה.

    He may even say: Bless; nevertheless: Let us bless, is preferable as Rav Adda bar Ahava said that they said in the school of Rav: We learned: A group of six to ten people may divide into two groups, each forming its own zimmun . However, a group of ten, which invokes God’s name in the zimmun , may not divide into two groups as that would negate the opportunity to invoke God’s name.

    אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף — מִשּׁוּם הָכִי נֶחְלָקִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״בָּרְכוּ״ עֲדִיף — אַמַּאי נֶחְלָקִין! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ ״נְבָרֵךְ״ עֲדִיף. שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara proceeds: Granted, if you say: Let us bless is preferable, that is why six people who ate together may divide into two groups. However, if you say: Bless is preferable, why are they permitted to divide into two groups? Neither group would be able to say: Bless. Rather, mustn’t one conclude from this: Let us bless is preferable as the one reciting the zimmun does not exclude himself from the group? The Gemara sums up the discussion: Indeed, conclude from this that that is the case.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁאָמַר ״בָּרְכוּ״ בֵּין שֶׁאָמַר ״נְבָרֵךְ״ — אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ, וְהַנַּקְדָּנִין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. וּמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִיכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו. כֵּיצַד? רַבִּי אוֹמֵר: ״וּבְטוּבוֹ״ — הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, ״וּמִטּוּבוֹ״ — הֲרֵי זֶה בּוּר.

    That was also taught in the Tosefta : Both if he said: Bless, and if he said: Let us bless, we do not reprimand him for doing so; and the punctilious reprimand him for doing so. And the Gemara says: As a rule, from the style of one’s blessings it is obvious whether or not he is a Torah scholar. How so? For example, Rabbi Yehuda HaNasi says: In a zimmun , one who recites: Blessed be the One from Whose food we have eaten and by Whose goodness we live, he is a Torah scholar. However, one who recites: Blessed be the One from Whose food we have eaten and from Whose goodness we live, he is an ignoramus, as that expression insinuates that only some of God’s goodness was bestowed upon him, which is tantamount to a denial of God’s loving-kindness.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: וְהָכְתִיב: ״וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ (אֶת) בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם״! — בִּשְׁאֵלָה שָׁאנֵי. בִּשְׁאֵלָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְּאֵהוּ״! — הַהוּא, בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

    Abaye said to Rav Dimi: Isn’t it written that King David articulated his prayer in that manner: “Be pleased, therefore, to bless Your servant’s house, that it abide before You forever; for You, Lord God, have spoken. And from Your blessing may Your servant’s house be blessed forever” (II Samuel 7:29). David said: From Your blessing. The Gemara answers: In a case of request it is different, as it is inappropriate to demand the full bounty of God’s blessing. The Gemara questions this: In a case of request, too, is it not written that a request for the full bounty of God’s blessing is granted: “Open your mouth wide, that I will fill it” (Psalms 81:11)? What one receives corresponds to what he requests. The Gemara answered: That verse is written with regard to matters of Torah, where it is wholly appropriate to make excessive requests.

    תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּטוּבוֹ חָיִינוּ״ — הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, ״חַיִּים״ — הֲרֵי זֶה בּוּר. נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנִי אִיפְּכָא, וְלֵית הִילְכָתָא כִּנְהַרְבְּלָאֵי.

    On the topic of the zimmun formula, it was taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi says: One who recites in a zimmun : And by His goodness we live, he is a Torah scholar. However, one who recites: And by His goodness they live, he is a fool, as he excluded himself from the collective. The Sages of Neharbela taught the opposite. In their opinion, they live is preferable because it is a more inclusive formula, whereas, we live is more limited and personal. Nonetheless, the Gemara concludes: The halakha is not in accordance with the opinion of the Sages of Neharbela.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ״ — הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, ״לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ״ — הֲרֵי זֶה בּוּר.

    On a similar note, Rabbi Yoḥanan said: One who recites in a zimmun : Let us bless the One Whose food we have eaten, he is a Torah scholar. However, one who recites: Let us bless to Him from Whose food we have eaten, he is an ignoramus, as it appears that the blessing is directed to the host of the meal.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא אָמְרִינַן ״לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כׇּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ״. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם מוֹכְחָא מִילְּתָא, מַאן עָבֵיד נִיסֵּי — קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

    Rabbi Aḥa the son of Rava questioned this and said to Rav Ashi: Don’t we say during the Passover seder: To He Who performed all of these miracles for our ancestors and for us, using the expression: To He Who? Rav Ashi said to him: There, in the case of miracles performed for our ancestors and for us, it is self-evident that the blessing refers to God. Who performs miracles? The Holy One, blessed be He. In the case of food, however, it is not self-evident, as the host of the meal also provided the food that was eaten.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ״ — הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, ״עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ״ — הֲרֵי זֶה בּוּר.

    Rabbi Yoḥanan said with regard to the formula of the zimmun that one who recites in a zimmun : Blessed be the One from Whose food we have eaten, he is a Torah scholar. However, one who recites: For the food we have eaten, he is an ignoramus, as it appears that he is blessing the host of the meal. If he was blessing God, why would he restrict the blessing to food ( Tosafot )?

    אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, דְּלֵיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה, דְּאִיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם — מוֹכְחָא מִילְּתָא, כְּדִתְנַן: כָּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ״.

    Rav Huna, son of Rav Yehoshua said: We only said this halakha with regard to a zimmun of three, where there is no mention of God’s name. In a zimmun of ten, however, where there is mention of God’s name, it is self-evident to whom the blessing refers, as we learned in our mishna: Just as he recites the blessing, so too do those present recite in response: Blessed be the Lord our God, the God of Israel, the God of Hosts, Who sits upon the cherubs, for the food that we have eaten.

    אֶחָד עֲשָׂרָה, וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא, אַלְמָא כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וַהֲדַר קָתָנֵי בְּמֵאָה אוֹמֵר, בְּאֶלֶף אוֹמֵר, בְּרִבּוֹא אוֹמֵר!

    We learned in our mishna with regard to the formula of zimmun : This formula is recited both in a group of ten and in a group of one hundred thousand. The Gemara raises an objection: The mishna itself is difficult. On one hand, you said: This formula is recited both in a group of ten and in a group of one hundred thousand; consequently, the two cases are the same. On the other hand, it is then taught: In a group of one hundred people, the one reciting the zimmun says; in a group of one thousand people, the one reciting the zimmun says; in a group of ten thousand people, the one reciting the zimmun says. Evidently, the formula depends on the number of people.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: לְפִי רוֹב הַקָּהָל הֵם מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים״. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְכוּ׳.

    Rav Yosef said: This is not difficult, as these two statements are the opinions of different Sages. This is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, and that is the opinion of Rabbi Akiva. As we learned in our mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: According to the size of the crowd, they recite the blessing, as it is stated: “Bless you God in full assemblies, even the Lord, you who are from the fountain of Israel” (Psalms 68:27).

    וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה׳ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל״. וְאִידַּךְ? מִ״מְּקוֹר״ נָפְקָא.

    We also learned in our mishna that Rabbi Akiva said that there are no distinctions based on the size of the crowd: What do we find in the synagogue? Both when there are many and when there are few, as long as there is a quorum of ten, the prayer leader says: Bless the Lord. In the case of Grace after Meals as well, the formula remains the same regardless of the number of people participating in the zimmun . The Gemara asks: And Rabbi Akiva, what does he do with that verse cited by Rabbi Yosei HaGelili? The Gemara answers: He needs it to derive that which was taught in a baraita : Rabbi Meir says: From where is it derived that even fetuses in their mother’s womb recited the song at the Red Sea? As it is stated in the chapter of Psalms that describes the exodus from Egypt: “In assemblies, bless God, the Lord, from the source of Israel,” and fetuses are included in these assemblies. The Gemara asks: And from where does the other Sage, Rabbi Yosei HaGelili, derive the matter of the singing of the fetuses? The Gemara answers: He derives it from “from the source of Israel,” which he interprets as an allusion to the womb.

    אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. רָבִינָא וְרַב חָמָא בַּר בּוּזִי אִקְּלַעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. קָם רַב חָמָא וְקָא מְהַדַּר אַבֵּי מְאָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא: לָא צְרִיכַתְּ, הָכִי אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

    Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara recounts that Ravina and Rav Ḥama bar Buzi happened to come to a banquet at the house of the Exilarch. At the end of the meal, Rav Ḥama rose and was seeking to gather a group of one hundred participants in the meal so that the zimmun for one hundred could be recited. Ravina said to him: You need not do so, as Rava declared the following: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva and the formula remains the same regardless of the number of people participating in the zimmun , as long as there are at least ten.

    אָמַר רָבָא: כִּי אָכְלִינַן רִפְתָּא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא, מְבָרְכִינַן שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. וְלִיבָרְכוּ עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה! — שְׁמַע רֵישׁ גָּלוּתָא וְאִיקְּפַד. וְנִיפְּקוּ בְּבִרְכְּתָא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא! — אַיְּידֵי דְּאָוְושׁוּ כּוּלֵּי עָלְמָא, לָא שָׁמְעִי.

    The Gemara discusses Rava’s conduct at meals at the house of the Exilarch. Rava said: When we would eat bread at the house of the Exilarch, we would recite the Grace after Meals blessing in groups of three. The Gemara asks: Let them recite the blessing in groups of ten. The Gemara answers: Then the Exilarch would hear and become angry upon seeing a large group of Sages reciting Grace after Meals before he completed his meal. The Gemara asks: Why could they not satisfy their obligation with the Exilarch’s blessing? The Gemara answers: Since everyone is making noise, they do not hear and would not fulfill their obligation.

    אָמַר רַבָּה תּוֹסְפָאָה: הָנֵי שְׁלֹשָׁה דְּכָרְכִי רִפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּקְדֵים חַד מִינַּיְיהוּ וּבָרֵיךְ לְדַעְתֵּיהּ — אִינּוּן נָפְקִין בְּזִמּוּן דִּידֵיהּ, אִיהוּ לָא נָפֵיק בְּזִמּוּן דִּידְהוּ — לְפִי שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ.

    Rabba Tosefa’a said: These three people, who break bread together and one of them went ahead and recited Grace after Meals on his own without a zimmun , they, the other two diners, fulfill their obligation with his participation in their zimmun ; he, however, does not fulfill his obligation with his participation in their zimmun because there is no retroactive zimmun , and once he recited his blessing, participating in the zimmun accomplishes nothing for him.

    רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. רַפְרָם בַּר פָּפָּא אִקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גִיבָּר, קָם קְרָא בְּסִפְרָא וַאֲמַר ״בָּרְכוּ אֶת ה׳״, וְאִשְׁתִּיק, וְלָא אֲמַר ״הַמְבוֹרָךְ״. אֲוַושׁוּ כּוּלֵּי עָלְמָא: ״בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבוֹרָךְ״. אֲמַר רָבָא: פַּתְיָא אוּכָּמָא, בַּהֲדֵי פְּלוּגְתָּא לְמָה לְךָ? וְעוֹד, הָא נְהוּג עָלְמָא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

    The mishna states that Rabbi Akiva holds that in the synagogue, one recites: Bless the Lord, while Rabbi Yishmael said that he recites: Bless the Lord the blessed One. Rafram bar Pappa happened to come to the synagogue of Abei Givar when he rose to read from the Torah scroll and recited: Bless the Lord, and was silent, and did not recite: The blessed One. Because Rafram bar Pappa followed the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and those present were not accustomed to that ruling, everyone in the synagogue cried out: Bless the Lord the blessed One. Rava said to Rafram bar Pappa: You black pot, a fond nickname for a Torah scholar who invests great effort in Torah study and worship of God, why are you involving yourself in this tannaitic dispute? Although Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael disagree, Rabbi Yishmael’s formula, in which Rabbi Akiva’s formula is included, is acceptable to both. Furthermore, standard practice is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael.

    מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק. וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה — נֶחְלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה — אֵין נֶחֱלָקִין, עַד עֶשְׂרִים.

    MISHNA: Three people who ate as one are not permitted to divide and recite Grace after Meals individually; rather, they recite the zimmun together. And the same is true of four who ate together, and the same is true of five. However, a group of six, up to but not including ten people who ate as one, may divide into two groups, each reciting its own zimmun . And a group of ten may not divide into two groups until there are twenty people present. The general principle is that a group may not divide unless the smaller groups will be able to recite the same zimmun formula that the whole group would have recited.

    שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן, וְאִם לָאו — אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאִלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן.

    The mishna states a halakha with regard to two groups joining together: Two groups that were eating in one house, when some members of each group can see each other, they may combine to form a zimmun . And if not, these recite a zimmun for themselves and those recite a zimmun for themselves.

    אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרְכִין.

    The mishna also speaks of the blessing over wine: One does not recite a blessing over wine until he adds water to it, that is the statement of Rabbi Eliezer. Undiluted wine is too strong to drink and a blessing is inappropriate. And the Rabbis say: Since it is possible to drink undiluted wine, one recites a blessing over it.

    גְּמָ׳ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן!

    GEMARA: At the beginning of the mishna, we learned that three people who ate together may not disperse. The Gemara asks: What does this mishna teach us? We already learned this once: Three people who ate as one are required to form a zimmun .

    הָא קָא מַשְׁמַע לַן, כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכוֹל כְּאַחַת, וַעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ — אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק.

    The Gemara answers: This teaches us that halakha which Rabbi Abba said that Shmuel said: Three individuals who sat to eat as one, and they have not yet begun to eat, nevertheless, they are not permitted to divide and recite Grace after Meals individually.

    לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי קָתָנֵי: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכוֹל כְּאַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק. אִי נָמֵי כִּי הָא דְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק.

    The Gemara cites another version: Rabbi Abba said that Shmuel said that this is what the mishna teaches: Three individuals who sat to eat as one, even though they do not share a meal, but each and every one of them eats from his own loaf, they are considered a single group in terms of zimmun , and are not permitted to divide. Alternatively, perhaps the mishna comes to teach that halakha of Rav Huna, as Rav Huna said: Three individuals who came from three different groups and sat together to continue their meals also form a zimmun and are not permitted to divide.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם.

    Rav Ḥisda said: And that is only the halakha in a case where the three individuals came from three groups of three people each, so that each original group was independently obligated to recite the zimmun , and that obligation never lapsed.

    אָמַר רָבָא:

    Rava qualified this, and said: